-31-
בלילה ההוא צעקה טטיאנה מתוך שינה ואמרה דברים שפול לא הבין. הוא היה די בטוח שהיא מדברת רוסית. הוא שם לב שזה קורה לה מדי פעם. הוא רכן לנחם אותה, למחות את דמעותיה, והיא רק לפתה אותו ומשכה אותו אליה בנחישות.
בבוקר שאל אותה מה היה החלום שהסעיר אותה כל כך.
"החלום הזה חוזר אלי לעתים קרובות. אני נמצאת באיזשהו מקום גדול, בחוץ, עם הורי ועם אחי, ואז אני מסתכלת אחורה ומתברר לי שהורי נעלמו."
"קרה לך פעם משהו כזה?"
"פעם הם לקחו אותי לגן חיות בווינה, כשהייתי קטנה, והלכתי לאיבוד. כנראה ראיתי דוכן גלידה, ופאפא אמר לי שאני אקבל גלידה רק אחרי ארוחת הצהריים. לכן הלכתי לחפש את הגלידה בעצמי, כשהוא ומאמא הסתכלו על הקופים. והם איבדו אותי."
"ומה קרה?"
"אחד השומרים ראה אותי ושאל אותי איפה הורי, ואמרתי לו שאני לא יודעת. הוא קנה לי גלידה. בסופו של דבר, הורי ניגשו לאבטחה, והשומר מסר להם אותי. אבל לא קשה להבין כמה זה הפחיד אותם! המחשבה הזאת, לאבד ילדה בעיר זרה."
"וחוץ מהמקרה הזה, אבא שלך עזב אותך כשהיית קטנה?"
היא נראתה עצובה ושתקה רגע. "הוא נסע לעתים קרובות. לתקופות ארוכות. אמא שלי אמרה לי מתי הוא יחזור, והוא גם התקשר אלי בטלפון. ובכל זאת פחדתי שהוא לא יחזור. לפעמים אני חולמת שאני בשדה התעופה. אני אומרת להורי שיחכו רגע, כי אני רוצה לקנות משהו, וכשאני חוזרת מהחנות, הם כבר לא שם. אני מחפשת אותם עוד ועוד, אבל אני לא מוצאת. אני שואלת אנשים, והם מטלטלים את הראש מצד לצד. אני קוראת להם מאמא! פאפא! אבל הם אינם, ואיכשהו אני יודעת שהם לא יחזרו לעולם, שהם עזבו אותי בכוונה והם אבדו לי לעד. אני מנסה לצעוק ולקרוא להם, אבל שום צליל לא יוצא לי מהפה. אני מתאמצת לצרוח, אבל אני מצליחה רק להשמיע מין ציוץ גבוה כזה. כאילו לקחו לי את הקול."
"ואף פעם לא דיברת על זה בטיפול כלשהו?"
"בטח שכן. לא פעם הייתי בטיפול. וכל הפסיכולוגים אמרו לי שיש לי חרדת נטישה."
"אבחנה מבריקה... שעוזרת מאוד..." אמר פול במרירות.
"כן, ממש מבריקה ומקורית," אמרה טטיאנה בעצב. "אז אל תנטוש אותי."
"בחיים לא," אמר פול.
-32-
חדשות רעות התפשטו במהירות באקווינה, כמו בכל עולם הכספים. ככל שהחדשות היו רעות יותר, כך הן נפוצו מהר יותר. והחדשות האלה היו רעות במיוחד.
מחלקת ההכנסה הקבועה של אקווינה השקיעה סכום עצום עשרה אחוז מנכסי החברה בחוב ארגנטיני. ועכשיו היו החדשות מרוחות בכל רחבי המרשתת, ב"וול סטריט ג'ורנל" המקוון, בבלומברג ובכל מקום אחר: ארגנטינה הגיעה לחדלות פירעון.
בזמן שפול השתעשע בווניל ממדגסקר, מחלקת ההכנסה הקבועה של אקווינה איבדה את התחתונים. ליתר דיוק, איבדה ארבע מאות מיליון דולר. סכום שמחק את כל הרווחים האחרים של אקווינה.
אסון. לא נותרו מזומנים בחברה, לא נותר במה להשקיע, ופירוש הדבר שהצוות של פול לא יוכל לקנות מניות. כל הפעילות הוקפאה. ואף אחד לא יקבל בונוסים.
כולם הושפעו מכך, גם מי שלא היה לו שום קשר לכישלון. אנשים עזבו את החברה בהמוניהם. בתוך יום אחד הבין פול שאין לו שום עתיד באקווינה.
עוד באותו יום אחר הצהריים קיבל פול שיחת טלפון ממגייס. מדי פעם הגיעה אליו שיחה כזאת. ציידי ראשים מושמצים בדרך כלל בתעשייה, אבל כולם משתמשים בהם, והפעם פול החליט לענות לשיחה. עניין אותו לשמוע את ההצעה.
כל אנשי וול סטריט ידעו מה קרה באקווינה. כולם הריחו דם במים. המגייס התקשר מטעם קרן הגידור הגדולה ביותר בעולם, ברידג'פורט ושות', שהמשרד הראשי שלה שכן בסטמפורד שבקונטיקט. המייסד והמנהל היה סטיב ד'אוראציו, ושווייה היה עשרים וחמישה מיליארד דולר. בשנת 2008, כשכמעט כל קרנות הגידור קרסו, ברידג'פורט עלתה בעשרה אחוז. ד'אוראציו הוציא ספר שכלל עצות ועקרונות השקעה. הוא קרא לו "חוכמה".
ברידג'פורט ושות' נודעה כמקום עבודה נצלני ואכזרי. שלושים אחוז מכל העובדים החדשים עזבו אחרי שנה. פול נשבע תמיד שלעולם לא יעבוד שם.
"בוא נשמע מה יש לך להגיד," הוא אמר לצייד הראשים.
טטיאנה היתה בבית והאכילה את פושקין. הכלב היה אנין טעם, ואכילה לא היתה הפעולה החביבה עליו. כשפול הגיע הביתה, מיהר פושקין אל דלת הכניסה כדי לקדם את פניו, קפץ והניף את כפותיו הקדמיות, כפי שמעולם לא עשה קודם לכן כשפול הגיע.
פול חיבב כלבים, אף על פי שלא גידל כלב בעצמו, אבל ניסיונותיו להתחבב על פושקין נכשלו עד כה. בדרך כלל, כשניסה לגחון אל היצור הקטן וללטף אותו, מיהר פושקין להתרחק ממנו. כלב של אישה אחת.
"חזרת מוקדם יותר," אמרה טטיאנה ונישקה אותו. "אני זקוקה לעזרתך."
"אני חייב לשתות משהו," אמר פול.
"אתה יכול לעשות לי טובה ולפתוח קודם את הסתימה בשירותים?"
אחת הבעיות הקשות בבניין הישן הזה היתה נטייתה של האסלה להיסתם. מיום שעבר לגור עם טטיאנה, נאלץ פול לא פעם לפתוח סתימות באסלה מלאכה שלא מצאה חן בעיניו כל כך. קושי נוסף היה ממדיה הקטנים של הדירה: כמעט לא היה לו מקום לבגדים, והוא נאלץ להניח אותם בערימות מסודרות על כיסא או שניים.
כשחזר מהשירותים, הושיטה לו טטיאנה כוסית ויסקי פוֹר רוזֶס עם קרח. היא קנתה לו ויסקי כשעבר לגור איתה. לעצמה מזגה כוסית של יין רוזֶה ויספֵּרינג אנג'ל.
הם ישבו אל שולחן המטבח הישן שלה, המצופה באמייל, ופול סיפר לה מה קרה באקווינה. נדרשו הסברים; היא לא הבינה איך אפשר להשקיע בחובות של מישהו אחר, אבל כשסיפר לה שלא יקבל בונוס (החלק הגדול ביותר בהכנסה השנתית שלו בדרך כלל) ואין לו שום סיכוי לקידום, הבינה יפה.
