- 8 -
טיפות גשם נוטפות מהז'קט שלי כשאני נכנסת ללובי של גורד השחקים בדאונטאון. למרבה המזל אנחנו בסיאטל, אז הכול ערוך לאפשרות שייכנס לכאן אדם רטוב. שלושת המטרים הראשונים של הרצפה החלקה מכוסים שטיחונים לספיגת הנוזלים, ואני מרגישה בנוח להתנער ולהיפטר משאריות הרטיבות.
כשאני עוברת בעמדת הבידוק, השומר, סיימון, מחייך ומנופף אלי.
"מזמן לא ראינו אותך." הוא מנסה להיות מנומס, ואין לי שום כוונה לצלול לתוך השבועיים האחרונים של חיי ולספר שעבדתי מהחוף המזרחי כי אח שלי מת, ואז חזרתי ונשארתי בבית עד סוף חופשת האבל כביכול, במיוחד לא לבחור שהחלפתי איתו רק כמה מילים עד היום.
אני עוטה את החיוך הקליל שאימצתי בשלב מוקדם בחיי, למרות החור השחור של הכאב והזעם והעצב בחזה שלי. "חזרתי הביתה לביקור ארוך. ופמלה הסכימה שאני אעבוד מרחוק. קשה לשכנע אותי להוריד את הטרנינג אם אני לא חייבת."
סיימון מצחקק. "מכיר את זה. יום טוב."
"גם לך!" אני מוסיפה בעליצות המתחייבת ומנופפת בעודי פונה למעליות.
בדרך כלל אני מגיעה למשרד רק פעם או פעמיים בשבוע, אבל הפעם פמלה ביקשה שאבוא שלושה ימים ברצף. כשאני יוצאת מהמעלית, אני חוצה את החלל הפתוח של המשרד בדרכי לתא האחורי, שם יש לי פרטיות לפחות למראית עין, ואני מסוגלת להתרכז ולעבוד. אני עוד לא מספיקה להניח את התיק כשפמלה, מנהלת הלוגיסטיקה, מתייצבת ליד המרפק שלי בהבעה מלכותית וטרודה גם יחד.
"מאדי. הנה את. תודה לאל. הבלבול בהטמעה פשוט סיוט, המספרים לא מסתדרים, ובעוד עשר דקות יש לנו פגישה עם הצוות מנורתווסטרן."
אני שולחת לבוסית הלחוצה שלי חיוך מלא הבנה, שפיתחתי לאורך שנים של עבודה עם האישיות המסוחררת שלה. כל דבר שהיא אומרת נשמע כמו עניין של חיים או מוות, גם אם מישהו סתם שכח להשקות את העציצים במשרד שלה במשך שבוע.
"תני לי לבדוק. עברתי על הכול בלילה, ואני בטוחה שנצליח לפתור את זה."
"את מצילה אותי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. המשרד היה מתמוטט." ההצהרה נשמעת קודרת מאוד, אבל היא לא ממש מוגזמת. כרכזת הלוגיסטית היחידה במשרד, אני עוסקת בהטמעה ובניהול פרויקטים נוסף על עוד כמה משימות עתירות נתונים, שבזכותן התפעול הולך חלק.
אם האדמה תבלע אותי פתאום, צוות רדפורד יתקשה מאוד למלא את החלל שאשאיר. לכן, כאמור, עבדתי בזמן הלוויה של אחי. זה לא שפמלה התעלמה מזכותי לחופשת אבל. פשוט היה מקרה חירום, ואף אחד אחר לא ידע איך להתמודד איתו.
חוץ מזה, יכול להיות ששמרתי לעצמי את העובדה שאחי מת. פמלה ידעה שג'וש חולה. היא ידעה את זה כל השנה, ולא הנידה עפעף בכל פעם שטסתי לבקר אותו בחוף המזרחי. כל עוד ביצעתי את עבודתי, לא היתה לה שום סיבה לדאוג. וכל עוד ביצעתי את עבודתי, לא היתה לי שום סיבה לבקש מפמלה ימי חופש. אני יכולה לעבוד מכל מקום.
ושוב, אני חיונית לתפקוד היעיל של החברה.
כשאני מתיישבת בתא שלי, אני מתעלמת מדקירות האשם בבטן, ומהקול הקטן בראש שלי שאומר שעובדת טובה היתה דואגת להכשיר מישהי שתגבה אותה. דואגת שמישהי תהיה זמינה להיכנס לנעליה, למקרה שהן יתרוקנו פתאום.
אבל בכל פעם שאני מחליטה להעלות את הנושא מול פמלה, צץ משהו דחוף.
חוץ מזה, לא מפריע לי להיות הבורג החשוב ביותר במכונת רדפורד. אני אוהבת לדעת שפמלה סומכת עלי ותלויה בי. שאני פותרת לה את כל הבעיות. שכולם יודעים מי אני, וכמה אני חיונית להצלחה שלהם, גם אם אני לא איזו רואת חשבון כוכבת שמכניסה את הכסף הגדול.
זה אולי נשמע מוזר לאנשים שלעגו לחנונים שלמדו מתמטיקה מוגבר בתיכון, אבל ברדפורד, רואי חשבון הם הסלבס הנערצים. הכרישים הקשוחים. האנשים שעובדים קשה ומבלים הרבה.
המחשבות שלי נודדות מצוות רדפורד אל רואה חשבון אחר שאני מכירה.
דומיניק פרי.
הוא נמנה עם אלה שעובדים קשה ואז עובדים עוד יותר קשה. ספק אם הוא היה משתלב במשרד שלנו.
אם כי גיליתי שמשום מה, אנשים נוטים לחבב את המניאק השתקן הזה. כאילו הפנים היפות שלו מפצות על האישיות השתלטנית שלו.
אני פשוט לא מבינה את זה.
נראה שדווקא הבנת את זה כשניסית לנשק אותו.
אני מטלטלת את הראש ומנסה לסתום את הקול הקטן שנהנה לשחזר את שגיאות העבר שלי בלופ אינסופי בכל פעם שאני מסירה הגנות.
העבודה מעסיקה אותי ומסלקת כל מחשבה לא רצויה על מה שהשארתי אחרי בחוף המזרחי. הבוקר חולף בקצב רגיל, עם הרבה ישיבות, ואת שארית הזמן אני מקדישה לנבירה במאגרי נתונים, תיאום הטמעות של מערכת ניהול החשבונות, ומאה מטלות קטנות אחרות.
כשהפסקת הצהריים מגיעה, אני מעיפה מבט לחלון ורואה שהגשם פסק. כשאני יכולה לשבת במשרד כל היום, אני אוהבת לצפות בעננים האפורים ובסופות הברקים ובטיפות שנשפכות על הזגוגיות. אבל כשאני רוצה ללכת רחוב שלם עד למזנון הפלאפל האהוב עלי, אני מעדיפה להישאר יבשה. אני מסיימת לכרוך את הצעיף העבה לצוואר כדי להדוף את הרוח החורפית של סיאטל ומעיפה מבט אחרון בתיבת המיילים האישית בטלפון שלי.
