32.
עיניהן של פרי ושָׁהְלָה נפגשו לרגע והוסטו מיד, תוך הנהון סמוי לשלום. גם מורד הבחין בבני משפחת זָאדֶה שהתיישבו בחלקו האחורי של האוטובוס. שני מושבים מאחוריהם התמקם ג'משיד, שהגיע חמוש באמו. פרי ומורד בחרו לשבת הרחק מהם, בשליש הראשון של האוטובוס, כדי לא למשוך תשומת לב.
פרי סקרה את סביבתה והקפידה על תנועות עיניים וגוף אגביות. האוטובוס התמלא עד מהרה בנוסעים, רובם ככולם דוברי טורקית. היא הבחינה בבירור עד כמה הם וחבריהם למסע שונים מן הנוף האנושי שילווה אותם בכל שעות הנסיעה.
השקים והמזוודות של הנוסעים הונחו בחלקם בתא המטען ובחלקם במדפים העליונים. תיקים ושקיות בד נדחקו אל בין רגליהם. מורד ובֶּהְנָם העמידו את התיקים מתחתיהם, ופרי תחבה על המושב בינה לבין מורד שקית בד שבה נטמנו מעט מהכריכים והביסקוויטים וכן כמה בקבוקי מים.
בשעה ארבע אחר הצהריים, שעה שבה הטבע חנן עדיין את יצוריו בשמש חיוורת המנסה להקליש את האוויר הצונן, יצא האוטובוס לדרכו לכיוון צפון מערב.
פרי השקיפה על הנוף שחלף מבעד לזגוגית האוטובוס, ונפרדה ממראותיה וממוראותיה של טהרן. מהתמונות האפלות של קהל מתפרע ובוער באש הקנאות הדתית, של בריונים אחוזי להבות הסתה ואוחזי נשק, של "אָחוּנְדִים" נבערים ההולכים כעיוורים אחר אדונם, של קורבנות התלויים לראווה ברחובות העיר, של גושי נשים ללא צורה העטויות בעל כורחן בלבוש שמסווה ומוחק את ייחודיותן ואישיותן, של תמונות ח'ומייני המתנוססות על קירותיהם החיצוניים של הבניינים הגבוהים, של כרזות הקוראות נגד אמריקה - השטן הגדול, ונגד ישראל - השטן הקטן, ושל שקי החול הנערמים בחזיתותיהם של המבנים הציבוריים. היא נפרדה מהשמועות על עוד בתים ובתי עסק שהוחרמו על ידי השלטונות, מהקולות המחרידים בעת שיגור או נפילה של פצצות וטילים, ומקולות הרמקולים שניצבו בכיכרות וירו לאוזני כול את המשפט: "המהפכה מקדשת את הדם". היא נפרדה מהמקום שהכירה ואהבה, מהמקום שבו גדלה ובו טוותה את חלומותיה, מהמקום שהפנה לה עורף והפך לעיר רפאים, עיר זרה, מנוכרת ומאיימת.
מחנק עלה בגרונה. את המראות הקשים שהיא מותירה מאחוריה דחקו בתוקף מראות אחרים, של איראן היפה - על נופיה, צבעיה, ריחותיה, טעמיה, ניגוניה, אנשיה. פיסות של חיים ריקדו מולה ונופפו לה לשלום. והיא הושיטה יד - השתוקקה לגעת, להרגיש עוד פעם אחרונה. בעצם, להמשיך ולאחוז. האם אפשר שתיקח את כל אלה עמה?
פרי ומורד ישבו קפואים על מושבם. הם נמנעו מלדבר זה עם זה והסתפקו בלחישות קצרות בשפה הקשאנית היהודית. אֶבִּי ישב על ברכיו של מורד וחיקה את התנהגות הוריו ולא פצה פה. אילנה התנמנמה על ברכי אמה. בֶּהְנָם ישב מאחוריהם והתבצר גם הוא בשתיקתו. הנסיעה עמדה בסימן של שתיקה.
פרי רפרפה מבט אל נוסעי האוטובוס, לוודא שאין הם מושכים את תשומת לבם. לבד ממבט חולף בהם ובילדים הרובצים על ברכיהם כחלק מסקירת יתר הנוסעים, לא נראה שמישהו מגלה בהם עניין מיוחד. אף על פי כן לא היה ביכולתה להתרגע, ותחושת הפחד הפכה לבת לוויה קבועה לנסיעה הארוכה. היתה זו תחושה שנטחנה דק דק במוחה כמו חופן תבלינים תחת המכתש של אבא. כה עזה היתה, עד כי צרבה את גרונה.
היא עקבה אחר כדור האש שחמק אל האופק, ונמשכה אחר שקיעתו עד אשר נמוג. ככל שהתמשכה הנסיעה, הלכה וגברה הצינה. פרי הודתה לאל שנתן בה בינה לרפד את ילדיה ברבדים רבדים של בגדים חמים. הרקיע התענן והזיל זרזיפים דקים שניקדו את השמשה, ולפתע התפרעו השמים, התברקו בנתזי אור, ורעמים התגלגלו בנהמה דובית ופתחו את הארובות העליונות, שהטילו מטר כבד על פני האדמה. גג האוטובוס נאנק תחת עוצמת המשקעים שהוטחה עליו. פרי הצטנפה בצ'אדור השחור ועטפה בו גם את בתה החבוקה בחיקה, ובכל אותה עת עקבה אחר הצלפות הגשם על השמשה. הלוואי שיכול היה הגשם למרק את הארץ הזאת מכל הרפש שדבק בה, חשבה.
לפתע נעצר האוטובוס ושלושה בחורים חמושים ונוטפי מים פרצו פנימה והחלו עוברים בין הנוסעים בתנועות גסות ובצעקות רמות, כשרוביהם מכוונים אליהם באיום. פרי מיהרה והעבירה את אילנה לבֶּהְנָם. היא ידעה שפרט ללכידת אנשי "מוג'הדין" וסוחרי סמים, מטרה נוספת של הבדיקה היא לצוד צעירים עריקים או משתמטים מהשירות הצבאי. אם בֶּהְנָם אוחז בתינוקת, משמע שהוא אב ואינו בחור משתמט מהצבא. מראש קבעו כי אם ייחקרו באשר למטרת נסיעתם, תשובתם תהיה: "אנחנו נוסעים להינפש ב'דַרְיָאצִ'יֶה רזאיה', ביַמַת רזאיה."