הוא סיפר לה על שיחת הטלפון מצייד הראשים.
"נשמע שזאת הצעה טובה," אמרה. "תקבל אותה?"
"אני אספר לך משהו על סטיב ד'אוראציו," אמר. "ממקום העבודה הראשון שלו פיטרו אותו כי הוא הכניס אגרוף לבוס שלו כשהוא היה שיכור."
"אוי."
"הוא נבֵלָה בקנה מידה עולמי. הוא קורא לשיטה שלו כנות קיצונית. זאת אומרת שהוא וכל הממונים והמנהלים בחברה לא מהססים להתייחס בגסות לכפיפים שלהם. כשמגיעים לעבודה בבוקר, צריך לנעול את הטלפון האישי בתא אחסון. כל העובדים נמצאים במעקב כל הזמן. ד'אוראציו מפורסם באמרה שלו, 'אם שום דבר לא מדאיג אותך, כדאי שתתחיל לדאוג'."
"אתה לא תעבוד שם, נכון?"
הוא נעץ בה מבט חד משמעי.
"טוב מאוד," אמרה. "וההצעה של אבא שלי?"
"את רוצה שאני אעבוד אצל אבא שלך, מה?"
"אני? אל תבין אותי לא נכון, פאשה. אני רוצה לתמוך בך. אני רוצה שתעשה בדיוק מה שאתה רוצה לעשות."
"זה לא יפריע לך?"
"בעיני, זה יכול להיות נחמד, אבל זאת החלטה שלך. באמת."
למחרת בבוקר נראו כל אנשי אקווינה מדוכדכים. הם התקבצו פה ושם ודיברו בעצבנות על מה שעומד לקרות. מייקל רודריגז טפח על שכמו של פול ואמר, "אַדיוֹס, חבר."
"אתה עוזב?"
"התקבלתי לעבודה בבָּאוּפּוֹסט, בבוסטון. פחות כסף, אבל..."
"מזל טוב. מקום נהדר."
"מה איתך? אתה נשאר?"
פול הניד את ראשו.
"כבר אמרת לקארפּ?" קארפ היה המנהל הישיר שלהם, ובדרך כלל ישב במשרד שלו ולא התערב בנעשה. "או לברני?"
"אני צריך לכתוב כמה דוא"לים," אמר פול.
הוא כתב לקארפ, ואחר כך כתב לברני והודה לו על הכול.
כעבור עשרים שניות נשמע צליל של דוא"ל נכנס. ברני ביקש ממנו להיכנס מיד למשרד שלו.
פול ציפה שברני ינסה לשכנע אותו לא לעבור לחברה של ארקדי, ולכן הגיע אל משרדו כשהוא חמוש בטיעונים. אבל ברני ישב ברפיון על כיסאו ונראה תשוש, לא נמרץ כמו תמיד. הוא אמר, "אני מבין לגמרי."
"שאני עוזב?"
"גם אני במקומך הייתי נוהג ככה."
"תודה על ההבנה."
"אני בטוח שיש לך הרבה אפשרויות. אם אתה רוצה שאני אתן לך המלצה, רק תגיד."
"תודה, אבל נדמה לי שאני יודע לאן אני אעבור."
"בוריס בּאדֵנוב?"
"מי?"
"בטח אף פעם לא ראית את הסדרה 'הרפתקאות רוקי ובּוּלווינְקל'?"
"לפני זמני."
"בוריס באדנוב היה האיש הרע. נדמה לי שהוא היה רוסי. הוא קרא לעצמו רשע מדופלם. היה לו שפם דק כמו עיפרון. הוא דיבר במבטא רוסי כבד."
פול הניד את ראשו לאט.
"בוא נלך לרדת על איזה סטייק, בסדר?" אמר ברני.
הם יצאו לאכול סטייק באומאלי, פאב אירי במנהטן, שברני אהב במיוחד. מקום אמיתי כזה, שמגישים בו נקניקיות, מחית תפוחי אדמה, פשטידת רועים, סטייקים משובחים וצלי טלה אירי. החלונות הצבעוניים באולם המרכזי הוסיפו לו נופך כנסייתי. ברני נהג לפקוד את אומאלי עוד כשהיה סוכן בורסה צעיר, ופשוט התאהב במקום. שאגת התנועה מהרחוב היתה עמומה, לשמחתו של פול.
הם פתחו בקוקטייל בירה בּלֵק אֵנד טֵן, שכבת גינֶס מעל בּאס אֵייל.
"איזה מין חברה גאלקין מנהל?" שאל ברני. "לא מדובר בקרן גידור."
"קרן השקעות. אני חושב שהקרן פשוט מנהלת את הכסף שלו, את תיק הנדל"ן שלו, וכדומה. מין משרד משפחתי עטור תהילה."
"מה ההיקף שלהם?"
"לא יודע."
"מה השווי שלו, של גאלקין?"
פול אמר לברני את המספר ששמע. מספר גדול.
"ואתה יודע מאיפה זה בא, כל הכסף שלו?"
פול לא ענה. הוא לגם ארוכות, הניח את הכוס ומשך בכתפיו.
ברני ענה על השאלה בעצמו: "לא ברור, כן? כי אתה יודע, יש שמועות על גאלקין. שהוא התחיל את דרכו בחיסול המתחרה שלו בעזרת פצצה שהוא שם לו במכונית."
"באמת?" אמר פול.
"שהיריבים שלו מתו בכל מיני דרכים משונות."
"אתה לא באמת מאמין לשמועות האלה, נכון?"
"זאת הבעיה. זה כמו ללכת במערה שבה אתה פשוט לא יודע מה מצפה לך מעבר לפינה. לא כדאי לך להציב את עצמך בעמדה כזאת, פול."
הסטייקים הגיעו, מרחששים על מגשי אלומיניום, עשויים במידה בינונית, כמו ששניהם אהבו. הם ניגשו למלאכה, אבל ברני המשיך לדבר. "אתה יודע מה זה צוּרֶעס?" אמר.
"בחייך, ברני," אמר פול בפה מלא בשר. הוא הכיר את ברני זמן רב, כך שידע שפירוש המילה ביידיש הוא "צרות".
"בכל מקרה, לעבוד אצל בני משפחה זאת ההגדרה של צורעס. אתה רוצה לעבוד אצל החותן שלך?"
פול משך בכתפיו וחייך חיוך עקום.
"חוץ מזה, תראה, אנחנו מסתדרים יפה, אתה ואני."
"אני יודע," הודה פול. "באמת לא נעים לי כל העניין הזה."
"החבר'ה הרוסים האלה, האוליגרכים או איך שלא תקרא להם אתה לא יודע אם הם פושעים או לא. אתה לא יודע באיזה צד הם."
"באיזה צד? ברני, אנחנו לא במלחמה הקרה. לא מדובר על קפיטליסטים נגד קומוניסטים. כולם פה בצד של הקפיטליסטים. הם רוצים לעשות כסף, וזה גם הצד שלנו, נכון?"
"אני לא חושב שזה פועל ככה," אמר ברני ותחב לפיו עוד נתח גדול מהבשר המשובח. דממה השתררה כשלעס. לבסוף בלע. "אני זקוק לך, בנאדם. כמו אז, כשחפרת בקוואליר והצלת אותי מהרבה בלגנים משפטיים. וגם מבושה. היית ממש גיבור."
"תודה. אני בהחלט מעריך את זה."
"אולי נוכל למצוא סידור של שותפות. זאת אומרת, בהתחלה יהיה קצת לחוץ, אבל בעוד חמש שנים, אתה כבר תמריא."
"אני חושב שכבר הגעתי להחלטה," אמר פול.
"אוקיי. אם כי אני באמת חושב שאתה עושה טעות, פול."