אני רואה שם מוכר וקופאת.
מאת: דומיניק פרי
נושא: תוכניות נסיעה
מאדי,
לא נתת לי את מספר הטלפון שלך. תעשי את זה בבקשה.
אנחנו צריכים לפזר את האפר של ג'וש באלבמה, אלסקה, אריזונה, איידהו, קנזס, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית. תשלחי לי תאריכים פנויים, ואני אתחיל לארגן את זה. עד שהנכסים הנזילים של ג'וש ישתחררו, אני אממן הכול.
מספר הטלפון שלי הוא 6055 555 (215).
דום
"אתה לא רציני," אני מסננת ולוטשת מבט במסך הטלפון.
הוא ביקש מהבּינה שתכתוב את זה?
לא, אני מזכירה לעצמי. זה פשוט דום במלוא תפארתו. דורש את הפרטים הרלוונטיים ולא מתעסק בשטויות כמו רגשות.
לא שאני רוצה שהוא ידבר על הרגשות שיש או אין לי כלפיו. אבל אחרי המוטל חשבתי שהוא יהיה... משהו.
מרוב תסכול מעצמי, מדום ומהעולם באופן כללי, אני מתנתקת מתיבת הדואר הנכנס, תוחבת את הטלפון לכיס ונודרת לא להסתכל או אפילו לחשוב על ההודעה שלו עד שאחזור הביתה בערב. וגם אז לא בטוח.
דום יכול לחכות.
למזלי, אין לי פגישות אחר הצהריים, אז כשאני חוזרת עם מנת הפלאפל החריפה, אני יכולה להשתבלל לי בתא ולהתבוסס בדיכאון להנאתי. קשה לי להדביק חיוך מלא רצון טוב כשהמייל הצונן מדום מסתובב לי במוח.
בסוף יום העבודה אני עדיין עצבנית. אני מכניסה את המחשב הנייד לתיק, עוטה את כל ציוד הגשם, וצועדת את שלושת הרחובות בחזרה לדירה שלי כרוח סערה. בבית אני מנערת מעלי את מעיל הגשם ומתחילה להסתובב בדירה. ללא הסחת הדעת של העבודה, המוח שלי מתמקד אך ורק במייל. רגלי העצבניות רוקעות על הרצפה במקצב קבוע, ואני מנסחת את התגובה המרושעת שאכתוב לשמוק האחראי.
לך תזדיין.
לא, זה פשוט מדי, ויוצר את הרושם שאני נסוגה מהתחייבותי למלא את המשאלות של ג'וש. ועם כל הרצון לא לראות שוב לעולם את הפרצוף של דומיניק פרי, אני לא עושה את זה. אם דום לא היה מעורב, הייתי עולה על מטוס כבר מחר וטסה אל היעד הבא של ג'וש. אני רוצה עוד מילים של אחי, ואני רוצה אותן עכשיו.
אבל אני חוששת שאם ניפגש בקרוב, אעשה את אותה הטעות המביכה שעשיתי בדלאוור. שהאבל שלי יתבטא בהחלטות גרועות.
שלא לדבר על העבודה שלי. פמלה היתה גמישה בשנה האחרונה והסכימה שאעבוד מרחוק בגלל המחלה של ג'וש. אני לא בטוחה שהיא תקבל בהבנה מסעות לפיזור האפר.
כששתי הדאגות האלה בראשי, אני עושה מאמץ ומתעלמת מהדחף התלותי לומר לו שיארוז כבר היום. בסופו של דבר אני מצליחה לנסח משהו נטול רגש.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE: תוכניות נסיעה
אפשר להיפגש באלבמה בכל סוף שבוע של אפריל. תן לי קואורדינטות. אדאג לסידורים בעצמי.
מ'
זהו. אני מתעלמת לחלוטין מהעובדה שהוא ביקש את מספר הטלפון שלי, כי אין שום סיבה שהוא יקבל אותו, ומציעה שניפגש בעוד יותר מחודשיים כדי שאוכל לנצל את השבועות הנותרים לשיקום ההגנות שלי. אנחנו עדיין קרובים מדי ל...
איך אני אקרא לזה?
תאריך הפטירה?
שיהיה. מה שבטוח הוא שעוד לא התאוששתי מספיק כדי לשהות במחיצתו של דום בלי לעשות שטויות.
כמו לנשק אותו.
אסור לי לנשק אותו שוב לעולם, ולכן אסור לי להיות פגיעה כשאפגוש אותו.
המחשב הנייד מדנדן, ואני מבינה שהוא כבר ענה לי. האם הוא ארב כמו נץ מעל תיבת הדואר הנכנס ורק חיכה שאגיב כדי להנחית עלי דרישות נוספות?
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE:RE: תוכניות נסיעה
סוף השבוע הראשון של החודש. יותר יעיל שאזמין לנו כרטיסים ביחד. אשלח לך את הקואורדינטות כשתשלחי לי הודעה בטלפון.
דום
"איזה חרא שתלטן," אני מפטירה תוך כדי הקלדה.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE:RE:RE: תוכניות נסיעה
הכי יעיל שתכתוב את הקואורדינטות באמצעי התקשורת שאנחנו משתמשים בו כרגע.
•••••••••••
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE:RE:RE:RE: תוכניות נסיעה
שיחות טלפון והודעות טקסט הן אמצעי תקשורת מיידי יותר.
•••••••••••
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: חולה שליטה
תפסיק להשתמש בקואורדינטות כבנות ערובה. הדרך היחידה שתביא אותי לאלבמה עם האפר של ג'וש היא שתגיד לי לאן לבוא. אני אגיע בעצמי.
בברכה,
אל תתעסק איתי
הפעם, כשהפסקתי להתנהג יפה, נדרש לו יותר זמן לנסח תשובה כי הוא מן הסתם מכלכל את צעדיו.
אני רוצה לבצע את המטלות של ג'וש, ולו רק כדי לפתוח את המעטפות ולקרוא עוד דברים שאחי כתב. אבל דום הוא זה שפנה אלי. אני מסוגלת להחזיק מעמד יותר ממנו, אני יודעת את זה. אמנם הסכמתי לציית לכללים של ג'וש, אבל זה לא אומר שאתן לדום להתעמר בי.
תיבת הדואר מדנדנת.
מאת: דומיניק פרי
נושא: RE: חולה שליטה
אל תתעסק איתי יקרה,
34°19’38.00” N
87°46’57.00” W
תשלחי לי את מועדי הטיסות כשתקני כרטיסים. בבקשה. ואשמח אם תיתני לי לפחות להזמין לנו מקום לינה.
דום
בהודעה הזאת ניתן לראות את עקומת הלמידה של דום. הנימה השתלטנית פחתה. בקרוב הוא ייאלץ להשלים עם העובדה שאני מקבלת הוראות רק מהבוסית שלי, וזאת מפני שפמלה משלמת לי היטב ומעריכה את העבודה שאני עושה.