לבה הלם בפראות כאשר קרבו הבחורים אליהם, וחישב להתנפץ כשהגיע תורם לעבור תחת העיניים הקשות. משהמשיכו הבחורים בדרכם למושב האחורי, עצמה את עיניה ושפתיה מלמלו, "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד." היא ומורד עצרו את נשימתם והמבט הקפוא על פניהם שיווה להם חזות של בר מינן.
גם בֶּהְנָם, שליטף ברוך את ראשה של אילנה, עבר בשלום את הסקירה. אבל משפחת זָאדֶה וג'משיד ואמו טרם נבדקו, ומי יודע אם לא יחליטו לשוב ולבדוק אותם בשנית.
רק כשהורו החמושים לנהג לעצור וקפצו החוצה מהאוטובוס, הפשיר מבטם והם צדו זה את עיני זה ושיגרו תחושת הקלה.
"ברוך הוא וברוך שמו," שחררה פרי הודיה מאופקת.
פעמיים נוספות נאלצו להתנסות באותה חוויה מבעיתה של פריצה לאוטובוס, העברתה של אילנה לידו של בֶּהְנָם, בדיקה, מתח והרפיה. ההתנסות לא זו בלבד שלא חישלה אותם, כי אם הגבירה את תחושת הפחד והסיכון, שמא הפעם הם ייתפסו. בפעם השלישית הוצאו שני אנשים מהאוטובוס ותוחקרו, וכשהאוטובוס המשיך בדרכו ללא הנוסעים החשודים היה ברור לכול כי הם לא יֵצאו בשלום מידיהם של שומרי המהפכה.
מסעם זימן להם שלוש חניות ביניים מבורכות. הנוסעים ירדו לחלץ את עצמותיהם ונכנסו ל"קָהְבֶה חָאנָה", בית הקפה, להתחמם, לשתות או לאכול, מה שאפשר לנהג לקבל חינם ארוחה במקום.
פרי ומשפחתה שמרו על מרחק מיתר הנוסעים, ומצאו מחסה ברחבה מחופה בגגון רעפים שחצץ ביניהם לבין חשרת העננים והמטר הכבד. הם הרוו את צמאונם בתה המתוק שבתרמוס, השקיטו רעבונם בכריכים שהביאו מהבית, והחליפו את חיתוליה של אילנה.
אֶבִּי השתובב בקפיצות ובדילוגים בבגדיו המסורבלים, ונראה כמי שגמר אומר להביא לידי מיצוי את החופש הקצר, ואף המריץ את בֶּהְנָם דודו למשחק התופסת. אילנה, שטרם החלה בצעדיה הראשונים, נותרה צמודה לאמה וזכתה לדגדוגים ולחיקוי קולותיהם של בעלי חיים. התינוקת גלגלה מגרונה את הצחוק שנשתכח בעת הנסיעה החד גונית, ולא יכלה לשער אילו כוחות נפש נדרשו מאמה לשגר אליה תחושה של נינוחות וקלילות בשעה שאת לבה ניקבו נעצים חדים של פחד.
לאחר כל חניה עלו והתיישבו במקומותיהם באוטובוס.
הנסיעה הארוכה נסכה תנומה בנוסעים והלילה הפיל עליהם שינה. ראשה של פרי, שעמד על המשמר והשגיח על ערנות תמידית, נמלא בצביטות קנאה. לו היו לה השלווה והביטחון לנהוג כמוהם ולהפקיר את גופה למנעמי השינה. והנה נמצאה נחמה - השינה אחזה היטב באֶבִּי ובאילנה. היא הטתה את ראשה לאחור והבחינה בסיפוק כי אחזה גם באחיה בֶּהְנָם - על שלושתם שרתה תנומה נינוחה ושלווה. נראה כי דבר לא עמד בינם לבין השינה המתוקה, שחבקה אותם וחצצה בינם לבין תחלואי העולם. שקט ועדנה ניכרו בפניהם, כמו שטו על פני גלים רכים שנעו בקצב אטי ואחיד.
לפתע התנערה בבהלה, נפלטת מתוך הגלים הרכים אל חשכת האוטובוס. היא הרחיקה את ראשה מכתפו של מורד, והוא ליטף בהיחבא את זרועה שהתחככה בזרועו. "נרדמתי," לחשה לו בנימת חרטה, וידה חלפה לאורך זרועו.
"אל תדאגי, שמרתי עליכם," השיב לה לחישה.
בשמונה בבוקר, מקץ שש עשרה שעות נסיעה שכללה הפוגות קצרות, הגיע האוטובוס ליעדו.
עברנו בשלום את השלב הראשון בבריחה, חשבה פרי. מה מצפה לנו ברֵזָאִיֵה? כמה שלבים עוד ממתינים לנו? איך נעבור אותם?
היא גייסה את הרוח האופטימית החבויה בירכתי לבה, חלצה אותה לאוויר הקר שקידם את פניהם, ושלחה חיוך של תקווה לרֵזָאִיֵה.
33.
רֵזָאִיֵה, עיירה קטנה השוכנת לחופה של ימה גדולה, לא הרחק מהעיר טַבְּרִיז, התעוררה לבוקרו של היום החדש בשעה שמשפחת לוי עשתה דרכה במונית לאחת משתי ה"מוּסָפֵר חָנֶהָא", האכסניות, הרשומות בפתק שחילץ מורד מכיסו. טרם צאתם לדרך הכתיב האשם את שמות ה"מוּסָפֵר חָנֶהָא" שבַּמָקום: "זַ'אלֶה נוֹ" ו"הֵימָת".
"מוּסָפֵר חָנֶה הֵימָת," הפטיר מורד לעבר הנהג לאחר שנפלה ההחלטה על הפרדה בין משפחות לוי וזָאדֶה, כחלק מאמצעי הביטחון שעליהן לנקוט בהוראת האשם. הוא עקב עם פרי אחר משפחת זָאדֶה, שנבלעה במונית השנייה. גַ'מְשִׁיד הצטרף אליהם לאחר שנפרד מאמו.
המראות שנשקפו מחלונות המונית העידו על אוכלוסייה פשוטה של אנשי עמל, בעלי גוון עור שחום, הלבושים בפשטות. הנשים כולן היו עטופות בצ'אדור. ככל שהדרימו, קיבלו מראות המבנים, הכבישים והמדרכות חזות מוזנחת יותר, מלוכלכת ומעוררת חמלה. הצפיפות וההמולה הגבירו את החשש. פרי ציפתה בדריכות להגיע לאכסניה.
