- פרק 13 -
עכשיו
זה קרה באמצע קבלת הפנים המפוארת, שהקדימה את הקרנת הסרט. המבואה הענקית של האולם הגדול והחדיש עוטרה בשורה ארוכה של עמדות מעדני דגים, שהוגשו במנות קטנות ומעוצבות בצלוחיות צבעוניות. צבא של מלצרים שוטט בין הקרואים עם טסי יין או עם טסים לפינוי כל כלי מיותר; ברמניות גבעוליות כדוגמניות, לבושות שחור אופנתי צמוד, מזגו ביד אחת יין משובח מבקבוקים כרסתניים לכוסות נאות, בעוד היד האחרת מוצמדת במקצועיות לאחורי אגן מוטה בחן.
הקרואים שהתאספו היו תמהיל חלומות של כל יחצן. אמנים, ידוענים, רופאי צמרת, פרקליטי צמרת, בכירי משק, ערב רב של אנשי תקשורת בעבר ובהווה. מופע אנושי מרשים, שהתקבל בכניסה בזמזום רחפן מתעד אולי עוד נבליח בסרט הבא וכלל אינספור חיבוקים, נשיקות אוויר וטפיחות על שכם.
בשבילי זאת היתה מעין פגישת מחזור, הזדמנות לחזור ולפגוש הרבה אנשים שלא ראיתי זמן רב, שהיו פעם חלק משגרת יומי, שאכלסו את עולמי המקצועי. עשרים שנה מחיי עברו עלי עם רבים מהאנשים האלה, בעיתון שהגעתי אליו חדורת התלהבות תמה ואהבה ענקית למקצוע, עם חלום כמוס להגיע עד לצמרת, להיות עורכת העיתון.
עבר לי. עם השנים התפכחתי. בסופו של דבר מאסתי בשפל שאליו הגיע המקצוע, במי האפסיים שבהם התנהלו קרבות הבוץ בין ענקי העיתונות המודפסת שירדו מנכסיהם בגלל מלחמות בין אישיות מלוכלכות, ועליית הדיגיטל אינטרנט רשתות חברתיות. עזבתי.
והנה, הם שוב סביבי, אותם פרצופים. חלקם קצת יותר קמוטים, קצת פחות מוצקים. הזמן לא עצר בשביל אף אחד ואף אחת, גם לא המשופצות שבהן. אחדים מהם אני ממש שמחה לפגוש, מאחרים אני נמנעת בכוונה תחילה.
ואז אני מבחינה בתכונה מתקרבת. מעגל קטן של פרצופים מוכרים, שבמרכזו ככל הנראה כיסא גלגלים שמתקדם לאט. אנשים רוכנים שוב ושוב אל תוכו, מברכים את מי שמוסתר שם בפנים. כשהם מתקרבים, אני מזהה במעגל את אשתו של מי שהיה פעם בוס, האיש שנהג לשאול כל מי שהגיע לעיתון "איפה היית בצבא", כאילו זה המפתח הסודי לבחינת כישורים עיתונאיים. הבנתי שהבוס הזה נמצא ככל הנראה במרכז המעגל, בכיסא הגלגלים. השמועות לאורך שנים אמרו שהוא עבר אירוע כלשהו, שהוא מוגבל בתנועה, לוקה בדיבור, שזיכרונו השתבש. שמועות.
המעגל נעצר לידנו ונפתח.
ואז ראיתי אותו. יושב, על פניו דבוק חיוך, ידו מושטת לכל מי שמחייך אליו בחזרה, עיניו בורקות במבט ריק, והוא משיב במוכניות שלום לכל הפונים אליו, אם כי די ברור שאינו יודע מי המברך שמולו.
ופתאום, בלי שום התראה, הרגשתי את הדמעות עולות משומקום, את הגרון מתכווץ. וסובבתי מהר את הראש ונחלצתי מהמעגל, ממהרת כביכול לפנות מקום למברך הבא.
דמעות.
לא עליו.
על אבא שלי.
דמעות של זעם, אבל אחר.
למה הוא כאן, ואבא שלי לא.
למה הוא עדיין כאן, נאחז בחיים כבר חמש עשרה שנה בקירוב, ואבא שלי דהר אל מותו המכוער במהירות כה מופרזת.
למה אני משווה בכלל.
מה אני רוצה מהאיש המסכן שהיה פעם בוס, שכלוא כבר שנים בחיים שלבטח לא דומים בשום דבר למה שחייו היו, והשינוי ממש אינו לטובה. מה אני רוצה ממשפחתו, שמי כמוני יודעת שיש לה אותו, אבל גם אין לה אותו באמת.
מאיפה הכעס העקום הזה, מאין באות הדמעות?
במשך כמה דקות היה לי מבט מזוגג, לא מפוקס. בהיתי בנקודה לא קיימת מאחורי הבר, מתאמצת להחזיק את הדמעות בתוך העיניים. רק שלא יזלגו החוצה.
היו ודאי מי שחשבו שאני נורא נוסטלגית. או קצת שתויה.
וכל מה שעבר לי בראש היה אבא שלי, שלא האט אפילו במעט את הדהרה שלו אל הסוף.
שלא נתן לעצמו ולנו שהות להפנים עד הסוף תוך כדי תנועה. לא רק בראש, בסידורים, באישורים, במצלמות, בעובד הזר, במוסד, באשפוזים, במבחנים, ברופאים, בטפסים, באבחנות. בנפש, בלב.
במקום שלא מפסיק לכאוב.
מרוב פחד ורתיעה מהמחלה הזאת, שבה אדם מאבד את חייו עוד בחייו, כתבתי לפני שנים הרבה לפני שנפשו של אבא שלי נהייתה תשושה סיפור שבמרכזו אישה שמתמודדת בדיוק עם זה, עם הידיעה שאמה הולכת ונהיית אלצהיימרית.
"אני מסתכלת על האישה המוּכּרת לא מוּכּרת הזאת, שפעם היתה אמי," כתבתי בסיפור ההוא. "פיה מתעוות בשנתה למה שנראה לרגע כמו חיוך. חיוך שמתעתע ונעלם. היא פה, יֶשנה וישֵׁנה, אבל איננה. ואני רוצה לבקש ממנה לחכות עוד מעט, להישאר רק עוד קצת."
זה לא רק שאבא שלי לא חיכה. הוא אפילו לא אִפשר את ההזדמנות לבקש ממנו לחכות רגע.