אחרי ילדות שבה היתה לי אפס שליטה על חיי, אני לא יכולה להרשות לאף אחד להכתיב את הבחירות שלי. סיבה נוספת לכעוס על ג'וש, שמאלץ אותי לבצע את הריקוד הזה שלאחר המוות.
אבל אני רוקדת כי אני אוהבת אותו, וכל צעד נותן לי עוד שביב מהאח שאיבדתי.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE:RE: חולה שליטה
בסדר
ניצחתי. סוג של.
עכשיו יש לי זמן עד אפריל להתכונן נפשית לעוד מפגש עם דום.
אביב
- 9 -
מעולם לא העליתי בדעתי שאבקר באלבמה. באמת, אף מדינה דרומית לא מושכת אותי. אני טיפוס של קור. תנו לי סוודרים, משקאות חמים, שמים מעוננים ושיטפונות אקראיים שמספקים תירוצים לא לצאת מהבית.
אבל ג'וש שלח אותי לאלבמה, אז כרגע אני נמצאת בשדה התעופה בברמינגהם.
שלב א': לאסוף את המכונית השכורה שהזמנתי.
שלב ב': לעצור בבית המרקחת הראשון שאראה ולקנות קרם הגנה, כי הבקבוק שהבאתי גדול מדי ולא הרשו לי להעלות אותו למטוס.
שלב ג': למצוא את כתובת המלון שדום שלח לי במייל בשבוע שעבר.
כן, אני עדיין מסרבת לתת לו את מספר הטלפון שלי.
חלקית כי הרעיון שהשם שלו יצוץ על המסך שלי בכל פעם שיתחשק לו לא מוצא חן בעיני.
אבל בעיקר כי אני יודעת שהבחור שחייב לשלוט בכל דבר בכל רגע נתון חוטף צרבת מהמחשבה שאין לו את המספר שלי.
כשאני משלימה את השלב השני ומושחת את פלג גופי העליון ב SPF75 אפשר להישרף גם דרך חלון המכונית, לידיעתכם אני נכנסת לתיבת האימייל ומוצאת הודעה חדשה.
מאת: דומיניק פרי
נושא: נסיעה לאלבמה
מאדי,
תודיעי לי כשאת נוחתת ויוצאת לדרך. תשלחי הודעה למספר שנתתי לך.
בברכה,
דום
אני מגחכת ומדמיינת אותו בולע כדור נגד צרבת.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE: נסיעה לאלבמה
חולה שליטה יקר,
אני בדרך.
בברכה,
אין לי טלפון כי אני לא רוצה שחייזרים ימצאו אותי.
אי שם הוא נוהם את שמי בזעם, וזה גורם לי סיפוק אדיר.
אני חוזרת אל תכתובת המיילים שלנו ומוצאת את הכתובת שהוא שלח לי. הגוֹבּלינית הנקמנית שבי רצתה לחטוף את השליטה במסעות האלה מהידיים של דום. אבל בסופו של דבר נתתי לו להזמין לנו מקומות לינה למסע הראשון כי בכל פעם שחשבתי על הלוגיסטיקה, הרגשתי שמשקולת כבדה צונחת על הראש שלי: אני צריכה לתכנן עוד פרידה מאחי.
אז כשדום לחץ עלי שאתן לו להזמין לנו חדרים, התקפלתי. את הטיסה הזמנתי בעצמי, כדי שהוא לא ישלוט בכל התנועות שלי.
אבל מתברר שגם הוויתור הקטן שעשיתי היה טעות גדולה. אני מגלה את זה ברגע שתוכנת הניווט מכריזה שהגעתי ליעד.
היה אמור להיות פה מלון.
במקומו, אני רואה מולי בקתה.
כלומר, באמצע היער. הרחק מהציוויליזציה.
"מה נסגר?" אני מסננת בעודי חונה על שביל החצץ.
אני מוציאה את הטלפון, בודקת את המייל פעם נוספת ומגלה שאכן הגעתי למקום הנכון. אני אפילו מחפשת בגוגל ורואה את הבקתה באתר של מקומות לינה.
אני קוראת שוב את ההודעה שהוא שלח ומבינה שפספסתי משפט אחד.
קוד הכניסה הוא ארבע הספרות האחרונות של מספר הטלפון שלי.
קוד כניסה זה משהו שיש רק בבית עם מנעול אוטומטי, לא במלון.
זאת פשוט שערורייה שפספסתי את ההנחיה הזאת. העיניים שלי קלטו את הכתובת והתעלמו מכל שאר הדברים שדום כתב, כדי להפחית את המגע איתו למינימום האפשרי.
אני נאנחת בתסכול, יוצאת מהמכונית וצועדת בזעם אל דלת הכניסה. אני מקישה את הספרות ממספר הטלפון שאני מסרבת להשתמש בו בכל הקשר אחר.
אני שומעת נקישה ונכנסת בסערה לבקתה.
היא ריקה.
ולעזאזל איתו...
איזה מקום מדהים.
הכול עשוי מעץ, עם פרזול כהה, תאורה חמימה ורהיטים רכים. שמיכות צמריריות מונחות על המשענות של הספות, ואח אבן עצומה מתחננת שאדליק אותה. החלל פתוח, ובהמשך לאזור הישיבה יש מטבח ושולחן אוכל קטן.
אני מנסה להתעלם מהחלום הרטוב של חוטבי העצים, מזעיפה פנים וחוצה את השטיח העבה אל המסדרון שממנו מסתעפים השבח לאל שני חדרי שינה וחדר אמבטיה.
"מה זה השטויות האלה?" אני מסננת אל החלל הנעים והחמים.
"מה קרה?"
מסתבר שהבקתה לא ריקה.
דום ממלא את פתח הכניסה בכתפיו הרחבות.
העיניים שלי משוטטות על פני הכתפיים המכוסות פלאנל רך, כאילו הוא התאים את הלבוש לריהוט. מבטי הבוגדני סוקר אותו ומחפש פגמים. אבל אין כאלה חוץ מהאיש בכללותו.
כי הוא פגע בי, והגוף שלי עדיין רוצה אותו.
"מה שקרה," אני מסננת ומזכירה לעצמי את הזעם, "זה שהזמנת לנו בקתה קטנטונת. אחת. מה חשבת לעצמך?"
דום עוצם עיניים ושואף אוויר בצליל שנשמע כמו אני תכף חונק אותך, פרחחית כפוית טובה.
"יש לה דירוג גבוה," הוא עונה אחרי כמה נשימות הרפיה. "והיא קרובה לקואורדינטות."
"אני בטוחה שיש גם מלונות בסביבה. אתה יודע, מקומות שבהם לא צריך לחלוק שירותים." אני מפנה אגודל לעבר בית השימוש היחיד בבקתה.
אסור לי לחרבן ביממה הקרובה. המחשבה הלא רציונלית הזאת צצה בראשי. ולא משנה שגם הוא מחרבן, ושעשיתי את זה בבית הוריו כמה וכמה פעמים כשהיינו קטנים.
ופתאום, כאילו המעיים שלי שמעו את הנדר שנדרתי לנטרל את פעולת העיכול הטבעית, אני פשוט חייבת להתפנות.