מראהו הנרפה של ה"מוּסָפֵר חָנֶה הֵימָת" צינן את ציפיותיה. האכסניה הזמינה אותם כמו ברכינת ראש אל מבואה צרה, מרופשת, מפויחת ורוחשת זבובים. את נחיריהם הִכו ריחות מעופשים של בשר פיגולים המעורבים בצחנת סחי.
הם נחפזו לחצות את מנהרת המבואה, החניקו שיעולים וניסו להסתיר מפקיד הקבלה את ארשת פניהם הספוגה תיעוב. עם קבלת המפתח טיפסו על המדרגות החורקות במחאה מתחת לרגליהם, ובקומה הראשונה חלפו על פני המסדרון המצחין והאפרורי, הדפו דלת עצלה וטרקו אותה מאחוריהם. בֶּהְנָם וג'משיד נעלמו בחדר הסמוך.
החדר הזעיר והאפלולי התריס כנגדם בקירות מצולקים שאצרו בתוכם ריחות חמוצים של זיעה. פרי עמדה רגע ארוך שבו התעקם אפה והתעקל פיה. "זה לא 'מוּסָפֵר חָנֶה'," אמרה לבסוף, "זה 'כֶּסָפַת חָנֶה', בית מלוכלך."
"אני לא רוצה להיות פה," ייבב אֶבִּי.
"למה, חמוד? פה נוכל לנוח קצת לפני שנמשיך," ניסתה אמו לעודד, וכבר הצרה על תגובתה הגלויה לעיני הילד. היא ניגשה אל המיטה, הריהוט היחיד שהוצב בחדר - מיטה נמוכה, בלויה, נוקשה, ספק מיטת יחיד ספק מיטה זוגית - ופרשה עליה חיתול נקי. היא השכיבה עליו את אילנה ולקחה בידה חיתול נוסף להחלפה.
"'בּוּ גַנְד', מסריח, אִחחח, אני לא רוצה," התעקש הפעוט ממרום גילו שהתקרב לשלוש. "בּוּ," חיקתה אותו אחותו, "בּוּ," צחקה וחבטה ברגליה באוויר כמו אמרה מילה משובבת נפש.
"אילנה, תשכבי בשקט ותני לאמא להחליף לך," נזפה בה אמה בחיבה. וברגע הזה ממש התהפכה על בטנה באי צייתנות, החליקה מן המיטה הנמוכה אל הרצפה, התיישבה, קמה והחלה להדס את צעדיה הראשונים.
פרי ומורד עקבו בהפתעה אחר צעדיה ומחאו לה כפיים, ופרי ניגשה אל בתה, הרימה אותה והסתובבה איתה בריקוד עליז. "מזל טוב, אילנה שלי, הנה את הולכת," קראה בצהלה. חיש מהר לקח אותה מורד מידי אמה, הניף אותה בקלילות באוויר, העמיד אותה, ואחר התרחק וביקש, "בואי, בואי לאבא." התינוקת בת השנה ושלושה חודשים הידסה עם החיתול המלא שהשתלשל מבין רגליה, נרגשת להיווכח שהצהילה את החדר בקולות צחוק.
"חיכית לרזאיה כדי לגלות שאת יודעת ללכת, הא?" אמרה פרי בבת צחוק, "הנה היתה לנו סיבה טובה אחת לעשות את כל הדרך עד לכאן."
"הצלחה ראשונה במסלול הטיול שלנו," חיזק מורד, וכבר פנה לפתוח את הדלת למשמע קולן של נקישות רכות.
בפתח עמד מוּסָא חאן. "לא היה מקום ב'זַ'אלֶה נוֹ' אז הגענו גם אנחנו לכאן," הסביר בלחש, נכנס וסגר אחריו את הדלת.
"כמה מסריח פה," עיווה את פניו בסלידה. "כדאי לסגור את החלון," הציע וביצע בו בזמן. "אנחנו ממוקמים במרחק של שלושה חדרים מכאן. גם אצלנו הסירחון השתלט על החדר. נקווה שלא נתעכב פה יותר מדי זמן."
"באחת עשרה אנחנו אמורים להיפגש עם האשם," הזכיר מורד. "לא נצא כולנו, כדי לא למשוך תשומת לב. אנחנו בולטים בשטח, כל כך שונים מהם, 'מֶסְלֶה וַסְלֶה', כמו טלאי. אני מציע שאתה ובֶּהְנָם תיפגשו איתו. בֶּהְנָם נמצא בחדר הסמוך."
דקות מספר לפני השעה אחת עשרה יצאו מוּסָא חאן ובֶּהְנָם למפגש הצפוי, ומורד יצא לקנות ביצים ותפוחי אדמה.
בשובו בישר בֶּהְנָם, "או קיי, חברים, הערב בשבע יוצאים לדרך. יגיע רכב לאסוף אותנו, בנקודה מסוימת בדרך ניפגש עם ה'גָצָ'קְצִ'י', המבריח, וניפרד מהאשם. מאוחר יותר האשם ייכנס שוב לתמונה."
"הנה מתחילים בהרפתקה האמיתית," אמרה פרי והטילה תפוחי אדמה וביצים לתוך הפינג'ן, כיסתה במים והניחה על הגזייה הבוערת. את התרמוסים מילאה במים חמים ותחבה אותם לתיק הילדים.
הפעילות ריפדה במידת מה את עוצמת ההתרגשות. מורד קרא פרקי תהלים והזכיר לאֶבִּי להעמיד פני ישן ברגע שיטפח לו על כתפו.
על כל אחד מבני המשפחה הוטל ללבוש כמה שכבות של בגדים, הן לחימום הגוף במדבר הלילי הקר והן להקלה על המשא הכבד. פרי הלבישה את הילדים בשלושה זוגות מכנסיים, שלוש חולצות, שלושה זוגות גרביים ושני מעילים. על ראשם מתחה כובע סריג, שכיסה את אוזניהם. הם התהלכו בחדר כמו דובונים שיצאו זה עתה ממאורתם, התגלגלו על הרצפה המטונפת וקמו והכו זה את זה באגרופים מבוימים.
"בואו לאכול," קראה פרי. "מי יודע מתי תגיע ההזדמנות הבאה."