"אני מעריך את דעתך, אבל אני לא מסכים איתך," אמר פול.
ברני הנהן. "חבל לי נורא שאתה הולך, אבל זה לא העיקר. אני אומר לך כחבר. זאת טעות. אל תלך בכיוון הזה."
חלק חמישי
כישורי התחמקות
הווה
-33-
הבהוב אור קלוש נראה מבעד לענפים שיצרו את קירות המאורה המאולתרת שלו. אולי פנס של מישהו. צעדים נוספים נשמעו.
ואחריהם קולות, קלושים בהתחלה. השעה היתה שלוש בלילה: אלה לא מטיילים. הקולות הלכו וגברו בהדרגה, ופול הבין שהוא שומע כמה אנשים שמדברים ברוסית. אולי השניים שהגיעו אל הבית שלו והרגו את אלק ווד. הבחור הגדול והקירח, וברזין, ששערו הג'ינג'י כבר האפיר. השניים שרודפים אחריו, ואולי גם אנשים נוספים.
הוא התיישב באטיות. גופו נדרך. הוא ראה איך הבריון של ברזין הרג מטווח אפס את אלק שוטר שלא היה היעד שלהם. הם יעשו הכול כדי לחסל אותו. אחרי חמש שנים הם איתרו אותו סוף סוף, ופול היה בטוח ששום דבר לא יעצור אותם מלהיפטר ממנו.
הוא שמע שאחד האנשים אומר באנגלית, "העיר הקרובה..." או כך לפחות היה נדמה לו שנאמר.
השני השיב, אבל פול לא הצליח להבין את דבריו.
הוא שמח שנקט את כל אמצעי הזהירות כשהקים את המדורה וכשכיבה אותה. ממרחק כמה מטרים לא היה אפשר לראות שום סימן לכך שהוא היה כאן.
אחד האנשים, ברזין כנראה, המשיך ואמר משהו על "גרנט אנדרסון".
השני ענה והזכיר את המילה "יער". ואת המילה "בריחה".
אולי הם הגיעו למסקנה שפול מתקדם לעבר לינקולן. אחרת, איך הצליחו להתקרב כל כך? הקולות הלכו ונחלשו. הם המשיכו הלאה.
הוא חיכה. הקשיב. עכשיו כבר כמעט לא שמע אותם. חמש דקות נוספות ישב במחסה שאביו לימד אותו לבנות, ולבו רעם. כשהקולות נעלמו לגמרי, קם בזהירות, הסיט את הענפים, החליק וירד מהסלעים ונעמד על קרקע היער. מרחוק ראה נצנוץ פנס. הם עברו קרוב אליו, אבל לא ראו אותו, ולכן המשיכו ללכת בין העצים.
החושך הכבד לא אִפשר לו להתקדם בלי פנס, ולכן חזר אל המאורה והחליט לנסות לנוח עוד קצת, עד שהשמש תעלה.
הוא ניסה לישון, אבל המחשבות דהרו במוחו. מראה אחד עינה אותו במיוחד תמונה דוממת של פרדריק ניומן על סירת הדיג, ברגע שהחץ פגע בצווארו. פול ידע שהאיש בא להרוג אותו, ובכל זאת, מעולם לא הרג מישהו לפני כן.
הוא תהה איפה שרה, אם כבר עזבה את דריפילד. הוא קיווה שכן. ואם כך, כנראה לא קרה לה שום דבר רע.
אבל אולי היא עוד לא עזבה את העיר, והם הגיעו אליה? הוא לא הרשה לעצמו לשקול את האפשרות הזאת. מחשבה איומה מדי.
הוא תהה אם היא התקשרה לטלפון החד פעמי שלו. הרי נתן לה את המספר. אולי היא השאירה הודעה.
הוא הוציא את הטלפון והדליק אותו. הצג הראה שאין קליטה. הוא רצה להתקשר לשרה כדי לראות מה שלומה, לוודא שהכול בסדר אצלה.
הוא הזכיר לעצמו שאם אין לו קליטה, גם לרודפיו אין קליטה.
אבל אולי יש להם טלפון לווייני. אפשרות סבירה בהחלט.
בסופו של דבר, למרות המחשבות המעיקות והבטן המקרקרת, הוא נרדם שוב.
כעבור זמן מה התעורר כי טיפת מים נשרה על פניו, ועוד אחת, ובעקבותיהן חדרו עוד ועוד מבעד לענפים. בדיוק מה שחסר לי. עדיין שרר חושך, אבל עכשיו גם ירד גשם.
-34-
הוא השאיר מאחור את חייו כפול ברייטמן. בכל החומרים שמצא ברשת האפלה נאמר במפורש, לעולם אל תסתכל אחורה. אתה חייב להניח שהעולם הקודם מת. מי שלא מסוגל להרפות מהעבר, ייתפס בסופו של דבר. יש אנשים שמתנחמים באלכוהול ובשיחות טלפון לאנשים שאהבו פעם. אלה ייחשפו בסופו של דבר.
גרנט אנדרסון, כמו שפול דמיין אותו, עבד במשך שנים בעמותה בארץ רחוקה, כמו אוגנדה, ומעולם לא היה לו כרטיס אשראי כי הוא לא נזקק לכרטיס אשראי. אבל ממה יוכל להתפרנס? מה הכישורים שלו?
במילים פשוטות הוא היה חסר כישורים כמעט. פול ברייטמן ידע כמובן לבחור מניה או לתכנן השקעה. אבל הכישורים האלה לא התאימו לזהות של גרנט אנדרסון. גרנט עסק במלאכת כפיים, לא לבש חליפות ארמני ועניבות הרמס ולא טס במחלקת עסקים. הוא מעולם לא עלה על מטוס פרטי.
פול ידע שהוא יצטרך לחיות חיים פשוטים וצנועים. בלי מסעדות יוקרה ולימוזינות. החיים האלה נגמרו. הוא קנה כרטיס נטען, למקרה שיהיה חייב להשתמש בכרטיס אשראי. הוא מצא מודעת דרושים לעוזר בבית מלאכה לבניית סירות. המשכורת היתה גרועה, אבל לפחות שולמה במזומן. שלטונות המס לא יודעים רחמים. אם יצטרך להגיש דוח למס הכנסה, הזהות החדשה תיחשף, והרוסים ימצאו אותו.
הוא נאלץ להיזהר גם כשפתח חשבון בנק על שמו של גרנט. להקפיד שהחשבון לא יצבור ריבית, כי גם ריבית מדוּוַחת למס הכנסה. לא פשוט.
אבל אפשרי.
בבוקר השני שלו בדריפילד, לפני חמש שנים, ישב ליד הדלפק במזנון סטארלייט, שאף את הניחוחות העזים של האוכל הפשוט, והזמין ארוחת בוקר. שתי ביצי עין הפוכות, בייקון, צנים לחם מחיטה מלאה וכוס קפה.
"בסדר, מותק," אמרה המלצרית אישה גבוהה ודקה, בעלת שיער שחור קצר וצללית עיניים כהה. "תכף מגיע." היא מזגה קפה לספל גדול.
"תודה, פראן," אמר גרנט. שמה היה חרות על תגית פלסטיק שחורה שהיתה צמודה למדים התכלכלים שלה.
ההכנה היתה מהירה. כעבור שלוש דקות הביאה פראן את צלחת האוכל של גרנט. המזנון היה כמעט ריק, רק חמישה שישה אנשים ישבו לשולחנות ואכלו. השעה היתה שש וחצי בבוקר. פראן הביטה סביב אבל לא זזה ממקומה מולו, מעבר לדלפק.
"ביקור?" שאלה.
גרנט סיים ללעוס את הביצה שבפיו. הוא הניד את ראשו עד שהיה מסוגל לענות. "בדיוק עברתי לגור כאן."
"אה, כן?" היא נשמעה שמחה באמת. "ברוך הבא."
"תודה."