בדחיפות.
דום, שלא מודע לסערה המתחוללת בבטני ובראשי, נכנס לבקתה וסוגר את הדלת.
"את לא אוהבת בתי מלון," הוא אומר.
ההערה, אף שהוא אומר אותה בשקט, מהדהדת ברחבי החדר. ומזכירה לי את הלילה ההוא.
הלילה שלעולם, אבל לעולם, לא נדון בו.
שנינו היינו שיכורים מהתחת. הוא לא היה אמור לזכור שום דבר. לא את ההתבכיינות שלי על שנאתי לבתי מלון. ובטח לא את הנשיקה שנתתי לשפתי הסוכרייה שלו.
הבטן שלי שוב מתהפכת, ואני מבינה שאני עומדת לשבור את הנדר דקה אחרי שנדרתי אותו. אני פונה בחדות לעבר חדר האמבטיה, בלי להגיד מילה לדום, נועלת את הדלת ופולטת יפחת הקלה כשאני רואה בקבוק של מטהר אוויר על המדף וחלון הזזה קטן, שנפתח בקלות.
כעבור כמה דקות אני יוצאת בשאננות מחדר האמבטיה, כאילו אך טבעי שפתחתי את ברז המקלחת ולא נרטבתי כהוא זה.
"טוב, בוא." אני חולפת על פני דום, שמשעין את גופו הגבוה מדי על דלפק המטבח. "בוא כבר."
"עוד לא. אנחנו מוזמנים לשעה מסוימת."
כפות הרגליים שלי מאטות מעצמן. "מה זאת אומרת, אנחנו מוזמנים? ג'וש לא ידע מתי נגיע לכאן."
"אני ידעתי."
הזעם מאיים להקפיא את הדם בעורקי. או להפוך אותו ללבה. "פתחת את המכתב בלעדי?"
דום מסתכל עלי כאילו דיברתי בשפה זרה.
"מה פתאום. חיפשתי את הקואורדינטות, וכשמצאתי אותן, נכנסתי לאתר וראיתי שמדובר בדיסמלס קניון. צריך לראות אותו בלילה, וצריך להזמין כרטיסים מראש. חשבתי שקודם נאכל, ואז נצא."
אני בולעת את הזעם ומבטלת את התוכנית שלי למלא את הגרביים של דום בקצף גילוח.
"טוב. נאכל. אבל רק כי אני לא יכולה לסבול אותך כשאני רעבה. ובמיוחד כשאתה רעב."
דום מקמט את המצח. "מה זה אמור להביע?"
אני מגלגלת עיניים. "אל תעמיד פנים שאתה לא יודע. כולם יודעים שאתה מגעיל כשאתה רעב." זאת צביעות מצדי לטעון שיש לו מצב רוח רע כשאני מתנהגת כמו כלבה בחברתו. אבל אני מתה לחלץ ממנו תגובה. לערער אותו בדיוק כמו שהוא מערער אותי מעצם קרבתו.
"אני לא מגעיל כשאני רעב."
"אתה כן. למה אתה חושב שג'וש והתאומים" ורוזלין "ואני תמיד מגישים לך חטיפים?"
עכשיו הוא מגלגל עיניים. "לא הייתי אומר שלזרוק לי צ'יטוס על הראש ולהגיד לי להפסיק להיות 'דום האיום' נקרא להגיש לי חטיפים."
אני מושכת בכתפיים. "בתוך תוכך אתה מת על צ'יטוס. ותמיד אכלת אותם."
הוא נוהם מילים לא ברורות, כנראה לא אחראיות, ואני רושמת לעצמי ניצחון.
"אתה רואה?" אני ממשיכה. "אתה עצבני. צריך לאכול." אני יוצאת מהבקתה ונושמת ביתר קלות באוויר אחר הצהריים, שלא נגוע בבושם הארז שלו.
המחשבה שניסע יחד לדיינר הסמוך מעוררת בי פלצות, אז אנחנו נוסעים בנפרד. כשאנחנו מתיישבים בתא אני שולפת את ג'וש מהתיק שלי ומניחה אותו על השולחן לידי.
"הוא אוכל איתנו?" העיניים של דום מזנקות ממכל האפר אלי.
"יש לך בעיה עם זה?"
דום פותח את הפה כדי לענות, אבל אני זוקרת אצבע וקוטעת אותו.
"מה אמרת, ג'וש?" אני מטה את הראש לעבר השמינית של אחי. "אתה חושב שדומיניק פרי צריך לשמור את הדעות שלו לעצמו? אני מסכימה איתך."
דום מזעיף פנים.
"סליחה." אני מתכופפת עוד יותר, עד שהאוזן שלי צמודה למכסה האטום. "אתה יכול לחזור על זה? לא שמעתי אותך בגלל הפעימות בעורק המצח של דומיניק." כשהבחור מעביר יד על המצח, אני בקושי מצליחה לכבוש את הצחקוק. "אה, אתה חושב שדום קונה תחתונים קטנים מדי כדי שתהיה לו סיבה לקמט את המצח בלי הפסקה? טוב, אין לי מושג, אבל זאת תיאוריה נחמדה."
דום מפסיק לעסות את המצח, שומט את היד על השולחן ומקיש מקצב מעצבן.
"ככה זה יהיה כל הזמן?" הוא שואל ביבשושיות.
האם אני תמיד אדבר עם אחי ואעמיד פנים שהוא מגיב? סביר להניח. בחודשים האחרונים גיליתי שאני מדברת עם ג'וש הרבה כשאני נמצאת לבד בבית. אין לי מושג למה אני עושה את זה. פלורנס לא הנחילה לג'וש ולי שום סוג של דת, ואישית אף פעם לא האמנתי בחיים לאחר המוות. הקונספט של רוחות די מסקרן אותי, אבל אני לא ממש מאמינה בקיומן.
ובכל זאת, כשאני מדברת עם אחי או מקטרת לו, כפי שאני עושה בדרך כלל קורה לי משהו. זה לא בדיוק משמח אותי. אבל זה מסיח את דעתי מהעובדה שהוא מת. לרגע, אחרי שאני פונה אליו, נדמה לי שהוא עומד לענות.
אולי זאת דרך התמודדות יצירתית ובריאה.
ואולי אני יוצאת מדעתי כי אני לא מסוגלת לבכות, ואני לא מתאבלת כמו שצריך.
כדי לא להתחבט בשאלה הזאת, אני פותחת את התפריט ושמחה לגלות שהוא גבוה ומסתיר את הפנים של דום.
את שארית הארוחה אנחנו מצליחים להעביר בלי עלבונות הדדיים, בעיקר מפני שאנחנו לא מדברים. דום פותח את הפה כמה פעמים, כאילו הוא מתכוון להגיד משהו, ואני נדרכת בחשש שהוא יזכיר איך התנפלתי עליו בשכרותי אחרי פיזור האפר הראשון. אבל הוא סוגר את הפה וממשיך לאכול.