לפירה של תפוח האדמה והביצה הקשה היה טעם של אולי לא נאכל עוד הרבה זמן. הם עטו על האוכל, שתו תה, מורד יצא לסגור את החשבון בקבלה, והחבורה הסודית יצאה לדרך.
34.
במרחק מה ממקום עומדם הבחינו בוָואן חבוט שחנה בצד הדרך. רכב לא גדול, שכתמי הצבע האקראיים שבצבצו על דפנותיו שימשו עדות קלושה לצבעו המקורי האדום.
הרכב המאובק התקדם לעברם באטיות ונעצר בסמוך אליהם. מאחורי ההגה ישב נטול הבעה אדם שלרגע נדמה בעיני פרי כפסל ולא כיצור חי. לידו ישב האשם, ומאחוריהם התמקמה משפחת זָאדֶה. בתנועת ראש סיבובית הורה להם האשם להיכנס, ומשפחת לוי, בֶּהְנָם וג'משיד מיהרו ונדחקו ומילאו את החלל האחורי הפתוח של הרכב, וזה החל בנסיעה מהירה.
איש לא דיבר. כל אחד התחפר בתוך קליפת הרהוריו ופחדיו. לבסוף הפר האשם את השתיקה: "אם עוצרים אותנו ושואלים לאן אנחנו נוסעים, התשובה: 'לחתונה בפַרְהַנְגִיָאן.' זה כפר שנמצא קרוב לכאן."
פרי חשבה שזה תירוץ הגיוני לנסיעה בשעת ערב זו, ואף על פי כן קיוותה שהמסלול יעבור ללא עצירות תחקיר. היא נצרה את שם הכפר בזיכרונה.
הרוח החזקה צלפה בהם מבעד לחלקו האחורי הפרוץ של הרכב, ופרי פרשה על הילדים את ה"פָּטוּ", שמיכת הצמר הקטנה שנשאה עמה למסע, והידקה אותה לגופם.
הם יצאו מתחומי היישוב והמשיכו בנסיעה דלת מילים. לפתע סטה הרכב לדרך חולית ונעצר. "קִפצו, מהר!" הורה האשם והם קפצו, והרכב שב אל הכביש ונעלם מעיניהם.
"התקדמו ושִמרו על שקט מוחלט!" הגיע הצו השני, והם, כחיילים ממושמעים, הלכו אחר מפקדם בדרך החולית, מגושמים בבגדיהם ובמעיליהם, מורד נשא על גבו את אֶבִּי, פרי נשאה את אילנה, ובֶּהְנָם העמיס על שכמו ועל זרועותיו את שלושת תיקי הנשיאה. אחד עשר אנשים וילדים הילכו בטור עורפי אל הלא נודע בעקבות מי שהיו חייבים לבטוח בו ובתוכניתו.
"התקדמו!" האיץ בהם האשם. "חייבים לנצל את שעות החושך," הואיל גם להסביר.
הם נחפזו למלא אחר ההוראה והרחיבו את צעדיהם בחשיכה שפיזרה את זרועותיה על פני המרחב הפתוח. יריעת השמים היתה משובצת בחרמש הירח ובאסופה דלילה של כוכבים, שאורם הקלוש והמרוחק נכנע לאפלה. לפתע קיבלה הדרך החולית תפנית, ותחושת הרגליים שלחה מסר ברור כי הם צועדים כעת בשדה חרוש על רגבי בוץ שהתייבשו והתקשו באופן שהכביד על ההליכה.
"ישנם איכרים שעובדים בשעות הלילה. אסור להם לגלות אותנו. הראייה שלהם טובה והשמיעה חדה. השקט חייב להיות מוחלט," הורה האשם בלחישה.
היה עליהם להזדרז, אך ככל שנקפו השעות נעשתה ההליכה קשה יותר. גושי האדמה נדחסו מתחת לרגליהם, מוחים על הפרת השלווה וניצבים כאבני נגף בדרכם. משב רוח קפוא התעלל בהם וצמצם את עפעפיהם. המשא של הילדים והתיקים הכביד ומיתן את הקצב, והמרחקים שנפערו בין חברי הקבוצה הלכו וגדלו. "אנחנו בהחלט לא מיומנים," התנשפה פרי. הראשונים לצעוד היו בני משפחת זָאדֶה, אחריהם ג'משיד, ואחרוני ההולכים היו בני משפחת לוי, שהמטען הכבד נתן בהם אותותיו.
מפעם לפעם נראה הבזק של אור, והם מיהרו להשתטח על האדמה הקשה. החשש שמא יתגלו לא הרפה מהם, ופרי ומורד מלמלו תחינות אל הקדוש ברוך הוא.
האשם ניגש אל בֶּהְנָם ולקח מידו שני תיקים. בֶּהְנָם נטל מפרי את אילנה ומסר לה תיק אחד. הם התקדמו בזהירות, חרדים מפני הרעש העולה בכל מגע של נעליהם עם רגבי האדמה הקשיחים.
כעבור שלוש שעות נעצרו בפקודה. "שבו, נוחו, שתו מים. בעוד חצי שעה, באחת עשרה, יגיעו עָלִי וחבריו עם סוסים ואת המשך הדרך נעשה ברכיבה על הסוסים. שִמרו על שקט."
באפלת הלילה, בנקודה זעירה במרחבו של השדה הפתוח, על חלקת אדמה תחוחה, נקלעה חבורת נועזים נרגשת לגחמתה של רוח אפריל, שטרחה להמחיש ללא הרף את שליטתה הבלעדית במקום, והמשיכה לצלוף ללא רחם. אדי הקור פילחו את בגדיהם וחלחלו לתוך הגוף שהפך למקשה אחת קפואה. נדמה שגם המוח קפא וחדל להעביר פקודות להנעת האיברים.
פרי מתחה את שרוול חולצתה והחדירה אל רחם השרוול יד קפואה שהתעגלה בתנוחה עוברית ושאבה חום מחבל הטבור. אחר כך עשתה כך עם היד השנייה.
