מבחן המוסר של וידוא ההריגה

השוטר שהחליט לא לירות במחבל בירושלים בעודו מעולף - פעל מתוקף מוסרי ששולל וידוא הריגה, או שהכלל "הקם להרגך - השכם להרגו" אמור להנחות את כוחות הביטחון?

וידוא הריגה אינו מוסרי / מיקי לוי

כולנו חונכנו בצבא הגנה לישראל לטוהר הנשק, שחלק ממנו הוא הפעלת כלי נשק בצורה מוסרית. מרגע שמתקבלת ההחלטה לירות והקליע יצא, המטרה היא לפגוע ולנטרל פעולת אויב. מרגע שביצענו את הירי, והאויב או המחבל נפגע, ובסעיף קבלת ההחלטות שלנו התרשמנו כי הוא נוטרל, אין שום מקום לירות בו שוב, ויהיה זה המחבל הנפשע ביותר או הגרוע ביותר. לעולם לא נירה בו בדם קר. רק אם הסכנה לא חלפה, ניטרול משמעותו הריגתו הסופית של המחבל.

 

לסיטואציה בה נהג מחבל בדחפור ודרס כל אשר נקרה בדרכו באחד מרחובות העיר, הצטרפה שוטרת, ילדה בת 22, שתירגמה את תמונת המצב והבינה שמדובר בארוע טרור. היא קיבלה החלטה לירות ממרחק של 15 מטר בנהג הדחפור המשתולל, בעודו נוסע במהירות. עם כל הכבוד לחייל שגילה עוז ואומץ רב, ואני בהחלט מסיר את הכובע בפניו, הביצוע שלו היה החלק הקל בארוע. החלק הקשה בוצע על ידי השוטרת רויטל נחום אשר קיבלה החלטה קשה, לירות בנהג.

 

נחום היא היא הגיבורה האמיתית בעיני. היא עמדה בסיטואציה הקשה מכל כשירתה שני כדורים, פגעה במחבל ולמעשה גרמה לעצירת הארוע.

 

בן זוגה של השוטרת אשר טיפס אל תא הנהג הבחין בו כשהוא חסר הכרה ולכן הכניס חזרה את אקדחו לנרתיק, ולא ירה בו. זה בדיוק השלב שבו אין לירות בדם קר אף אם מדובר במחבל מתועב.

 

לרוע המזל, אזרח שזרק אבן לראשו של המחבל גרם לו להקיץ מעלפונו. או אז החל המחבל להאבק בשוטר ולצערי הצליח לפגוע ולהרוג אשה נוספת. אך השוטר לא יכול היה לנהוג אחרת.  כאשר המחבל איבד הכרה, היה זה פסק הזמן שכדורים שירתה השוטרת ופגעו בו - גרמו לנטרולו. הוא קיבל החלטה לא לירות בדם קר בזמן שהמחבל מעולף, ואילו היה יורה בו, יכול היה להיחשב הדבר לאקט לא מוסרי. אך אנחנו עם מוסרי, ובספר הספרים שלנו הרי כתוב "לא תרצח". ואם הסכנה חלפה, אפילו ל-20 שניות, לא נירה בו.

 

אני לא בדיוק עונה על ההגדרה של ילד טוב ירושלים, והוכחה לכך היא ההוראה שנתתי לירות במחבל כפות כשחגורת נפץ על בטנו, במרץ 2002 בירושלים. על אף שהמחבל נתפס וידיו נאזקו מאחורי גבו, הוא המשיך להשתולל ולכן היתה סכנה ממשית להפעלת המטען. לכן נתתי הוראה להצמיד אקדח לראשו ולירות בו.

 

אך אין סיטואציה זו דומה למצב בו השוטר החליט לא לירות במחבל כשזה נוטרל בשלב הראשון. המושג וידוא הריגה אינו מושג מוסרי, ואין לו גם בסיס משפטי. 

 

ניצב בדימוס מיקי לוי, לשעבר מפקד מחוז ירושלים במשטרה

 

על המוסר / אפי איתם

30 שנה מחיי שירתתי בצה"ל בקו הראשון של הלחימה להגנת מדינת ישראל ואזרחיה. בשנים אלה חינכתי דורות של חיילים על כך שהדרישה המוסרית ביותר מלוחם היא להכריע את אויביו. נשק מכל סוג שהוא, תרגולות הסתערות והשלכת רימונים נועדו כדי להרוג את האויב. זוהי המטרה, התכלית והתוצאה המוסרית ביותר שלשמה קיים צבא.

