שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "אדי לא זכה, אבל 380 אלף איש מקיימים את חזונו"

    בגיל 28 נפטר אדי בן דרור ממחלת כליות קשה, אחרי חודשים של חיפוש תורם מתאים, ו-18 יום בלבד לאחר שהושתלה בגופו כליה. בפרק הזמן הקצר שעבר מההשתלה ועד מותו קיווה אדי להקים ארגון שיעודד אנשים לשאת איתם כרטיס אישי, שיבטיח את תרומת אבריהם אחרי מותם. ביום השלושים למותו הקימו הוריו את העמותה שנושאת את שמו, ומאז הספיקו להנפיק כרטיסים ל-380 אלף ישראלים טובים, שציוו להציל חיי אחרים במותם. דבורה, אמא של אדי, מספרת על החזון הנועז שהפך למפעל החיים הגדול במדינה

    "אָדי היה כזה בריא שלא האמנתי. אני אפילו לא הבנתי מה זה השתלה. או שלא רציתי להבין, וזה נראה לי רחוק. אבל זה הגיע יותר קרוב ממה שזה היה בחלומות הכי מזוויעים שלי, כשרופא אמר שצריך השתלה". כך, 29 שנים אחרי מותו, מתארת דבורה בן-דרור בדמעות את הרגעים בהם החלה לעכל את מצבו הקשה של בנה.

     

    אָדי בן דרור, חקלאי צעיר וחסון, חלה במחלת כליות קשה בשנת 1977, ובמהרה התברר לו שהוא נזקק להשתלת כליה. לאחר המתנה ממושכת הושתלה בגופו כליה חדשה, אך מספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. במיטתו בבית החולים שיתף את בני משפחתו וחבריו ביוזמה שלו, להקים אגודה שתעורר את המודעות לנושא ההשתלות בישראל, ותעודד אנשים לתרום את איבריהם לאחר מותם.

     

    פרויקט תורמים לחיים:

     

    אדי לא זכה להגשים את חזונו הזה, אולם בני משפחתו ראו בו את צוואתו. כך, ביום השלושים למותו, נולדה עמותת אָדי, המאגדת כיום כ-380 אלף איש הנושאים עימם כרטיס ירוק ואישי, המבטיח את הסכמתם לתרום לאחרים את אבריהם לאחר מותם. עשרות ילדים ומבוגרים חייבים את חייהם לעמותה הזו, אולי מפעל החיים הגדול והמשמעותי ביותר בישראל. 

     

     

    אָדי (אָהוד) בן דרור, צעיר גבוה וחברותי שחלם להיות אגרונום, חזר הביתה ערב אחד בחורף 1973 ורגליו נפוחות.

     

    בלבה של דבורה, אמו, התעורר החשד שמדובר במחלה. "זו הייתה הפעם השנייה, אבל אדי אמר שזה בטח בגלל שהוא ישב כל היום על הטרקטור. הפצרתי בו לנסוע לבית החולים ולהיבדק". בבית החולים ערך אָדי בדיקת שתן שנמצאה לא תקינה. התעורר חשד לבעיה בכליה אבל לא נמצאו תסמינים נוספים. רופא בית החולים ביקש מהשניים לשוב לביתם ולהגיע למחרת לקופת החולים על מנת להשלים את הבדיקות. כשהגיעו תוצאות הבדיקות כבר היה ברור שאָדי סובל ממחלת כליה.

     

    דיאליזה באילת

    אורח חייו של אָדי השתנה מהקצה אל הקצה. "הדבר הראשון שהשתנה זה התפריט. אסרו עליו לאכול כמעט כל דבר שנהג לאכול עד אז", מספרת דבורה. מהר מאוד החל אָדי לקבל טיפולי דיאליזה, אבל לא היה מוכן לוותר גם על הנאות החיים. "הוא רצה לנסוע עם החברים לאילת", נזכרת דבורה, "וכדי לבצע את זה, הוא קבע מראש תור לדיאליזה בבית החולים באילת. כשגמר את טיפול הדיאליזה כאן, המתינה לו כבר המכונית עם החברים והם נסעו ביחד לאילת. בזמן שהחברים הלכו לבלות בלילה הוא הלך לבית החולים לעשות דיאליזה".