אילנה בכתה וסירבה להירגע. פרי אבחנה כאב בטן. ידיה נפלטו בחוסר רצון מן הרחם המאולתר אל אוויר העולם הקפוא, שלפו מן התיק את ה"חַקְשִׁיר" שנמהל מבעוד מועד במים והזליפו לפה הגוזלי. אחר נשאבו בחזרה פנימה אל מקור החום וייחלו לרגיעה. אך ללא הועיל. התינוקת המשיכה להלין ויללותיה חצבו את האוויר הקר והבהילו את השקט. חברי הקבוצה שלחו לעברה מסרים מודאגים. כל רחש קל קיבל תהודה מרגיזה של עטיפת סוכרייה מרשרשת. גם אֶבִּי, שנרדם במהלך המסע וניעור זעוף פנים, איבד את הסבלנות ורטינותיו הקטנות לא נעלמו מאוזני החבורה.
בנקיפת לב מכמירה המיסה פרי כדור שינה במים והערתה לגרונה של אילנה. אחר המיסה כדור נוסף לאֶבִּי, ואת המצפון התובעני ניסתה להרגיע בנשיקת לילה טוב בתוספת ליטוף לשניים. במהרה נסכרו פיותיהם, נעצמו עיניהם, ונשימותיהם הרכּות תפרו חלום וריפדו את החבורה בשקט הנדרש.
השעה שנקבעה חלפה, והאשם הודיע כי יֵלך לברר את סיבת העיכוב. הקבוצה נותרה ללא משגיח, עובדה שהאיצה את מפלס החרדה. כשהיה איתם, פרש עליהם האשם חסות מגִנה. בלכתו, הותיר אותם פרוצים לכל סכנה. הם ישבו באפס מעשה, לכודים במקום המאיים, טווים בראשם תרחישים משונים ומייחלים לשובו. פרי הרהרה על הזמן ההולך ואוזל. יכולה היתה בכל הזמן הזה לברור חבית שלמה של עדשים.
לא עבר זמן רב עד שהבינו שהאשם בושש מלהגיע. החשש שמא זנח אותם הלך והתחזק וברא תרחישים שהתנפלו על מוחם ללא רחם. פרי פרקה מילים לאוזנו של מורד: "הוא עזב אותנו והלך. בבוקר יגלו אותנו ויסגירו אותנו ל'קומיטה'." מורד לא מצא דברי נחמה להשיב לאוזנה. עיניו הדהדו את מחשבתה הפרועה ועברו ונחו על ילדיו השקועים בשינה עמוקה.
לאחר חצות שב האשם. "הם עוד לא הגיעו," אמר. "נמתין עוד מעט, ואם הם לא יגיעו, נחזור."
הכישלון הראשון בראשית המסע הניב זעם ומועקה, ואליו חברה העייפות שאיימה להפילם אל השינה.
רוח קרה ושתלטנית ליפפה אותם בחוזקה, וליחכה את עורם ובשרם. העפעפיים הפכו כבדים יותר ויותר, עד אשר בזה אחר זה נעצמו העיניים, והראש נשמט אל החזה. פרי התייראה פן תיכנע גם היא לשינה, והשחר העולה יביא לאחריתם. היא נטפלה לעייפות העריצה שמיאנה להרפות מאחיזתה והטיחה בה את האשמה. מדוע לא יכלה העייפות להתחשב במצב ולהמתין בסבלנות להתפתחויות? היא ספרה את הפיהוקים שהשתחררו מפיה ושאלה צינית צבטה בה: האם שברה את השיא העולמי? אם כן, הרהרה בלב כבד, יהיה זה הניצחון הראשון בחייה.
בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר הקיצו כולם משנתם הטרופה למשב קולו מבשר הרעות של האשם. "הם לא באו, נחזור מהר ונשיג את האור."
לשמע דבריו נפקחו העיניים ונפתחו חרצובות הלשון. "איך הבאת אותנו עד כאן ולא דאגת לסוסים?" רטנו בנוסחים קשים וקשים יותר.
"אין מספיק סוסים לכולם," הודה.
"אז למה לא הפרדת מראש בין האנשים כדי שיהיו מספיק סוסים לכולם?" הטיח בו בֶּהְנָם ונעץ בו מבט מסויג.
"לא ידעתי שיחסרו סוסים. עָלי העביר לפני שלושה ימים קבוצה אחת במעבר הגבול, והסוסים עוד לא חזרו. אני מבטיח שבפעם הבאה התכנון יֵצא לפועל במאה אחוז." קולו של המפקד הועם.
כמו חיפושית האורזת את כנפיה התקפלה השיירה העגומה והחלה בצעידה רוויית תסכול ומלווה ברטינה של קומץ משפטים דלים ונרפים שחזרו על עצמם, ולא היה בהם כדי להביא מזור לדאבון הגוף והנפש.
עוד שלוש שעות של הליכה זהירה, חפונה בשתיקה, עם ענני פחד דביקים המלווים את דרכם, עם הזנקות להשתטחות על האדמה, עם המשא הכבד, בעיניים כבויות ובמפח הנפש - החזירו אותם לנקודת המוצא, שבה המתין הרכב שאמור היה לאסוף את האשם לאחר שייפרד מהקבוצה.
הם נבלעו פנימה והרכב הסתלק מן המקום. כאשר הסבו ראשיהם לאחור מבעד לאד התבוסה הנישא באוויר, פגשו עיניהם באיכרים הראשונים שיצאו אל התלמים מבלי שיעלו אלה בדעתם כי חבורת מחוסרי מזל של נמלטים פשטה עליהם הלילה וחזרה כלעומת שבאה.
35.
"אתם חוזרים ל'מוּסָפֵר חָנֶה'," הודיע האשם בעוד רכב הוואן עושה דרכו חזרה לרזאיה. "אני אבקר אתכם בכל יום, וברגע שעָלי יהיה מוכן עם הסוסים - אודיע לכם ונצא לדרך."
הדברים עשויים היו להשיב את התקווה שנשמטה לה בין הרגבים, אבל פרי הבחינה בסדק שנחרץ בנימת קולו ועמעם את ההחלטיות והנחישות שהוקרנו בראשית הדרך. תחושת ספק מרירה ודוקרנית התדפקה על דלתות לבה.
הדרך חזרה היתה מלווה בחשש כבד, שמא יֵעצרו ויתושאלו בנוגע למקום שממנו הם באים. איזו תשובה תהיה בפיהם? בגדיהם ונעליהם המלאים בעפר עלולים להסגיר את ההרפתקה הלא מוצלחת שממנה הם שבים. אפילו האשם לא שלף תירוץ מהכובע. "נקווה שלא יעצרו אותנו," אמר בקול מתאייד, ופרי החליטה לשים מבטחה באלוהים.
