ספרים שמתבגרים חייבים להכיר

את המגמה שמחלקת את הילדות והנערות לשלבים מדוייקים יותר ויותר, ממשיכה הוצאת הקיבוץ המאוחד שהודיעה לאחרונה על סדרת ספרים חדשה לגילאי 16-18.

אפשר לשאול את השאלה אם עד היום זה היה גיל מוזנח מבחינת הספרים שעמדו לרשותו, או שההנחה היתה שהחל מגיל 16, הנערה נחשבת לבוגרת מבחינת פוטנציאל הקריאה שלה ובעצם, רוב מדף המבוגרים כבר פרוש לפניה ללא הגבלה.

אני זוכרת את גיל 16 כשלב קריאה בולמוסי בו יכולתי לצרוך באחר צהריים אחד גם את גוגול וגם את "קופיקו", רומן גארי לצד השביעיה הסודית, וכך הלאה, תבשילי פיוז'ן משונים ומרענני חיך.

ספרי 'אף אחד לא מבין אותי'

על מדף הקלאסיקות יש לא מעט ספרים שמתאימים במיוחד לגילאי ההתבגרות המאוחרים. "התפסן בשדה השיפון" הוא אחד מהם. אולי 'האחד'. כל ילד שמגיע לגיל 16 צריך לקבל את "התפסן בשדה השיפון" או טוב יותר - למצוא אותו במקרה, עדיף "מוחבא" ממנו. כי הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לספר הזה הוא להכניס אותו לשיעורי ספרות בתיכון. זה ספר שמהותו היא באאוטסיידריות שלו.

מורה לספרות שמאנפפת על אנלוגיות ניגודיות בסיפור, על מוטיבים ומטאפורות, שאלות כמו: "עולם המבוגרים המזויף מול עולם הילדות האותנטי. מצאו שלוש דמויות בסיפור השייכות לכל צד, הרחיבו ונמקו", כל אלה רוצחים את רוחו האמיתית של הספר. בעיני, טוב תעשה מערכת החינוך אם תחליט שבתחילת כיתה י', יכנס איש חמור סבר לכיתה ויפציר בתלמידים לקרוא ספרים חוץ מספר אחד שאסור להם בתכלית האיסור להתקרב אליו.

"התפסן בשדה השיפון" יגרום לכם נזק נוראי, צריך להבטיח האיש, ולכן, מכל הספרים תקראו, אבל אותו אל תפתחו, ולא תגעו בו פן תמותון ותהפכו לאזרחים מקולקלים. אני מהמרת שתוך יומיים כל הילדים בכיתה מתחילים לדון בינם לבין עצמם מה קורה לברווזים בחורף כשהאגם קופא.

ספר מופלא נוסף לגילאים האלה הוא "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר. הילד מוחמד – מומו – יתום שגר בפאריס עם רוזה, יהודיה שמנה וזקנה שמפחדת מנאצים, משוטט ברחובות ומספר את סיפורו בשפה מהממת של רחוב ופיוט. לרומן גארי, שכתב גם בשם אמיל אז'אר, יש משפטים מבריקים שנכנסו לתרמיל הצידה שלי בשנות ההתבגרות הקודרות ועד היום אני יכולה לשלוף אותם מהזיכרון. למשל המשפט: "היא נשאה עיניה לשמיים, אבל כפי שיקרה תכופות נתקל מבטה בתקרה" מהספר "עפיפונים". הנה עוד אחד, הפעם מ"כל החיים לפניו": "שמעו, אני חושב שהמנוול הזה בכלל לא מהעולם הזה – בן ארבע ועדיין עליז". ועוד אחד אחרון: "היהודים, לדעתי, הם אנשים כמו כולם, אבל זאת עוד לא סיבה לכעוס עליהם".

הסיפור היחיד שיכול להתחרות בסיפוריו של גארי-אז'אר הוא סיפור חייו האמיתי. כשהיה כבר סופר מבוגר ועטור תהילה, הרגיש שהמבקרים נהנים לקבוע שהוא חוזר על עצמו, שגמר את הסוס. לכן כתב את "כל החיים לפניו" בשם עט והמציא את דמותו של הסופר הצעיר האלג'יראי "אמיל אז'אר". במהדורה העברית של הספר "עפיפונים" מופיע מאמר מומלץ פרי עטו שמתאר את הסיפור מאחורי הסיפור. בנוסף, גארי היה נשוי ליפה בנשים – השחקנית ג'ין סיברג ששיחקה לצידו של ז'אן פול בלמונדו בסרטו של גודאר "עד כלות הנשימה".

כידוע, סאלינג'ר בחר לפרוש לחיי התבודדות. לדעתי פשוט נמאס לו מעדות המתבגרים לבושי השחורים והלומי הסמים שהגיעו אליו אחרי "התפסן" ואמרו לו: "אח שלי, אף אחד לא מבין אותי חוץ ממך". גארי (כמו ג'ין סיברג, אשתו לשעבר) בחר להתאבד ב-1980, מה שהופך אותם, לפחות באידיאל, למתבגרים לנצח. אנשים שלא היו מוכנים, עד הסוף, ליישר קו עם חוקים שקבע עבורם עולם המבוגרים.