     

    מצבו של אָדי התדרדר במהירות ועד מהרה נזקק לשלושה טיפולי דיאליזה בשבוע, חמש שעות בכל פעם. לדרישת בית החולים למדה אימו, שנעדרה כל ידע רפואי, כיצד לתפעל את מכשיר הדיאליזה ואָדי החל לקבל את הטיפול בביתו. "היו ימים שחשתי כאילו נולדתי עם הדיאליזה, וימים אחרים כאילו מעולם לא ראיתי מכשיר כזה. זאת הייתה הדחקה בלתי נשלטת". אחת הטראומות הזכורות לה היטב מהתקופה הזו היתה התקלה המדממת: במהלך אחד הטיפולים הביתיים נשבר פעם חלק במכשיר, ודם רב שהועבר בו החל לצאת ולזרום אל מיכל חיצוני. המכשיר תוקן רק אחרי שהוזעק הביתה צוות חירום מבית החולים.

     

    מסע למציאת כליה

    משהמשיך והחריף מצבו נתקלה המשפחה בפעם הראשונה גם בנושא ההשתלות. בני משפחת בן-דרור התדפקו על כל דלת אפשרית, עברו מרופא לרופא, אך לא הצליחו לאתר תורם או כליה. בייאושה פנתה המשפחה לשר"פ (שרות בריאות פרטית) ופגשה בפרופ' דורסט, שעבד בבית החולים הדסה בירושלים, שהבטיח כי ימצא לאָדי כליה. פעמיים נקרא אָדי להדסה לצורך ניתוח השתלה, ופעמיים חזר הביתה כלעומת שבא. "באחת הפעמים אמור היה אדי לקבל את כלייתו של אברך שנפטר", מספרת דבורה, "אולם חבריו של המנוח הגיעו לבית החולים, וכאשר גילו כי בכוונת הצוות הרפואי להשתיל את כלייתו, השתוללו ואיימו לשרוף את בית החולים. ההשתלה בוטלה ואדי חזר הביתה".

     

    תקוות חדשות ובשורה אחת רעה

    בפעם השלישית אָדי נקרא אל בית החולים והניתוח יצא לדרך. הסימנים הראשוניים היו טובים: עוד בחדר הניתוח הכליה החדשה נקלטה והחלה לתפקד בגופו. בימים הבאים חזר אָדי לאכול כמעט הכל והרגיש טוב יותר. גם הבדיקות היו תקינות, והראו שהכליה נקלטת היטב בגופו.

     

    אולם השמחה נמשכה רק 18 יום. אחריהם חלה התדרדרות פתאומית במצבו של אָדי. לאורך אותה התקופה המשפחה לא איבדה תקווה. "כשהכליה הפסיקה לתפקד, אדי אמר לכולנו שאם הוא יוצא בריא מהדסה, הוא יקים אגודה שתגביר את המודעות לנושא ההשתלות, כדי שאנשים אחרים לא ייאלצו לעבור את מה שהוא עבר. הוא היה מאוד נחוש לקיים את היוזמה הזו". מספרת דבורה. אולם אדי בתום שבועיים של מאבק לחיים בבית החולים קרס גופו של אדי, והוא נפטר שנה וחצי בלבד לאחר שאובחנה המחלה בגופו.

     

    חזונו של של אָדי בימיו האחרונים היה להוריו לצוואתו האחרונה. במהלך 30 ימי האבל החלה היוזמה לרקום עור וגידים בסלון של משפחת בן דרור, וכל בני המשפחה המורחבת, על חבריהם וחבריו הרבים של אָדי, נרתמו להוציא אל הפועל את חזונו הנועז של אָדי. הם החלו ללמוד כיצד מתנהלות התרמות איברים בעולם, וחיפשו דרכים ליישם חלק מהשיטות בארץ.

     

    ביום השלושים למותו של אדי התקיימו הבחירות בעירו, פתח-תקווה. בני המשפחה וחברים אחרים בקבוצה החליטו לנצל את ההזדמנות ולהציב לצד שולחנות הקלפי גם דוכן החתמה עצמאי, שקרא לתושבים להצטרף ליוזמה ולחתום על "כרטיס תורם אברים". לא כולם הבינו באיזו תרומה מדובר: "אנשים הוציאו ברצון רב את הארנק מהכיס, אבל אנחנו הסברנו שאנחנו לא רוצים את הכסף שלהם, אנחנו רוצים את האברים שלהם". מחייכת דבורה.