נראה שתפילתה של פרי הגיעה לאוזניו של בורא עולם, שכן הגיעו בשלום ל"מוּסָפֵר חָנֶה". כמי שכפאם שד טיפסו לחדרם וחידשו את המגע והקשר עם הריחות אשר לנו בין כתליו. פרי האכילה את הילדים והם הפשילו את מסך העפעפיים וצנחו שוב אל השינה. "מסכנים שלי," החמילה אליהם עיניים ולבה ביקש לבכות. "להבא לא אתן לכם כדור שלם," הבטיחה לאוזניהם הנמות.
מורד ישב רכון אל התהלים. "מה יהיה?" שאלה אותו.
הוא הסיע את עיניו מן הספר. "אנחנו צריכים להיות חזקים. זאת לא חוכמה להחליט לצאת לדרך וכבר עם הציוץ הראשון לאבד את העשתונות. אם אין לנו כנף כמו של הנשר, אל לנו לבנות את הקן בגבהים."
עיניה הביטו בו בהשתוממות. האיש השקט שלה, השלו, היציב, הוא אי של שפיות במצב ההפכפך, איש השוקל את צעדיהם בצלילות הדעת. מחשבותיו סדורות כמו בגדים מקופלים על מדף בארון. ניצנים חמימים התפשטו בבטנה. "כמה טוב שאנחנו יחד. אתה נותן לי כוח להמשיך."
"להמשיך?" צחקק. "עוד לא התחלנו."
"אתה לועג לי?" סנטה בו. "אז אני השפנה ואתה הגיבור הגדול ואתה יכול ללעוג לי?" היא חטפה כר מן המיטה ואיימה עליו. "תחזור בך לפני שהכר הזה ינחת עליך."
הוא לא מש ממקומו, ועל פניו הופיעה הבעה משועשעת. "את רוצה קרב כריות? אני מוכן, אבל זה לא כך כך משתלם. האבק שיֵצא מהן ינצח אותך ואותי גם יחד."
היא השליכה את הכר אל המיטה והרימה ידיים כנועות. "אני זקוקה למקלחת הגונה," רטנה ועצמה את עיניה ודימתה לראות כיצד היא עומדת מתחת למים הזורמים, אוחזת בידה את ה"כִּיסֶה", כפפת הרחצה הגסה, מקרצפת את עורה ומסירה את השכבות המזוהמות שדבקו בו.
באין מקלחון ותנאים הולמים ב"מוּסָפֵר חָנֶה", נותרה המקלחת בגדר הזיה.
מדי יום נקלטה מבעד לחלון דמותו של האשם הפוסע הלוך ושוב. בכל יום נציג אחר של הקבוצה יצא אליו לקבלת מידע. המסר היה קבוע והאות טרם הגיע. עליהם להתאזר בסבלנות ללילה המתאים.
מדי יום התקשרה פרי לאמה בטלפון הציבורי, עדכנה אותה במצב הסטטי וביקשה שימשיכו להתפלל בעבורם. בשיחותיהן הקפידו שלא לסטות מהמינימום ההכרחי ומהשפה הקשאנית היהודית.
השמירה על כשרות צמצמה את היצע המאכלים ללחם, פירות, ביצים ותפוחי אדמה. אבקת החלב והביסקוויטים הרחיבו את המגוון עבור הילדים. הפירות היבשים, הפיסטוקים והרחת לוקום נשמרו לעתות צרה. מזג האוויר הפושר הקל במידה מסוימת את המועקה. הילדים, בלבוש יחיד לגופם - חולצה, מכנסיים וגרביים - התרוצצו בין קירות החדר ושיחקו או האזינו לסיפור או לשיר מפי אמא, וחרף האיסור על היציאה ממתחם החדר, הם חשו קלילים ונינוחים.
•••
באחד הלילות התעוררה פרי לשמע רחשושים. מורד ישב על המיטה.
"מה קרה?" נבהלה ואחזה בזרועו.
"ששש..." היסה אותה. "זה רק חלום רע. תחזרי לישון." הוא נשק לה וליטף קלות את ידה שלא הרפתה מאחיזתה. היא חשה רעד קל בידו.
"מה חלמת?" שאלה בשקט והתיישבה באופן שהבהיר כי אין לה כל כוונה לחזור לישון.
"חלמתי שאני מותקף ולא יכול להתגונן. הרגשתי שגמרתי את החיים."
"מי התקיף אותך?"
"ילדים. מוסלמים."
"כל האווירה הזאת, הפחד והבריחה, הביאו את החלום. אבל למה ילדים?"
"פעם, בילדות, חוויתי חוויה כזאת. היא חזרה אלי עכשיו בחלום."
"מה קרה לך בילדות?"
הוא לחץ את ידה בחום. "את יודעת שגרנו ברובע היהודי ב'קוּצֶ'ה בּוֹלַנְדוּן', בסמטה הארוכה." הוא דיבר בשקט זהיר והעיף מבט אל הילדים הישנים. "היה לנו קשר טוב גם עם היהודים וגם עם המוסלמים. בסך הכול היתה לי ילדות שמחה. שיחקתי בחצר הענקית של הבית. בבוקר הייתי מתעורר וכבר מתחיל לרדוף אחרי ה'חוּרוּסְהָא', התרנגולים, מנסה לתפוס את הכרבולת האדומה שלהם, או את השקית האדומה שיורדת מהמקור של ה'בּוּגָלֶמוּהָא', תרנגולי ההודו, או יורד למרתף ומבלה עם היונים שגידלנו.
"אבל ברחובות המרוחקים יותר מהרובע היהודי הסיפור היה אחר. יום אחד שלח אותי אבא לגבות חוב מאחד הלקוחות שלו, שגר במרחק של שישה רחובות מהבית שלנו. כשהגעתי קרוב לבית של בעל החוב, התאספה סביבי כנופיה של נערים. הם קראו לי 'ג'וּד', יהודי, ואספו מקלות ואבנים.
"נבהלתי ואמרתי להם, 'אנחנו לא עושים רע לאף אחד.' אבל הם משכו בכוח את הידיים שלי כאילו היו גומי שנמתח, קרעו לי את החולצה והצליפו במקלות על הרגליים שלי."
