תקווה וייאוש באתיופיה: המיזם שמכשיר חקלאים להיות יזמים

הטיסה מתל אביב לאדיס-אבבה, בירת אתיופיה, יוצאת על הדקה ונוחתת הרבה לפני הזמן הנקוב. אריה דובוב, מנהל פרויקט הסיוע של הארגון היהודי-האמריקני ג'וינט לחקלאי המדינה והמארגן והמלווה את סיורי לאתיופיה, מסביר כי מאז שנחתם הסכם השלום בין אתיופיה לאריתריאה חזרו קווי התעופה האתיופיים לטוס מעל שטחי הקרבות. כעת הם חוסכים לפחות שלושת רבעי שעה בדרך לישראל וממנה.

לא שלום ולא שגשוג כלכלי: עיון מעמיק בתוכנית של טראמפ

רמת החיים עלתה, הדירות התייקרו: בין גאות למרירות כלכלית

דובוב, עולה ותיק מאוסטרליה, מומחה לניהול וארגון שחזר מהמגזר הפרטי לעבוד בג'וינט "כדי להרים את הרעיון של סיוע לאפריקה", מכיר בעל פה את לוחות הזמנים של הטיסות; הוא נע בתדירות רבה על הקו בין תל אביב לאדיס-אבבה וממנה למעמקי המרחב הכפרי העצום של אתיופיה.

חקלאי אתיופי בשדה. קשה לשבור הרגלים ישנים(צילום: סבר פלוצקר)

אתוודה כבר בפתיחה: חזרתי מסיור קצר באתיופיה מלא הערצה לישראליות ולישראלים הפועלים שם, בכפרים נידחים, בקרב איכרים הגרים בשוחות בלי חשמל ומים זורמים, כדי להביא אליהם שיטות חקלאיות מודרניות, ממוכנות ויעילות יותר. אבל חזרתי גם מלא ייאוש. מבין 105 מיליון תושבי המדינה, כ-85 מיליון חיים בכפרים ומתקיימים בעיקר מהחקלאות, התורמת בין 35% ל-40% מהתוצר המקומי. אחרי שנים של צמיחה כלכלית מהירה, ובעיקר בעקבות תיקון סטטיסטי מסיבי הנראה מוגזם ומלאכותי, התוצר המקומי לנפש באתיופיה נאמד עכשיו ב-950 דולר לשנה. לשם השוואה: הוא עדיין רק שליש מהתוצר לנפש ברצועת עזה, 2.5% מהתוצר לנפש בישראל.

"95% מהתפוקה החקלאית", אמר לי בכיר במרכז הממשלתי לקידום החקלאות, "מקורה בחוות חקלאיות קטנות מאוד. האיכרים מפוזרים, רחוקים מהשוק, שונאי סיכון, לא מתקדמים. לשני שלישים מהם אין חשבון בבנק והם לווים כסף רק מהמשפחה". כל האדמה בבעלות ממשלתית (ירושת השלטון הקומוניסטי) ואינה מוחכרת לחקלאים לטווח ארוך. שיטות העיבוד והגידול המסורתיות מכוונות לספק את הצרכים הבסיסיים של משק הבית ולא מעבר לכך. הטלפון הנייד, שחולל תפנית בחקלאות במדינות מתפתחות רבות, לא ממלא תפקיד דומה באתיופיה בגלל העלות הגבוהה מאוד של הגלישה בסלולר. למה? כי המפעיל הסלולרי היחיד במדינה הוא מונופול ממשלתי.

"מאז ימי בראשית", כותב בספרו המרתק "המסע לא תם" בהוצאת ידיעות ספרים עמיתי לשעבר לעיתון דני אדינו אבבה, "לא השתנה כמעט דבר בכפר הולדתי באתיופיה. גרנו בבית קטן שקירותיו מחופים בוץ ובמרכזו קורת עץ עבה המשמשת כעמוד תמך לקורות המחזיקות את הגג. עד היום אין בכפר חשמל ושני חלונות קטנים מאירים בקושי את חלל הבית בשעות היום". תיאור מדויק של הכפרים שסיירתי בהם. החשמל, הסבירו לי מקומיים, מגיע רק ליישובים לאורך הכבישים הראשיים. חמש מאות מטר מהכביש כבר אין חשמל.

