"לא התלבטתי לרגע לפני שתרמתי לאחי מהריאות שלי"

לפני חמישה חודשים תרמו נתנאל וטיראן רחמים חלקים מריאותיהם לאחיהם הבכור, ובניתוח מורכב וחדשני הרכיבו הרופאים ריאה חדשה ליניב. הניתוח דווקא הצליח, אבל ימים ספורים אחר-כך נפטר יניב. נתנאל לא מפסיק להתגעגע לאח הבכור ועכשיו, אחרי שהחלים, הוא מסתובב בין בסיסי צה"ל כדי להחתים חיילים על כרטיס אָדי. "אם היו יותר תרומות איברים, אז הסיכוי של יניב לחיות היה טוב יותר", הוא אומר

גיל בן נון פורסם: 28.09.07, 12:16

הבוקר עולה על ירושלים. הרחובות שוממים, כמעט ריקים מאדם. בדרך גינות סחרוב המובילה אל הר המנוחות, מתחיל פקק שילך ויחריף ככל שהשעות ינקפו. המרכז המסחרי מתחיל להתעורר ומסביב הכל שקט. ערב יום הכיפורים, זמן לחשבון נפש. נתנאל רחמים, 20, עושה את חשבון הנפש שלו.

 

לפני חמישה חודשים, בניתוח ראשון מסוגו בארץ (ראו מסגרת), תרם, יחד עם אחותו טיראן, אונה מריאתו לאחיו הבכור יניב (36). 10 ימים התנודד יניב בין חיים

ומוות, בערב שישי של חול המועד פסח נפטר והותיר אחריו אישה ושני בנים (7 ו-5).

 

"אני פשוט כועס על אלוהים", אומר נתנאל בבכי, "אני מניח תפילין והולך בשבת בבוקר לבית כנסת. אבל, אחרי שדבר כזה קורה לך אתה שואל: מה יניב עשה שזה מגיע לו? צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

 

יניב רחמים היה גאון במתמטיקה, אך בחר לעסוק באדריכלות. בגיל 20 לקה בלוקמיה והחלים. לפני שלוש שנים לקה בסרטן באזור האגן וגם ממנו החלים. גופו נותר מצולק, בעקבות ההקרנות נפגעו ריאותיו ותפקודן ירד ל–30%. לפני תשעה חודשים אושפז בבית החולים הדסה לאחר שדלקת ריאות סמויה פגעה אנושות בריאותיו.

 

נתנאל, הצעיר מיניב ב–16 שנים, כמו נולד להווית מחלותיו של אחיו הבכור. ימים שלמים בילה מחוץ לבית. "שמחתי ללכת לחברים אבל לא ידעתי מה הסיבה האמיתית שאמא שלי ואחי לא בבית".

אח ואחות רוצים להציל את יניב (צילום: אביעד תבל-רחמים)

 

"למרות כל החולי, התלות בתרופות, ולפני שהוא נפטר, הוא תמיד היה נראה בלתי מנוצח לכולנו", מספר נתנאל. "יניב תמיד חיזק את האנשים סביבו. הוא כל הזמן אמר שהוא עושה את זה בשביל הילדים שלו, אשתו, אבא ואמא שלו והמשפחה".

 

אימו של יניב, מזל רחמים, חששה שמצבו הנפשי ילך ויתדרדר כתוצאה מאשפוז ממושך בבית חולים, וכן חששה מזיהומים שהוא עלול לקבל שם. בתמיכת הרופאים, החליטה להחזירו הביתה. "קיבלנו מ'יד שרה' את כל הציוד שיש בחדר אשפוז", מספר נתנאל, שקיבל חופשה מיוחדת מהצבא וניצל את הכשרתו כחובש לסעוד את אחיו בארבעת חודשי חייו האחרונים. "הוא היה מצחיק וצלול ודיבר לעניין. אני זוכר שהייתי עוזר לו להתקלח, הוא היה יושב על כסא במקלחת ואני יושב על האסלה מולו. היינו מעבירים את הזמן בשיחות של אח גדול ואח קטן".

 

נתנאל גם היה אחראי על הסעתו של יניב מהבית לבית החולים. באחד הביקורים גילו השניים כי יניב זקוק להשתלה. "נדהמנו. הוא הקשיב והפנים, ואני הייתי בשוק", נזכר יניב, "הדבר הראשון שאמרנו שיצאנו מהחדר היה 'יהיה בסדר. נעבור גם את זה'".

"העברנו את הזמן בשיחות של אח גדול ואח קטן". נתנאל רחמים (צילום: דודו ועקנין)

 

מצבו הרפואי המיוחד של יניב כמי שחלה פעמיים בסרטן ועבר טיפולי הקרנות, בנוסף למיקומו הלא אופטימי ברשימת ההמתנה (60), גרמו למשפחה להרהר בדרך אחרת, שטרם בוצעה בישראל, השתלה מהחי. "בגלל שהמצב שלו היה יציב ולא ניתן היה לצפות מתי הוא יתדרדר או ישתפר, היה חשש להגיע לנקודת האל-חזור: נקודה שאחריה גם אם תמצא ריאה להשתלה, הגוף כבר לא יעמוד בזה ואז הצוות הרפואי מחליט לוותר עליה. לא רצינו להגיע למצב הזה והחלטנו ללכת בדרך של השתלה מהחי".