מורד השתתק לרגע קט, ופרי ליטפה את ידו ברכות. עיניה עודדו אותו להמשיך. "כאב לי מאוד," אמר בעודו נועץ את עיניו הכהות בנקודה דמיונית על הקיר המזוהם, "הרגשתי שאני אבוד. ניסיתי להגיע ללב שלהם. אמרתי להם: 'גם אנחנו אנשים מאמינים. יש לנו ספר כמו הקוראן שלכם.' אבל הדיבורים שלי לא עזרו. הסתכלתי מסביב ופתאום ראיתי חבר מהכיתה רוכב על אופניים. חשבתי שאלוהים שלח לי את הגואל והמושיע, כי לחבר הזה עזרתי לפעמים בלימודים. צעקתי אליו בכל הכוח, 'הוסיין, הוסיין, הם מרביצים לי.' הוא התקרב והרים את היד שלו גבוה, ואני הייתי בטוח שתכף יצעק עליהם שיפסיקו להרביץ לי, אבל הוא צעק, 'תרביצו לו,' צחק צחוק מרושע והסתלק.
"הנערים האלה הרביצו לי בכל הגוף, ובכל הזמן הזה הייתי מכורבל כמו עובר על האדמה. הכעס, הכאב, ההשפלה והפחד התחברו כנראה יחד ועזרו לי להתגלגל בין הרגליים שלהם, ופתאום קמתי, זינקתי מהמקום וברחתי בלי להסתכל אחורה. רצתי כל הדרך עד שהגעתי הביתה מתנשם, פצוע ומריח מדם, ריח שהזכיר לי חלודה. אמא ניקתה לי את הפצעים וחבשה אותם בסמרטוטים נקיים עם כורכום וצעקה על אבא: 'איך אתה שולח את הילד לבד? כמעט הרגו לי את הילד!'
"למחרת פגשתי את הוסיין בבית הספר. 'פֶּדָאר סָג, בן כלב,' קיללתי אותו. 'אתמול ביקשתי ממך עזרה. למה אמרת להם להרביץ לי?' הוסיין העביר לשון בין השפתיים וענה לי: 'סתם צחקתי, מה, הם באמת הרביצו לך?' קיללתי אותו, 'זִירֶה גֶל בֶּרִיד', לך לעזאזל, והפניתי לו את הגב."
פרי ישבה מכווצת ותלתה במורד עיניים חומלות.
"אני לא שוכח את המכות האלה עד היום," התוודה. "אני מרגיש אותם אפילו עכשיו כשאני מדבר איתך."
היא האזינה להמיית העצב בקולו, לקחה את ידיו בידיה וליטפה אותן שוב, אך אחרת. "איפה בדיוק כואב?" שאלה כמו אחות רפואית.
"כאן, וכאן וכאן," כיוון את אצבעה אל לבו, אל ידיו ואל רגליו. והיא נשקה לו בכל החלקים. "וגם כאן וכאן," הוסיף משולהב ממטר הנשיקות, עד שקמה ועמדה ופסקה: "נראה לי שהגוף שלך הבריא לגמרי. לך לישון, אני אשגיח, זאת המשמרת שלי."
•••
ביום השמיני להתבצרות בתא, פרשה הבשורה כנפיה והביאה זמרתה אל בין החברים: "הערב בשעה שבע יוצאים לדרך." פרי נמלטה אל הטלפון הציבורי ושילחה את הבשורה לדרכה.
כמיומנים בהכנות למסע ההימלטות, שבו פרי ומורד והתארגנו לקראת היציאה המחודשת. פעמי החירות צלצלו באוזניהם.
בתחושת דֶה זָ'ווּ המתין להם הוואן החבוט, שבתוכו כבר היו ישובים החברים הוותיקים למסע, ולפניהם הנהג והאשם, ואותה אזהרה חזרה כהד: "אם עוצרים אותנו ושואלים לאן אנחנו נוסעים, התשובה: 'לחתונה בפַרְהַנְגִיָאן.'"
המסלול מוכר, כמו גם ההסתעפות מהדרך הראשית לנתיב החולי, העקבים הנוקשים על רגבי העפר המוצקים, הקושי בנשיאת המשא, העייפות הנוגסת בהם, הזהירות, ההשתטחות, אֶבִּי על ידיו של מורד, אילנה נודדת מידיה של פרי לידיו של בֶּהְנָם וחוזר חלילה, ו... ההמתנה לסוסים.
"עד כאן הכול חזר על עצמו," לחשה פרי לאוזנו של מורד. "אני מקווה שמכאן יתחיל החידוש." העיניים ניסו לחדור את האפלה ולזהות את הסוסים העולים מן האופק. האוזניים היו כרויות למשמע הפרסות, או שמא מצהלות הסוסים.
שוב עיכוב. שוב האשם יוצא לברר. שוב הם נותרים משוללי מגן ומושיע. הפעם נושאים כולם תפילה. התפילה השקטה סוחפת, מטעינה כוחות, אינה מאפשרת לתקווה לכבות.
והנה הגיע האשם. אולי בשורה טובה בפיו.
איש לא העלה על דעתו שהסיפור כולו יתמחזר ויסתכם במשפט: "חייבים לחזור עכשיו כדי שנשיג את האור."
תחושת רפיון אחזה בחבורה. לא היה בכוחן של הידיים המידלדלות לשאת את משא התיק או הילד. הרגליים סירבו לנוע. הלב סירב להאמין. הפנים התעננו והמבט בהה בחלל האפל ולא קלט מאומה פרט לחידלון.
אט אט הלך ועלה מתוך אין האונים נחשול של זעם שהתעבה ופרץ במטחים כבדים. האשם התגונן. "האשמה מוצדקת," הודה, "אבל הבטיחו לי שהסוסים יגיעו."
הפיות החמושים בחֵמה יוקדת המשיכו לטַווח לעברו צרורות בשמם של מוּלָכי השולל התמימים שנלכדו זו הפעם השנייה במקסם השווא. האוויר הקר נספג בפרץ של רותחין, והרוח השיבה מלחמה וחטפה הברות והותירה מילים קצוצות ושבירות.
"אין לנו זמן," דבק האשם בשלוש המילים היחידות שהיתה בהן ישועה לעת זו.
הזעם קיפל זנב. ההיגיון תפס פיקוד, וכבר נרכנו ורתמו את התיקים ואת הילדים, ודבוקה אנושית החלה צועדת בעקבות גבו השפוף של האשם.