אני יודעת: זה לא באמת הוא.
זה לא באמת משנה את הכעס רווי העצב.
ראיתי לא מזמן פרק בסדרת טלוויזיה נוסחתית ודי טיפשית, ודווקא שם פתאום נאמר משפט מפתח.
משהו בטח עבר על אחד התסריטאים והתפלק לו משפט אמיתי, מהחיים, במקום הקלישאות הרגילות.
גבר ואישה שוחחו ביניהם, אביו של הבחור מת זה עתה, והבחורה מנחמת אותו.
הייתם קרובים? היא שואלת אותו.
לא, הוא עונה, וזה הדבר המשונה.
לפעמים, היא עונה, דווקא כשאנשים לא קרובים, קשה הרבה יותר לקבל את המוות כי כל כך הרבה נותר לא פתור.
כל כך הרבה נותר לא פתור בינינו.
וכל יום שעובר לא מקל ולא מקהה. יום שעובר פשוט לא חוזר.
אבל סערת הרגשות לא נגמרת, לא עוברת. היא רק עולה ופורצת שוב ושוב, רוב הזמן בלי שום אזהרה מראש.
כמו הדמעות ההן.
שהופיעו בהפתעה, ברגע ובמקום הכי לא מתאימים.
- פרק 14 -
1924
אילזה מתבוננת באמה, היושבת בכורסת הקש בפינת הגן. מגדה עטופה ברדיד צמר דק, אף כי השמש מציצה מבין העננים הלבנים שמנמנים ומזג האוויר אביבי להפליא. מגדה מזדקפת ומנופפת לעומתה, ואילזה חוצה את המדשאה בצעדים זריזים.
"אמא," היא רוכנת אל מגדה ונושקת ללחייה. "איך את מרגישה הבוקר?"
לטעמה של אילזה השעה כבר קרובה יותר לשעת צהריים, אבל היא יודעת שסדר היום התובעני והעמוס שקבעה לעצמה, הכולל יקיצה והשכמה בשש בבוקר, שונה מלוח הזמנים של אמה.
כבר שבועות שמגדה אינה חשה בטוב. היא אינה מתלוננת על מיחוש מסוים, אלא מודה בעיקר בתשובה לשאלה בחולשה כללית שכזאת.
בתחילה לא ייחסה לכך אילזה חשיבות רבה. "אין לה חום, אין פריחה או שיעול או כל סימפטום אחר, ורופא המשפחה קבע שכבר מזמן החלימה מן האינפלואנצה שהיתה לה," אמרה לאדית, כשזו טענה בארוחת ערב אחת בביתה שאמן שוב אינה בקו הבריאות. אדית ניסתה להתעקש: "היא לא מרגישה טוב, אני חוששת שמא היא שוב לוקה במשהו. היא ירודה."
"מה פירוש 'ירודה'?" שאלה אילזה בחוסר סבלנות גובר. "לכל אחד מאיתנו יש ימים יותר תוססים ופחות תוססים. אולי היא עייפה. אולי כבר תקף אותה גל העצב השנתי שלה," אמרה והתכוונה לעצבות שירדה על מגדה בכל שנה סמוך למועד פטירתו של מרקוס.
אדית לא ויתרה. "לא. האזכרה של אבא עדיין רחוקה, ושום דבר לא דרש ממנה עבודה רבה מהרגיל בעת האחרונה, אז זאת גם לא עייפות. משהו לא בסדר איתה. שוב," הטעימה.
אילזה הביטה באחותה הגדולה וראתה את הדאגה נשקפת מעיניה. ואף כי היתה משוכנעת שאין כל בעיה ממשית, לא רצתה לבטל על הסף את דברי אחותה, כפי שעשתה לא אחת עם אחֶיה. כי זאת אדית וכי מדובר בענייני משפחה ולא בענייני עבודה. "בואי נמתין ונעקוב עוד שבוע שבועיים. כיוון שאין לה שום תלונה ספציפית, אולי מה שזה לא יהיה פשוט ייעלם כפי שהופיע. ואם לא ניקח אותה לרופא."
אדית הסכימה. זה היה לפני שלושה שבועות.
עכשיו אילזה כאן כדי לקחת את אמה העירה, לדירתה, כדי לקחת אותה מחר לרופא. לד"ר שמידט. פרופ' שמידט, ליתר דיוק.
מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים בווינה.
בתחילה סירבה מגדה בכלל ללכת לרופא. "אין צורך," חזרה ואמרה. "זה שום דבר. שום דבר שמעט יותר מנוחה, תה טוב ועוגת השמרים של סוזי לא יעבירו."
אבל אילזה, ובמיוחד אדית, לא הניחו לה, עד שנכנעה לבנותיה והסכימה לפנות לרופא. אם כי בתחילה טענה שדי יהיה בהתייעצות עם רופא המשפחה הוותיק. אילזה חלקה עליה. "עם כל הכבוד למקצועיות שלו, אני סבורה שהפעם עדיף ללכת למומחה בעל מוניטין רב יותר, כי ככל הנראה תידרש כאן אבחנה דייקנית יותר לאור העובדה שהסימפטומים שלך כה עמומים."
מגדה הצטחקה. בתה הקטנה, שגדלה להיות אישה חזקה, הפתיעה אותה בכל פעם מחדש כשנקטה לשון כה רשמית ועניינית. אחרי יומיים נוספים של היסוסים נעתרה לאילזה, שכדרכה ערכה סקירה מקיפה של טובי הרופאים בווינה בעזרת דודה הרופא, עד שבחרה בפרופ' שמידט. ללא שהיות שיסתה את מזכירתה אנט במזכירתו, וזו כצפוי השיגה את התוצאה הרצויה.
התור מחר.
מגדה מהדקת סביבה את הרדיד. "אני עדיין חשה את צינת הבוקר בעצמות, אבל חוץ מזה הכול בסדר גמור," היא אומרת וקמה לאטה מהכורסה. "אהיה מוכנה בתוך רבע שעה," היא אומרת ועושה את דרכה אל תוך הבית.
אילזה עוקבת אחריה במבטה.