     

    עמותת אָדי יוצאת לדרך

    את אגודת אָדי הקימו בני המשפחה והחברים בשנת 1978, ומאז החל המסע המורכב ורצוף המכשולים בדרך להעלאת המודעות הציבורית לנושא השתלות האברים והחתימה על כרטיס תורם. בעצם החתימה על כרטיס התורם מבטא האדם את רצונו לתרום את אבריו במותו, ובכך מנחה את משפחתו והחברה לנהוג בדרך שהוא כבר לא יכול להורות עליה.

     

    "בכנות, אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי עם בני, אני לא יודעת איך אני הייתי מתנהגת. לא יודעת אם בכלל הייתי נרתמת לנושא השתלות האברים או לא. אבל, בגלל מה שעברנו אני בטוחה שכולם חייבים להיות חתומים על כרטיס תורם. שום משפחה לא צריכה לעבור את מה שאנחנו עברנו", אומרת בן-דרור. "בעלי ואני יצאנו בקביעות, לעיתים ביחד ולעיתים לחוד, לחוגי בית שארגנו, ותמיד הצטרפו אלינו רופא ואיש דת, כדי שניתן יהיה לענות על כל שאלה שעולה, כשהמטרה היתה אחת - להחתים כמה שיותר אנשים על כרטיס אָדי".

     

    "אנחנו מדברים על נושא מאוד לא פשוט. זה קשה לבוא לאדם שאיבד כרגע את היקר לו מכל, ולבקש ממנו שיתרום את אברי יקירו שזה עתה מת", מסבירה בן דרור, אולם בעיניה כל האמצעים מקודשים בשם המטרה, אותה היא מביעה בפשטות: "מה יותר חשוב ונעלה מהצלת חיים?".

     

    עד לשנת 1989 ניהלה אגודת אָדי את מאגר הנתונים בעצמה, במימון תרומות ובעבודת מתנדבים בלבד. כך גם עוצב לוגו העמותה, המודפס על גבי הכרטיסים עד היום. בת דודתה של דבורה יצרה לוגו משישה עלים, חמישה צפופים בצבע ירוק, ואחד מרוחק בצבע כתום. הכתום והירוק סימלו את ההקשר של משפחת בן-דרור לפרדסנות, ואת אהבתו הגדולה של אָדי לחקלאות. העלה הנפרד מסמל את השתיל, השתל. ושתיל, כידוע, ניתן לעקור מן השורש, או לשתול ולצרף אל אחיו.

     

    כרטיס אָדי הופך להיות ממלכתי

    ברבות הימים נרתמו לטובת העמותה גופים ומוסדות נוספים. בנק לאומי מימן את הדפסת הכרטיסים, תוך הימנעות אצילית מכפיית סמליו או צבעי הלוגו שלו על גבי הכרטיס. חברה אחרת תרמה את מערך הלמינציה לכרטיסים. תלמידי בתי ספר תרמו מזמנם במסגרת פרויקט "מחויבות אישית" והקלידו את פרטי התורמים במכונות כתיבה.

     

    אולם ביחד עם התרחבות מאגר התורמים גדלו גם ההוצאות, ומשפחת החקלאים הגיעה למסקנה שאין ביכולתה להמשיך ולתפעל ממשאביה את המיזם החשוב. כך חברה העמותה למשרד הבריאות, שלקח על עצמו את ניהול מאגר התורמים, אולם כמחווה שמר על שמו המקורי של המיזם העצמאי הזה – כרטיס אָדי.

     

    כיום מרוכז כל נושא השתלות האיברים במרכז הלאומי להשתלות שהוקם בשנת 1993. המרכז הוא יחידה במשרד הבריאות, והוא הגורם היחיד בארץ, האחראי על מאגרי המידע של התורמים ושל האנשים הנזקקים להשתלה, והיחיד שמורשה להצליב ביניהם.

     

    דבורה בן-דרור פרשה לפני כמה שנים מתפקידה כיו"ר העמותה. על מנת לשמור מקום פעיל בעמותה היא מארחת מדי פעם בביתה את חברותיה, וביחד הן עוטפות דברי דואר של העמותה ומפיצות אותם. מאז פרישתה הופקדו המפתחות לקיום צוואתו של אָדי בידי גדי בן דרור, בנה הצעיר, המשמש היום כיו"ר העמותה, ועושה לילות כימים במסדרונות הכנסת ובגופים שלטוניים אחרים, במטרה לקדם עד כמה שיוכל את המודעות לעניין ההשתלות אצל המנהיגים ובממסד, ובקרב הציבור הרחב.


     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חזונו הפך לצוואתו. אדי בן דרור ז"ל
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים