תרופה למכה: איך מטפלים באלימות של הילד?
האלימות בקרב ילדים מתחילה עוד בשלב הגן. למצב אחראים לא רק סיבות חברתיות וכלכליות, אלא גם המסרים הסותרים והסלחניים כלפי התופעה והיעדר טיפול מרתיע • פסיכולוג: "ממחקרים ניתן ללמוד שאין דרך אחת יעילה להתמודדות עם בעיות של אלימות בקרב ילדים ובני-נוער. יש להתאים את הדרך לילד, למשפחה, לחברה ולתרבות בה הוא גדל"
זה מתחיל הרבה לפני שהאלימות הופכת לאקדח טעון המכוון לרקתה של החברה. ילדים מכים את החברים לגן או לכיתה, גונבים מהם, מקללים. אחר-כך כבר אי אפשר לעצור את השריפה.
חוסר האונים של הורים ומחנכים מול התופעה הולך וגובר באחרונה. למצב הקשה תורמים לא רק סיבות חברתיות וכלכליות, אלא גם המסרים הסותרים, ולעיתים אף הסלחניים מדי, כלפי התופעה מצד כל הגורמים, והיעדר טיפול מרתיע.
אז מה עושים? לא מעט הורים וגורמים במערכת החינוך מגנים כל אלימות, פיזית או מילולית, בכל תנאי, ללא קשר לגיל הילדים ורמת הפגיעה, ומחייבים התערבות. לעומתם, אחרים מעדיפים להתעלם ולהשאיר את הילד להתמודד בכוחות עצמו ולהתחשל מעצם ההתמודדות.
חוקרים ואנשי חינוך מייחסים את האלימות והתוקפנות לצורך האנושי להתקיים ולשרוד בסביבה רוויית סכנות. ד"ר עדי גונן, פסיכולוג קליני וראש המסלול לפסיכולוגיה במכללה האקדמית גורדון בחיפה, סבור שגם אין לצפות מהילדים שלא להיות אלימים בסביבה כזאת. לדבריו, המסר כלפי ילד אלים חייב להיות ברור וחד-משמעי: אין מקום להתנהגות אלימה בחברה שלנו.
גונן: "באותם מקרים בהם הילד מתנהג באלימות או נחשף לאלימות מהסביבה, יש להגיב בתקיפות אבל לא בתוקפנות. ממחקרים ניתן ללמוד שאין דרך אחת יעילה לגדל ילדים או להתמודד עם בעיות של אלימות בקרב ילדים ובני-נוער. יש להתאים את הדרך לילד, למשפחה, לחברה ולתרבות בה הוא גדל. בחברה אלימה כמו שלנו חשוב שתהליך של חינוך נגד אלימות ייעשה בשיתוף מרבי של כל הגורמים בקהילה – מורים, גורמי רווחה ומשטרה".
מחפשים לפרוץ גבולות
לדברי גונן, ילדים, מטבעם, מחפשים דרך לפרוץ מסגרות וגבולות ובוחנים ובודקים האם המבוגר – ההורה או המורה – אמנם מתכוון למה שהוא אומר ועומד מאחוריו. "יש הורים שסבורים כי אם יהיו מתירניים ויאפשרו לילד לעשות ככל העולה על רוחו, יתרמו להתפתח ותו ולעלייה בביטחון העצמי שלו, ולכן אינם שמים לו גבולות.
יש הורים שבוחרים בגישה זו לא בגלל שהם מאמינים בה, אלא מתוך נוחיות, בנימוק שעדיף להיות חבר של הילד ולהשאיר את העימותים וחינוך הילד למורים, ש'זה תפקידם'. אבל מחקרים עדכניים בתחום החינוך מורים שמתירנות מוחלטת בגידול ילדים עלולה לגרום להפרעות התנהגות, לאלימות ולעבריינות. "ילדים שחונכו ללא גבולות ודרישות, גדלו לעיתים קרובת ללא תחושת ערך, עם יכולת מועטה לשאת תסכול ומחסור פנימי מוחלט. החוסר בגבולות ובדרישות הוכח כפוגע ומעוות לא פחות מהסמכותיות הנוקשה ביותר".