הזִקנה קפצה עליה, היא מהרהרת בינה לבינה, ולבה נחמץ. היא חושבת רגע: כן, אמה כבר בת שבעים ואחת, אסור לה לשכוח זאת. אם בילדותה נראתה לה אמה "זקנה" בעיקר בהשוואה לאדית הצעירה, ששימשה לה כאם שנייה, עכשיו זאת עובדה. עליה לזכור תמיד שהיא לא סתם צעירת ילדיה של מגדה, היא ילדת הפלא שלה, זאת שנולדה הרבה אחרי שפרק ההריונות והלידות בחייה של מגדה תם. או לפחות כך נדמה היה.
לכן ראייתה כאישה זקנה אינה בגדר קביעה נעדרת נימוס, אלא הכרה בעובדה.
ואולי הגיל הוא הסיבה לחולשתה, ולא שום דבר יותר דרמטי.
הפרופסור יגיד.
***
הן יושבות בשורה, זו לצד זו, מול מכתבתו הענקית של פרופ' שמידט. מגדה במרכז, רכונה בדריכות קדימה, הבעת פניה מתוחה וידיה ממוללות ממחטת תחרה. מצדה האחד אילזה, זקופה כתמיד, עיניה סורקות את משרדו של הרופא, את התעודות התלויות על הקיר, את ארון הספרים, התמונות הממוסגרות שניצבות על מדף צדדי; מצדה האחר יושבת אדית, כבר אישה באמצע החיים בעוד חודש תציין יום הולדת ארבעים אלגנטית כתמיד בשמלה חומה עם צווארון תחרה זעיר, שערה משוך וצמוד לראשה בפקעת מהודקת.
"למה הוא מתעכב?" תוהה אילזה בקול.
"הוא כנראה משוחח עם התלמיד שלו," מעלה מגדה השערה ומיטיבה את ישיבתה בפעם המי יודע כמה.
אילזה מזהה את אי השקט של אמה.
"התלמיד שלו?" היא לא מבינה.
"כן. היה איתו בבדיקה תלמיד. דווקא בחור מאוד אדיב ונאה, עשה רושם מאוד נחמד."
אילזה מרגישה את הרוגז עולה בה. "הוא הכניס תלמיד לבדיקה שלך?" היא אומרת בהטעמה.
מגדה מלכסנת לעברה מבט מתרה, לבל תתבלבל בתה באשר לחלוקת התפקידים ביניהן.
"כן. הוא ביקש את הסכמתי, הסביר שזה במסגרת ההתלמדות של סטודנטים לרפואה בבית החולים. הסכמתי מיד. איך הם ילמדו, אם לא יוכלו לצפות מקרוב ברופאים הבכירים בעבודתם."
"אני לא הייתי מסכימה," מפתיעה אדית בתגובתה, מחליקה יד על שמלתה.
אילזה יורה לעברה מבט סקרני. "למה?"
מגדה משיבה לפני שאדית מספיקה להגיב. "כי אדית היא, איך לומר? ביישנית. נורא. תמיד היתה. כשהיתה ילדה, בקושי הצלחתי לשכנע אותה לפתוח כפתור בחולצה כדי שרופא יבדוק אותה. והיא נשארה כזאת. אין לי מושג מאין התכונה הזאת שלה." היא מחייכת אל בתה הבוגרת וטופחת על כפות ידיה, המונחות בשיכול מעודן בחיקה.
אדית מזעיפה פנים.
"את מתביישת מרופאים?" שואלת אילזה בפליאה.
"זה מביך," משיבה אדית קצרות ומשפילה את מבטה אל כפות ידיה.
הדלת נפתחת. אל החדר נכנס הפרופסור, גבר גוץ, עגלגל ומקריח, שכנפות חלוקו משתרכות סביבו ככנפיים שמוטות. אחריו פוסע גבר גבוה, מוצק, בעל פנים צעירות, עיניים חייכניות ורעמה עבותה של שיער לבן כשלג.
פרופ' שמידט צונח באנחה לכיסאו, שמאחורי המכתבה. האיש צחור הבלורית נעמד ביראת כבוד חצי צעד מאחוריו, לצדו.
"גבירותי," אומר שמידט בקול דקיק, שעומד בניגוד מוחלט לחזותו הכבדה. "הרשו לי להציג בפניכן את ליאון גליקסון, סטודנט לרפואה, שבקרוב גם יעשה איתנו את ההתמחות שלו ברפואה פנימית."
הוא רואה את סימן השאלה המתהווה על פניה של אילזה. "אח, פרויליין רוזנברג, אל תיתני לשיער הלבן שלו לבלבל אותך. הוא איש צעיר, שפשוט עשה הרבה בדרך. הבחור הזה שעומד כאן לפניכן," הוא אומר בגאוות אב ממש, וגליקסון מרחיב את חיוכו השרמנטי, מניד בראשו ומנסה לעצור את שטף דיבורו של הפרופסור בתנועת יד קטנה של ביטול ובשפה רפה. "הר פרופסור, זה לא חשוב עכשיו, אני לא..."
אבל פרופ' שמידט ממשיך בשלו, כאילו חשוב לו להוכיח לבנות המשפחה המכובדת שלא הכניס למעגל הבדיקה סתם סטודנט מן השורה, אלא אחד שראוי לכבוד. "הבחור הזה," הוא חוזר לנקודה במשפט שבה הופסק, "חרף גילו הצעיר והעובדה שהיה אז רק סטודנט מתחיל לרפואה, גויס לשרת כחובש בצבא ארצנו היפה במלחמה הגדולה, ועל שירותו זכה בשני עיטורי כבוד, אחד מהם צלב הכסף!" מתלהב הפרופסור.
אדית נועצת בגליקסון מבט. "היה לי אח שנהרג בחזית," היא אומרת לו משום מה.
"אני משתתף בצערך," מגיב גליקסון מיד בנימוס המתחייב.
"כן, ובכן, גבירותי," מחזיר הפרופסור את השיחה למסלולה. "בדקתי את הגברת רוזנברג," הוא מחווה בידו אל מגדה, "בדיקה מקיפה ויסודית." הוא רוכן אל תיקיית הקרטון שלפניו, שעליה מתנוסס שמה של מגדה, פותח אותה ומעיין בה. "לא מצאתי שום פתולוגיה משמעותית," הוא אומר, ואצבעו העבה עוקבת אחר כתב ידו בדף שבתיקייה. גליקסון לצדו נועץ מבט מרגיע במגדה.