 

"לא התלבטתי לשניה אחת"

צוות הרופאים החל לתור אחר תורם חי. ההסטוריה הרפואית של יניב הכתיבה כי התורם האידיאלי יהיה בן משפחה. נתנאל ואחותו טיראן, שכבר תרמה מח עצם ליניב במהלך מלחמתו בסרטן, נמצאו המתאימים ביותר.

 

"לא התלבטתי לשניה אחת", אומר נתנאל. "הוריי חזרו מהפגישה ושאלו בפנים זורחות ומחייכות, 'מה היית אומר אם היית יכול לתרום לאח שלך חלק מהריאה שלך'? שמחתי ואמרתי 'את הלב שלי הייתי נותן'".

"הוא היה עושה אותו דבר עבורי". נתנאל רחמים (צילום: דודו ועקנין) 

 

הסביבה חיזקה את נתנאל לאורך כל הדרך, תמכה ופירגנה. זרים מכנים אותו גיבור ומלאך. אבל הוא לא מבין או מקבל את המחמאות האלו. "אף אחד לא קולט שאני בן אדם רגיל לגמרי. זה אח שלי, זה הבן אדם שאני אולי הכי אוהב בעולם, אז שאני לא אעשה הכל בשביל להציל אותו? הוא היה עושה אותו הדבר בשבילי אם היה יכול".

 

בעשרת הימים בהם נאבק יניב על חייו, האמין נתנאל שלסיפור הזה יהיה סוף טוב. "אמרו לנו שזה כמו ריצת משוכות, אז לא לשמוח בעליות ולא לבכות בירידות. אבל אני כל הזמן חשבתי שהוא יצא מזה", משחזר נתנאל ונזכר איך קטע צלצול הטלפון את ארוחת הצהריים שהוא ואחיו אביעד אכלו במסעדה בעין כרם. על הקו הייתה טיראן שהזעיקה אותם לבית החולים. 'מצבו של יניב החריף והוא הורד לחדר ניתוח', היא אמרה ואני חשבתי שאני נופל מהכסא. "באותו רגע שאמרו שהלב שלו כושל כל מה שרציתי לעשות זה לקפוץ מהחלון ושייקחו גם את הלב שלי ויתנו לו. צעקתי ובכיתי. אני לא אשכח את זה". זה לא עזר. יניב מת בחדר הניתוח.

 

טיראן ונתנאל מחלימים מפצעי הניתוחים שעברו, בנסיון להציל את חיי אחיהם. החלמתה של טיראן קשה, היא סובלת מקשיים בהחלמתה. נתנאל משתקם במהירות. הוא הולך ורץ ולפני יום כיפור אף חזר להתאמן בחדר הכושר.

 

"אם היו יותר תרומות, יניב היה חי"

מחשבה אחת רודפת את נתנאל ולא נותנת לו מנוח. "אם היו יותר תרומות איברים, אז הסיכוי של יניב לחיות היה טוב יותר. הנתון הוא שרק 8% מאוכלוסיית המדינה חתומה על כרטיס אָדי, ולא צריך להיות גאון במתמטיקה כדי לדעת שזה נורא מעט".

 

הכעס הזה תורגם אצל נתנאל למעשה. בשל הניתוח ירד הפרופיל הצבאי שלו ל–21 (נתנאל ממתין לוועדה רפואית שתקבע אם הוא יכול להתנדב לשירות, ג.ב), והוא החליט לנצל את הזמן כדי לשנות את מצב החתימות. "לי לא אכפת ממודעות. לא הולכים עם מודעות למכולת ולא מצילים חיים עם מודעות. אתה יכול להיות מודע עד מחר אבל כל עוד אתה לא חתום על כרטיס אָדי אז למשפחה שלך הרבה יותר קשה להציל איתך חיים", הוא אומר ומתאר את המפעל הקטן שהקים לעצמו – הרצאות בפניי חיילים שבסיומן, הוא שולף טפסי החתמה ומי שמעוניין חותם על כרטיס אָדי.

 

נתנאל מארגן את ההרצאות האלה בעצמו. בדרך כלל מדובר בפגישה מקרית עם מש"קית חינוך שהוא מספר לה את סיפורו ומבקש ממנה להזמינו לבסיס להרצות בפני החיילים. 15 הרצאות כאלה הוא כבר קיים ובעקבותיהן חתמו כ-850 חיילים על כרטיס התורם.

 

כולנו בני אדם, כולנו שווים

בסוף כל הרצאה מזמין נתנאל את החיילים לשאול אותו שאלות באופן פרטי. "החיילים ניגשים ושואלים אותי שאלות שהם מתביישים לשאול. הרבה פעמים
מעלים בפני בעיה: הם לא רוצים שהאברים שלהם יגיעו לערבים. אז אני מספר להם על ילד בן ארבע שנהרג בשוגג בידי צה"ל ואבא שלו, במקום להפוך אותו לשאהיד ולסמל, תרם את האברים שלו והציל יהודים. כשזה מגיע לזה - כולנו בני אדם, כולנו שווים".

 

נתנאל גם לא מבין את אלה המפחדים לחתום מחשש לעין הרע. "מישהו באמת מאמין שמיד אחרי שהוא יחתום על כרטיס אָדי ייפול עליו פסנתר מהשמיים? שמכונית תדרוס אותו? אני חתמתי על כרטיס אָדי ואני לא רואה שום תופעות לוואי", הוא יורה בציניות.

 

פרויקט תורמים לחיים: