הפרקים הקודמים בספר
- פרק י -
זליג משחק באש
לרוע המזל, הדברים לא התרחשו בהתאם לתחזיות האופטימיות, אם כי בתחילה חומרי הניקוי החדשניים שמילאו את המחסן והוצבו בפירמידה מרשימה במרכז החנות וליד הקופה אכן עוררו התלהבות בקרב הלקוחות הסקרנים. אלה שמחו ומיהרו לרכוש את המוצר החדשני, שיפתור את הבעיה המציקה. זליג, גאה על ההצלחה שהתבטאה גם בקופה, בשל המחיר הגבוה שדרש, הוסיף בסוף כל יום עוד ועוד אריזות של המוצר המבוקש לערימה שהלכה והתגבהה במרכז החנות, עד שכמעט נגעה בתקרה.
זליג נאם בפני העובדים על חשיבות היוזמה והחשיבה למרחוק, וכדוגמה הציג את הדרך המתוחכמת שבה פעל. הוא הראה בגאווה למשה שמחה עד כמה הצליחה תוכניתו ולאיזו הצלחה זוכה המוצר המהפכני, שאכן מביא לחנות לקוחות חדשים. לאחר משא ומתן עיקש חתם על חוזה עם חנות נוספת מהעיירה הסמוכה, על מכירת תכשיר הניקוי במחיר סיטונאי. גם את דבורה ורחל שיתף בגאווה בהצלחות של מהלכיו.
אולם לא עבר חודש מחתימת החוזה, ולזליג התברר שהחומר המבוקש דליק במיוחד, שכן הנפט נמנה עם מרכיביו המרכזיים. לילה אחד, כאשר פרצה אש בביתו של לקוח שרכש את המוצר הפלאי ושטף בו את הרצפה, בהתאם להנחיות, האש התפשטה מהאח הבוערת לרצפה ומשם עברה לרהיטים וכילתה את הבית. הדיירים, שנחלצו בנס, הביטו המומים בביתם הבוער בחורף הקפוא.
השריפה הובילה לתביעה משפטית, שחייבה את החנות בתשלום פיצויי עתק לנפגעים. זליג המופתע התקשה להסביר את המתרחש למשה שמחה ולענות לשאלותיה של אשתו, שהופתעה גם היא ולא הבינה איך שוכנע לקנות את החומר הדליק במחיר יקר, ללא בדיקה.
לזליג לא נותרה ברירה. המלאי שנרכש בעלות גבוהה הושלך לאשפה במורד הרחוב, שם התלקחו החומרים והפכו בעירה מקומית לשריפה שהתפשטה במהירות והציתה בית נוסף, שבעליו הצטרפו גם הם לתביעה. השמועה על החומרים הדליקים שנמכרו במחיר גבוה התפשטה במהירות ברחבי המחוז. כתבה בעיתון מקומי סיקרה את ההתרחשות ונכתב בה שמדובר בהונאה רחבת היקף. האחריות נתלתה במנהל החנות, שסירב להתראיין.
זליג לא אמר נואש והיה עומד בפתח החנות ומנסה לשכנע את העוברים ושבים להיכנס, כשהוא מבטיח הנחות מרחיקות לכת. אולם הבטחותיו עוררו חשד באנשים והרחיקו את הקונים, וגם הלקוחות הקבועים עברו לחנות המתחרה במורד הרחוב, שבעליה שמח נוכח כישלונו המהדהד של מתחרהו.
מלבד כמה קשישות שלא קראו עיתונים, כמעט לא נכנסו לקוחות לחנות המושמצת. מצב הקופה בסוף כל יום היה בכי רע, וזליג, בלית ברירה, נאלץ לקחת הלוואה ממלווה בריבית. אך המחסור בפדיונות נמשך, והוא התקשה להשיב אותה. לא עברו שנתיים מהיום שבו זליג החל לנהל את העסק המשפחתי, והחנות עמדה על סף פשיטת רגל.
דבורה ורחל ניסו להסתיר ממשה שמחה את השמועות הטורדניות על מצב העסק, אך לשווא. הן הגיעו לאוזניו ולא תרמו לבריאותו, שהוסיפה להידרדר. מאז התביעה משה שמחה כמעט לא קם ממיטתו, היה מודאג וחרד כל העת ומיעט לדבר. אף שעוד לא מלאו לו חמישים, נראה והרגיש כאדם בא בימים. הוא היה נועץ מבטים נוגים בחלון וסירב לאכול, למרות תחינותיהן של אשתו ובתו. בתוך כך, הריונה של דבורה התקדם, והיא התנהלה בכבדות, גם בשל הדאגה לאביה, והיתה מרוחקת מתמיד מבעלה.
ישראל ישב ליד מיטתו של סבו, לצד אמו, שניסתה לדבר על לבו של אביה. "אבא, אתה חייב לאכול. בשבילי, הכנתי לך את המרק שאתה אוהב, חשוב שתאכל, בבקשה, רק עוד כף אחת."
כשדבורה היתה בעיצומו של החודש השמיני להיריון, פרצה סערה. שלושה ימים השתוללו הרוחות, והשלג נערם ברחובות. חומו של משה שמחה עלה, והוא שקע בהזיות. מאחר שלא היה ניתן להזעיק רופא במזג האוויר הסוער, דבורה הניחה מטליות ספוגות בחומץ על מצחו ודיברה אליו, מזכירה לו נשכחות. "האם אתה זוכר לְמה חיפשת אותי בפורים בגיל חמש? ומה אמרת עלי, שאיש לא הבין... זוכר למה התכוונת?"