"עלינו לזכור, פראו רוזנברג, שאנחנו כבר איננו צעירים כשהיינו, והגוף כבר אינו חזק כפי שהיה. לפי רישומַי, לקית בחורף האחרון באינפלואנצה אמנם למרבה המזל לא הזן הספרדי הקטלני, אבל האינפלואנצה, כידוע, אינה מחלה קלה. לפיכך, ובהתחשב כאמור בגילך, החולשה שאת חשה, המצב הכללי הירוד אלה סימפטומים של תהליך ההחלמה של הגוף, שעבד קשה להילחם במחלה ולמגר אותה. הגוף הוא כמו מכונה," הוא נשען לאחור בכיסאו ומתפייט להנאתו, "והמכונה שלך עבדה קשה בחודשים האחרונים, קשה מאוד. מלחמה, כל מלחמה, גם של הגוף נגד מחוללי מחלה, גובה מחיר, והמחיר שהגוף שלך מכונת המלחמה שלך משלם, הוא מה שאת מרגישה עכשיו. הגוף זקוק עכשיו לחיזוקים, לטיפול נכון שיחזיר אותו לאיתנו ולתפקוד מלא ורגיל."
הבעת הקלה עולה על פניה של מגדה. היא נשענת לאחור בכיסאה, טופחת בהיסח הדעת על ידה של אדית, כמרגיעה גם אותה. אדית שמה לב שהיא חוזרת לנשום כרגיל. אילזה לעומתן, הולכת ומתעצבנת מרגע לרגע. לא בגלל תוכן דבריו המרגיע כשלעצמו של הפרופסור, אלא בגלל אופן ניסוחם, עולם הדימויים שהוא בחר, החשיבות העצמית הנוטפת מכל מילה ומשפט שלו.
"לפיכך," הוא נרכן שוב אל שולחנו, גורף בידו השמנמנה פנקס מרשמים, שולף עט נובע מוזהב שציפורנו מתנוצצת באור מנורת השולחן ומתחיל לכתוב. "אני רושם לך כאן כמה מרקחות חשובות שעלייך ליטול מדי יום לפי ההוראות. כמו כן אני ממליץ להרבות באכילת פירות וירקות, שעשירים בחומרים שחשובים להתאוששות מלאה של הגוף. ולהפחית בעוגות, מאפים ושאר מאכלים מתוקים. ולא פחות חשוב: עכשיו, משמזג האוויר התבהר והשתפר, חשוב מאוד לצאת לפחות פעם ביום החוצה, לא רק לחצר או לגינה, אלא לטיול יומי ממש. הוא לא חייב להיות ארוך," הוא מבהיר, מנחש היכן עלול להתהוות קצר בהבנה, "אבל את חייבת לחלץ עצמות, להפעיל את הגוף אחרי השבועות הרבים שבהם שכבת חולה או ישבת במנוחה בתקופת ההחלמה. התנועה ממריצה את מחזור הדם וזה חשוב ביותר," הוא מסיים כמנצח.
אדית מהנהנת במרץ ומשגרת מבטים לעבר מגדה, שנראית מעט מובכת מן הביקורת המובלעת בדברי הדוקטור, כאילו הוא יודע שאת רוב ימיה באחרונה היא עושה בישיבה בכורסה זו או אחרת, אגב לגימת תה מתוק לצד עוגת שמרים, עוגה בחושה, טורט או עוגת שכבות רבת קצפת ורבת קרם.
אילזה מנסה להציץ בהסתר בשעונה. איזה בזבוז זמן, היא אומרת לעצמה. וכסף. שלושה ימים, אם מביאים בחשבון גם את יום המסע של מגדה העירה והיום הצפוי בחזרה לבית בפרוור, וכל זה בשביל לקבל דיאגנוזה של "מחלימה" והמלצה להמעיט בעוגות ולהרבות בתנועה? היא נושכת שפתיים כדי לשמור על שתיקה. אדית מלהגת משפטי תודה מתרפסים, מגדה מהנהנת אחריה בחיוך עצור.
אל אלוהים, חושבת אילזה ומבטה נעצר על צדודיתו המפוסלת של גליקסון, שממלא את חלקו בטקס האדרתו של הפרופסור שאבחן החלמה. אני אוהבת את אמא, אני אוהבת את אדית, אבל אני שונאת את ההתבטלות העצמית הזאת שלהן בפני בעלי תארים.
***
כעבור יומיים היא מוצאת בין דברי הדואר שאנט מכניסה למשרדה על טס, גם איגרת מגליקסון. המפוסל צחור השיער, כפי שהיא מכנה אותו בינה לבינה.
בתוך מעטפה מלבנית קטנה היא מוצאת הזמנה בכתב יד מסולסל ונאה. התואיל העלמה רוזנברג, וכולי וכולי...
היא מניחה את האיגרת על השולחן ומתבוננת בכתב היד הכמעט ציורי. מי זה היה אולי אלפרד, המרבה ללכת לרופאים שאמר לה שכתב ידם של רופאים הוא לעולם בלתי קריא? כתב ידו של גליקסון קריא להפליא. אולי משום שטרם סיים את לימודי הרפואה? ואולי לא הוא כתב את האיגרת?
ההזמנה היא לארוחת ערב במסעדה שמעולם לא שמעה עליה. היא מתלבטת, מה וכיצד להשיב.
האם לדחות על הסף? שהרי מה לה ולסטודנט לרפואה? על מה ישוחחו ערב שלם? הוא אולי נאה יותר מרוב עמיתיו הצעירים והמתחילים במקצוע, אבל כמוהם גם הוא ודאי שקוע כל כולו בספרי הרפואה, בלימודיו, בדלת אמות של הנעשה בבית החולים, שהוא משאת נפשם של כל אלה.
עם זאת, כבר מזמן לא התגוששה מילולית עם אדם שאינה מכירה, לא העמידה למבחן את חדות מחשבתה ומענה לשונה שלא במסגרת משא ומתן עסקי. מה עוד שמגדה, כך נראה, נכבשה בו כליל. מרגע שיצאו מהפגישה עם הפרופסור ואיתו בבית החולים ובמהלך כל הערב בדירתה, עד שפרשה לישון, לא חדלה לדבר עליו. כה נאה, כה אדיב, כה שרמנטי; אין לה ספק בכלל שברגע שיקבל את התואר יהפוך לרופא מבוקש ביותר; ואילו מחמאות הרעיף עליו הפרופסור! והוא גם היה במלחמה הגדולה, מסתבר...