"מה מביא אותך אלינו?"
הוא שתק רגע. "עבודה," אמר.
המזנון התחיל להתמלא בהדרגה.
"איפה תעבוד?" שאלה פראן.
"אצל ג'ון קייסי, בונה הסירות."
"אה, באמת? הוא בא לכאן לעתים די קרובות. לארוחת ערב בדרך כלל." היא הסתובבה, קנקן הקפה בידה, ובירכה אישה שהתיישבה לדלפק לידו, המקום היחיד שנותר פנוי ליד הדלפק. "בוקר טוב, שרה. מחכה לשולחן או...?"
"גם כאן בסדר," אמרה האישה שנקראה שרה. היא היתה חיננית, גבוהה ויפה, בעלת עיניים חומות זהובות ושיער חום ארוך. הוא שיער שהיא כמעט בת שלושים. היא הדיפה ריח של עשן עצים, ולבשה ז'קט פליס תכלכל ומכנסי ג'ינס.
"כרגיל?" שאלה פראן ומזגה קפה לספל.
שרה הנהנה.
"תכירי את התושב הכי טרי בדריפילד," אמרה פראן לשרה.
גרנט הושיט את ידו אל הבחורה. "אני גרנט," אמר.
פול רעד, כי נוסף על הגשם היה גם קר מאוד. ועדיין היה חשוך מכדי לנווט ביער. הוא ישב מתחת לסלע ומשך מעליו את השכמייה והרפידה האטומה שלה. כך לפחות הוא לא נרטב. קרקורי הבטן שלו הגיעו לאוזניו. הרעב היה עז עד כדי סחרחורת. עדיין נשאר לו חצי חטיף חלבון, שצריך להספיק לו עד שיגיע ללינקולן. שלושים ושש שעות. עוד יממה וחצי. אם יהיה לו מזל.
הוא הרשה לעצמו לאכול רבע מהחטיף, והשאיר רק את הרבע האחרון. הרעב לא שכך, ונוסף על כך תקף אותו גם צמא עז. ככל שאוכלים יותר, נזכר, הגוף צריך יותר מים.
הוא אסף את שמיכת הפליס וגלגל אותה בתוך יריעת הברזנט, כדי שהמים לא יחדרו לתוכה. מעליהן הניח את יריעת האלומיניום. הוא חשב לאסוף קצת גשם כדי לשתות, אבל בתיק היה לו רק ספל אלומיניום, שלא יאסוף הרבה.
אחרי כשעה נוספת של ישיבה במאורת הסלע, עלתה השמש, והשמים התבהרו משחור כהה לאפור פלדה. השעה שש חלפה, אבל הגשם נמשך ואפילו התחזק. גשם שוטף, שתופף בעוצמה שבוודאי לא תימשך זמן רב.
הוא שלף את המפה, אבל בלי לדעת איפה הוא נמצא ואיפה הצפון, לא היה בכך טעם. הוא תהה לאן פנו הרוסים. הם המשיכו הלאה, ולכן הם נמצאים עכשיו לפניו. אבל מה פירוש "לפניו"? מערבה יותר? כיוון אחר? לא היתה שום דרך לדעת. כנראה הם התקדמו בעקבות סימנים שהעידו שמישהו עבר ביער כמו עלים שנמחצו וענפים שנשברו. אבל הוא נזהר לא להשאיר עקבות, או לפחות השתדל להמעיט בהם ככל האפשר. אז איך הם הצליחו להתקרב כל כך?
הגשם עדיין היה חזק מאוד. פול השתוקק להישאר במאורה שלו עד שהמטר ייפסק, אבל אז נזכר בדבריו של אביו: גשם הוא מסווה מושלם. הוא פועל לטובתך. הוא מוחה עקבות, הוא מעמעם רעשים, והוא מטשטש את הראייה של הרודפים. אלה הדברים שסטנלי זכר משירותו בצבא ורצה להנחיל לפול. אבל בעיני נער בן ארבע עשרה, כל זה נראה כמו משחק. כישורי התחמקות? ממי בן ארבע עשרה צריך להתחמק?
אם כך, כל עוד יורד גשם, כדאי שהוא ימשיך ללכת.
הוא לא הצליח לאתר את המערב: ענני הגשם בשמים הסתירו את השמש. מדי פעם, תוך כדי צעידה, בדק את הטלפון החד פעמי, אבל עדיין לא היתה קליטה. הוא רצה להתקשר לשרה, אבל לא היתה אפשרות כזאת.
הגשם ירד בעוצמה, השלפוחיות הכאיבו לו באצבעות רגליו, והיה לו קר. לפחות לא יורד שלג; לא עד כדי כך קר. כדי לעודד את עצמו דמיין את האש הנהדרת שמולה יוכל להתחמם בקרוב. עד שהבין שבגשם הזלעפות הזה הוא לא יוכל להדליק שום אש; סתם דמיון. והרי המצית לא פועל.
הגשם נחלש קצת, ופול הופתע כשנתקל בגדר אבן נמוכה ומתפוררת. בהמשך ראה ערימת לבֵנים אדומות, שנראו כאילו היו פעם חלק מארובה. כנראה שאריות מבתים הרוסים של עיירה נטושה, עיירת רפאים מהמאה התשע עשרה. הוא תהה למה העיירה ננטשה ומה קרה לתושביה. הם היו חוטבי עצים בוודאי. הוא נזכר שהיער הזה, בהרים הלבנים, נכרת ונשרף עד היסוד לפני מאה שנה. אנשים בנו כאן עיירה וחיו בה, עד שהחזירו את השטח לשליטתו של הטבע.
פול חלף על פני פלג קטן, שהתמלא קצת בזכות הגשם. מים זורמים היו בטיחותיים יותר. הוא הוציא את ספל האלומיניום מהתיק, כרע ליד הנחל וגרף קצת מים. הוא שתה, נמלא הקלה עצומה, מילא שוב את הספל ושתה שוב.
אחר כך הטה את ראשו והקשיב. כעבור זמן מה היה נדמה לו שהוא שומע קולות. הוא מיקד את תשומת לבו וניסה לקבוע אם הם מתקרבים או מתרחקים. הם לא דעכו. הם נעו לעברו.
הוא הרים מקל שאורכו כעשרים וחמישה סנטימטרים ונעץ אותו באדמה. עוד שיטה למצוא את הצפון. אבל השמים היו מעוננים מדי: המקל לא הטיל שום צל. מה עושים עכשיו? צריך לשים אבן קטנה בקצה הצל שמטיל המקל, לחכות עד שהצל יזוז קצת, ולשים אבן נוספת בקצה החדש. עד כאן זכר את הפרטים. ומה עושים אחר כך? איך מפענחים את המרווח בין האבנים? הוא לא זכר. אבל בלי צל, בלאו הכי לא יוכל לעשות כלום.
דרך נוספת לקבוע כיוון היא להשתמש בעלה שצף בשלולית מים. אבל גם פרטיה של השיטה הזאת פרחו מזיכרונו.
רגע. אזוב גדל בצד הצפוני של העצים, לא? או שהכלל הזה לא נכון בכל המקרים?
ואולי יוכל למצוא את כוכב הצפון בקצה "הידית" של "העגלה הקטנה"? אבל בשביל זה יצטרך לחכות עד רדת החשיכה. וגם אז יוכל לעשות את זה רק אם השמים יהיו נקיים מעננים.
חשוב מאוד לדעת למצוא את הצפון, ככה אבא שלו אמר תמיד. וגם לדעת לטהר מים ולהבעיר אש. כן, ברור שזה חשוב, אבל הוא לא הקשיב בתשומת לב, ולכן נכשל שוב ושוב. אתה לא עושה את זה נכון.
עדיין לא היתה קליטה סלולרית, ולכן לא היה יכול להיעזר בנווטן. אלא רק להמשיך לנוע ולקוות שהוא מתקדם מערבה. אחר כך, כשהשמש תתחיל לשקוע, הוא יוכל לדעת איפה המערב.