אחרי שאנחנו משלמים אני מתעקשת שנתחלק אני שוברת את השתיקה.
"למתי אנחנו מוזמנים? אפשר ללכת?"
"כן," אומר דום ונאנח. "אפשר ללכת."
אנחנו נוסעים בדרכים הכפריות המתפתלות ומגיעים לשלט גדול, שעון על אבן, שמכריז שהגענו לדיסמלס קניון. אני נוסעת בעקבות הפנסים האחוריים של דום במעלה שביל קצר שמוביל למגרש חניה קטן. אין שם שום דבר שמצריך כרטיסים.
"מה עכשיו?" אני שואלת כשאני פוגשת את דום מחוץ למכונית.
הוא מחווה בראשו לעבר שלט שמכווין לקופה. אני חורקת שיניים וממשיכה ללכת בעקבותיו עד שאנחנו מגיעים לאזור ישיבה חיצוני ולצדו חנות מזכרות.
"באנו לסיור לילי," אומר דום לאישה שיושבת מאחורי הדלפק. "דומיניק פרי ומדלין סנדרסון."
כשאני שומעת אותו אומר את שמי המלא, הכתפיים שלי מתרוממות עד האוזניים. אמא שלי, פלורנס, והעובדים במשרד הרישוי הם היחידים שקוראים לי מדלין. גם לדום יש מקום של כבוד ברשימה השחורה שלי, אבל אני לא מעוניינת שהוא יקרא לי מדלין.
האישה בודקת את הרשימה ומציעה לנו לחכות בחנות או באזור הישיבה עד לתחילת הסיור או מה שזה לא יהיה.
אין לנו סיבה להתווכח, אז אנחנו יוצאים החוצה ומוצאים מקום שיש בו מראית עין של פרטיות.
הערב קריר, ואני מצמידה את האפר של ג'וש לחזה ועוקבת בעיני אחר צליל המים הנופלים מעבר למעקה. באור הגווע קשה לראות משהו מעבר לדֵק שעליו אנחנו יושבים.
"לא הבנתי למה צריך להזמין מקום לטיול לילי. ולמה בכלל לטייל בלילה? לא רואים כלום."
דום לא מגיב, וזה רק מרתיח אותי עוד יותר. אולי אדחף אותו מהשביל והוא ילך לאיבוד ביער ולעולם לא אצטרך לראות שוב את הפרצוף היפה והמעצבן שלו.
אבל דעתי מוסחת מהמחשבות התוקפניות כשהוא שולף מעטפה ומרים אותה כדי שגם אני אראה מה כתוב עליה.
אלבמה
34°19'38.00" N
87°46'57.00" W
ג'וש נמצא במעטפה הזאת. והוא נמצא גם בין הזרועות שלי. בדיוק כמו על החוף בדלאוור, אני מרגישה את אחי לצדי. אני יכולה להעמיד פנים שהוא ממשיך לחיות עוד קצת.
"רוצה לקרוא את זה?" שואל דום.
"כן." אני מושיטה את היד. אבל דום לא מעביר לי את המכתב מיד. הוא מושיט את היד השנייה.
עסקת חליפין.
אני מהדקת את אחיזתי בג'וש, מסרבת להרפות אפילו מהחלק הקטנטן הזה.
"אני אחזיר לך אותו." הקול של דום מפתיע בעדינותו, ואני מסיטה את המבט ורואה ניצוץ מהבהב לרגע בעיניו. "צריך שתי ידיים כדי לפתוח את המכתב."
לעזאזל איתו ועם ההיגיון שלו.
אני חושקת שיניים, מרפה את מפרקי האצבעות שהלבינו מעוצמת הלפיתה ומעבירה לו שמינית מאחי. ואז אני אוחזת בחוזקה במעטפה הנוקשה ומנסה לקרוע את החלק העליון בזהירות.
פתאום עולה במוחי שאלה, ואני לא מאמינה שלא חשבתי עליה קודם. "מה עשית עם המכתב מדלאוור?" הבהלה מכווצת את המעיים שלי. "לא זרקת אותו, נכון?"
דום מזעיף פנים. "לא. לא הייתי עושה את זה. החזרתי את המעטפה לחבילה עם כל היתר. כולן נמצאות בכספת חסינת אש בבית שלי."
"אה." אני עדיין מהססת. "מה הקוד?"
דום מסתכל עלי מלמעלה. "למה? את מתכוונת לפרוץ אותה?"
אני מתמרמרת. "אתה מתכוון להחזיק אותן כבנות ערובה?"
"מאדי "
"דומיניק," אני מתפרצת מיד. "ואם יקרה לך משהו? זה כל מה שנשאר לי " הנשימה שלי נקטעת, ואני רותחת מזעם על האיש הזה, שנחשף שוב ושוב לפגיעוּת שלי. ואני כועסת על אחי, שמושך בחוטים של כל המבצע הזה. "זה כל מה שנשאר לי ממנו," אני מסננת. המכתבים והאפר.
דום מתייצב מולי בשקט מוחלט, היד שלא מחזיקה את אחי נטועה במותנו וראשו מורכן כך שאני לא רואה את ההבעה שלו. לא שהייתי מצליחה לקרוא אותה. איבדתי רשמית את היכולת לקרוא את המחשבות של דומיניק פרי.
אבל אני לא מצטערת על האובדן הזה. אולי מעולם לא ניחנתי ביכולת לקרוא אותו. האמונה הזאת הובילה לשיברון הלב שלי מלכתחילה.
"אני אשנה אותו כשאחזור הביתה," הוא אומר. "ואשלח לך את הקוד החדש."
איזה מין הצעה מטומטמת זאת? "לא. תגיד לי מה הקוד עכשיו. ובכל פעם שתשנה אותו מהיום והלאה, תעדכן אותי במייל," אני יורה, ולא מבינה למה הוא מתעקש לסבך את העניינים עוד יותר.
אולי העובדה שאני מסתירה ממנו את מספר הטלפון שלי תורמת גם היא לקושי, אבל אני מתעלמת מהמחשבה הזאת.
השריר בלסת של ג'וש מתכווץ כל כך, שהיא מזדקרת בהתרסה. לבסוף הוא מסנן "בסדר." ואז מסב את המבט אל צליל המים הנופלים. "הקוד הוא "
"אל תחשוב אפילו לשקר לי," אני קוטעת אותו, כי העובדה שהוא הסיט את המבט מעוררת בי חשד. "אני אתקשר לאדם ואבקש שהוא יבדוק. אני בטוחה שהוא ישמח לחטט בחפצים שלך."
דום נועץ בי מבט. "אני לא נותן לך את המספר שלו כל עוד את לא נותנת לי את שלך."
"אתה לא צריך לתת לי את המספר שלו," אני יורה. "יש לי אותו. אנחנו מתכתבים. הוא אוהב לשלוח גיפים. והוא מעדכן אותי בכל החידושים הלשוניים." לא חשבתי שעשרים ושש זה מבוגר, אבל כשמדובר בז'רגון של הרשתות החברתיות, אני פשוט עתיקה.