ואחרי הכול, מְצאי הגברים הפנויים שמעניינים אותה שואף לאפס. ולא שזה מטריד את מנוחתה, אבל היא יודעת שהדבר מטריד את מנוחתה של מגדה, וגם את מנוחתם של אחדים מעמיתיה בעולם העסקים. אנטון אינו מסתיר כלל את השמחה לאיד שהוא חש בכל פעם שהוא מדווח לה על מאן דהוא ששאל בפליאה ביקורתית על רווקותה של האחות המנהלת, וגם אלפרד, שמתוך רצון להגן עליה ומטבעו המרַצֶה טורח תמיד לרכך את הניסוחים והשאלות, מספר לה מעת לעת על רינונים ותהיות בקרב אנשי העסקים שאיתם הם בקשרים.
כן, היא כבר מבינה את היתרונות שתעניק לה נוכחות קבועה וממוסדת של גבר ייצוגי הולם לצדה. הבעיה היא שאינה מוצאת גבר שכזה, ואם להודות על האמת חרף השמועות והתהיות, היא עדיין אינה מוצאת שהעניין דחוף או שחסרונו מאיים באופן כלשהו על עסקי החברה.
אבל אולי משום שצצה הזדמנות ואף כי במבט ראשון דומה שהמועמד אינו מתאים לצרכיה מן הראוי שתבחן אותו באופן מקיף ומעמיק. לפחות מראה העיניים ינעם לה במעמד הארוחה, בין שתהיה אירוע חד פעמי ובין שתהיה יותר מכך.
בתנועה מהירה היא כותבת תשובה להזמנה בכתב יד, מכניסה את הדף המקופל למעטפה, ממענת אותה וקוראת לאנט להיכנס למשרדה. היא מורה לה לשגר מיד את תשובתה, ובמקביל, גם לחקור מעט על אודות הסטודנט לרפואה גליקסון. אנט מהנהנת ויוצאת. זאת לא הפעם הראשונה שהתבקשה לברר פרטים על מחזרים שפנו אל העלמה רוזנברג. עד כה היא טעתה רק בשני מקרים בניחושיה מראש לגבי עתיד יחסיהם עם אילזה רוזנברג. ולא שחשבה שמי מהם יגיע עם העלמה רוזנברג לחופה, אבל בשני המקרים סברה שיצליחו ליצור איתה קשר שישרוד לפחות שלושה או ארבעה מפגשים.
היא תצטרך לברר כמה פרטים על גליקסון זה כדי להחליט כיצד תהמר הפעם. אם כי, נוכח מצב רוחה הנוכחי של הגברת המנהלת, היא מסופקת אם מחזר כלשהו גליקסון או כל אחד אחר ישרוד אפילו ערב שלם במחיצתה.
***
הם פוסעים זה לצד זה בפארק הרוחש צלילי ליל ומואר בפנסי רחוב. צינה קלה מאווששת בין העלים, ואילזה מהדקת אליה את מעילה הקל. הפרשי הגובה בינה לבין גליקסון ניכרים היטב עכשיו, אף כי אילזה, כדרכה, פוסעת זקופה כתורן. במפגש הראשון, במשרדו של הפרופסור בבית החולים, דעתה היתה נתונה בעיקר לאמה, ואם להודות על האמת, עצם נוכחותו של הסטודנט בחדר, אף שמראהו היה מצודד, הרגיזה אותה. ועכשיו במסעדה, כשהתיישבו זה מול זה, לא ממש הרגישה בכך. אבל כעת היא מוצאת את עצמה נאלצת שוב ושוב להרים אליו את פניה כדי ליצור קשר עין, להיטיב להקשיב ולהישמע.
היא שונאת להטות פנים מעלה אל גברים. אל אנשים בכלל, אם להודות על האמת. זאת הסיבה לכך שבכל סיוריה במחסני החברה היא מקפידה לשמור על שתיקה בעת הסיור ומדברת עם העובדים והמנהלים במקום רק במפגשי הסיכום, בסיום הסיורים. כשהכול יושבים סביב שולחן ישיבות. זאת גם הסיבה לכך שכשהיא עורכת מפגשים עם עובדי המשרד והסניפים, הם תמיד נערכים בישיבה. בחדרי ישיבות, כשהיא נושאת דברים על במה מוגבהת, או ליד שולחן במסעדה.
עכשיו היא מטה את ראשה הצדה, לכיוונו של גליקסון, מאזינה בחצי אוזן לשטף דיבורו הנלהב על עוד איזו ארץ רחוקה, אחת מני כמה שהזכיר במהלך הערב. הדוקטור בהתהוות, כפי שהתחוור לה בין האפריטיף לדיז'סטיף, אינו מתעניין רק במדעי הרפואה ובתחומים ספציפיים שמושכים אותו במיוחד, הוא משתוקק גם לנסוע בעולם, להרחיק לא רק מעבר לגבולות אוסטריה, אלא גם מעבר לגבולות אירופה. בינה לבינה אילזה מוכרחה להודות שמצאה דווקא את השילוב הבלתי אפשרי לכאורה הזה, בין רופא לטייל בפוטנציה, כדבר המסקרן ביותר בו.
כן, הוא בהחלט נאה עד מאוד. למרות, ואולי בגלל הבלורית המסנוורת בלובנה, שניכר כי הוא מקפיד מאוד על עיצובה. ככלל, אילזה מתרחקת מגברים גנדרנים, אבל אצל גליקסון זה איכשהו פחות צורם בעיניה. אולי בגלל הנינוחות הפיזית שהוא מקרין, שפת גוף של אדם שנוח לו בגוף שניתן לו, כפי שהוא.
כמוה.
אילזה מעולם לא חשה צער או מרמור על קומתה הנמוכה, על מבנה גופה חסר הייחוד, על אפה הנשרי או על שערה שנטה לקרזול. היטב ידעה שמאחורי גבה היו מי שלעגו לה ואף כינו אותה מכוערת, שסברו כי היא ציפור משונה כי מעולם לא טרחה לנסות להסתיר או לתקן משהו בהופעתה, ואף להפך, היא תמיד זקפה גֵו וזקרה סנטר, נותנת לאפה המעוקל להוביל את פניה, לובשת תמיד בגדים שנוחים לה, לאו דווקא מחמיאים לה או מטשטשים פגמים בצלליתה. אילזה סירבה מאז ומעולם להרגיש נחיתות כלשהי באשר למראֶהָ. כי בעיניה, כל זה לא היה חשוב.