היא ניסתה בכל כוחה לגרום לו להשיב, אך משה שמחה רק מלמל משפטים סתומים וחזר על רשימת המוצרים שצריך להזמין. היה נדמה כי הוא מנהל שיח ושיג עם אלוהיו, שכמו נטש אותו והצטרף לנושיו.
לפנות בוקר נרדם משה שמחה ונחר בכבדות. דבורה נרדמה על הכיסא לצדו והתעוררה כשאור היום האיר את החדר. לשמחתה, ראתה שהסופה חלפה. אבל כשהושיטה יד לנגב את מצחו של אביה, הצטמררה מקור מגעו.
* * *
הלווייתו של משה שמחה נערכה למחרת. קבר נכרה בקרקע הקפואה בחלקה היהודית בבית הקברות שבעיירה. רבים מבני העיירה, חברים, בני משפחה ומכרים מהעיירות הסמוכות ליוו אותו בדרכו האחרונה. התפילות נאמרו וההספדים נשמעו. דיברו בהם בשבחו, סיפרו איזה צדיק היה וכמה טרגי שנאסף מוקדם מדי.
"לא אשכח אותך לעולם, אבא," הבטיחה דבורה מעל קברו. אף שהתקשתה להתכופף בשל הריונה המתקדם, פיזרה עפר קר על הקבר הטרי, ודמעותיה קפאו על לחייה. אחרי שאחרוני המלווים עזבו, נשארו בני המשפחה הקרובה דבורה, רחל וזליג שעה ארוכה ליד הקבר.
עם שובם לבית אכלו בשתיקה את ארוחת הערב. באותו לילה דבורה התקשתה להירדם. היא חיבקה את ישראל, הצמידה אותו אליה, לחשה לו עד כמה אביה אהב אותו. כשעצמה לבסוף את עיניה, חלמה על משה שמחה בריא וחזק, הם הולכים יחד בסמטאות העיירה, מחובקים, והוא מבטיח לה שלעולם לא יעזוב. כשהתעוררה, ניסתה להיאחז בחלום, אך הוא הלך ונמוג, משאיר אותה להתמודד עם המציאות המורכבת.
בימי השבעה המה הבית מבקרים. חבריו המרובים של משה שמחה וקרובי משפחה מרחבי אוקראינה הגיעו לנחם את האלמנה והבת ודיברו, כנהוג, בשבחו של המת. דבורה ורחל קיבלו את פניהם והודו להם על השתתפותם בצערן. זליג חזר וסיפר עד כמה היה קרוב למנוח ועל הקשר המיוחד שנרקם ביניהם. הוא הבטיח לשמר את זכרו, להקים בפלשתינה יישוב שיישא את שמו. ישראל, שלא הבין את המתרחש, תהה על האנשים הרבים שהגיעו לבית וחזר ושאל, "לאן סבא הלך?"
דבורה ענתה לו, "למקום שבו הוא יהיה בריא ושמח."
ישראל שאל אם אפשר לבקר אותו שם, והיא נותרה נטולת מילים.
עם תום השבעה והחזרה לשגרה, היה על בני הבית להתמודד עם מצבה הקשה של החנות ועם התמעטות החסכונות. הנשים המודאגות השתמשו בכספים שצבר משה שמחה בקופה סודית כדי לקיים את הבית ואת החנות, אך הן ידעו שהכסף מוגבל ועליהן לחשוב על מוצא אחר. בינתיים ספרה דבורה את הימים עד ללידה. הפעם קיוותה שתיוולד לה בת.
רחל התקשתה להתאושש ממותו של בעלה, שהעזרה לו והעיסוק בבריאותו היו מרכז עולמה. מותו בטרם עת אילץ אותה לחשוב על תוכניותיה, לראשונה בלעדיו.
"אחרי שהתינוק ייוולד," אמרה דבורה, "נעלה יחד לפלשתינה, נתחיל מחדש בארץ חדשה."
דבריה גרמו לרחל לחשוב לראשונה על האפשרות שתעזוב את מחוזות ילדותה, את המקום המוכר והאהוב שבו עברו חייה, ותפתח פרק חדש בארץ רחוקה.
* * *
בצהרי יום קר ומושלג, לקראת סיומו של דצמבר 1910, פחות מחודש מהיום שבו הלך אביה לעולמו, תקפו את דבורה צירי הלידה, והמיילדת הוזעקה לבית. בתחילה ישב זליג לצד מיטתה של אשתו והשיא עצות, עד שהוצא מהחדר כדי שלא להפריע. רחל נותרה שם, אוחזת בידה של בתה, נושמת איתה, מלווה אותה בצירים המתחזקים. בשעת ערב מאוחרת, נר שני של חנוכה, נשמעה בחדר פעיית תינוק. בנם השני של דבורה וזליג בא לעולם.
"נקרא לו משה, על שם אבי," קבעה דבורה בלי להתייעץ עם בעלה הנרגש.
"מי ייתן והילד הזה, משה, יירש את נדיבותו, את חוכמתו ואת טוב לבו של אביך," אמר זליג בהתרגשות. "הוא עתיד לשנות עולמות, להיות חרוץ, מסור וחכם. הילד הזה לא יגדל בגולה, הוא יעלה איתנו במהרה לארץ המובטחת."
השבועות שעברו והשמחה על הולדת בנה השני לא הקהו את כאבה של דבורה על מותו של אביה. היא היניקה את התינוק והחליפה בדמעות את חיתוליו.
היא ואמה עשו כמיטב יכולתן כדי לשפר את מצבה של החנות. הן עברו שוב ושוב על פנקסי החשבונות, איתרו חובות אבודים וביקשו מהספקים להתחשב במצב. לא פעם התדפקו נושים על הדלת, ורחל היתה עונה להם בסבלנות ומפליאה בתירוצים בעודה מביטה בעצב בשלג הנערם ברחובות.
"בסוף הקיץ, כשימלאו לתינוק שבעה חודשים," אמרה לה דבורה, "יגיע הרגע המיוחל, ונצא לדרך."
"את לא חושבת שהוא קטן מדי למסע כל כך קשה וממושך?" שאלה רחל בדאגה, ובתה ענתה בביטחון, "הוא לא יהיה הילד הראשון שיעלה לפלשתינה לפני שמלאה לו שנה. הכול יהיה בסדר, נשמור עליו מכל משמר."
דבורה ניצלה את הזמן כדי לקרוא ספרים על גידול ירקות ופירות. היא סימנה על מפת פלשתינה התלויה על הקיר את מקום היישוב שעליו כתבה לה שרה, ליד מלאבס, שעליה שמעה במעורפל. היא הוסיפה לכתוב לחברתה מכתבים ארוכים ולחקור אותה על היישוב שהלהיב את דמיונה, שאלה איך נראה שם סדר היום וממה הם מתפרנסים, התעניינה בחקלאות ובחברים, ולא הזכירה במילה את צרותיה, כדי לא להדאיג את שרה. את המכתבים מפלשתינה שמרה בקלסר מיוחד והיתה חוזרת וקוראת בהם. לקראת העלייה המקווה, דבורה החליטה שעליה ללמוד לרכוב על סוס, ואחרי כמה שיעורים כבר הצטיינה גם בזה והיתה יושבת זקופה ובטוחה בעצמה על גב הסוס, מסתכלת על הסובב אותה בביטחון מלמעלה.
* * *
החודשים חלפו. משה כבר למד לפזר חיוכים ונהה אחרי אחיו הגדול, שעזר לאמו בטיפול בו. פניו של משה היו דומות לפניו של אחיו הגדול, ישראל. דבורה, רחל וזליג עבדו בחנות בעצמם, לאחר שנאלצו לפטר את אחרוני העובדים.
ככל שהנושים הבינו את מצבה העגום של המשפחה, כך נעשו תובעניים וחמדנים יותר ודרשו במפגיע לקבל את כספם. ולא רק הם הקישו בדלת הבית בשעות לא צפויות גם רשות המסים המקומית גילתה עניין בפעילותו של זליג, שלטענתה לא דיווח על ההכנסות ממכירת המוצר החדשני. דבריו, שהשליך לאשפה את החומר שרכש, לא שכנעו את הרשויות, ונאמר לו שייאסר אם לא ישלם את חובו, כולל ריבית גבוהה על הפיגור. זליג, שלא היה ביכולתו לשלם, בחר להסתתר בביתו של אחד העובדים שפיטר, שבכל זאת חמל עליו. לביתו חזר רק כשהחושך ירד, חרד מכל נקישה בדלת.
- פרק יא -
המסע אל הלא נודע
הזמן, כדרכו, חלף במהירות. את החורף הקפוא והמושלג החליף האביב. העצים העירומים בשדרה החלו להצמיח עלים. פרחים לבלבו בערוגות שלצד הבתים, משמחים את תושבי העיירה.
גם מצבה של החנות השתפר מעט, וכמה לקוחות ותיקים ניאותו לחזור הודות להנחות המפליגות, אם כי בגללן הפכה אחזקתה של החנות ללא כדאית. נוסף על כך, מאחר שלא היה כסף לחדש את המלאי, מדפיה הלכו והתרוקנו. הפדיונות היומיים לא הספיקו למחייתה של המשפחה, והם המשיכו להתקיים מהכסף שחסך משה שמחה לעת צרה.
בעוד דבורה ורחל משרתות את הלקוחות, ישראל שמר על אחיו הקטן, שהחל לזחול על רצפת החנות. הוא שעשע את הלקוחות הבודדים בסיפוריו ונהנה מהתפעלותם וממבטיו המעריצים של משה הקטן.
באותו זמן הבשיל הרגע לצעד הבא. זליג, כאשר חזר לביתו עם רדת החשיכה, הציג לרחל ולדבורה את התוכנית שגיבש בשעות שהעביר במסתור.
"מסוכן מדי שנצא לפלשתינה יחד," אמר. "אם אסע איתכן, עלולים לעצור את כולנו. הרי אנחנו מכירים את האוקראינים, הם אנטישמים ידועים ואינם מרחמים על איש, במיוחד כשמדובר ביהודים בעלי מעמד, כמונו.
"אתן תצאו לדרך במרכבה אל עיר הנמל אודסה, מהלך שלושה שבועות," שטח לפניהן את תוכניתו. "שם תעלו על ספינה המפליגה פעם בחודשיים בדרכה לפלשתינה. אני אצא לדרך בכיוון ההפוך, וכך אשטה במחפשים אחרי. אמצא עבודה במקום אחר וארוויח מספיק לצורכי העלייה, בתוספת סכום שישמש אותנו כשנגיע למולדת. בתוך כמה חודשים נשוב ונתאחד. תסמכי עלי, דבורה," פנה לאשתו, "ככה יהיה בטוח יותר."
כשהקיץ התקרב לסיומו ועלי העצים בשדרה החלו להחליף צבעים, מסמנים את בואה הקרוב של השלכת, מלאו למשה שמונה חודשים. שיניים ראשונות כבר עיטרו את חיוכו של התינוק השמח, הכרוך אחר אחיו, עדיין בתקופת החסד שבה אינו יודע דבר על המתרחש סביבו.
"הזמן הבשיל למהלך," אמרה דבורה לרחל. "בקרוב נצא לדרך, לפלשתינה, ונצטרף ליישוב ששרה גרה בו."
רחל המודאגת ליטפה את שערותיו הרכות של משה ואמרה, "דבורה, אני לא רוצה להכביד עלייך, כל החיים לפנייך."