הקולות הלכו והתרחקו. אולי הפעם אלה רק מטיילים?
הוא היה חייב להמשיך. לא היתה לו שום דרך לדעת איזה מרחק עבר. לא היו סימני דרך שיעזרו לו לאמוד את המרחק. רק בזכות שעון היד שלו ידע כמה זמן חלף.
כעבור כמה דקות שמע מסוק מעל.
חלק שישי
צעצועים פגומים
חמש שנים קודם לכן
-35-
כשהגיע ליום העבודה הראשון שלו בחברה החדשה, חשב פול שארקדי גאלקין יקדם את פניו. אבל כשהציג את עצמו לפני פקידת הקבלה היפה והצוננת, היא רק חייכה בנוקשות, הנהנה ואמרה, "אני אודיע למר פְרוֹסְט." פול לא ידע מי הוא "מר פרוסט". לא מסרו לו תרשים ארגוני וגם לא אמרו לו מי יהיו העמיתים והמנהלים שלו. הוא ידע רק שהחברה נקראת אג"ף בע"מ, שם סתמי למדי, שפירושו היה "ארקדי גאלקין פיננסים".
כעבור כמה דקות צץ במבואה גבר גבוה וקירח, בחליפה יקרה ובמשקפיים במסגרת קרן כהה. הוא היה בעל מצח רחב, פה קטן, פרצוף מוארך ואוזניים גדולות. בארשת רצינית אמר, "מר ברייטמן?"
"פול," הוא השיב, התקדם והושיט יד. "נעים מאוד." הוא הגיע בחליפה ועניבה, כי לא ידע איך מקובל להתלבש בחברה הזאת. לכל היותר, הוא יוכל להסיר את העניבה.
"פול. שמעתי עליך לא מעט. יצא לך שם טוב. אני שמח שאתה מצטרף אלינו."
"תודה רבה. התחושה הדדית לגמרי."
למר פרוסט היה מבטא זר קל מאוד, רוסי כנראה, אם כי שם המשפחה שלו לא היה רוסי. הוא היה בעל כתפיים רחבות של ספורטאי ונע בקלילות, כמו חתול. בהליכה מהירה וזריזה, לאורך מסדרון מהודר, הוא הוביל את פול אל משרדו החדש.
הוא ערך לו היכרות עם הסייעת החדשה שלו, מרגו וִיטְווֹרְת, שסייעה גם לעמיתו צ'אד פוֹרֶסטֶר. מרגו היתה אישה נאה, שחורת עור, ושערה השחור הקצר היה מגולח בצדי הראש. היא נראתה פיקחית ונחמדה, ומיד מצאה חן בעיניו של פול. שולחנה ניצב מחוץ למשרדים שלו ושל צ'אד.
המשרד של פול לא היה גדול במיוחד, אבל מהחלונות שלו נשקף נוף עירוני יפה. על שולחן מהגוני ניצבו צג תלת מסכי וטלפון. לא יותר מזה. בצדו השמאלי של החדר היתה ארונית. הוא יֵשב לשולחן כשגבו מופנה אל הנוף המרהיב. אבל סוף סוף יש לו משרד אמיתי משלו.
משרדי החברה היו מפוארים. עץ דובדבן ואריחי שחם, אורות רכים, שתי מרפסות, וחדר כושר מלא, כולל מלתחות ומקלחות. חדר הקפה היה מדהים. מכונת קפה גרמנית אוטומטית, שהכינה אספרסו וקפוצ'ינו. מקרר מיצים שבו שלושים סוגי מיץ. מגשי ארוחת בוקר ועליהם חצאי כעכים עם גבינת שמנת, סלמון מעושן וחביתות קטנות מסוגים שונים. קערות גדושות פירות (פטל, אננס טרי, תותים, מנגו ופפאיה). ארוחת הבוקר פונתה באחת עשרה, ואז הוגשה ארוחת הצהריים. כמו מזנון בלתי פוסק במלון ארבע העונות.
מר פרוסט לקח את פול לחדר הישיבות, אל מפגש הבוקר שכבר החל. שנים עשר נוכחים. שתי נשים בלבד. ארקדי לא היה ביניהם. פול שם לב שהתלבושת האחידה לגברים היא חולצה מכופתרת, בלי ז'קט ובלי עניבה. רוב הגברים נעלו נעלי ספורט מעור.
כשנוצרה הפוגה בשיח, הציג מר פרוסט את פול לפני הקבוצה. "הוא הגיע אלינו מאקווינה נכסים," אמר. "הוא יהיה מנהל תיק המניות האמריקאיות."
מר פרוסט הציג במהירות את עמיתיו "איוואן מַטלובסקי, נדל"ן; צ'אד פורסטר, שווקים מתעוררים; ג'ייק לארסֶן, הון סיכון," וכן הלאה, עד שהגיע לבסוף אל ניקולאי גאלקין. ניקו תואר כמשתייך ל"מיזמים מיוחדים", הגדרה שפירושה היה כנראה משרת ראווה של מקורב לשלטון: הוא קיבל משכורת כדי לא לעשות כלום. פול תהה בעל כורחו אם מישהו מהם יודע שהוא עצמו בן הזוג של טטיאנה, בתו של הבוס, אבל אף אחד מהם לא התייחס לכך.
אחר כך לקח אותו מר פרוסט אל המשרד הפינתי הגדול של הבוס, ארקדי גאלקין (המשרד של פרוסט היה צמוד אליו, ראה פול). גאלקין נחלץ מעמדתו שמאחורי השולחן ופסע לעברו. הוא לבש חליפה כחולה משובחת עם עניבה תכלכלה. הוא דיבר ברוסית מהירה, ומר פרוסט השיב לו ברוסית קולחת לא פחות, כמו רוסי מלידה.
"אני מזהיר אותך שפול מדבר רוסית," אמר גאלקין לפרוסט באנגלית.
"בקושי," אמר פול.
מר פרוסט נפרד מהם ויצא.
גאלקין חיבק חזק את פול. "ברוך הבא למשפחה," אמר.
פול חייך. הוא חשב שהצטרף למשפחה כשהתארס עם טטיאנה.
"ראית חדר קפה?" שאל גאלקין.
"מרשים מאוד."
"מרשים? אם אתה לא נזהר, אתה עולה צ'יק צ'ק עשר קילו. טטיאנה בטח לא רוצה בעל עם כרס עוד לפני היריון," אמר וצחק.
פול הצטרף אל הצחוק, ממניעים אחרים. שעשע אותו שההרצאה הזאת נשמעת מפיו של גבר בעל כרס מזדקרת.
"הרבה הטבות יש לעובדים בחברה שלי. ביטוח בריאות הכי טוב שיש. ארוחת בוקר וצהריים, כל יום, משף פרטי. אבל במה שקשור לחברה, אתה לא חתן שלי. אני לא נותן לך יחס מועדף. גם אף אחד אחר לא. אני מציע לא לספר לאף אחד על חתונה עם בת שלי."
"אני מבין. אבל שמועות מתפשטות מהר," אמר פול.
גאלקין משך בכתפיו. "אתה שכיר כמו כל אחד אחר, עובד חדש. אתה מדווח למנהל שמעליך, יוג'ין פרוסט."
"ברור. זה השם המקורי שלו?"
"הוא נולד יבגני מורוזוב. אתה יודע מה זה מורוז?" פול הכיר את המילה. "כפור", כלומר, "פרוסט", בתרגום לאנגלית. "הוא נולד ברוסיה אבל חי כאן תמיד. אני סומך עליו בלי..." גאלקין נופף באצבעו הלוך וחזור בזמן שחיפש את המילה המתאימה.
"בלי סייג," הציע פול.