גליקסון מלווה אותה ברחובות הריקים מאדם לבניין שבו נמצאת דירתה העירונית. הערב התארך, השעה מאוחרת.
"אני מקווה שלא דיברתי יותר מדי," אומר גליקסון בנימה כמעט מתחטאת ובחיוך שרמנטי, בפתח הבניין.
במבואה היא רואה את השוער מיישר את מקטורן מדיו ומתקדם אל הדלת.
"כלל וכלל לא," אומרת אילזה. "בהחלט היה שינוי מרענן להכיר רופא שבקיא ומתעניין גם בנושאים שאינם מתחום הרפואה." היא נועצת בו מבט מאתגר. "בהחלט היה לי ערב מעניין."
הוא אוחז בכף ידה ומקרב אותה לשפתיו. "לעונג היה לי, העלמה רוזנברג," הוא אומר, נושק לגב כף ידה ולא ממהר לשחרר אותה מאחיזתו. "אשמח אם נוכל לשוב ולהיפגש," הוא מוסיף בנימה חולמנית.
אילזה תוהה אם מדובר במניירה שנועדה להמיס לבבות נשים או שכוונתו אמיתית.
"כן, ובכן," היא אומרת בנימה עניינית. "אתה מוזמן לבדוק את יומן הסטודנט העמוס שלך ולפנות שוב אל מזכירתי לתיאום."
הוא זוקר גבה, משועשע. "כל מחזרייך נדרשים לנהל משא ומתן מול מזכירתך תחילה?"
אילזה מזעיפה פנים. "כל מחזרי אינם מעניינך. ואני, כאשת עסקים עסוקה מאוד בעצמי, סברתי לתומי שגם סטודנט בשלב מתקדם כמוך, שמתמחה אצל פרופסור נודע, עסוק מאוד, ולכן הצעתי את התיאום האמור. אבל בהחלט ייתכן שאני טועה ועתותיך בידיך. אם כך אתה מוזמן לפנות אלי לפי ראות עיניך. אבל כדאי שתדע שבצד שלי, כל דבר שקשור בלוח הזמנים שלי מצריך בסופו של דבר תיאום אצל מזכירתי אנט, מנהלת היומן." היא עוצרת לרגע את שטף דיבורה, כדי לא להישמע תוקפנית מדי.
אולי כבר חצתה את הסף הזה.
אם אכן כך שיתמודד. או שלא.
הוא מרים את ידיו במחוות כניעה היתולית. "אנט, אם כן, תשמע ממני בקרוב. מאוד. והרבה," הוא מתחייך שוב, והיא מבינה שוב את פשר הקלות הבלתי נסבלת שבה הוא שובה לבות נשים, כפי שאנט ציינה באוזניה כשמסרה לה את תוצאות בירוריה על אודותיו.
רווק. מבוקש. נראה כבר בחברת שורה של בנות למשפחות וינאיות מיוחסות ונחשבות. איש אינו יודע מדוע אף לא אחת מן ההיכרויות הללו התפתחה לקשר שהוביל לנישואים. אולי משום שהוא בררן, אולי משום שייחוסו המשפחתי עמום משהו ואולי משום שעליו להשקיע את מרבית מרצו וזמנו בלימודי הרפואה. כך או כך, הוא נחשב לבחור מבטיח, שעתידו המוזהב לפניו.
***
"אח, הוא כל כך יפה," אומר לה אלפרד, משיב על פניו מעט רוח בעזרת התוכנייה שהוא מנופף בה.
אילזה מעווה את פניה. "אח, אתה כל כך שטחי," היא מחקה את נימת קולו בתשובה ומזיזה במרץ את מניפת התחרים מול פניה הסמוקות.
הם יושבים בכיסאות גן בקצה גינת בית המשפחה שבפרוור. מגדה מתנמנמת בכורסת הנצרים לידם, אברהם שקוע בשיחה עם אדית, ואנטון בקצה הנגדי של הגינה. הניה וברטה, שניכסו לעצמן את ליאון גליקסון שזה לו ביקור ראשון באחוזה המשפחתית מתחנחנות אליו ליד השולחן הארוך ששיירי ארוחת הצהריים עדיין לא פונו מעליו.
הניה מוזגת לו עוד יין לכוסית חרף מחאותיו. הרפות. הוא מבזיק אליה חיוך צופן סוד, היא מצחקקת בקול רם. ברטה מקרבת אליו את טס הפירות, תולה בו מבט מוקסם.
"וכמה שארם," ממשיך אלפרד, "זה ממש נשפך ממנו בלי שום מאמץ. יכול להיות שהוא..." הוא מוסיף כמי שעלה בו לפתע רעיון נועז, תולה את ראשיתו באוויר ומשאיר את סופו נסתר.
אילזה נועצת מבט ממושך בליאון גליקסון, האורח שלה לארוחה המשפחתית, שממשיך להקסים בשיטתיות את בני משפחתה.
"לא," היא אומרת בחדות לאלפרד. "אין לך שום סיכוי איתו," היא מבהירה למען הסר ספק. "מה שכן, זה עלול להיות בעייתי, כל עודף השארם הזה. עוד אצטרך לבדוק את הנקודה הזאת לעומק. להבין אם מדובר בתכונה טבעית לאופיו או באסטרטגיה להתקדמות בחיים. נראה," היא משחררת אוויר ומתהרהרת לרגע. "מצד אחד הוא אדם מעניין, לא מחזר שגרתי, מצד שני הוא לא באמת 'ספר פתוח', גלוי לב וכיוצא בזה."
"מי מאיתנו מגלה הכול על עצמו כבר בהתחלה?" אומר אלפרד בנימה למודת ניסיון.
"אתה צודק," אומרת אילזה, "אבל יש ויש. כל הערפל הזה סביב משפחתו, שלתחושתי הוא לא מעוניין לפזר, מוזר בעיני."
"את רוצה שפולני שמחזר אחרי בת טובים אוסטרית יודה בגלוי שהוא פולני?" מצטחק אלפרד.
שניהם מודעים ומכירים בהתנשאות האוסטרית על הפולנים.
"לא, אבל הייתי מצפה שיגיד דברים ברורים אחרי שהבהרתי שהעובדות ידועות לי."