"לאדם יש את המספר שלך?" הקול של דום קר כל כך, שהנחל הצמוד כמעט קופא.
"כן. וגם לקרטר." ואני לא חוששת לרגע שהם ייתנו אותו לדום. הידידות שלי עם התאומים גוברת על הקשר שלהם עם האח הבכור שלהם. ובכל זאת, אני רושמת לעצמי לשלוח להם הודעה ולהזהיר אותם שלא ייתנו את המספר שלי גם אם הוא יענה אותם. "אנחנו חברים. ובתור חבר שלי, אדם יגיד לי אם אתה משקר. אז תן לי את הקוד. האמיתי."
דום מגרד את העורף ונועץ מבט בקורות העץ שלרגלינו. ואז הוא מפטיר קללה ומסתכל לי בעיניים.
"אפס, שבע, אחת, שמונה."
"זה..." המספר המוכר עושה לי קצר חשמלי במוח. לא יכול להיות. "אתה עובד עלי."
הוא מושך בכתפיו ומנופף לעבר המעטפה שבידי. "חשבתי שאת רוצה לקרוא. אם לא, אני אקרא." דום מושיט יד למכתב.
אני מפנה לו את הגב וחוסמת אותו בעזרת הכתף.
"אני אקרא." ואז אשלח לאדם הודעה והוא יוכיח לי שדום שקרן.
אני שולפת את הדף מהמעטפה ומתקרבת לעששית כדי לקרוא, ומסלקת את החרקים הקטנים שנמשכו אל האור.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לאלבמה!
לא דמיינת שתטיילי בדרום, נכון, מאדי? אבל אפשר למצוא יופי בכל מקום, ואני נחוש בדעתי שתמצאי אותו גם במקומות הכי חשוכים.
אתם אמורים להיות עכשיו בדיסמלס קניון. תזמינו סיור לילי
דום נושף אוויר ואני שומעת את ה"אמרתי לך".
ותתכוננו למשהו סופר קוּל. ראיתי משהו דומה בניו זילנד, ותמיד חשבתי שתהיה לי הזדמנות לחזור על זה קרוב לבית. עכשיו תורכם.
תקנו מזכרת שהייתי שמח לקבל ותצטלמו בשבילי - לא בחושך.
ואז תשאירו חלק ממני בתוך כל הזוהר הזה.
באהבה,
ג'וש
לפני שאני מספיקה לשאול את דום למה ג'וש התכוון, דלת החנות נפתחת וגבר לבן עם שפם אפור מרשים וחיוך מסביר פנים יוצא לדֵק. עיניו בורקות מהתרגשות כשהוא רואה אותנו.
"באתם לראות את הזחלים הזוהרים?"
- 10 -
התולעים זוהרות על קירות הקניון כמו כוכבים בשמי הלילה. הן נראות מרצדות, אבל המדריך מסביר שהן פולטות אור אחיד. התנועות הזערוריות יוצרות את האשליה האופטית הזאת.
"בשביל הבא יש הרבה שורשים ואבנים, אז תדליקו פנסים. אדומים, אם יש לכם," אומר המדריך במבטא דרומי כבד. הוא מעיין שופע של ידע, ובבירור מתלהב מהפלא הנסתר הזה באלבמה. שמעתי את הזעם והעצב בקולו כשהוא הצביע על אזור חשוך בקיר הקניון, ששום דבר לא ריצד בו. באור יום, הוא אמר, אפשר לראות שהכול מכוסה בגרפיטי.
נערים מתבגרים, יימח שמם.
בעודנו פוסעים בנחת במערכת המערות, אני מרגישה הקלה כי המסלול קל מאוד. מהיכרותי עם אחי, לא הייתי מופתעת אם הקואורדינטות היו שולחות אותנו לצעידה שהיתה גורמת לי קוצר נשימה.
ג'וש ידע כמה חמורה האסתמה שלי וכיבד את העובדה הזאת, אבל הוא גם ציין שהימנעות מפעילות גופנית לא עוזרת לריאות שלי. זה גרם להרבה חיכוכים בינינו. בסופו של דבר, ג'וש הבין שהדרך הכי טובה להוציא אותי מאזור הנוחות היא לשחד אותי.
ומה השוחד היעיל ביותר אם לא מילים אחרונות?
אני אטפס על הר כדי להשיג את אחת המעטפות שלו.
הערה לעצמי: ליצור קשר עם מומחה למערכת הנשימה. ליתר ביטחון.
כשעברתי לסיאטל, הלכתי לרופאה כזאת באופן קבוע. השינוי בסביבה גרם להחמרה במצבי, עד כדי כך שהשתמשתי במשאף כמה פעמים ביום. אבל היא רשמה לי תרופה חדשה ונתנה לי תרגילי נשימה שעזרו לי. בסוף הקולג' התחלתי לפספס תורים ולזלזל בתרגילים. עכשיו, כשהאפשרות של הרפתקה בטבע ניצבת בפני, כדאי שאמצא דרכים להמשיך לנשום.
אבל עם הבעיה הזאת אתמודד כשאחזור הביתה. בינתיים אני יכולה ליהנות מההליכה האטית ולחשוש רק מנפילות.
גם באפלולית המערה אני רואה את הצללית של הכתפיים הרחבות של דום. ובכל זאת אני קופצת וכמעט מפילה את האפר של ג'וש כשזוג ידיים חמות מכסה את הידיים שלי.
"הנה." האצבעות של דום מובילות אותי אל כפתור בפנס שהוא נתן לי לפני שיצאנו לדרך. "זה האור האדום."
הייתי צריכה לנחש שדום לא רק יביא פנסים לשנינו, אלא גם ידאג שיהיה בהם אור אדום שלא גורם לזיהום אור ולא מפריע יותר מדי לתולעים.
זחלים, אני מתקנת את עצמי. המדריך הסביר שהיצורים הזוהרים שמכסים את קירות הקניון הם בעצם זחלים של זבובים. תולעים זוהרות יש רק בניו זילנד ואוסטרליה. אבל ארשת הפנים העליזה של המדריך הבהירה לי שלא אכפת לו שאנשים טועים, כל עוד הם מגלים עניין ביופי הזה.
אני מדליקה את האור האדום ומחלצת את האצבעות מאחיזתו של דום. הוא מרפה ממני, מדליק את הפנס שלו ומסמן לי שאתקדם לפניו.
הרעש לא מפריע לזחלים, ושיחות מהוסות נשמעות ברקע כשאנחנו מתקדמים בטור עורפי. הקבוצה כוללת משפחה של חמישה ועוד זוג. אחת מבנות המשפחה היא נערה, וכשהתאספנו לפני היציאה והיא ראתה את דום, היא פערה עיניים כאילו ראתה כרטיס להופעה של טיילור סוויפט. זה כל כך הזכיר לי את עצמי בנעורי, שכמעט פרצתי בצחוק. אבל השעשוע התחלף מיד לרוגז, כשנזכרתי איך הבחור הזה התייחס להערצה שלי בעבר.
