עסק משפחתי

פנינה ומשה דבוש, יהודים דתיים ילידי לוב, הגיעו לארץ בשנת 1949 למעברת עתלית. פנינה ביקשה לעבור לגור בירושלים, ואנשי משרד הקליטה אמרו לה בסדר, ניתן לך דירה קטנה ממש קרוב לירושלים". מאז הם גרים באשקלון. שמונה ילדים הם גידלו: סימי (51), לוי (50), שולי (48), רונית (46), אביבה (44), לאה (42), עמוס (40), וצורי (35).
המשפחה היתה ענייה. לא עוני יחסי, במושגים הנוכחיים של הביטוח-הלאומי, אלא עוני ממש, רעב לאוכל. האח הבכור, לוי דבוש, עבד כל החיים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כמעט כל יום, ובטח בחופשות מבית-הספר, עבדתי. גם בצבא, הוא מספר. אמא אמרה לי 'בוא לוי, קח כמה לירות', ואני אמרתי לה: 'חס וחלילה שתתני לי כסף. אני אעבוד ואתן לך ולאבא כסף'.
לוי היה יד-ימינו של האב. משהו כמו סגן-אבא - וזה כלל מכות לאחים הקטנים, כשההורים כעסו עליהם. להורים לא היו חשובים ההישגים בלימודים, רק ההתנהגות. כי ללמוד אפשר תמיד, אבל התנהגות זה משהו שלומדים רק בילדות. אז אם אחד האחים עשה בעיות - אבא היה מסתכל עליי, ואני הייתי מכניס לו מכות - עד שהוא היה חוזר לדרך הישר".
האח הצעיר במשפחה, צורי דבוש, הוא כיום מולטי-מיליונר. צורי עסק בילדותו ובנערותו בתפירה ועיצוב של בובות. הוא היה הראשון בתיכון שהלך ללמוד עיצוב-אופנה, ואחרי שירותו הצבאי התקבל ללימודי עיצוב במרכז הטכנולוגי בחולון, וגם בבצלאל. הוא הלך לבצלאל, אבל נזרק אחרי שנתיים. הם אמרו שאני לא מוכשר לעיצוב, הוא מספר.
מעיצוב הוא עבר להיי-טק. צורי הוא אחד מארבעת יזמי אמבלייז (לשעבר גיאו), שעוסקת בהעברת קבצי מולטימדיה ברשתות סלולר ואינטרנט, ושנסחרת בבורסה של לונדון. לפני שנה הוא מימש חלק מהמניות שלו, וקיבל את התמורה בכסף מזומן, משהו כמו 45 מיליון דולר. ועדיין נותרו לו מניות באמבלייז, ששוות כיום כ-80 מיליון דולר. אחד האנשים העשירים ביותר בישראל, בוודאי יחסית לגילו הצעיר.

הבטלה מנוונת

לוי, האח הגדול, לא מעמיס על עצמו תחכומים מיותרים, הוא גלוי-לב וישר, ולבוש בפשטות. צורי נראה בדיוק כמו שיאפי מההיי-טק נראה: גבר צעיר, רזה, עם קוקו שחור ומסוגנן, משקפי ראייה עגולים ובגדים עדכניים ומהודרים.
את הפגישה עם לוי הבכור, עמוס האמצעי וצורי הצעיר, אנחנו מקיימים במשרדי דבוש-השקעות בקומה ה-30 ומשהו במגדלי עזריאלי בתל-אביב. מכאן אשקלון נראית קטנה, ומעברת עתלית מתגמדת. עילת הפגישה: צורי דבוש רכש כשני-שלישים ממניות קליל אלומיניום מידי דיסקונט-השקעות בכ-97 מיליון שקל. הרכישה התבצעה עם שני אחיו: לוי, אותו מינה למנכ"ל החברה (במקום המנכ"ל הקודם זאב שלף), ועמוס.

אז מה, לוי, אחיך הקטן קנה לך חברה?

לוי: תראה, צורי קנה את רוב המניות, אבל גם עמוס ואני השקענו וגם לנו יש מניות. חוץ מזה, הוא מחזיר לי עכשיו.

מה הוא מחזיר?

אני הרי גדול מצורי ב-15 שנה, וכל חיי עסקתי בתשומות-בנייה. הייתי המפיץ הראשי של נירלט ואחר-כך של כרמית-איטונג וגם הייתי קבלן בניין. בניתי לי במו ידיי חיים של רווחה. ואז, כשצורי השתחרר מהצבא, הוא בא אליי וביקש להצטרף לחברה שלי. אבל אני ידעתי שהוא טוב במחשבים, אז נתתי לו חדר קטן במשרדים של החברה שלי וקניתי לו מחשב. את השאר אתה יודע. הוא הצליח יפה, הקים כמה חברות מצליחות עד שהקים את גיאו, ועכשיו הוא מחזיר לי. קנה חברה ומינה אותי למנכ"ל שלה.
אל תיעלב, אבל אתה נראה כמו איכר. רואים עליך שלא למדת. ותראה את אחיך צורי -

הוא נראה כמו יאפי עם הקוקו והמשקפיים העגולים. איך תסתדרו ביחד?

אני באמת לא למדתי, ואני לא נעלב בכלל. עזבתי את הלימודים כדי לעזור למשפחה. כל פעם שהיה לי כסף הייתי קונה מתנות לצורי ובגדים. לי לא היו צעצועים ולא בגדים חדשים, אבל דאגתי שלצורי יהיה. היה חשוב לי שהוא ילמד".

אז אתה היית הקורבן של המשפחה. זה מחיר כבד.