"כן. בלי סייג. מר פרוסט הוא מייצג שלי. הוא מנהל בכיר," חזר גאלקין ואמר. "בדרך כלל אני לא כאן."
"אוקיי."
שתיקה השתררה. גאלקין חייך, ובמשך רגע ארוך הביט בפול באי נוחות, כאילו הוא מתלבט מה לומר. בסוף הנהן ואמר, "קצת הופתעתי שקיבלת הצעה שלי לעבוד פה."
"למה?"
"כי אני מה שאנשים קוראים 'אוליגרך'. לאוליגרכים יש תדמית לא טוב באמריקה. עם כל דעות קדומות שיש בארץ נגד רוסים. רוסופוביה קוראים לזה."
"אני עומד להתחתן עם רוסייה, אל תשכח."
"כן. נכון. אבל אתה עבדת בחברה של יוקרה, ואנחנו לא כל כך יוקרה."
"אקווינה היא לא בדיוק גולדמן זקס."
"נו באמת. אקווינה, שקוראים לה על שם בית של ברני קובאן במרתה'ס ויניארד? אני קורא זה יוקרה."
פול צחקק. "אוקיי... מבין."
גאלקין מחא כף אל כף, לאות שהשיחה נגמרה. "טוב," הוא אמר כשניווט את פול לעבר הדלת, "אם רק תוכל לשכנע בת שלי לגור במקום טוב ולא חור מחורבן באיסט וילג'."
-36-
בהפסקת הצהריים ניגש פול לחדר הקפה כדי לבדוק את המגוון. כמה עובדים נוספים כבר היו שם. צ'אד פורסטר, בחור מתקרח, בעל שיער זהוב צהבהב ומבט עמום, אמר לו שלום. הוא נראה מבוגר מפול בכמה שנים.
"אנחנו שכנים למשרד, נכון?" אמר לו פול. "יש לנו סייעת משותפת?"
צ'אד הנהן. "ברוך הבא לאוסף הצעצועים הפגומים," אמר.
"אני ג'ייק לארסן," אמר עמית נוסף שפול כבר פגש בפגישת הבוקר. ג'ייק היה בחור גבוה, בעל שיער חום די ארוך, עם פסוקת באמצע. הוא הושיט יד אל פול. "נעים להכיר, פול." הם לחצו ידיים. "אל תתייחס לדברים שצ'אד אומר." שלושתם צחקו בנימוס.
כפי שראה בחדר הישיבות, כולם לבשו מכנסי בד, חולצה עם צווארון פתוח ונעלי ספורט מעור. תלבושת אחידה של חברת השקעות פרטית. גאלקין ומר פרוסט הקפידו על תלבושת רשמית יותר, כנראה כאות לכך שהם הבוסים.
"אני מתרשם שאין בחברה הרבה נשים, מה?" שאל פול. "ראיתי רק שתיים בישיבה הבוקר."
"ובאקווינה זה לא היה ככה?" שאל לארסן.
"כן, בדיוק אותו דבר," הודה פול.
"אז אנחנו לא כל כך שונים מחברות דומות בשוק," אמר לארסן. "סתם סקסיסטים כמו כולם, אני מניח." הוא שתק רגע. "אבל אנחנו שונים מבחינות אחרות. עוד תראה. אני חייב לחזור למשרד שלי." לארסן נופף והלך.
"למה הוא התכוון?" שאל פול את צ'אד.
חיוכו של צ'אד התפוגג קצת. "רוצה לשתות משהו בהמשך? אני אוכל לספק לך סקירה קצרה, אם תרצה."
"נשמע מצוין," אמר פול. נראה לו הגיוני להיפגש עם עמיתיו באופן לא רשמי, מחוץ לעבודה, אם רק אפשר. ואם כך, למה לא ביום הראשון? "תודה, צ'אד. אני אשמח לפטפט קצת." הוא קטף עינב ממגש הפירות. "האוכל כאן תמיד איכותי כל כך?"
"לא מתקמצנים כאן על אוכל."
"הבוס עצמו הזהיר אותי שאני אשמין אם אני לא אזהר."
"מי, פרוסט?"
"ארקדי."
"גאלקין אמר לך דבר כזה?" פורסטר צחקק.
"כן, ועוד הוא, שנראה כמו המפטי דמפטי." הוא הצטער על האמירה כבר ברגע שבקעה מפיו בדיחה קלושה ומעליבה. את מי הוא מנסה להרשים כאן?
פורסטר עיווה את פניו והניד את ראשו. "אוזניים לכותל."
אוזניים לכותל... זאת אומרת, "תיזהר, אנשים מרכלים". אבל בכל חברה יש אנשים כאלה, חשב פול בלבו.
במהלך השעות הבאות הוא השתדל להתעדכן בכל מה שאפשר, ללמוד את התיק, לרשום לעצמו מה הוא רוצה להוריד או להוסיף. בהדרגה התחיל להכיר את החומר. שווי הנכסים בחברה של גאלקין היה כחמישה מיליארד דולר. מתוך זה, כשני מיליארד היה במניות אמריקאיות. הנתח הזה היה באחריותו. הוא תהה מה קרה לקודמו בתפקיד.
צ'אד צץ בפתח משרדו ב 19:30, בדיוק כשפול התחיל להתעייף. "הגיע הזמן להתקפל," הכריז. הוא לבש וסט פּוּף כחול מעל החולצה המכופתרת הכחולה, וכובע של היאנקיז שהסתיר את קודקודו המתקרח. הוא הרכיב משקפיים אופנתיים, שחורי מסגרת. נעלי הסטן סמית שלו היו נקיות למשעי.
"צודק, רעיון טוב," אמר פול לצ'אד. הוא שלח מסרון לטטיאנה: חוזר מאוחר. יוצא לשתות עם עמית חדש.
שני הגברים פסעו אל המעלית, שהורידה אותם למבואה. צ'אד היה בערך בגובה של פול, אבל קצת יותר רזה ממנו. הוא כבר החליט מראש על פאב מסוים, במרחק כמה רחובות משם. הם שוחחו תוך כדי הליכה.
"אז אתה עוסק בשווקים מתעוררים, כן?" שאל פול. "על מה אתה עובד עכשיו?"
"אני משקיע במפעל שבבים חדש בהודו, באנרגיה סולרית בברזיל, בעסקות כרייה באפריקה. אתה יודע. אז... אתה אחראי על מניות אמריקאיות, מה? מרשים. קידום גדול, לא?"
"אני חייב להודות שכן," אמר פול.
הם הגיעו לפאב ישן ומפואר, בעל מראה ניו יורקי של פעם תקרת פח, בר מהגוני יפהפה, מאחוריו מראָה בעלת שוליים משופעים, ומַשתנות בסגנון של פעם בחדרי השירותים.
הם התמקמו ליד שולחן בעל מראה מהוה.
"לחיי עמיתים חדשים," אמר צ'אד והרים את בקבוק הבירה שלו.
"ולחיי הוותיקים," השיב פול, השיק את הבקבוק שלו בזה של צ'אד ולגם. הוא הבחין בשעון של צ'אד פּאטֵק פיליפ שעולה עשרות אלפי דולרים בוודאי. הוא שם לב שרבים מהבכירים בחברה של גאלקין עונדים שעונים יקרים, אבל למען האמת, גם בחברה של ברני זה היה ככה.
"איך העמיתים שלנו? חובבי ממון?"
צ'אד הניד את ראשו. "אין שום קשר לחיבה, לחובבנות או לתחביב. יש לך פה עסק עם אנשים פיקחים, מנתחי מידע מבריקים, אלופי חשיבה. אם המספרים שלך לא עולים, אתה בחוץ. למעלה או החוצה, אלה שני הכיוונים האפשריים."
פול הנהן. "כן, הגיוני."