פולי הקפה, המוצר החקלאי המוביל והידוע של המדינה, שהוא כשליש מסך יצוא הסחורות מאתיופיה, מכניס פחות ופחות מטבע חוץ בגלל ירידת מחירים ובעיות איכות. בסופרמרקטים האפלוליים באדיס-אבבה נמכרים תפוחים עץ מיובאים, ביסקוויטים מיובאים ולצידם קפה טחון מיובא. אך הנדל"ן המניב פורח, בנייני משרדים נוצצים מוקמים בתנופה. מי יאכלס אותם, שאלתי, ופאגגטה למה, מנהלת ג'וינט המקומית, ענתה: "כל הזמן זורמים לעיר פקידים של מוסדות פוליטיים וארגונים כלכליים בינלאומיים המחפשים משרדים חדשים".

המצב בכפרים לא השתנה עשרות שנים(צילום: סבר פלוצקר)

בשדרותיה הרחבות של אדיס-אבבה, נטולות הרמזורים, נודדת העין ממנוף למנוף. לחינם תחפש מנופים בנופים כפריים המרוחקים 100 קילומטרים ממנה. דני אדינו אבבה מתאר בספרו ילדות פרא: "אין בית ספר, אין שיעורי בית". בשנים אחרונות החל הממשל להקפיד יותר על אכיפת חוק לימוד חובה. לכן פגשתי בדרכי הכפר בעשרות ילדים הצועדים בסך קילומטרים רבים אל בית הספר וממנו. ובכל זאת נכתב בסקירת הבנק העולמי כי "רק מחצית הילדים באזורים הכפריים סיימו יותר מחמש שנות לימוד, ולפיכך קשה לצפות לעלייה ברמת החיים שלהם כשיתבגרו ויקימו משפחות".

אתיופיה, שסועה וקרועה במלחמות שבטיות ופוליטיות ללא סוף וללא רחמים, עדיין מדורגת במקום ה-167 בין 202 מדינות בסולם הפיתוח הכלכלי. מ-1930 עד 1936 שלט בה הקיסר היילה סלאסי, ואחר כך, במשך חמש שנים, איטליה הפשיסטית. ב-1941 הושב סלאסי מחדש על ידי בעלות הברית על כס הקיסרות ל-33 שנים. אחרי הסתלקותו תפסה את השלטון באתיופיה חונטה צבאית-קומוניסטית (DERG) בהנהגת הרודן מנגיסטו האחראי לרצח של לפחות שני מיליון בני ארצו בגלים של טיהורים אכזריים.

עם קריסת משטר מנגיסטו ב-1991 (הורשע בבית הדין הבינלאומי בהאג ברצח עם) השתלט על אתיופיה ושולט בה עד היום מערך של מפלגות אתניות ומקומיות, "החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה", המחזיקה כעת בכל 547 המושבים בפרלמנט. ב-2018 מינתה המפלגה לראש הממשלה את אבי אחמד, פוליטיקאי מתון המגדיר את עצמו דמוקרט וליברל. בקיץ אשתקד קיבל אבי אחמד פרס נובל לשלום על ההסכם עם אריתריאה השכנה ושינה את שם מפלגתו ל"תנועת השגשוג". הוא הבטיח לקיים השנה בחירות רב-מפלגתיות חופשיות. ובינתיים תמונות ענקיות שלו מקשטות את אדיס-אבבה, והפופולריות שלו, שנסקה לשיאים לפני הפרס, צנחה אחריו.

העימותים השבטיים, הדתיים והקהילתיים לא פוסקים. "הליברליזציה הפוליטית של אתיופיה החלה מאפריל 2018", מסביר סמיר יוסוף, חוקר בכיר במכון האפריקאי למחקרי ביטחון, "עוררה תקוות לשחרור המדינה מעברה הסמכותני. האופוריה דעכה עם ההתפרצות המחודשת של הסכסוכים האתניים האלימים לאורכה ולרוחבה של המדינה. יותר מ-1,000 איש נהרגו, 3 מיליון נטשו את בתיהם". הגחלים של מלחמות האזרחים לוחשות כל העת.