ד"ר יונתן שתיל, פסיכולוג ומרצה בכיר בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל-חי, מדגיש כי בכל מקרה של אלימות חשוב להביא את הילד למצב בו יספר מה קרה לו. "במקרה שהילד שלך הוא הקרבן שספג אלימות, יש לחזק אותו וללמד אותו שעליו להגן על עצמו", אומר שתיל. "המסר לילדים צריך להיות: הפגנת יכולת להתגונן, הפגנת ביטחון, אסרטיביות, ובמקרים שצריך – גם להגיב כדי שלא יפגעו בך. יש להעביר מסר לילד שאסור לתקוף, אבל גם להבהיר שאתה לא נותן שיתקפו אותך".
גם שרון זיו-ביימן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת תוכניות הפסיכולוגיה בשלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל, רואה בצורך לשרוד אחת הסיבות לאלימות. "לפי תאוריות פסיכולוגיות רבות, האלימות היא דחף פנימי קיומי הישרדותי המצוי בכולנו ושואף לבוא לידי ביטוי מקסימלי", היא אומרת. "האלימות היא חלק בלתי-נפרד מההתנהגות האנושית, ורק חוקי החברה מגבילים את האלימות ומרסנים אותה על מנת לאפשר את החיים בקבוצה.
"ביטויי אלימות נמצאים בקשר ישיר לתסכול שבנו, וככל שתגבר רמת התסכול וככל שיהיו לפרט פחות כלים להתמודד עם תחושה זו, האלימות תגבר. קביעת מערכת חוקים ברורה וניתנת לאכיפה על-ידי מבוגרים, מאפשרת לילדים להגביר שליטה באלימות".
בגלל התסכול
ליאור ומיקי אבורמן, שפיתחו תוכנית מיוחדת למניעת אלימות בגני ילדים ובבתי-ספר – "מפתחות הקסם לתקשורת" – המבוססת על עקרונות "תקשורת לא אלימה", סבורים שהמפתח להתמודדות עם תופעת האלימות הוא הבעת רגשות והבנת רגשותיו של האחר.
"המטרה בתוכנית היא ללמד את הילדים מיומנויות לזיהוי רגשות ודרכים להבעתן וללמד אותם דרכים לפתרון קונפליקטים", מסבירה ליאור אבורמן. "רגשות נובעים מצרכים ומרצונות. כל רגש הוא צורך שלא מומש. כשצורך או רצון מסופקים, ההרגשה נעימה, וכשאלה אינם מסופקים, מרגישים תסכול צער וכעס. הרגש הוא הבסיס להתנהגות, ולכן השיתוף ברגשות נותן את הסיכויים להבין זה את זה. מתן ביטוי לרגש והתעניינות ברגשות הזולת עשויים לקרב לבבות ולאפשר הבנה וקשר בין בני-האדם".
בני-הזוג אבורמן מנחילים לאלפי ילדים את שפת התקשורת הלא אלימה באמצעות הצגה שכתבה ליאור, "מפתחות הקסם של דידי", שבה השחקנים הראשיים הם ג'ירף ותן ודידי הילד, שמחפש את אמא שלו. הג'ירף מייצג את בעל הלב הגדול והראייה הרחבה, הוא מקשיב לעצמו ולאחרים, ואילו התן מתקשה לראות לטווח רחוק, רוצה כאן ועכשיו ומתקשה לקלוט רגשות. שתי החיות מייעצות לדידי במסע החיפושים אחר אמו, כל אחת לפי השקפתה, והוא צריך להכריע למי להקשיב.
ליאור: "בכל אחד מאיתנו יש את הקול של התן וגם את הקול של הג'ירף. הפעילויות נועדו לחדד את המודעות אצל הילדים לקולות השונים שהם משדרים לסביבה".
לפנייה לכתב/ת 