"אתה צריך לגלוש בשיא המהירות לכיוון הדסקית שנחבטת. לא מדובר באיזו קרן הון פרטי מיוחסת, שבה הדבר הכי חשוב הוא להצטרף לקאנטרי קלאב הנכון, לדבר על פוטבול מכללות ולהיות חבר של כולם. אצל גאלקין עובדים אנשים הרבה יותר מחושבים. והרבה פחות חברותיים."
פול חייך ולגם מהבירה. שיחתם נמשכה. המלצר הביא להם משקה נוסף. צ'אד סיים את הבירה הראשונה שלו והמשיך לשנייה, ועכשיו התחיל להיפתח קצת. לספר בדיחות, שרובן לא היו מצחיקות. "הֵיי," אמר כעבור זמן מה, "שמעת על חבילת האינטרנט הרוסית?"
"לא, מה זה?"
"750 קג"ב," אמר צ'אד והתגלגל מצחוק.
פול צחק בנימוס. הוא נזכר שכבר שמע פעם את הבדיחה הזאת. "הזהרת אותי שיש אוזניים לכותל. זאת אומרת שמומלץ לא לצחוק על הבוס שלנו?"
"מחוץ למתחם זה בסדר, אבל במשרד כדאי מאוד להיזהר." צ'אד ישב בניצב לפול. הוא לכסן אליו מבט. "אז אתה נשוי לבת של הבוס."
הנה זה הגיע.
"אממ... עוד לא נשוי. אנחנו מאורסים, למען האמת... מי סיפר לך?"
"כולם יודעים."
גבותיו של פול התרוממו במהירות. לא היתה סיבה להפתעה, ובכל זאת זה היה מעצבן. "ארקדי מעדיף שאני לא אפיץ את זה. חוץ מזה, היחס אלי לא יהיה שונה מלכל אחד אחר, אז..."
"נו טוב, בהצלחה לך. כאילו זה מה שיקרה בפועל. אתה החתן של הבוס. הוא בחיים לא יפטר אותך."
פול הניד את ראשו. הוא לא ידע מה להגיד. זה נכון? איך הוא יכול לדעת? "למה אמרת שאנחנו אוסף של צעצועים פגומים? באיזה מובן? אם כולנו 'אלופי חשיבה'?"
"כל אחד כאן פישל איכשהו בעבודה הקודמת שלו."
"באמת? מה אתה עשית?"
"מה עשיתי? בעבודה הקודמת שלי הנפקנו חברה בבורסה, ואני החלטתי לשמור בצד קצת שמנת לאחד הלקוחות שלי."
"באיזה אופן?"
"סידרתי שהוא ישקיע בסבב הגיוס שלפני ההנפקה. ואז עשיתי מין תרגיל התחמקות. סידרתי שהוא יוכל לעקוף את תקופת החסימה ולמכור את המניות שלו תכף אחרי ההנפקה. עשיתי לו טונות של כסף."
"אבל עברת על חוקי התהליך. אני מבין. אז פיטרו אותך?"
"ועוד איך. ואף אחד לא היה מוכן לקחת אותי. אבל לגאלקין זה לא הפריע."
"הוא היה הלקוח?"
צ'אד חיוך באטיות אבל לא ענה.
"וגם כל האחרים עברו עבירות כאלה?"
"אלה שאני יודע עליהם כן. ג'ייק סחר מהצד במניות פרוטה בלי לדווח למקום העבודה שלו. הם גילו ופיטרו אותו."
"בגלל עסקה במניות פרוטה?"
"עסקה שמבוססת על מידע פנים שנודע לו במהלך העבודה שלו בחברה. בלתי חוקי בעליל."
כל הפאשלות האלה, פול שם לב, היו עבירות על כללי האתיקה. אבל הן לא גרמו הפסדים. גאלקין לא היה שוכר מישהו שהפסיד כסף. אבל לכאורה, הוא מוכן לשכור אנשים שרימו. לא במקרה שלי, חשב פול. הוא לא עבר שום עבירה. להפך: הוא ביצע מהלך מרשים ביותר. ולא באמצעות תרמית.
"חשבתי שהלך עלי," אמר צ'אד. "אף מקום עבודה לא חזר אלי. לא ידעתי מה אני אעשה. ואז גאלקין לקח אותי."
"אז מה העסקה?"
"שמעכשיו אני סותם את הפה. ולא מפשל שוב."
"אני מבין."
"גאלקין בחור מרתק," אמר צ'אד. "איך הוא בבית, בחיק המשפחה?"
"אני מחבב אותו." פול לא ידע מה עוד לומר. "איך הוא בתפקיד הבוס?"
צ'אד הניד את ראשו. "בלתי נראה כמעט. אף פעם אין לנו מגע ישיר איתו. הכול עובר דרך פרוסט. שהוא רוסי, אם לא שמת לב."
"שמתי לב."
"הוא כסחן. עוד תראה."
"הוא קיבל אותי ממש יפה."
"אבל אתה לא עובד רגיל, נכון?"
פול לא ענה. הוא לא ידע איך לענות על זה. האם באמת יש לו מעמד מיוחד מפני שהבוס הוא החותן שלו? יש להניח שכן. אבל הוא לא רצה להודות בזה.
"אני עוד לא יודע," אמר. "באמת שלא."
-37-
כעבור כמה ימים, כשישב במשרדו, קיבל פול שיחה ממאדי, אחת המזכירות של גאלקין, שביקשה ממנו להיכנס אל משרדו של הבוס באחת בצהריים. כשהגיע לשם, ראה שלא רק גאלקין מחכה שם, אלא גם אדם נוסף, גבוה וכסוף שיער, בעל חזה רחב, שנראה כמו שחקן פוטבול לשעבר.
גאלקין לא ערך היכרות ביניהם. הוא חיכה עד שפול התיישב על אחד הכיסאות מול שולחנו, ואז אמר פתאום, "אתה יודע מה זה שפע?"
ההקדמה הזאת נשמעה כמו שאלה מכשילה בקורס פילוסופיה במכללה, ולכן ענה פול בחיוך סבלני, "אולי עדיף שתגיד לי?"
"המילה הזאת, 'שפע'. אתה יודע שאני לא טוב באנגלית, אז אני בודק מילים באנגלית. אני בודק מילה 'שפע'. לפני הרבה זמן, פירוש שלה לא היה 'כסף', אלא 'רווחה'. 'אושר'. אבל שפע הכי חשוב של בן אדם זה משפחה, נכון?"
"שפע קשור גם לכסף," ציין פול.
גאלקין הניד את ראשו. "כסף הוא תעלת הגנה מסביב לטירה. להגן על עצמך ועל משפחה שלך מעולם שהוא לא צפוי, שרוצה לעשות נזק. כסף מגן על שפע שלך. מבין אותי?" הוא טפח באגרופו על לבו.
עכשיו פול הבין. גאלקין מדבר על הסכם ממון. הסכם קדם נישואים.
ואז, בלי הסבר נוסף, הציג ארקדי את שחקן הפוטבול לשעבר, כסוף השיער. "ביל דָאוּלינג," הוא אמר. "עורך דין שלי. ביל, זה מר ברייטמן. חתן שלי לעתיד. פאבל, זה שֵׁם שלו ברוסית."
"פאבל," אמר עורך הדין ולחץ בחוזקה את ידו של פול.
"פול, למען האמת."
"פול. כך אכן נמסר לי." דאולינג הרים מזוודת מסמכים ממתכת כסופה, הניח אותה בזהירות על לוח השולחן העשוי זכוכית ופתח אותה. הוא שלף שלוש תיקיות כחולות, גדושות מסמכים, והושיט אחת מהן לפול. "זהו הסכם ממון מקובל בין גבר לאישה."
"אולי כדאי שאני אַראה אותו לעורך הדין שלי?" שאל פול.
עורך הדין השיב: "אתה יכול בהחלט לפנות לעורך דין משלך."