הישראלי הטוב

TOV הוא שם התוכנית שמפעיל הג'וינט באתיופיה, ראשי תיבות של Tikkun Olam Ventures (מיזם לתיקון עולם). ייעוד המיזם, אומר מנהלו אריה דובוב, לצמצם את העוני בקרב האיכרים והחקלאים הקטנים במדינות העולם השלישי והרביעי. "בחרנו להתחיל באתיופיה", הוא מספר לי בשיחתנו בקבינה קופצנית של טנדר החוצה בכבדות נחל רדוד ומתפתל, "מדינה עם קשרים נרחבים עם ישראל וחקלאות שנמצאת בפיגור עצום. הישקנו אותו לפני יותר משנה והוא עדיין בשלבי הרצה, במספר מצומצם של חלקות חקלאיות".

מה לג'וינט, ארגון ותיק לעזרה יהודית הדדית, ולעוני כפרי באפריקה?

"תורמים יהודים לג'וינט מעוניינים להרחיב את מוטת הסיוע ההומניטרי שלנו גם לאוכלוסיות לא יהודיות במצוקה, בייחוד במגזר החקלאי-הכפרי, ולשלב בו טכנולוגיות ישראליות מתקדמות. זהו זיווג משמיים: כסף יהודי, לפחות בהתחלה, שיטות חקלאיות מתקדמות ישראליות ואיכרים אתיופים בעלי חלקות זעירות המשוועים לשינוי".

למה אתיופיה?

"הג'וינט נוכח ופעיל באתיופיה לפחות 30 שנה בקהילה היהודית המקומית. השותפה שלנו לתוכנית, העמותה הישראלית FAIR PLANET, מייעצת ומסייעת זה כמה שנים לאיכרים המקומיים להשתמש בזרעים חדשים ומשופרים; גייסנו ממנה מדריכות ישראליות מנוסות. שמה של ישראל כמדינה שיש לקנא בחקלאות שלה הולך כאן לפניה. חברות מישראל מושקעות באתיופיה ומוכרות מוצרים ושירותים לארגונים חקלאיים ולגופי ממשל. בספטמבר אשתקד הבאנו לאדיס-אבבה קבוצה נוספת של יזמי אגריטק. וגם משרד הכלכלה הישראלי בתמונה באמצעות מינהל סחר חוץ, ומשתתף במימון. אתיופיה קרובה לנו, היסטורית וגיאוגרפית; שלוש וחצי שעות טיסה ואתה באדיס-אבבה".

גופי סיוע בינלאומיים רבים מדווחים על תוכניות לעניי אפריקה. במה מתאפיינת TOV?

"גדולי הטכנולוגיה החקלאית במערב לא מסתכלים על 800 מיליון החוואים הקטנים בעולם. לא משתלם להם. גם לחברות הזרעים הרב-לאומיות עדיף לסחור עם תאגידי חקלאות ענקיים. יש כאן כשל שוק מובהק, ואקום שאנחנו נכנסים אליו. איננו מסתפקים בפילנתרופיה, אנחנו מכשירים את האיכר הקטן להיות יזם חקלאי מצליח. מלמדים אותו להשתתף בשרשרת האספקה של התוצרת החקלאית ולא להסתפק בתפקיד סביל של מגדל מוחלש, המקבל ללא ערעור את תכתיבי השוק והביורוקרטיה".

איך מתרגמים את הרעיון למעשה?

"חקלאי מקומי שעמד בקריטריונים שלנו הוא בעל נפש יזמית, מגדל ירקות ופירות על חלקה שאינה קטנה מ-4 דונם, מוכן לאמץ טכניקות חדשות של השקיה, עיבוד אדמה והשבחת זרעים ולא חושש לקחת לשם כך אשראי בנקאי מסובסד. הוא יהיה זכאי להלוואה עד 3,000 דולר מקרן מיוחדת שהקמנו, מחציתה בריבית מסובסדת ובערבות הג'וינט. בכסף הזה הוא קונה חבילה של סיוע שנכון להגדירו כהשקעה; זרעים, מערך השקיה בטפטוף, הכשרה, הדרכה, גישה ליצוא ולגידולים חדשים. אנחנו מכינים בשבילו תוכנית עסקית מלאה המבוססת על כוחות שוק וכוללת פירעון מלא של החוב, עלייה של פי 10-8 בפריון הייצור והכפלה והשלשה של היבולים. התוכנית מכוונת להניב לו רווחים נאים ולאפשר חסכונות והשקעות נוספות".

