מחריבי הדמוקרטיה

אולמרט, קצב, וינוגרד, בשארה והאלוף נווה - כל אלה מערערים בהתרסה על עצם כללי המשחק, ולכן גם על אושיות המדינה

עם שוך תרועת החצוצרות של יום העצמאות, ומשנאלמו הדי הנאומים הנמלצים, כדאי לתת את דעתנו לזעזועים, המרעידים מתחת לרגלינו את קרקע הדמוקרטיה בישראל. במובן מסוים, כל עבירה ושחיתות מערערות את הדמוקרטיה, ולו רק בשל פגיעתן בעקרון שלטון החוק. ואולם, עם כל הסיכונים הגלומים באלו, כל עוד היקפן איננו בלתי נשלט - אין בהן סכנה לעצם קיומה של הדמוקרטיה. הסיכון האמיתי מתחיל כאשר מתגלעים ערעור ופגיעה בעצם תקפותם של כללי המשחק. שמירת האחרונים - היא היא תמצית הדמוקרטיה.

 

כאשר נחשד שר האוצר במעשי גניבה ומעילה - ומדובר במי שהופקד על ה"שמנת" - אין בכך איום של ממש על המשטר הדמוקרטי, כל עוד המשטרה ושאר רשויות החוק עושות מלאכתן נאמנה ואין כובלים את ידיהן מכוח ובהוראת שררה. גם מעשים קשים וחמורים ביותר, כמו הרשעת שר בעבירת מין או בקבלת שוחד וטובות הנאה (פרטיות או פוליטיות), לא פוגעים פגיעה אנושה בדמוקרטיה. הסיכון האמיתי מתחיל כאשר אותם אישי שררה (בין שהורשעו בדין, בין שעודם נחקרים ובין שמשפטיהם טרם הסתיימו) מנסים להציל את עורם ומעמדם דרך תקיפת כללי המשחק.

 

תקיפה מעין זו יכולה להיעשות במצח נחושה ובאופן גורף כמו מתקפת הנבצר קצב, המכוונת נגד הפרקליטות, היועץ המשפטי והתקשורת; היא יכולה להיעשות גם באופן מתוחכם יותר, על-ידי יצירת מראית עין של סכסוך אישי, כפי שפועל אולמרט בהקשר למסקנותיו והמלצותיו של מבקר המדינה. ערעור אושיות הדמוקרטיה מתרחש גם כאשר פוגעים בלגיטימיות ובמעמד-העל של הרשות השופטת, כמי שמפרשת את החוק וקובעת את גבולות חלותו של שלטון החוק. אין מניעה לבקר את התנהלות רשויות אכיפת החוק והמשפט; הבעייתיות מתחילה - שוב - כאשר הופכים את הביקורת והדיון הענייניים לערעור על עצם תקפותם של כללי המשחק.

 

האיום על הדמוקרטיה בישראל אינו מצטמצם למישור הפלילי. לא פחות חמורה היא הדה-לגיטימציה של בג"ץ, הבאה לידי ביטוי בסירוב ועדה כמו-ממלכתית לכבד את פסיקתו. ניקיון כפיהם או סגולותיהם האישיות הגבוהות של מערערי הדמוקרטיה אינם גורעים מחומרת הערעור, אדרבא: ככל שהאישים המעורבים בכך מוערכים ונכבדים יותר, כן גוברת פגיעתם וסכנתם. המבחן האמיתי איננו מתקיים בעת של תמימות דעים, ההיפך הוא הנכון: חוסנה של הדמוקרטיה נבחן בשעת משבר וחילוקי דעות קשים וכבדי השלכות. יתכן מאוד שבג"ץ שגה בחייבו את פרסום העדויות בוועדת וינוגרד - לא הייתה זו שגיאתו הראשונה ומן הסתם גם לא האחרונה. אלא שמעט מאוד תקדימים בתולדות הדמוקרטיה בישראל אתגרו את מחויבות הכל לפסיקות בג"ץ. מהיבט זה, עיתוי והקשר הצעותיו של פרופ' פרידמן כשר המשפטים אינם מוצלחים במיוחד, בהיתפשם כסיוע לניסיונות הדה-לגיטימציה כלפי הרשות השופטת.

 

נורת אזהרה מהגנרלים

גם הצהרתו של אלוף פיקוד המרכז (עדיין) נווה, שיצא חוצץ בגלוי וברבים נגד החלטות ממשלת ישראל, מלמדת על בקיע מסוכן בהפנמת כללי היסוד של הדמוקרטיה. וזאת לדעת: קיים הבדל משמעותי בין עשייה במסתרים ובדרכי עורמה (ובעיקר בעצימת עין לנוכח הפרות המדיניות והחוק, הנעשות בריש גלי בתחום אחריותו) לבין עשיית הדבר "מהמקפצה", במוצהר ובהתרסה. כאשר גנרלים בשירות פעיל נוהגים כך, חייבת להידלק נורת אזהרה.

  

הצהרותיו של עזמי בשארה מסוכנות אף הן לדמוקרטיה. מצער לגלות מה גדולה התמיכה בהן

 מצד חלקים נרחבים של הציבור הערבי, המהווה כ-20% מכלל האזרחים בישראל. מדובר לא רק באימוץ עמדותיו הפוליטיות של האיש הקיצוני והמבריק (וזו זכותם המלאה), אלא אף בערעור על עצם החלתם של כללי המשחק. בכך כורת הצבור הערבי את הענף עליו הוא יושב: לא יתכן לתבוע את מלוא הזכויות הנגזרות מהמשטר הדמוקרטי, ובה בעת לכפור בתקפות הכללים, ואף גרוע מכך (לגבי חלק מציבור זה ובעיקר מנהיגיו הלאומנים): לנצל את כליו בניסיונות פגיעה בדמוקרטיה. מטבע הדברים ומטבע האנוש, שאימוץ עמדות אלו יגרור הקצנה גם בקרב הציבור היהודי.

 

ולא רק הציבור הערבי נגוע בנגיפי האנטי-דמוקרטיה - בישראל קיימים כמה וכמה ציבורים הכופרים במוצהר בלגיטימיות שלה, בהם קבוצות דתיות וחרדיות, כמו גם ציבור לא קטן מקרב מחנה הימין. חלקם לא מסתפקים רק בהבעת דעה.

 

רבות דובר בכך, שהדמוקרטיה בישראל איננה הישג מובן מאליו ובר-קיימא. מצבנו הביטחוני המורכב; היעדר מסורות דמוקרטיות בחלק הארי של הארצות, מהן הגיעו תושבי ישראל; הקיטוב החברתי, האידיאולוגי והפוליטי הקשה במדינה; ועוד - כל אלה מציבים את הישגי הדמוקרטיה כהישג ייחודי. זהו הישג היכול להימחות מהר מכפי שהיינו רוצים לקוות; מרוקן מתכניו גם מבלי שטנקים יקיפו את קריית הממשלה. אם ייגזזו מחלפות ראשה של הדמוקרטיה בישראל - יקיץ הקץ על מדינת ישראל.