"אם תסלחו לי רגע?" אמר פול. למעשה, לא היה לו עורך דין. הוא נזכר בחבר פיקח מהמכללה, שלמד בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה. בראד סַרקיזיאן ייצג חבר משותף בגירושים יקרים מאוד. הוא ופול לא היו קרובים במיוחד, אבל זה השם הראשון שעלה במוחו. הוא ערך חיפוש מהיר בטלפון שלו ומצא את מספר הטלפון של המשרד של בראד. הוא יצא מהחדר של גאלקין והתקשר.
"משרדו של בראדלי סרקיזיאן, מריל מדברת."
"שלום, אני חבר ותיק של בראד מהמכללה. פול ברייטמן. אני צריך לדבר איתו."
"האם הוא יֵדע על מה מדובר?"
"תגידי לו שזה פול ברייטמן וזה חשוב."
כעבור כמה שניות ענה סרקיזיאן לטלפון, בקול רם ונחוש. "ברייטמן! מה שלומך, לכל הרוחות?"
"הֵיי, בראד. תודה שהתפנית בשבילי."
"אני יכול לעזור לך במשהו? הכול בסדר?"
"למעשה, חדשות טובות, אבל אני צריך עצה. אני מתחתן עם אישה ששמה טטיאנה גאלקין." הוא שתק רגע וחיכה לגניחת הזיהוי או לפחות לברכת מזל טוב, אבל שום דבר כזה לא נשמע. "אבא שלה רוצה שאני אחתום על הסכם ממון." הוא העיף מבט לאחור, אל המשרד של גאלקין, וראה שארקדי שקוע בשיחה עם דאולינג.
"אוקיי," אמר בראד. "היא מקורבת לארקדי גאלקין?"
"הבת שלו, נכון."
"אוליגרך רוסי. כך שעורך הדין שלו הוא ביל דאולינג, יש לשער."
"נכון."
"משרד קטנטן, אבל הם עושים את רוב הגירושים של עשירי מנהטן. דאולינג יודע את העבודה. בכל מקרה, תשלח לי את ההסכם בדוא"ל ואני אנסה להעיף מבט בבוקר. אל תחתום על שום דבר עד שאני מתקשר אליך."
"אוקיי. תודה, בראד." הוא לחץ על העיגול האדום לסיום השיחה וחזר אל חדרו של גאלקין.
"תוכל לשלוח לי עותק ממוחשב?" שאל פול את עורך הדין.
"כמובן."
פול מסר לדאולינג את כתובת הדוא"ל שלו ואמר, "בוא נעיף מבט." הוא פתח את התיקייה הכחולה. המסמך כלל שמונים וחמישה עמודים. בעמוד הראשון היה כתוב:
הסכם קדם נישואים
שנערך ונחתם ב_______ בתאריך ______
בין: פול א' ברייטמן מהעיר ניו יורק שבמדינת ניו יורק,
לבין: טטיאנה ארקדייבנה גאלקינה מהעיר ניו יורק שבמדינת ניו יורק...
פול רפרף על המסמך במהירות גבוהה. שמונים וחמישה עמודים של מלל דחוס, בשפה משפטית סבוכה ("הצדדים מתחייבים הדדית לבצע, להצהיר, להמציא כל מסמך, ולנקוט כל פעולה, הנחוצים, מועילים או מומלצים לשם מימוש מטרות הסכם זה, וזאת על פי דרישת הצד השני..."), וגאלקין ועורך הדין שלו עמדו וחיכו.
העיקרון הבסיסי היה: מה שהיה שלי לפני הנישואים נשאר שלי, ומה שהיה שלך נשאר שלך. נראה הוגן. אם כי הוא לא התכוון להודות בכך.
באחד העמודים פורטו הנכסים של בני הזוג. לטטיאנה היו פחות נכסים ישירים מכפי ששיער: קרן נאמנות ששווייה כמה מיליוני דולרים. אבל בהמשך הגיע פול למידע נוסף: "מוּטֶבֶת של קרנות מהותיות שערכן עולה על מאתיים מיליון דולר."
במקום מסוים במסמך היה פול אמור להצהיר מה הם נכסיו. שום בעיה: חיסכון קטן בחשבון פנסיה, וסכום לא רע בהשקעות. פחות ממה שיש לטטיאנה. הרבה פחות.
פול הרגיש שזהו רגע מכונן בחיים, וכל החלטה שיקבל תהיה בעלת השלכות מכריעות, ולא משנה מה יחליט. גם לפני כן ידע שטטיאנה עשירה מפני שהיא הבת של ארקדי גאלקין, אבל העושר שלה לא עניין אותו. אם יחתום על החוזה הזה, ואם הוא וטטיאנה יתגרשו בשלב מאוחר יותר, הוא לא ירוויח מזה גרוש. נראה לו הוגן. חשוב שהיא תדע שהוא מתחתן איתה בגללה ולא בגלל הכסף שלה.
"תנאים די קשוחים," אמר לגאלקין, שהגיב בחיוך.
"רק אם תתגרשו."
"טוב, תרשה לי לשאול אותך משהו. אתה היית חותם על הסכם כזה לפני הנישואים הראשונים שלך?"
גאלקין משך בכתפיו. "אני בחיים לא הייתי חותם על הסכם זה."
פול צחק.
"אבל מצב שלך שונה," המשיך גאלקין. "עצה שלי: לא להתגרש."
-38-
האסלה שוב נסתמה.
פול הגיע הביתה, נישק את טטיאנה וניגש לפתור את הבעיה.
טטיאנה ישבה ליד שולחן המטבח ועבדה במחשב הנייד שלה, ערכה תצלומים ועישנה סיגריה אלקטרונית. "תודה רבה," אמרה. היא סגרה את המחשב ושאפה מהסיגריה.
"מה קרה שאת מעשנת?"
"אבא אמר לי שעורך הדין נתן לך היום הסכם ממון לחתימה."
"נכון."
"והוא אמר שהעברת את זה לעורך הדין שלך."
"נכון, אבל..."
"אוי, פאשה, זה נורא בעיני. הסכם ממון זה כמו..."
"טטיאנה..."
"כמו לתכנן גירושים עוד לפני החתונה!"
"עשיתי כמה שינויים קטנים, אבל אני אחתום על זה, דוּשֶׁנקאיָה." הוא התחיל להשתמש מדי פעם בכינוי החיבה הרוסי.
"כן? אבל מה עם עורך הדין שלך?"
הוא כבר התקשר שוב אל בראד סרקזיאן ואמר לו מה הוא מתכוון לעשות, ובראד אמר לו בלי כחל וסרק שהוא יצא מדעתו. "אתה מבין כמה כסף אתה יכול לעשות מהעסקה הזאת?" אמר.
"כן," אמר פול, "אבל אין לי שום כוונה להתגרש ממנה."
"ככה כולם אומרים, פול. עד שהם מתגרשים, ואז הם תמיד תמיד מתחרטים." בראד רצה לערוך עשרות שינויים ייהרג ובל יעבור, הוא קרא לזה.
פול אמר עכשיו לטטיאנה, "עורך הדין שלי חושב שנפלתי על הראש. אבל אני מתכוון לחתום על ההסכם כמעט כמו שהוא."
"באמת?"
"אני רוצה שתדעי שהכסף שלך לא מעניין אותי, אוקיי? אני רוצה שזה יהיה ברור לך."
היא כרכה את זרועותיה סביבו וחיבקה אותו זמן רב. הוא חש את דמעותיה על צווארו. "פחדתי מהתגובה שלך!" אמרה. "חטפתי כזה דיכאון חשבתי שזה יפריד בינינו."
בזמן שהתחבקו, אמר פול, "לא, ברור שלא. אבל לדעתי, הגיע הזמן שנחפש דירה אחרת. שיש בה מקום לשנינו. עשינו עסק?"
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
בת האוליגרך / ג'וזף פיינדר
מאנגלית: שרון פרמינגר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עריכת התרגום: אירית מילר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
סדר: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