"אולי הוא חושש מהתנגדות של אמא."
"אמא היתה הראשונה שהוקסמה ממנו. אם היה אומר עכשיו שהוא נצר למשפחת עבדים אפריקאית, זה לא היה משנה לה."
"אל תגזימי," אומר אלפרד בנחת, עוקב אחר מחול אצבעותיו הארוכות של גליקסון, המרפרפות במרחק כפרפרים על כף ידה של אשתו.
"ומה עם גילו? וההתמחות השנייה המשונה שהוא מדבר עליה? כמו מה כל זה נשמע לך?"
בשבועות שחלפו מאז פגישתם הראשונה, לא מעט בזכות מאמציה של אנט, התברר לאילזה שגליקסון מבוגר מכפי ששיערה הוא כבר בן שלושים ואחת, מבוגר ממנה בשבע שנים, מבוגר מעמיתיו ללימודים. כן, השנים שעשה בשירות הצבאי כחובש במלחמה. ובכלל. והוא אינו שש לציין זאת, אולי כדי להרחיק מעליו שאלות על רווקותו המתמשכת. ואולי מסיבה אחרת, שאינה מעלה בדעתה.
והוא מתעתד לעשות התמחות שנייה, נוסף על זאת שכבר החל בה ברפואה פנימית. בפיזיותרפיה, או משהו שקשור בכך, רפואי יותר. מי שמע בכלל על הבלים כאלה? מי יבקש טיפול משונה שכזה מהו בכלל אצל רופא?
אילזה אינה יודעת. והיא חשדנית, כשם שהיא חשדנית כלפי כל דבר שאינה יודעת או מבינה.
אלפרד, כיאה לאופיו, פתוח וסובלני יותר. "הוא נשמע כמו בחור מיוחד," הוא עונה בקול חולמני.
"מיוחד," רוטנת אילזה. "אני מיוחדת. אינני בטוחה בכלל שלאישה מיוחדת מתאים גבר מיוחד. אולי עדיף לה גבר רגיל לחלוטין."
אלפרד מפנה אליה את מבטו. "את מתייחסת לכל העניין הזה כמו אל בדיקת מאזן עסקי."
אילזה מיישירה אליו מבט. "כפי שראוי. מי כמוך יודע," היא אומרת, והרמז העבה מבצבץ בין מילותיה, "שזוגיות ובוודאי נישואים זאת שותפות שמוקמת מתוך כוונה שתימשך לטובת שני הצדדים לאורך זמן וביציבות. רומנטיקה היא משהו אחר, קצר מועד ובן חלוף. היא לא שיקול מרכזי בנישואים, רק איזה בונוס פתיחה. ואני בכלל לא ממהרת ליצור שום שותפות נוספת בשלב זה בחיי. אין לי שום צורך בעוד אחת, נוסף על השותפות העסקית המשפחתית."
"אז... את לא מאוהבת בו?" שואל אלפרד בהיסוס ולא מסיר ממנה את מבטו.
"מאוהבת, מוקסמת אלה מונחים שאינם מתאימים לי. אני, כידוע לך, פועלת מהראש, לא מהבטן או הלב או כל איבר אחר שאתה ואנשים כמותך מייחסים לו תכונות שאין לו. שאל את גליקסון עצמו הוא יאמר לך שהלב הוא מין שריר או משאבה, והבטן היא מחסן המזון, לא מקום שבו קורים תהליכי מחשבה."
אלפרד מתיק את מבטו אל ליאון גליקסון, שמשתרע עכשיו על הדשא, משים עצמו ישן לקול צחוקן של הניה וברטה. "אני מקווה בשבילך שעוד תתאהבי," הוא אומר לאחותו ברכות. "והבחור הזה כל כך קל להתאהב בו. אז למה שלא תאפשרי לעצמך להתאהב בו? כי נדמה לי שהוא בהחלט מעוניין שזה יקרה."
אילזה שותקת לרגע, מפנה גם היא את עיניה אל ליאון השרוע על הדשא. "אל תדבר שטויות," היא אומרת, אבל נימת קולה רכה, מפויסת. "התאהבות זה עניין לילדים וילדות. ואני כבר מזמן לא ילדה."
"וגם כשהיית ילדה," ממלמל אלפרד, כמעט לעצמו, "לא היית ילדה ככל הילדות."
"מיוחדת כמו שאמרתי," אומרת אילזה ומחייכת אליו חיוך מושחז.
- פרק 15 -
עכשיו
מה, הוא לא עשה צוואה?! היא משתוממת מולי.
לא, הוא לא עשה, אני מקצרת תשובה ומשננת לעצמי בלב שאני בטח לא חייבת הסברים לאף אחד. הוא לא נתן ואני לא חייבת.
אבל איך זה, היא לא מרפה ונימת קולה נוטפת התנשאות שיפוטית, הוא הרי היה אדם רציני, רופא!
פאסיב אגרסיב במיטבו.
הוא שם זין, אני מסננת בשקט. לא עניינו אותו הדברים האלה. אחריו המבול.
אחר כך אני חושבת על זה שוב.
כאילו לא חשבתי על כך כבר המון פעמים קודם. כאילו זאת לא מחשבה בהמשכים שמסתובבת לי בלופ בראש מאז מותו.
אז מה אם כבר הוגש ואושר צו ירושה. אז מה אם הכול כבר מוסכם וסגור וחתום. והרי זה בדיוק העניין, או בעצם זה בדיוק לא העניין: זה לא העניין הגשמי, זאת לא שאלה של מי יקבל שטקר ומי חוט מאריך.
זאת ההבנה שהוא לא הקדיש לנו הנשארים אחריו שום מחשבה.
בשום שלב בחייו.
זה יסתדר, ודאי אמר לעצמו בפעם וחצי שעשה איזו קופת גמל או קרן השתלמות כי כולם סביבו עשו אז גם הוא, מה אכפת לו, ואז הוא נתקל לרגע קצר בסעיף "מוטבים". נתקל, אבל לא עצר.
הרי מבחינתו, כל החיים, הדברים ולא משנה מה היו איכשהו הסתדרו. יותר לטעמו, פחות לשביעות רצונו הסתדרו.
כשלא זכה בקידום האחרון שאליו חתר בצבא, הסתדרה לו במקום זה שליחות ביעד הכי נחשק בערך שהיה יכול להעלות בדעתו.