 

מעולם לא חשבנו שהצורך להרוג את האויב מהווה כתם או בעיה כלשהם על טוהר הנשק. כך אנו מחנכים את חיילינו וכך גם היתה צריכה משטרת ישראל לחנך את שוטריה - שעליהם לפגוע באויב ולסכן את חייהם שלהם על מנת להגן על חיי האזרחים. לצערי, המשטרה לוקה פעם אחר פעם באי יישומה של המשוואה הפשוטה הזו - מחבלים שיורים ודורסים צריך להרוג, תוך כדי סיכון חייהם שלהם.

 

איננו פוגעים כמובן באנשים שאינם שותפים למעשי טרור או למעשי עוינות נגד המדינה ואזרחיה. אולם ההיסוסים והפתלתלות של מוסר מעוות שגורמים לאי פעולה או לפעולה מרושלת אל מול אויב מיידי וברור, היא אי עמידה בעיקרון העליון שאמור להיות מבחנה של כל מערכת ביטחון, והוא ביצוע המשימה, כשהמשימה היא תמיד, בכל תנאי ובכל מצב - להגן על אזרחי המדינה.

 

בארוע הדריסה אכן זוהה רוצח טרוריסטי הפועל ברחובה של עיר בירתנו. למרות פעולות השוטרים שהחלו כפעולות נכונות, בשלב המכריע שבו היה צורך לוודא שהארוע אכן הסתיים בחיסולו של המחבל, תקפה את השוטרים בלבולת מוסרית וערכית, והם שבו וסיכנו חיי אזרחים תוך התרשלות בביצוע משימתם, בכך שלא עשו כל שניתן מעבר לכל ספק סביר על מנת לוודא שהסכנה אכן מוגרה.

 

רשלנות בביצוע המשימה לנוכח פני אויב מיידי וברור איננה יכולה להתכסות בכל מיני טיעונים כמו מוסריים, שעצם השימוש בהם לוקה בחולשה מוסרית, שכן הוא מתיר לסכן את האנשים שעליהם נועדה המשטרה להגן תוך יצירת ספק באשר לנטרולו של המחבל.

 

טענות כאילו האשם בכלל הוא האזרח שזרק את האבן ועורר את המחבל מעלפונו משקפות גישה צינית מרקיעת שחקים. שכן הטענה היא שאם האזרח לא היה זורק את האבן המחבל לא היה מתעורר ואפשר היה לרשום הישג למשטרה בסיום הארוע. אך טענה זו היא מגוחכת, ומהווה מפלט של אלה שאולי החלו בביצוע המשימה כראוי, כמו השוטרת רויטל נחום אך סיימו אותה באופן מהוסס ורשלני שאיפשר את המשך מסע הרצח. הוא נבלם רק על ידי אזרח / חייל עובר אורח.

 

השימוש במושג ירי בדם קר כשמדובר באדם שדמם החם של קורבנותיו עדיין זועק בזירת הארוע, ושיכולתו להמשיך לחזור ולרצוח עדיין קיימת, וכששוטר חמוש ניצב מעליו ומעדיף את ברירת סיכונם של אזרחים על פני וודאות מוחלטת של השמדת המחבל - אינם קשורים כלל לעולם המוסר היהודי ואינם קשורים למוסר בכלל, שכן הכלל הבסיסי של הקם להרגך השכם להרגו, של הגנה עצמית לה זכאי כל אדם ואזרח ושעל מימושה מופקדים בכל מדינה מתוקנת כוחות הביטחון - היא העקרון המוסרי המוביל.

 

לפי טענת הירי בדם קר, מספיק היה לפצוע את המחבל ברגליו ובכך להכריז שהארוע נגמר כי הוא לא יכול עוד ללחוץ על דוושת הגז. אך אין טעות גדולה מזו, אין עיוות מוסרי ומבצעי גדול מזה. אם דורות של שוטרים אכן גדלים על מה שמתיימר להיות חינוך למוסריות ואינו אלא רשלנות בביצוע המשימה, וכשקצינים בכירים במשטרה מביעים רעיונות כאלה - אין פלא שהמשימה של הצלת אזרחים ברחובה של עיר או בבית מדרש של ישיבה חוזרת פעם אחר פעם לידיהם של אזרחים שחונכו במערכות אחרות. במערכות שבהן ביצוע משימה, חתירה למגע ויצירת ודאות של השמדת האויב - הינם לחם חוק.

 

טוב תעשה המשטרה אם תחזור ותבהיר את אבני היסוד של מטרת קיומה, תכלית משימתה ובחינת הישגיה לא על פי תיאוריות פסאודו-מוסריות המתאימות לאיזו קבוצת דיון אלטרואיסטית וחסרת אחריות, ותשיב את הביטחון ואת הסדר ואת המוסריות למקום אליו הם אכן שייכים: חיים לאזרחים, ביטחון למדינה ומיגור סכנה רצחנית ומיידית באופן וודאי.

 

ח"כ אפי איתם, תא"ל במיל', האיחוד הלאומי-מפד"ל