"גם לפנייך, אמא," מיהרה דבורה לענות, "ואני צריכה את עזרתך. קשה להתנהל בדרכים עם תינוק וילד, לא אוכל לעשות זאת בלעדייך. נעלה יחד לפלשתינה, נתחיל מחדש בארץ חדשה."
כשהגיע תאריך היעד, זליג חזר כדרכו עם רדת החשיכה, נפרד מדבורה ומרחל ונשק לבניו הישנים. לאחר חיבוק אחרון לאשתו ואחרי שקבעו שישובו וייפגשו בתוך כמה חודשים בפלשתינה, עזב באישון לילה את הבית.
בשעת לילה מאוחרת, כשהעיירה כולה שקועה בשינה ורק האורות בקומה השנייה בבית שבאמצע השדרה דולקים, דבורה סידרה פריטים אחרונים בשלוש המזוודות העמוסות, תוהה אם אין זה מיותר לארוז צעיפים וכפפות לאותה ארץ חמה ורחוקה.
שעון הקיר הראה שהשעה ארבע לפנות בוקר מתקרבת. מנקי הרחובות טרם הקיצו והסוחרים עוד לא פתחו את החנויות. רק בעוד שלוש שעות תתעורר העיירה לבוקר חדש, רגיל בתכלית, אבל הן כבר יהיו רחוקות משם, לאחר שיעזבו שלא על מנת לחזור. הן עמדו להשאיר מאחוריהן את המוכר והידוע ולצאת למסע ארוך אל הבלתי נודע.
דבורה הביטה דרך החלון ברחוב האפלולי, בעיירה שבה עברו עליה כל חייה עד כה. היא ידעה היטב שבעוד זמן קצר העולם כולו ישתנה. היא לא תשוב עוד לעלות במדרגות הבית שגדלה בו. לא תקפיד להיזהר מהמדרגה השלישית, הרופפת. לא תשוב אל הרחובות שבהם צעדה בימי ילדותה, שבהם הונפה אל על אל כתפיו של אביה, בטוחה שהעולם כולו בכף ידה.
בפינת הרחוב היתה משחקת עם חברותיה בהפסקות שבין השיעורים, בבית הסמוך התקיימו שיעורי הפסנתר. היא שלחה מבט אחרון לכיוון הבית שבו פגשה את השליח מפלשתינה, שלא השיב על מכתביה. לרגע תהתה אם תפגוש בו בפלשתינה, ואם תפגוש בו, האם בכלל תזהה אותו? הרי שנים עברו מאז אותו ערב, והיא כבר לא ילדה מאוהבת בת שש עשרה, אלא אישה בוגרת, נשואה, אמא לשני בנים.
היא נזכרה בליל כלולותיה, שבו טעמה לראשונה את טעם האהבה, בלידתו של בכורה, ישראל, באותו יום שחור שבו הלך אביה לעולמו וחודש מאוחר יותר, בערב חנוכה שבו נולד משה. רגע לפני שטרקה בפעם האחרונה את דלת חדרה, הבינה כמה מהול בה המקום, ואילו רגעים יפים חוותה בו בילדותה, בנעוריה ובבגרותה.
היא העירה את ישראל ורכסה את מעילו, את משה הישן עטפה בשמיכה, לבשה את מעילה האפור וכרכה צעיף סביב צווארה. "זאת הפעם האחרונה שנצטרך את כל השכבות האלה," אמרה לאמה. "הרי אנחנו נוסעות אל ארץ השמש."
רחל חייכה אליה, שותקת, דמעות עלו בעיניה והמתח כרסם בה מבפנים. היא נפרדה מהבית שאליו הגיעה כאישה צעירה בליל כלולותיה ושבו חיה שנים ארוכות וטובות.
הן גררו את שלוש המזוודות הכבדות במורד המדרגות וסגרו את הדלת מאחוריהן. משה ישן בזרועותיה של דבורה, וישראל, שהספיק להתעורר, התרוצץ סביבן, נרגש מההתרחשות. "לאן אנחנו נוסעים, אמא? עוד חושך בחוץ."
"אנחנו יוצאים לטיול ארוך, ישראל. בתור אח גדול יש לך תפקיד חשוב, לשמור על משה אחיך."
שתי הנשים ושני הילדים עלו לכרכרה שהמתינה להם, לאחר שהוזמנה מבעוד יום. "קדימה, עלינו למהר, דרך ארוכה לפנינו," אמרה דבורה לרכב בלי להביט לאחור.
הכרכרה עברה ברחובותיה הריקים של העיירה וחלפה בשעטה דרך היער המוביל אל העיירה הסמוכה. לאור השחר העולה הם חצו את המרחבים המוריקים. הרכב האיץ בסוסים. רחל הביטה בנופי ילדותה האהובים ותהתה על דמותה של הארץ הרחוקה, שאליה פניהם מועדות. נקישת הפרסות וקול הגלגלים על דרך העפר נמהלו בציוץ הציפורים.
משה הקיץ משנתו בזרועותיה של אמו, הסתכל סביבו בתמיהה, ממלמל בשפה הסודית של התינוקות.
"תראי את משה," אמרה רחל. "הילד מנסה להגיד משהו, זה ברור."
"נראה שהוא שמח על המסע הזה," ענתה דבורה. "שהוא רוצה להגיע לארץ שהוא עדיין אינו יודע על קיומה."
ישראל חסר הסבלנות חזר ושאל את דבורה, "כבר נסענו מלא, אמא, מתי כבר מגיעים?"
לדבורה נמאס והיא ענתה לו בפסקנות, "כשנגיע תדע, ישראל, דרך ארוכה לפנינו ואנחנו רק בתחילתה. אתה מוכן להפסיק להציק?"