אם עד כה חזרה התמונה השנייה על זו הראשונה, הנה המתין להם חידוש. הדרך חזרה עברה במסלול שונה, קשה שבעתיים מקודמו. קודם לכן התקשו ההולכים על מדרך הרגבים הקשים, ואילו כעת המתינה להם אדמה חרושה שהושקתה, ומרבצי הקרקע נעשו בוציים.
פרי, עם התינוקת על גבה, התבוססה בבוץ ובפחדים, נחלצה והמשיכה, ושוב טבעה רגלה ועלתה. הגב כאב. הרגליים דאבו. משפחת זָאדֶה עשתה את דרכה בקצב קבוע, ואילו היא ומורד ובֶּהְנָם, שנשא שלושה תיקים, עיכבו את הטור ופוררו את הדבוקה. היא מלמלה "שמע ישראל", שמעה את אֶבִּי ממלמל אחר אביו וחשבה, באיזה חטא חטאו ילדַי שהם צריכים לשאת את החוויה המפוקפקת הזאת?
אופל הלילה חיפה עליהם במלוא כובדו. קודם לכן מעולם לא דימתה פרי את האפלה לשמיכה רכה וידידותית. היא ביקשה ממנה שתמשיך לחבוק אותם ותאריך שהותה עמם לכל אורך דרכם הקשה והמתמשכת. אניצי אור אקראיים חמקו אל תוך העלטה וחצבו בה ניצוצות מטרידים, אבל הם נעלמו כלעומת שבאו, ושוב אפף אותם החושך.
עתים נדמה שראתה דמות אדם, או שמא היה זה איכר? רגליה המשיכו לנוע, כמו מעצמן, וככל שקרבה נעלמה הדמות, והיא הבינה שהפחד בלבד הוא שתעתע בה.
היא כשלה ומעדה עד שנעצרה. כוחותיה הגיעו לכלל מיצוי. בֶּהְנָם מסר תיק אחד למורד, את שני התיקים האחרים רתם לגבו, ליפף בזרועותיו את אילנה והמשיך ללכת עם התיקים על גופו. מורד הזדחל עם אֶבִּי על גבו ותיק חבוק בידו. היא ניגשה אליו, ליקטה שביבי כוח, תמכה בגבו ודחפה אותו קלות. מתי זה ייגמר? תהתה, כשלפתע נשמע קולו של בֶּהְנָם: "עִצרו!"
היא פנתה לאחור ולא ראתה דבר. בצעדים זהירים קרבו כולם אל מקור הקול. בֶּהְנָם שקע בתוך הבוץ. היא נחפזה לחלץ מידיו את אילנה והלינה: "'בָּה יֶה דָס נֶה מִישֶׁה דוֹתָה הֶנְדוּנָה וָר דָר" (פתגם: אי אפשר לשאת שני אבטיחים ביד אחת). האשם הנהן ונטל ממנו את התיקים, ובֶּהְנָם חילץ את רגליו מהבוץ כשהוא מותיר בתוכו אחת מנעליו. הוא לקח את אילנה והמשיך להתקדם.
האשם, מונע על ידי רגשות אשם, שב אל מקום הטביעה, הפשיל שרווליו וחיטט בידיו בתוך הבוץ הטובעני, ולא הרפה עד אשר איתר את הנעל והשיבה לבעליה. פרי זיכתה אותו בלבה בנקודת זכות, אם כי התקשתה למחול לו על דרכו הפתלתלה.
בהגיעם לסמטה החולית, יגעים ומטונפים, התחדשה בערת חמתם. "אנחנו דורשים לקבל את כספנו בחזרה," דיבר מוּסָא חאן בשם הקבוצה. "אנחנו חוזרים הביתה."
"אל תעשו את הטעות הזאת," התחנן האשם. "כבר העברתי הרבה קבוצות. אל תסיקו מסקנות מוטעות. תאמינו לי שאני רוצה בטובתכם."
פרי שקלה אפשרות שמסכה מכסה את פניו. ואם כך הדבר, היתה רוצה לדרוש ממנו להסירה. בקצה נעלה בטשה באדמה הטובענית ובלשונה הגועשת פעפעו מילים בטמפרטורה גבוהה שאיימה להגיע לנקודת רתיחה. "האמון בך יצא לחופש," התפרצה הלבה בשצף קצף, והוא הסית ראשו הצדה, אם מחמת דבריה הקשים ואם מעצם העובדה שהדברים יוצאים מפיה של אישה.
"אנחנו רוצים מעשים ולא דיבורים," דרש מוּסָא חאן. "עד עכשיו רק הבטחת ושום הבטחה לא קיימת. עוד כמה פעמים אתה מתכוון לעשות לנו את הספורט הזה? דבר גלויות. מהן כוונותיך?"
"הקשיבו, יש סוסים אבל הם לא מספיקים לקבוצה גדולה. כשהקבוצה גדולה - הסכנה להיתפס גדולה יותר."
"אז למה לא אמרת את הדברים האלה מראש? למה טרטרת אותנו לשווא?"
"כי חשבתי שאיתכם זה יצליח. טעיתי. בשום מקרה זה לא יצליח. אתם חייבים להתפצל. בקבוצות קטנות 'הַטְמָן', בוודאות, נצליח."
"בסדר," קבע מוּסָא חאן. "נחליט בינינו מי ימשיך ומי ישוב לעת עתה לטהרן."
בפעם השלישית שבו לפקוד את ה"מוּסָפֵר חָנֶה", כשלבם חצוי בין הרצון להמשיך ולממש את תוכניתם ללא עיכובים נוספים, לבין תחושת הפקפוק שהזהירה אותם בנוגע ליכולתו של האשם לממש את התוכנית. "מה הטעם לנסות שוב אם אנחנו לא יושבים על העגלה הנכונה?" לחששה פרי, ספק לה ספק לשָהְלָה חאנום, ובתוך כך טפטף בה רצון זהיר לחזור הביתה, להתקלח, לטהר את גופה ולאגור כוחות מחודשים לקראת הבאות.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
שרה אהרוני / שתיקה פרסית
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרי המקור: נוית בראל
עורכת הספר: דפנה שחורי
עורכת הלשון: ורד זינגר
מעצבת הכריכה: דנה ציביאק
הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak
הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר
לוחות: צביקה שרויטמן
סדר: טפר בע"מ
תודה לכותבי הספרים הבאים:
1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985.
2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988.
3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