"שני ירחים" ו"לפני שאמות"

הקלאסיקה הספרותית חסרה סיפורי התבגרות מרתקים ובועטים של נערות. מתישהו, מישהו קבע שכל סיפור כזה חייב להיגמר בחתונה, מה שצמצם קצת את האפשרויות למשך כמה מאות שנים.

בעשורים האחרונים יש ניסיונות יפים למלא את החסר. אפשר להזכיר את הספר המצוין "שני ירחים" של שרון קריץ' שגיבורתו הבלתי נשכחת היא סלמנקה בת ה-13. לא מעט מתבגרות שקיבלו ממני את הספר, נאלצו לחכות עד שההורים שלהן יגמרו לקרוא אותו. כשמדובר בספר טוב לגילאי ההתבגרות, זה באמת "מתאים כבר לכל בן אדם" כמו שכתבה זרחי. כל מה שאכתוב על הספר יהיה ספויילר ואני לא רוצה להשתמש במשפטים כמו "מסע התבגרות מטלטל". אבל באמת מדובר במסע התבגרות. והוא מטלטל.

הספר השני יצא לאחרונה בסדרה הצעירה של הוצאת "כתר". קוראים לו "לפני שאמות", כתבה אותו ג'ני דאונהם והעטיפה שלו, אני חוששת, לא עושה עימו חסד. גם הנושא – נערה בת 16 גוססת מסרטן – עלול להרחיק קוראים שפוחדים מממתקים דביקים מדי. אבל אחרי הקריאה אפשר להכריז בביטחון שאם יש משהו שהספר לא לוקה בו, הוא דביקות יתרה. להיפך. לטסה נותרו שבועות ספורים לחיות והיא מחליטה לערוך רשימה של דברים שהיא צריכה להספיק עד מותה. אבל התקציר הרגשני הזה לא לוקח בחשבון איזו נערה מדליקה היא טסה ואיזו כותבת אמיצה היא דאונהם. בקטעים מסוימים נראה לי שדאונהם השתמשה בטריק הגסיסה רק כדי לכתוב על התנסות בסמים, למשל, או על זיון אקראי בלי להזדקק לתוכחה פדגוגית.

טסה מודעת לכך שלנערה גוססת מותר לעשות דברים שאסורים (לפחות בספרות) על נערה רגילה. אם לא צפוי לה עתיד, גם אין חשש שהיא תהפוך 'אי פעם בעתיד' לנרקומנית בביבים, ולכן היא יכולה, מוכרחה בעצם, להתמקד בכאן ועכשיו, כולל לנסות פטריות הזיה שמפיחות קצת חיים בשטיחון בכניסה לבית.

"לפני שאמות" מצליח לזגזג יפה בסיטואציה שמזמינה סחיטה רגשית ולא נופל לבורות טובעניים של עצבות קיומית. כנראה שמלנכוליה מתקתקה היא מותרות שרק מתבגרות רגילות יכולות להרשות לעצמן. טסה צריכה לחיות את הזמן שנותר לה ולכן היא עושה, בעצם, מה שהרבה מתבגרות עושות: היא מתלבשת, מתפשטת, גונבת בסופרמרקט, שונאת את החברה הכי טובה שלה, רבה עם אחיה הקטן (באחד הקטעים הוא שואל בקוצר רוח: מתי כבר תמותי?), אבל ההתבגרות שלה נטולה מרכיב חשוב שקיים בכל התבגרות אחרת: העתיד, החניכה לקראת משהו. אנחנו לא צריכים לשאול 'מה יצא ממנה', כי היא לא בן אדם בהתהוות. היא רק מה שהיא עכשיו.

מכל הספרים שהוזכרו, "לפני שאמות", עם כל המחמאות שמגיעות לו, לא מצליח לעבור באמת את תחום קהל היעד שלו. זה באמת ספר לנערות ונערים בני 16-18. לא לפני וגם לא אחרי. הוא לא מומלץ להורים, כי בעוד שמוות של אנשים צעירים הוא תבלין מעניין בהתבגרות, להורים קצת קשה ליהנות ממחשבות פילוסופיות מרתקות כשילדה בת 16, מדליקה ככל שתהיה, עוברת ניקור מותני. זה הכי מפחיד אותנו בעולם, מוגבלים שכמונו.

• התפסן בשדה השיפון. ג'.ד. סאלינג'ר. תרגום: דניאל דורון ואברהם יבין. עם עובד.
• כל החיים לפניו. אמיל אז'אר. תרגום: אביטל ענבר. עם עובד.
• שני ירחים. שרון קריץ'. תרגום: רנה ורבין. ידיעות אחרונות.
• לפני שאמות. ג'ני דאונהם. תרגום: לינדה פניאס. כתר.
  

רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "זהרורים", "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד. לכל הטורים של רינת פרימו .