פניו לבשו ארשת נעלבת, אך לעת עתה הוא שתק.
* * *
בלילה הראשון למסעם עצרו בעיירה קטנה בלב היערות, אכלו ארוחת ערב בפונדק ושוחחו על דברים של מה בכך, כמו אינם בעיצומה של הרפתקה שתשנה את חייהם. אחרי שבוע, כשחלפו דרך עיירה לא מוכרת, נסדק אחד מאופני המרכבה והיה צורך להחליפו. האירוע עיכב אותם ביומיים.
אחר כך פרצה סערה שלא אפשרה להם להתקדם. הרכב לא היה מוכן לקחת סיכון, אף שדבורה אמרה כי באשמת פחדנותו הם עלולים להפסיד את האונייה שמפליגה רק פעם בחודשיים למחוז חפצם.
כשהגיעו לאודסה, שבוע לאחר המועד המתוכנן, יומיים לפני מועד ההפלגה, חלה משה. הוא השתעל ללא הרף, הקיא את כל שאכל וקדח מחום. הרופא שפנו אליו קבע שמסוכן לטלטל את התינוק במצב הזה ועליהם לחכות שיחלים לפני שיֵצאו לדרך.
דבורה נאלצה לצפות בעיניים כלות בספינה שהיתה אמורה לקחתם ישירות לפלשתינה מפליגה לדרכה. אחרי שבוע ימים, כשמשה החלים וחזר לחייך, לא היתה באופק אונייה שתכננה להפליג לאותה פינה שכוחת אל במזרח התיכון.
היא בחנה את המצב, החלה משוחחת עם הימאים והחליטה שלא יוכלו לחכות חודשיים בעיר הנמל לספינה הבאה. רב חובל שהתייעצה איתו התפעל מהאישה העצמאית, המבקשת להפליג עם אמה ובניה, ללא בעל, תהה על קנקנה והפגין ידידותיות מעט מוגזמת. ובכל זאת, דבורה שמעה לעצתו והחליטה שיפליגו לאיסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית. שם בוודאי תמצא אונייה שמפליגה לפלשתינה הסמוכה, מרחק פחות משבועיים הפלגה.
כך, ביום בהיר באמצע אוקטובר, אחרי שדבורה שילמה את דמי הנסיעה במחלקה השנייה, עלתה המשפחה על הספינה שהגיעה מאיסטנבול, פרקה והעמיסה נוסעים וסחורות והתכוונה לשוב ולחצות את הים השחור.
תא קטן הועמד לרשותם. דבורה בחרה במיטה העליונה, כשמשה הקטן צמוד אליה, סמוך לקיר, ובמיטה התחתונה ישנו רחל וישראל. למרות ניסיונותיה, דבורה התקשתה לתקשר עם המלחים שדיברו בשפה לא מוכרת ותהו על הנשים המפליגות לבדן, חיזיון נדיר באותם הימים. רב החובל, היחיד מאנשי הצוות שדיבר רוסית, הזמין את הנשים לסעוד עמו במטבח האונייה.
"אני לא הייתי מרשה לאשתי להפליג לבד," אמר. "איני מבין את בעלך." הוא סקר את גזרתה של הנוסעת הנחושה. "איך הוא שלח אותך לבדך עם אמך והילדים? למה הוא לא הצטרף?"
"הוא היה צריך לטפל ברכוש שלנו באוקראינה. אחרי שיסדיר את ענייניו, הוא יצטרף אלינו, בפלשתינה."
אחרי כמה ימים נאים, בעודם מפליגים בים רגוע למרות תחילת החורף, אמרה דבורה לרחל שאינה מבינה למה הפחידו אותן כל כך מההפלגה, וכתגובה הולמת בו במקום החל הים לסעור. דבורה ורחל הקיאו את כל שאכלו, והגלים הגבוהים שהתנפצו על הסיפון, באמצע הים השחור הידוע לשמצה, עוררו בהן חרדה.
לעומתן, ישראל נראה כאילו כל זה אינו משפיע עליו. הוא הסתובב באין מפריע ברחבי האונייה והתיידד עם הימאים, שהניחו לו לאחוז בהגה שבגשר הפיקוד.
"כשאהיה גדול, אהיה רב חובל," הודיע לאמו. "אגלה ארצות חדשות, כמו גוליבר. אתן עוד תראו."
דבורה מיעטה לדבר עם הנוסעים האחרים, שהסתכלו בתימהון על שתי הנשים, התינוק והילד ועוד יהודים שהפליגו לבדם. חלקם ניסו לברר לאן פניהם מועדות. לחטטנים האלה ענתה דבורה קצרות, "אנחנו נוסעים לארץ שלנו, לפלשתינה."
בינתיים העבירה את זמנה בטיפול במשה, בשיחות עם רחל ובקריאת ספר שערך סקירה היסטורית של החקלאות הקדומה במזרח התיכון, שרכשה בחנות שבנמל. משה, שהחל לעמוד באותם ימים, דווקא באונייה המתנדנדת, ניסה לחקות את אחיו הגדול בתנועותיו. השניים דיברו בשפה סודית שהיה נדמה כי רק שניהם מבינים. ישראל שמח באחיו הקטן וניסה ללמדו לדבר בשפת בני אדם.
"תגיד ישראל," היה חוזר ואומר. "תגיד ישראל, משה, יש ר אל."
יום אחר יום, הגלים הענקיים המשיכו להניד את הספינה מצד לצד, מקשים על הנוסעים הנרגנים. דבורה ורחל חששו שהמסע לא יסתיים לעולם.