אריה דובוב. "אנחנו מכשירים את האיכר הקטן להיות יזם חקלאי מצליח"(צילום: סבר פלוצקר)

ההיקף הכספי של מיזם TOV באתיופיה מתוכנן להגיע במהירות ל-15 מיליון דולר: 5 מיליון דולר תרומות מיהדות התפוצות, 5 מיליון דולר ממקורות ממשלתיים ולא-ממשלתיים זרים ו-5 מיליון דולר אשראי מבנק מקומי הפונה למגזר של חקלאים קטנים, בנק אורומיה. TOV שואף לפיכך לעזור לאלפי משקי בית אתיופיים, אך דרכו עתירת מכשולים. קשה לנו מאוד, הודו המעורבים במיזם והמסורים לו, לשבור הרגלים ישנים ולהתגבר על שכבות של חשדנות, ספקנות, אינטרסים. הירושה, עשרות שנים של משטרים "אדומים" מושחתים ורודניים, מעיקה על אתיופיה ובמידה לא מבוטלת עדיין משתקת אותה.

"פקידי המדינה", אמרו לי אישים מקומיים, "נשארו בתפקידיהם והמנטליות שלהם לא השתנתה. מבחינתם, מה שהיה הוא שיהיה: טובת האזרח במקום האחרון, טובתם האישית ונאמנותם למנגנון במקום הראשון". עשרות מיליוני כפריים אתיופים עניים ימשיכו אפוא להמתין בסבלות למהפכה אגררית ולמהפך טכנולוגי. תיקון העולם שלהם עדיין רחוק.

(רשימה ראשונה; המשך במדור הבא)

רע לאופוזיציות

השבוע שחלף היה בהחלט רע לאופוזיציה בבריטניה, בארה"ב ובישראל. בבריטניה עבר השלב הפוליטי של הברקזיט, הניתוק מהאיחוד האירופי, חלק ורגוע. משום שהניתוק הכלכלי נדחה לסוף השנה, חייו של הבריטי מהשורה לא השתנו במאומה. שמי לונדון לא הוארו בזיקוקים והמונים זועמים לא יצאו להפגנות מחאה. ראש הממשלה המשונה בוריס ג'ונסון נשא נאום משונה לאומה, וכעבור יממה שבו החיים למסלולם. החזאים הכלכליים תיקנו כלפי מעלה את תחזיותיהם הקודרות על נזקי הברקזיט, השטרלינג התחזק ומפלגת האופוזיציה הראשית, לייבור, המשיכה לשקוע במחלוקות ויריבויות קשות בין המחנות המרכיבים אותה. האחד מושך חזק שמאלה, השני מרכזה. אין לה הנהגה נבחרת, ובסקרי דעת קהל הידרדרה לשפל.

בדומה לאופוזיציה בבריטניה, גם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב חטפה מכה אחר מכה ונראתה כמו איוב מהתנ"ך. אף היא שקעה בכאוס של פריימריז, הן טכנולוגי, הן אידיאולוגי - שסועה בין שמאל למרכז - והן אישי: חסר לה מועמד שבאמת ראוי לכהן כנשיא הבא של ארה"ב. מהלך ההדחה המיותר של טראמפ התפוגג בדעת הקהל מחוסר עניין, עוד לפני שהסנאט החליט ברוב הרפובליקאים קולות לזכותו מכל אשמה.

יוזמת השלום הישראלי-הפלסטיני החד-צדדית שלו לא הוציאה את הרחוב הערבי מאדישותו ולא התקבלה באף בירה ערבית בהפגנות זעף המוניות. נותר ממנה מסר עמום אחד: אם הפלסטינים יקבלו את עיקריה יוזרמו אליהם 50 מיליארד דולר. המסר שגוי, אך החזרה התכופה עליו ביססה לו מקום מכובד בתודעת המונים.

ואם לא די בכך, אחרי הכותרות האדומות על צלילת הבורסה והעלות הכלכלית המפחידה של התפשטות נגיף קורונה, שבה וול-סטריט לזנק והאנליסטים שבו להרגיע, הפעם בלי כותרות.

באין השקפת עולם מדינית, באין תוכנית כלכלית וחברתית אמיצה ומפורטת ובאין חלופה מעוררת השראה למציאות, לא נותר לאופוזיציה באנגליה, באמריקה ובישראל אלא להתפלל בלהט לכישלונו האישי של ראש המדינה אותו היא רוצה להחליף.