יש בנות שנדלקות על מישהו ושוכבות איתו, ומרגישות מנוצלות כשהוא זורק אותן למחרת. לי אין אפילו זכות לזקוף את החטא הזה לחובתו.
לא. באותו לילה, אחרי שבועות שבילינו כמעט כל דקה ביחד, דום לא ניצל אותי. הוא רק נתן. הוא נתן לי נשיקות. הוא נתן לי נגיעות לוהטות. והוא נתן לי אפילו את האורגזמה הראשונה שלי.
דום לא מיהר, שאל איך אני מרגישה, ערסל אותי כנגד גופו וליטף את הדגדגן שלי עד שמצא את הדרך לפרק אותי לגורמים. הוא לימד אותי מה הגוף שלי רוצה. והוא לא ביקש שום דבר בתמורה.
בהתחלה חשבתי שזה הופך אותו לאיש טוב. מישהו שאני יכולה לסמוך עליו ולתת לו את הלב שלי ולתלות בו את התקוות הפתטיות שלי.
אבל בגיל תשע עשרה כבר הייתי אמורה לדעת שזה לא עובד ככה. כבר למדתי שהאדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו שלא יזרוק אותי הוא אחי.
כל הדברים הנפלאים שדום נתן לי היו חסרי משמעות.
כי הוא עשה לי טובה.
לאות תודה על כך שעזרתי למשפחה שלו.
סוג של, אני יודע שאת דלוקה עלי כל החיים, אז הנה, אני אגע בך פעם אחת לפני שאני כובל את עצמי לבחורה שאני באמת רוצה להיות איתה.
הוא הרגיש אחריות כלפי. בתור מקרה סעד. בתור סעיף ברשימת מטלות.
אז כן, הוא ביצע את המטלה הזאת, ולכן אני שונאת אותו.
ואני שונאת את הגוף שלי, שלא עלה על רכבת השנאה יחד עם המוח שלי. הגוף שלי ישמח להצטרף שוב לרשימה שלו, ולהוסיף עוד כמה וכמה מטלות.
עור הידיים שלי מזמזם ומעקצץ במקומות שבהם הוא נגע אך לפני רגע. אני מכווצת את האצבעות כדי להיפטר מהתחושה, מכוונת את הפנס האדום למטה וממשיכה להשתרך.
אני מנסה לשכוח מהעובדה שדום הולך אחרי, מקשיבה למדריך ועוקבת אחרי הקבוצה בעיקולים ובפניות. באזורים מסוימים הקניון מתנשא לגובה מעלינו, ובאזורים אחרים הוא סוגר עלינו ואנחנו נדחקים לחללים קלאוסטרופוביים.
באחד החללים האלה, רגע אחרי שאני נצמדת לקיר אני נאלצת לעצור. הנער שהולך לפני מתכופף ויוצר פקק בצוואר הבקבוק. הוא מנסה לצלם במצלמת טלפון שלא מסוגלת לקלוט את הבוהק הקלוש של הזחלים.
ג'וש היה מביא מצלמה מתאימה. אחי צילם תמונות מדהימות בטבע, ואני לא אומרת את זה רק מפני שאני אחותו. ג'וש זכה בפרסים. חבָרות ומגזינים חשובים שכרו את שירותיו והטיסו אותו ברחבי העולם. ההצלחה שלו באה לידי ביטוי בסכום הגדול שהוא השאיר לדום ולי כדי שנצא למסעות פיזור האפר.
אבל מה שהכי אהבתי בתמונות של אחי היה האופן שבו הוא שלח לי אותן. בכל פעם שג'וש התגאה במיוחד בתמונה מסוימת, הוא הכין ממנה פאזל ושלח לי אותו. לא היה לי מושג מה מופיע בתצלום עד שהרכבתי הכול.
קירות הדירה שלי מכוסים בפאזלים של התצלומים שלו.
"נו כבר," מסנן הנער, שמקרב את הזום כי הוא חושב שזה יעזור.
אני שומעת נהמה ומכוונת את הפנס לאחור כדי לבדוק מה קורה.
דום, שעד עכשיו היה קרוב אלי, כפוף בזווית משונה ומנסה לדחוק את גופו הגדול אל הרווח הצר בין קירות הקניון. הוא תקוע, כי הצלם החובבן מונע מכולנו להתקדם.
דום מנסה להסתיר את העובדה שכואב לו, אבל אני רואה שהפה שלו עקום למרות האפלולית.
אני פונה אל הנער. "אלה בהירים יותר," אני משקרת ומצביעה על קיר מרוחק, מכוסה זחלים זוהרים. "יהיה לך יותר קל לצלם אותם."
הוא מציץ לעברי, מזדקף ומכניס את המצלמה לכיס. "אה. קוּל. תודה." ואז הוא ממשיך בדרכו ומפנה את השביל. אני מתחילה ללכת אחריו אבל עוצרת כי אני לא שומעת את הצעדים המעצבנים של דום מאחורי. כשאני מסתובבת אני מגלה שהוא לא זז.
"בוא, קוץ בתחת." אני טופחת על הרגל, כאילו קראתי לכלב.
דום שוב נוהם. "נתקעתי."
"אתה רציני?" אני מעבירה את האור האדום בין נקודות המפגש בין הגוף שלו לסלע. "אין לי חמאה לשמן אותך." החלל לא נראה עד כדי כך קטן כשחלפתי בו. אבל הוא הרבה יותר גבוה ורחב ממני. "תשתמש בשרירים שאתה כל כך אוהב להציג לראווה ותחלץ את עצמך."
הקמטים במצח של דום מעמיקים באור האדום של הפנס שלי. "אני לא מציג אותם לראווה. אני משחק בשתי ליגות בייסבול לחובבים."
"וואו. שתיים. כמה מרשים. אני מתעלפת." בתיכון בהחלט התעלפתי. כשצפיתי בדום מניף את האלה במכנסיים צמודים, המוח ההורמונלי שלי פשוט התמוסס. אבל התגברתי על זה מזמן. המחשבה עליו רץ מבסיס לבסיס ומחליק על העפר שנדבק לעורו המיוזע לא עושה לי שום דבר.
כלום.
אני מתקרבת אל דום כדי לראות מה קרה לו. "יש לכם ז'קטים תואמים?"
הוא לא מגיב והשתיקה שלו רועמת.
"אלוהים. יש לכם, נכון?" אני מצחקקת כשאני מדמיינת גברים מבוגרים מנסים לשחזר את ימי הזוהר שלהם בתיכון. "מה כתוב עליהם?"
"השם של המשרד שלי. הוא חילק אותם. עכשיו, את מוכנה בבקשה" הוא מסנן מבעד לשיניים חשוקות "לעזור לי? נראה לי שלולאת החגורה נתפסה במשהו, ואני לא מגיע אליה." הזרוע הארוכה שלו מנסה לגעת בגב התחתון, אבל הסלע חוסם אותה.
אני מטה את הראש ובוחנת את הבחור שאני נוטרת לו טינה כבר שבע שנים. "אני צריכה להשאיר אותך שם."