ההפלגה נמשכה שבועות ארוכים מנשוא. דבורה כבר איבדה במהלכה את מניין הימים, אך רחל הזכירה לה בלב ים את חג החנוכה, והם חגגו למשה, שהצליח לצעוד את צעדיו הראשונים בספינה המתנדנדת, לכבוד יום הולדתו הראשון.
"כשנגיע לנמל באיסטנבול," אמרה דבורה לאמה, "נעלה מיד על ספינה שתיקח אותנו ליפו. את השנה החדשה, אם הכול יעלה יפה, נתחיל במולדת שלנו."
- פרק יב -
הדרך הארוכה לפלשתינה
אחרי שבועות ארוכים בלב ים, כשדבורה עלתה לסיפון כדרכה בכל בוקר, היא ראתה הרחק מולה חוף מתקרב. היא חזרה נרגשת לתא, שם העירה אמה את הבנים.
"אמא, את לא מאמינה! הרחק באופק רואים נמל. נראה לי שאנחנו מתקרבים לאיסטנבול. עוד היום, או לכל המאוחר מחר, אחרי כל ההפלגה הארוכה הזאת, נרגיש אדמה מתחת לרגליים."
ביום גשום באמצע דצמבר הגיעה האונייה לנמל איסטנבול והצטרפה לטור ארוך של אוניות שחיכו לתורן בכניסה. דבורה, שמשה בזרועותיה, חיכתה על הסיפון בחוסר סבלנות בעוד התינוק מסתכל סביבו בתמיהה, כשרחל אוחזת בידו של ישראל. שתי הנשים ייחלו לרגע שבו ירדו מהספינה והפרק המשמעותי במסע הממושך יגיע לסיומו.
רק בשעת צהריים מאוחרת הגיע תורה של האונייה לעגון בנמל הצפוף. דבורה, רחל והילדים נפרדו מרב החובל ומהצוות ושמחו לעמוד אחרי המסע הממושך הזה על אדמה יציבה. דבורה הנמרצת והתכליתית הורתה לרחל להישאר עם הילדים במסעדה שבנמל ופנתה לחפש אונייה שתיקח אותם למחוז חפצם, פלשתינה. מבחינתה, היה חבל לבזבז אפילו יום אחד בבירת האימפריה העות'מאנית, ששלטה באותה תקופה ברחבי המזרח התיכון. הרי היא כל כך קרובה, מושא חלומותיה נמצא ממש מעבר לפינה, במרחק הפלגה קצרה יחסית לזו שזה עתה סיימו.
להפתעתה של דבורה, המילה "יפו" כלל לא הופיעה בלוח ההפלגות לשבוע הקרוב. היא לא ויתרה ויצאה לסיור בנמל. לשמחתה מצאה סוור דובר רוסית ושאלה אותו היכן עוגנת הספינה המפליגה לפלשתינה. הוא הניד בראשו לשלילה וענה שאין כרגע בנמל ספינה האמורה להפליג לשם.
"צריך לחכות," הוסיף, "יש אוניות משא שמביאות סחורות לשם ולוקחות משם סחורות לכאן. סבלנות, מדאם, שבוע, שבועיים, אולי חודש... בסוף הן תמיד מגיעות."
מאוכזבת, חזרה דבורה לרחל שהמתינה עם הילדים. הן שכרו חדר באכסניה קרובה לנמל, ולמחרת בבוקר צעדה שוב בנחישות לנמל, אולם קיבלה תשובה דומה. היא הבינה שאף על פי שהיא קרובה כל כך ליעדה, עדיין היא רחוקה מאוד.
בניגוד לציפיותיה של דבורה, השבועות שעשו באיסטנבול הלכו והתארכו. מדי בוקר היא צעדה אל הנמל, מקווה שאולי היום תימצא האונייה המיוחלת, ובכל יום חזר אותו סוור, הרים את ידיו בחוסר אונים והניד בראשו, "אני מצטער, מדאם, הלוואי שהייתי יכול לעזור. זה לא תלוי בי... אבל בסוף היא תגיע. סבלנות, זה מה שצריך."
רחל ודבורה התקשו להתרגל לצפיפות וללכלוך ברחובות איסטנבול. החורף אמנם לא היה קפוא ומושלג כבארץ מוצאן, אך בכל זאת היה קר, גשום וערפילי. כך נאלצו הנשים והילדים להישאר בחדרם המעופש שבאכסניה במשך ימים ארוכים.
בימים היפים היו הולכים למיין בזאר שבכיכר המרכזית, להעביר שם את הזמן. ישראל היה צוחק בקול, נלהב מהעולמות שנגלו לפניו. משה הצטרף לצחוקו של אחיו, גם אם לא הבין למה, באותו צחוק מתגלגל שיוסיף ללוות אותו גם כשיגדל. כעבור שנים יספר ישראל למשה על הקופים בכיכר העיר, שיודעים לטפס על הכתף ולגנוב ארנקים מכיסים, ועל נחשי הקוברה האימתניים עם המשקפיים המצוירים שהיו מסתתרים בסלים ועולים בריקוד לקול החליל, להפתעת המתקהלים.
הוא סיפר לאחיו על הפילים שאפריון ארגמני מתנשא על גבם, שהיו חולפים בשוק הצבעוני ומרעידים את האדמה. הוא האריך בתיאוריו והוסיף פרטים מדמיונו, שדים ופיות, שודדי ים ומלחים. כשסיפר כך למשה על נפלאות מסעם, ניסה להשכיח מאחיו הקטן את העובדה שאמם, שמשה התקשה לזכרה, כבר אינה עמם.
