אלוהים מדבר דרך גלנט

"מי שפותח את ספרי הנביאים, מזדעזע לקרוא פסוקים הנראים כאילו נכתבו במאמר המערכת של עיתון הבוקר". אודי ליאון מעיף מבט לעבר הנעשה במצרים, ושומע את בת הקול היוצאת מן התנ"ך ומנסה להעיר אותנו - רגע לפני שיהיה מאוחר

אירוע גלנט האחרון משלים סדרת רצף, שאילו הייתה משחק קלפים, יכולנו לקחת בעזרתו את כל הקופה. בפוקר קוראים לזה Royal flush – "רצף מלכותי".

 

• עוד דעות וכתבות - בעמוד הפייסבוק של ynet

 

מה ההסתברות הסטטיסטית שבמדינה אחת - בתוך פחות משנתיים - מואשמים נשיא, ראש ממשלה, שר אוצר, שר משפטים (כולם לשעברים) וכנראה גם שר חוץ בפשעים ובעבירות חמורות? והנה, אחרי ש"זכינו" בכל הקלפים המלכותיים הללו - מגיע הקלף המשלים של הסדרה, בדמותו של רמטכ"ל מיועד (שחטאיו כמובן מחווירים לעומת האונס, השוחד והגניבה, אבל לרצף המלכותי הוא מספיק).

 

אמנם "איש בחטאו יומת", ולכאורה אמור כל אחד מהם לשאת בעונשו כפרט - אולם האם הסדרתיות עצמה איננה מלמדת משהו מעבר לחטאיהם הפרטיים? משהו עלינו, כחברה?

 

האם איבדנו את הבושה?

לעניות דעתי, הנדירות הסטטיסטית למופע איימים זה יכולה ללמד על אחת משתי אפשרויות סותרות: הראשונה, שאנחנו הנשגבות שבאומות:

האומה היחידה המוכנה לחקור ולשפוט את מנהיגיה, ואשר איננה נוהגת איפה ואיפה, ומקיימת את ציווי התורה "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטן כַּגָּדל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִיש".

 

ההסבר החלופי העצוב הוא, כדברי חכמים: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין - יורדין עד עפר, וכשהן עולין - עולין עד לכוכבים". אנחנו, כמובן, מושפלים עתה עד עפר.

 

הייתי רוצה לקוות עד מאוד שההסבר הראשון הוא הנכון; שבממשלות העולם העושק, השחיתות והניאוף נפוצים לא פחות, וכל ההבדל בינינו לביניהם הוא שמערכת המשפט שלהם נרתעת מלטפל בה, ובכלל, שהמצב אצלנו בעבר (מעללי דיין, למשל), היה חמור בהרבה. אולם חוששני כי נחמת רבים זו, עלולה להיות נחמת טיפשים.

 

לא רק שאין עדות לריקבון כה עמוק ורחב אצל אומות העולם, אלא שגם לו היה - האם צרת הרבים הזו אמורה לנחמנו? האם שכחנו שרבין התפטר בשעתו רק בגלל בושת חשבון הדולרים? האם לא איבדנו את הבושה הפשוטה הזו?

 

"שרייך סוררים"

מי שפותח את ספרי הנביאים, מזדעזע לקרוא פסוקים הנראים כאילו נכתבו במאמר המערכת של עיתון הבוקר: "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדם... שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אהֵב שׁחַד וְרדֵף שַׁלְמנִים... יָתוֹם לא יִשְׁפּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א', כ"ג).

 

ואולי הנחמה היא שמדובר בהנהגה פושעת, אשר איננה מלמדת בהכרח על עם פושע. ישראל מצטיינת בכך שיש בה קבוצות ויחידים רבים המוסרים נפשם למען החברה והעם, מעל ומעבר למרבית אומות העולם.

 

אלא שגם נחמה זו איננה יכולה לפייס את הלב הדואב. גם בחברה עצמה פשט הריקבון, ויום-יום אנו עדים לחוליינו: החל מהיותנו מובילים בעולם המערבי בפערים חברתיים, וכלה באונס, רצח, סמים, אלכוהול ואלימות בבתי הספר. בכל אלה מהדהדת בת קול מהפסוקים: "הוֹי גּוֹי חטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים... מִכַּף רֶגֶל וְעַד ראשׁ אֵין בּוֹ מְתם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה" (ישעיהו א', ד').

 

עוד קלף במשחק הגדול

לכך מצטרפת רדיפת הגרים - הזרים שבתוכנו (ועוד בשם תורת ישראל, כביכול), ומעלה חרדה מפני דברי התורה המפורשים: "וְגֵר לא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם... אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שמות כ"ב, כ'). האם שכחנו שאותה צעקה שעלתה גם בסדום גזרה "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ"? האם איום "מצפון תפתח הרעה" - כאז כן עתה - לא אמור להעיר אותנו מתרדמתנו? האם הצנטריפוגות המסתובבות באיראן אינן מזכירות לנו את "הגָּפְרִית וָאֵשׁ... מִן הַשָּׁמָים" שכבר ידעה הארץ? ומה לגבי האויב המתעורר ממש בשעות אלו מדרום?

 

אבל אולי יש כאן משהו אחר לגמרי. אולי "הרצף המלכותי" הזה איננו סתם תיאור ריאלי של מציאותנו העגומה. אינני מיסטיקן ומעולם לא חיפשתי רמזים בנסתר ממני, אבל סדרת הקלפים הלכאורה מקרית הזו, נשמעת ספרותית ודמיונית מכדי שתהיה ממשית.

 

הייתכן שבעידן בו אין נביאים, מנסה הקב"ה לדבר אתנו דרך אותן סדרת תזכורות עבר אלו, המקימות לנו את דברי נביאיו לחיים? האם מנסה מישהו לעורר אותנו לשוב לעצמנו? האם נשמע את הקול הקורא לנו, ונתעורר לפני שיהיה מאוחר?