"מאדי," הוא נוהם. ולעזאזל עם הפטמות שלי, שמזדקרות מיד. העטרות שמחות כל כך, שיש מצב שגם הן זוהרות עכשיו. בשביל מה זה טוב?
"טוב." להפתעתי, דווקא לא כל כך קשה לי להיחלץ לעזרתו. אולי בזכות היפוך התפקידים. אני הגיבורה עכשיו. אני עוזרת לדום. הדינמיקה ההפוכה חיסלה אותי רגשית, אבל אם הכוח יישאר בידיים שלי, אולי אוכל לשאת את נוכחותו בששת המסעות הבאים, ולא איאלץ לחנוק אותו בשנתו. "קח. תחזיק את ג'וש." הפעם אני מוסרת לו את אחי בקלות מפתיעה. כנראה מפני שדום לכוד ונתון לחסדי.
וגם מפני שכשדום לופת את מכל הראברמייד, אני מרגישה שג׳וש מוגן.
אני לא טורחת להשתמש בפנס אלא נסמכת על חוש המישוש. מכנסי הג'ינס של דום חמים יותר מהאוויר הלח במערה, אבל אני מתעלמת מהעובדה הזאת כשאני מעבירה יד על חגורת המכנסיים ומחפשת את הלולאה הסוררת. מקרוב, הנשימה של דום חזקה. וכשהאגודל שלי מתחכך בעור הגב התחתון שלו, היא נעצרת לרגע.
מתחשק לי למשוך זמן ולענות אותו, אבל אני נזכרת בכל המקרים שבהם הראש של דום נתקע במשקופים נמוכים, איך הוא נדחס לכיסאות קטנים ואיך הוא משפשף את המרפק בתאי שירותים. ופתאום אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהוא סובל. חוץ מזה, ניחוח הארזים העז מציף את החושים שלי והגוף שלי מתפתה לשאוף אותו לעומק הריאות.
אבל אני מכריחה את עצמי להתמקד במשימה, ואצבעותי נתקלות במשהו בולט שמזכיר שורש דום צדק. הלולאה באמת נתפסה. אני מושכת ולוחצת ומסובבת עד שהשורש נכנע.
כשאני מתנתקת, דום צופה בי נסוגה.
"נראה לי ששחררתי אותך," אני אומרת.
הוא נצמד לסלע ועובר בין הקירות.
"תודה, מאדי."
הוא שוב אומר את השם שלי שלא לצורך.
"להבא תנסה לא להתגפף עם עצים." אני מושיטה יד לעבר ג'וש.
דום לוטש מבט בכף היד שלי, מושיט את ידו ומשלב את אצבעותיו באצבעותי.
הוא מחזיק לי את היד.
אני המומה כל כך שאני מצליחה רק לבהות בחיבור בינינו. במגע בינינו.
בסופו של דבר אני מוצאת את קולי.
"מה אתה עושה?" למה נימת הקול שלי קלילה כל כך? היא אמורה להיות חדה ונזפנית.
הגבות הסמיכות שלו נשמטות. "הושטת לי יד."
"רציתי לקחת את ג'וש."
הגבות שלו מזדקרות והוא משפיל מבט אל ידו השנייה, שמערסלת את האפר של אחי. "כן."
"כן." אני מתעשתת ונחלצת מאחיזתו.
הוא מכחכח בגרון, שומט את היד המשוחררת ומאגרף אותה. הוא מוסר לי את ג'וש, ואני לוקחת אותו ומסתובבת בלי להסתכל עליו.
לשמחתי, המטיילים לא התקדמו הרבה בזמן שעזרתי לדום להיחלץ מהעץ. כשאני מדביקה אותם, המדריך מרצה על הזחלים הזוהרים.
"בשלב הזחל הם מתמקדים באכילה. סופגים כמה שיותר חומרים מזינים, כי כשהם נהפכים לזבובים, הם חיים רק יום אחד. וביום הזה הם מתמקדים רק בדבר אחד."
"כן. זיונים." אני מזהה את הקול של המתבגר שניסה לצלם, ושומעת אותו מצחקק מהבדיחה של עצמו.
אבל הוא לא טועה. המדריך מסביר שביום הזה, הזחלים מעמידים צאצאים. קריצה, קריצה.
העובדה הזאת נחקקת במוחי.
יום אחד.
ואני חשבתי שהחיים של ג'וש היו קצרים.
מה הייתי עושה אם היה לי רק יום אחד?
המבט שלי ניתז אל דום. גם הוא הדביק את הקבוצה, והצל שלו מתנשא מאחורי. הראש שלו נטוי, והוא לוטש מבט בנקודות האור שבמעלה קירות הסלע, עמוד הצוואר האיתן שלו מואר בבוהק הירח שחודר מבעד לסדק בתקרת המערה.
אני מסיטה את המבט ומנענעת בראש.
זה בכלל לא משנה מה הייתי עושה אם היה לי רק יום אחד לחיות. כי יש לי הרבה ימים. כל כך הרבה ימים, שהייתי מוותרת בשמחה על אחדים מהם ונותנת אותם לאחי. יותר מאחדים.
אם הייתי יכולה לתת לג'וש מחצית משארית חיי, הייתי עושה את זה.
הקבוצה שלנו ממשיכה ללכת, ואני שומעת את הלמות המים הנופלים משפת הצוק.
"הייתם אדירים! אני מקווה שתחזרו לסיור יום ותראו את הקניון מזווית אחרת," קורא המדריך.
רגע, הגענו לסוף?
אני נעצרת בפתאומיות ומשהו מכה בי בחוזקה בגב, תופס את הכתפיים שלי ומייצב אותי.
"מאדי?"
אני מסתובבת ומרגישה שהזמן וההזדמנות חומקים ממני. "הסיור נגמר. אנחנו צריכים לפזר את האפר."
באור הפנס אני רואה את הלסת החשוקה של דום כשהוא מהנהן לעברי.
אני פותחת את מכסה המכל בין הגופים שלנו ושומעת קול פקיעה. ואז אני מכבה את הפנס, וגם דום עושה את זה. החושך מציף אותנו, אבל רק לרגע.
כשהעיניים שלנו מסתגלות לחשיכה, אנחנו רואים לפנינו נקודות אור קטנות. כאילו הכוכבים נמצאים במרחק נגיעה.
"הוא אמר שנשאיר אותו בתוך הזוהר," אני לוחשת, כי אין לי מושג מה עוד אפשר להגיד.
דום נוהם בהסכמה. "הוא יאהב את זה. הוא ציפור לילה."
"נכון." הידיים שלי מתחילות לרעוד, ואני אסירת תודה על החושך. ועם כל הטינה, אני אסירת תודה גם על דום. כי הוא דיבר על ג'וש בזמן הווה. בזמן עתיד.
כאילו גם הוא מאמין שאחי לא באמת איננו.
"להתראות, ג'וש." אני מטה את המכל ומניחה לחלקיקים של אחי להתפזר על רצפת הקניון.
דום שותק, צופה מהצד בעוד אחת מהפרידות שלי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