בערב השנה החדשה הם יצאו לכיכר העיר. לפידים בוערים ומופע אש של צוענים בישרו את בואו של העשור החדש. למחרת, בבוקרה הראשון של השנה החדשה, כשדבורה הגיעה כדרכה בכל בוקר לנמל, חייך אליה הסוור להפתעתה, הצביע על ספינה ואמר שהיא עומדת להפליג לנמל יפו, ספינת משא שמביאה סחורות לפלשתינה.
דבורה שאלה את המלחים, בטורקית משובשת, איפה נמצא רב החובל, ומשמצאה אותו, פנתה אליו בבקשה להצטרף להפלגה. בתחילה התנגד להעלות את הנשים והילדים אל הסיפון ואמר שמדובר בספינה שאינה מיועדת לנוסעים אלא למשאות, אולם דבורה התעקשה, והשטרות שנספרו לידו עזרו גם הם להיעתר לבקשתה של האישה הנחושה.
"מדאם," אמר, "אני אעלה אתכם לאונייה, אבל תדעי שאין זאת ספינת פאר אלא ספינת משא, שלא תבואי אלי בטענות."
* * *
עוד באותו ערב עלו שתי הנשים ושני הילדים לספינה העמוסה חביות יין ושמן זית, תמרים, בדים ושאר סחורות, לצד משפחה ערבית שחזרה מחופשה באיסטנבול לביתה. המלחים הסתכלו בתימהון על שתי הנשים, התינוק והילד שהצטרפו להפלגה ופינו בחוסר רצון את אחד התאים לטובת הנוסעים המפתיעים.
נמל יפו היה במרחק שבועיים הפלגה, אבל רב החובל אמר לדבורה, "הכול תלוי במזג האוויר. הסערות בחורף עלולות להסיט את הספינה מהמסלול, ולפעמים המסע מתארך, מדאם, שלא תגידי שלא הזהרתי אותך מראש."
הספינה יצאה לדרכה במזג אוויר נאה, דבר נדיר לתחילת ינואר, והנשים שמחו להתחיל את השנה החדשה, 1911, בהפלגה ליעד האחרון במסע הממושך. דבורה ראתה בצירוף המקרים הזה סימן מבשר טובות. אחרי יומיים רגועים, השמים התקדרו וגשם החל לרדת. האופטימיות של דבורה נתקלה במשבי רוח מבשרי רעות. הגלים שגאו הנידו את הספינה מצד לצד, מריצים את הנוסעות אל דליי ההקאה. דבורה ניסתה להאכיל את משה בהצלחה חלקית. ישראל הסכים לטעום את הבשר התפל, אחרי תחנוניה של סבתו, "אתה חייב לאכול כדי לגדול."
ההפלגה, שהיתה אמורה להימשך שבועיים, נמשכה לתחושתה של דבורה שבועות ארוכים. זמן רב עבר מהיום שבו יצאו לדרך, והיא כבר איבדה את מניין הימים. כששאלה את המלחים, בטורקית משובשת, מתי הם צפויים להגיע, נתקלה במשיכת כתפיים.
אף שלא התלוננה, היא חששה שהספינה המתנדנדת בין הגלים הגבוהים עלולה להתהפך. דווקא עכשיו, כשהיתה קרובה כל כך ליעדה, חששה מהגרוע מכול. בכל בוקר עלתה לסיפון, נעצה עיניים באופק וייחלה לרגע שבו תראה יבשה.
ואז, בבוקר סגרירי שבו החשיכו העננים הכהים את אור היום, ראתה לפתע הרחק מולה, מתנדנד בין הגלים, חוף מתקרב, ולבה החסיר פעימה. היא הצביעה על החוף המרוחק ונרגשת, שאלה את אחד המלחים בטורקית משובשת, "אמור לי בבקשה, האם זוהי פלשתינה?"
המלח הנהן ואמר, "כן, מדאם, זוהי יפו."
"מתי נגיע לנמל?" היא שאלה, חסרת סבלנות.
"עוד מעט, כמה שעות," ענה המלח. "שלא תגידי שלא הזהרנו אותך, זה לא מקום לנשים בלי גבר. היה עדיף לכן לחזור למקום שבאתן ממנו. הארץ המפגרת הזאת לא דומה לעיר היפה שממנה הפלגת."
דבורה התקשתה להאמין שאחרי הדרך המפרכת שעברו, עוד היום ידרכו רגליה על אדמת הארץ המובטחת ומסעה הממושך יגיע לסיומו. כשמשה בזרועותיה, קראה לרחל ולישראל להצטרף אליהם בסיפון. הם התעלמו מהגשם ונעצו מבטים בנמלה של יפו, שהתקרב באטיות מרגיזה. בשעת ערב מוקדמת הטילה הספינה עוגן בכניסה לנמל, והסיפון הזדעזע. הגלים, גבוהים וכהים, התנפצו על הקרשים הרטובים.
"הגענו ליפו, הגענו ליפו!" צעקו הימאים בערבית לנוסעים המועטים וחזרו על דבריהם ברוסית עילגת. "מהרו לרדת, לפני שהסערה תתחזק ולא תוכלו להגיע אל החוף."
סירות קטנות התנתקו מהרציף, חותרות אל הספינה המתנדנדת. סולם חבלים נזרק מהסיפון. דבורה ירדה ראשונה, ידיים מיומנות הניפו אליה את משה, שהסתכל סביבו, פעור עיניים, והניחו אותו בידיה. ישראל ואחריו רחל ירדו בזהירות בסולם, תופסים את מקומם בסירה הקטנה, המתנדנדת.
אחריהם נזרקו לסירה שלוש מזוודות, שזעזעו אותה. דבורה הביטה בחשדנות בגבר בכאפייה שהשיט את הסירה. הוא ניווט במיומנות בין הגלים המתנפצים, בדרך לרציף הרטוב, ודבורה ראתה מולה יד מושטת, דורשת תשלום. היא חיפשה בכיס מעילה דינרים, ששמרה למטרה זו, והניחה אותם בידו של משיט הסירה, אך הוא נענע בראשו.