איזה מחיר, על מה אתה מדבר? זה כיף בשבילי לעזור להורים שלי ולאחיות ולאחים שלי. עשיתי בבית הכל. לדוגמה, כשאחותי סימי היתה יוצאת עם איזה בחור, אבא היה שולח אותי לשבת ביניהם בקולנוע. לראות שהכל בסדר וכולם מתנהגים יפה. גם אם הם היו מבקשים ממני ללכת להביא משהו מהמזנון לא הייתי קם. כי כשמבקשים ממני לעשות משהו - אני עושה עד הסוף.

ואין בך קנאה על זה שאתה נותרת לא-משכיל, וצורי נעשה כזה יאפי ומיליונר?

לוי: איזו קנאה? מה אתה מדבר? זה גורם לי הנאה. וצורי, תמיד הוא היה מוכשר, ותמיד למד. ואני גאה בו, בילד".

צורי, אתה כועס עליו שהוא הרביץ לך?

צורי: מה פתאום? הוא עזר לאבא. תבין, אנחנו אוהבים אחד את השני. לוי היה קונה לי מתנות וצעצועים. את הלגו הראשון שלי בחיים קיבלתי ממנו.

בשביל מה מולטי-מיליונר כמוך צריך בכלל להתעסק עם פרופילים של אלומיניום ועם זגגים ובנאים וקבלני שיפוצים?

צורי: תראה, האופציה האחרת זה להתבטל. ניסיתי במשך שנה לא לעשות כלום, רק לטייל בעולם, להיות עם הילדה בת החמש ועם התינוק ועם האשה, אבל זה משעמם אותי. וכאן היתה הזדמנות טובה, וקרצה לי העובדה שאפשר לעבוד ביחד עם האחים שלי לוי ועמוס".

תגיד, לוי, איך תסתדר איתו, עם צורי? בעולם שלו, בהיי-טק, יש אנשים אחרים ודיבורים אחרים ושפה אחרת. איך תתקשרו?

לוי: לי אין בעיה לתקשר עם אף אחד. אני בן-אדם ביצועי. תן לי משימה - תגיד לי להעביר את ירושלים לתל-אביב ואת תל-אביב לירושלים - ואני אבצע את זה".

עסק, זה עסק

לוי הגיע לפגישה ברכבת. לא היה מקום בקרונות, אז הוא התיישב על הרצפה והריץ דאחקות עם הקונדוקטור. עם הפרצוף שלו, הגוף הגדול והשפה הבסיסית, לוי לא נראה כמו עשיר גדול ומנכ"ל של חברה בסדר הגודל של קליל (ועם עלות שכר של 800 אלף שקל בשנה).

אתה מודע לאיך שאתה נראה ומה חושבים עליך?

לוי: אני אדם מקצועי מאוד. מה שמוטל עליי - אני מבצע ועושה. לא עוסק בחארטה. בהיי-טק הדברים פשוטים. אתה רק צריך לגדל קוקו, להרכיב משקפיים עגולים ולהגיד שיש לך רעיון כזה או רעיון אחר, והופ, זורמים אליך מיליונים. בכלכלה הישנה, כמו שאתה קורא לזה, צריך לא רק לקרוע את התחת ולייצר טוב, צריך גם לדעת לשווק. ואם אתה בחודש אחד לא מרוויח - ישר מתיישבים לך על הווריד. בהיי-טק, אם אתה מפסיד, הכל אחלה. אין בעיות. הכסף זורם וזורם. זה עולם אחר לגמרי".

איזה מין טיפוס הוא צורי?

לוי: צורי הוא בן-אדם מוכשר. יש לו רעיונות. הוא אוהב לשבת ולחשוב. אני פחות בקטע של לחשוב, ויותר בקטע של ביצוע. אם צורי יחשוב, ועמוס ואני ננהל, יהיה אחלה של עסק. אנחנו שילוב מנצח".
ויש מה לעשות בעסק החדש. כי למרות שמכירות קליל בשנת 2000 הגיעו ל-253 מיליון שקל, סיימה החברה את השנה בהפסד של 20 מיליון שקל. לוי טוען, כי הבעיה נעוצה בניהול החברה, ולא רק במצב הקשה בשוק הנדל"ן, ומכריז כי החברה עומדת לפני מהפכה.

איך אתה בעסקים?

לוי: אני אדם קשה מאוד. אם מישהו הבטיח שהוא יבצע משהו - הוא חייב לבצע. כי ככה אני. אני, מה שאני מבטיח - אני מקיים, וככה אני מצפה מאנשים".
צורי: למה אתה אומר שאתה אדם קשה. אתה אדם הגון. לא אדם קשה".
לוי: אולי זה אותו דבר".

אז איך יתנהלו עכשיו החיים שלכם?

לוי: פשוט. אני מנכ"ל המפעל, ותאמין לי זה יעבוד כמו שעון, וצורי הוא יו"ר הדירקטוריון".
צורי: אנחנו הולכים לבצע שינויים גדולים, שלא אוכל לדבר עליהם. אבל אנחנו עומדים לשלב כוחות ולהרים את המפעל הזה".

ולא מפריע לך שמדובר במפעל קלאסי של הכלכלה הישנה?

צורי: למה שיפריע לי. עסק זה עסק. לא חשוב כלכלה ישנה או כלכלה חדשה. הכל זה עסקים".
מבית המשרדים המפואר במגדלי עזריאלי, הולכים צורי, עמוס ולוי, שלושה מבין שמונת האחים לבית דבוש, להשביח את החברה. צורי מבטיח, כי בין הסדנה להנחיית הורים וילדים שהוא לומד במכון אדלר, לבין טיפול בשני ילדיו, באמבלייז, ובשני סטארט-אפים נוספים שהוא מושקע בהם עם חברי ילדות - הוא ימצא זמן לתת תמורה טובה בעבור 25 אלף הדולר שהוא מקבל בחודש כיו"ר הדירקטוריון של קליל.