כשחלום בית החולים הפרטי שהגה התרסק בגלי ההדף של רעידת אדמה מפרשת שחיתות של פוליטיקאי בכיר שקידם את הפרויקט, הוא החליף כהרף עין את החלום ההוא באחר, עתידני לא פחות, ודאי במושגי הפרובינציה המקומית. מכשלות, מאבקים ותבוסות מעולם לא ריפו את ידיו או את רוחו. אולי אפילו להפך.
כשעייף מהסתתרויות פרוביזוריות עם מאהבת, הוא שכר דירה לשימושם. למה ללכת סחור סחור, זה רק כסף. שתמיד ידע למצוא לצרכיו.
כשאמו נפטרה, שנים רבות אחרי מות אביו, והוא ואחיו ירשו את דירתה, הוא נעתר בקלות לרצונם למכור אותה עכשיו ומיד. לא הזיז לו בכלל שביקשתי לרכוש אותה, אבל בהמשכים, כי הייתי צעירה ותפרנית ולא היה שום סיכוי שאצליח לגייס מעכשיו לעכשיו את כל הכסף. לא, הוא אמר בנימה הסופית שלו שהכרתי כל כך טוב, זאת שביטלה תמיד כל אפשרות לדיון או לדיבור נוסף. הם בטח ירצו יותר משתוכלי לשלם פסק, ואנחנו לא נוכל לעזור לך וזה בלתי אפשרי. נקודה, סוף. בדיוק כשם שאמר כשהתגרשתי: לא יכול לעזור לך כספית. נקודה, סוף. היו לו העניינים שלו, אני לא עניינתי אותו.
כשהכסף נזל לו בין הידיים ובין הנשים שהחזיק, לא התבייש לפנות לחבר קרוב ואמיד ולבקש הלוואה. החבר, איש עקרונות ומשפחה, נחרד כשגילה רגע לפני שעמד לתת את הכסף, שהוא מיועד לסבסוד מאהבת. הוא חזר בו מיד וסירב. עד כאן, אמר.
עד כאן החברות, אמר אבא שלי, אני אסתדר בלעדיך. והוא הסתדר. בלעדיו. ובלי החברות. עד הסוף.
כשמאהבת תורנית אחת התחבבה עליו עד מאוד מאוד, עבר לגור איתה בדירה שכורה. וכשהגיע למסקנה ואולי המאהבת היתה זאת שהובילה אותו אליה שחבל על דמי השכירות, מוטב לרכוש דירה, הוא קנה לה דירה.
הדירה שלנו, כפי שאחי ואני מכנים אותה. אף אחד מאיתנו לא קיבל מהורינו דירה. גם לא חצי דירה. אני קיבלתי מקרר כשהתחתנתי.
חרא של מקרר, שהוחלף כעבור שנה או שנתיים בקושי.
וכשהתורנית עם הדירה המרוהטת קומפלט והמכונית הצמודה נמאסה עליו, הוא חזר הביתה, לאמי. כי גם זה הסתדר לו. כי תמיד הסתדר לו לחזור כי היא תמיד הסכימה שיחזור. לא היתה שום שאלה בכלל, אף פעם, מאז הפעם הראשונה. הוא בגד, היא עשתה סצנות, יותר או פחות דרמטיות, הפעילה אנשים ולחצים ואיומים כאלה ואחרים, אבל תמיד הבהירה שהיא לא תוותר. עליו.
אפילו הסנקציות לכאורה שהפעילה עליו פה ושם לא הזיזו לו, לא הפרו את אדישותו. למשל העובדה שהדירה שהיתה פעם רשומה על שם שניהם עברה בלעדית על שמה, אולי ואולי לא כחלק מעסקת חבילה בשובו הביתה מההיא עם הדירה. אפשר בקלות לדמיין את אמא שלי טוענת: אם היא קיבלה אז גם לי מגיע, טענה לא משוללת צדק, מהסוג שהלם את יחסיהם המעוותים. והוא, מה היה אכפת לו? הרי ידע שהיא לעולם לא תזרוק אותו מהבית, אז מה אכפת לו על שם מי הוא רשום?
***
התפיסה הזאת, שבסוף הדברים יסתדרו לו איכשהו, היתה שם כנראה מההתחלה. אחרת איך אפשר להבין נער בן שבע עשרה שיוצא לראשונה בחייו את גבולות הארץ ונרשם ללימודי רפואה בצרפתית בשווייץ, כשהוא לא יודע מילה בצרפתית וכל ציוניו במקצועות המדע בתיכון הם בינוניים עד נמוכים? אבל עובדה, זה הסתדר לו.
ואיך אפשר להבין אדם נשוי ואב לילדים, שלוקח את כל המשפחה, כולל החותנת, לשליחות שיש בה מידה של סכנה במדינה זרה? מה הוא אמר לעצמו כשהראה לי בימים הרחוקים ההם של טלפונים קוויים בלבד, את הפתק שהוצמד בדיסקרטיות לתחתית המגירה בשידת הטלפון הקטנה בכניסה לבית, והנחה אותי בחיוך ש"אם יקרה משהו ולא תוכלי להשיג אותנו, תתקשרי למספר הזה. שם כבר ידעו מה לעשות". ולמראה סימן השאלה שהצטייר על פני, הוסיף, "אבל אין מה לדאוג, כלום לא יקרה."
הבנתי אז בחושי הילדה המכווננת כל הזמן להוריה, שאין יותר מה לשאול, כי לא יהיו עוד תשובות.
מה הוא אמר לעצמו אז, או בכל הפעמים שיצא עם אמי ל"סיבוב סביב הבלוק" והשאיר אותי, מתבגרת צעירה כרונולוגית ומבוגרת מדי בנפשה, לבד בבית עם אחי הפעוט ועם סבתא שנראתה לי קשישה להפליא ולא מודעת, אף כי במבט לאחור ברור לי שהיא לבטח ידעה בדיוק במה מדובר, ידעה ושתקה. כי בדומה לו, אבל בשונה מאוד ממנו, היא היתה אלופה בשימור מאזני אימה. ושתיקות.
אני לא מצליחה להבין מה הוא אמר לעצמו בכל אותן הזדמנויות ובעוד אינספור אחרות.
אני לא מצליחה להבין אותו.
אני לא מצליחה להבין בכלל.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