"זה לא מספיק," אמר ברוסית משובשת. "עוד עשרה דינר או שאני מחזיר אתכם לאונייה."
בחוסר רצון, דבורה הניחה בידו המושטת דינרים נוספים. כנראה ככה זה בלבנט, חשבה. לא כך דמיינה את הרגע שבו תגיע למחוז חלומותיה ולא תיארה לעצמה שהמקום יהיה סחטני, קודר ומלא בבוץ.
הסירה הגיעה לנמל, וחבל נכרך סביב יתד. ישראל עקב אחרי המתרחש בסקרנות. "אמא, זאת פלשתינה?" שאל.
דבורה לא ענתה לו ורק הביטה במקום המוזר שאליו הגיעו. כשמשה בזרועותיה, עלתה ראשונה לרציף, מתקשה לייצב את עמידתה. אחריה עלו רחל וישראל, מתנדנדים אחרי שבועות בלב ים. הם הסתכלו בתימהון על הרציף, שהיה באותה שעה כמעט ריק מאדם.
דבורה פסעה בנחישות כשמשה בזרועותיה, עטופה במעילה האפור שהתקשה ממלח הים. אחריה צעדה רחל, אוחזת בידו של ישראל. בעקבותיהם השתרך פועל נמל עם עגלה, שעליה הונחו שלוש המזוודות.
העננים הכהים החשיכו את השמים, וברק האיר את הרקיע הקודר, מציף את הרציף הנטוש באור מסנוור. בעקבותיו שעט רעם מחריש אוזניים. הקור חדר דרך הבגדים הרטובים. הם צעדו לעבר בית המכס, והגשם התחזק ונהפך למבול, שוטף את הנמל, מצליף, מרטיב הכול.
האנשים המועטים שהיו על הרציף נחפזו לתפוס מחסה. ישראל רץ קדימה, כמו לא שם לב לגשם הניתך, וסקר בתדהמה את המקום המוזר שאליו הגיע. גם רחל הסתכלה סביבה בתמיהה, לא כך ציפתה שתיראה אותה ארץ שטופת שמש. איפה השמים התכולים, השדות הירוקים והפרדסים?
הם צעדו נגד הרוח, מכווצים מהקור, ונאלצו להקיף את השלוליות המובילות אל בית המכס. שתי נשים, שני ילדים ושלוש מזוודות. כשהגיעו, עמדו רטובים מהגשם, תחת גגון, על מפתן העתיד, מחכים שיוטבעו החותמות בפספורטים והם ייהפכו רשמית לאזרחי פלשתינה.
הם חיכו שעה ארוכה. הפקיד הטורקי יצא, ואין יודעים מתי ישוב. הם כבר היו רעבים ועייפים, זמן ארוך עבר מארוחת הבוקר בספינה. ישראל החל מסתובב סביב אמו וסבתו חסר סבלנות וחזר ושאל, "אמא, למה אנחנו מחכים? נמאס לי להיות כאן, מתי כבר נגיע לבית החדש שלנו?"
ודבורה ענתה לו בחוסר סבלנות, "נגיע כשנגיע. ישראל. זה לא תלוי בנו. מוכן להפסיק להציק?"
בשבע בערב חזר פקיד הנמל הטורקי, מריח מאלכוהול. הוא בחן את הפספורטים שהוגשו לו, נעץ בנשים מבט מאיים, חקר מהיכן הגיעו ביום גשום זה, שבו לא עגנה בנמל ספינת נוסעים. משה פרץ בבכי מלא תלונות ומיאן להירגע. שעות עברו מאז אכל לאחרונה.
הפקיד הטורקי נעץ בדבורה מבט חמור. "למה ילד בוכה?" שאל ברוסית עילגת.
"הוא שמח שככה מקבלים אותו," ענתה דבורה, ורחל היסתה אותה, "ששש, דבורה, אל תדברי ככה. הם עוד יאסרו אותך."
הפקיד הרים את גבותיו בתמיהה והסתכל בחשדנות על הנשים, השתהה מעט ולבסוף החתים את הפספורטים. הם יצאו מהתחנה, עקפו שוב את השלוליות והחלו לצעוד לעבר שער הנמל. רשתות דייגים וסירות חסמו את דרכם. הגשם המצליף פסק לזמן קצר. משה פרץ בבכי מחודש.
"מספיק לבכות, ילד שלי. ברוך הבא, משה. אחרי דרך ארוכה הגעת הביתה." אך מילותיה של אמו לא הרגיעו אותו. בכיו נפסק רק אחרי שחלפו על פני השער ועמדו מול כיכר השעון. הגשם שירד בלי הפסקה משעות הבוקר הטביע את יפו בבוץ. הרחובות היו חשוכים ושוממים. השעון שבכיכר צלצל שמונה פעמים.
דבורה הסתכלה סביבה, בוחנת את המקום לאור הפנסים שהאירו באור קלוש את הרחוב המזוהם ואת ערימות גללי הסוסים. היא הרגישה מרומה. קבצנים ישבו לאורך הרחוב והושיטו יד בבקשת נדבה. משה חזר לבכות בפעיות חלושות, עד שנרדם בזרועותיה.
"אמא," ישראל משך בזרועה של דבורה, "מסריח כאן. אני לא אוהב את המקום הזה. אני רוצה לחזור לבית שלנו."
"אין דרך חזרה," ענתה בחוסר סבלנות. "ישראל, זאת הארץ שלנו. אשמח אם תפסיק להציק. אני מבטיחה לך מחר בבוקר הכול ייראה אחרת."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
