חיילת מתפללת (ישראל, 1980)
סליחה, בטוח שזה הכיוון שמתפללים?
העברית שלו היתה עילגת, מבטאו האמריקני הכבד לא הקל על ההבנה. עיניו לא הביטו בעיני אלא התמקדו בחול שלמטה. רעש הים הפריע לי לשמוע מה הוא אומר.
מצטערת, לא הבנתי. מה שאלת? לקחה לי שנייה להבין שהוא פנה אלי מפני שבדיוק סיימתי תפילת שמונה עשרה של מנחה. כן, הייתי מתפללת אז בקביעות, שלוש תפילות ביום.
הבטתי באיש שניגש אלי, וראיתי הוא צעיר משחשבתי. היו לו פאות ומעיל ארוך. אחר כך אלמד: כך מתלבשים חסידי סאטמר. אבל ממתי חסידי סאטמר ניגשים לחיילת על חוף הים של תל אביב ומתחילים לדבר איתה?
בכל אופן, כך הכרנו.
לאיזה כיוון מתפללים, חזר הבחור ושאל.
משועשעת, הצבעתי על הכיוון הנכון. פה הים במערב, ירושלים במזרח. הנה, שם.
העברית שלו היתה עילגת אבל רכה, כשהסביר לי שתכף עובר זמן מנחה, שזו הפעם הראשונה שלו בתל אביב, שהוא הגיע לענייני עבודה מניו יורק.
הלכתי לאיבוד, הודה בפני, בעידן שלפני הטלפונים הניידים והג'י פי אס. רציתי לראות את הים.
הוא נעמד להתפלל על החוף. בחור בפאות וזקן ומגבעת, גלימה ארוכה, מאחוריו פסעו נערות בבגדי ים, אבל הוא רק כיסה את עיניו במטפחת כחולה שהוציא מכיס מעילו, והתפלל.
נהניתי להביט בו בתפילתו. משהו בו ריגש אותי. הוא לא נראה לי מפחיד מדי. היה משהו טוב בעיניו, אף שבקושי הביט בי.
כשסיים את תפילתו הופתע שאני עדיין שם. כאילו חיכיתי לו.
לאן אתה צריך להגיע? שאלתי. באמת חיכיתי, הבנתי שהבחור צריך עזרה.
נקב בשם המלון שהוא מתארח בו.
זה לא רחוק, אמרתי. אלווה אותך לשם.
אם הצעיר המזוקן וארוך המעיל היה נבוך, הוא לא הראה את זה. פסענו ברחוב הירקון זה לצד זה, במרחק מתאים. שותקים. זה נראה בהתחלה כמו פגישה חד פעמית ברכבת או במונית. שאלתי איך קוראים לו, ומה הוא עושה כאן. שִימחֶה, אמר, ואת הח' הגה בסגול. שימחֶה. סיפר לי שהוא עובד אצל אבא שלו, בברוקלין. אביו סוחר גדול, הם שייכים לקהילת סאטמר בוויליאמסבורג. אמנם עיקר פעילותו בניו יורק, אבל לקוח אחד שלו התעקש לפגוש אותו בארץ ישראל. לכן הגיע לכאן.
הוא לא סיפר לי אז, עדיין, כמה גדולה היתה תשוקתו לראות עולם, כמה היו קשים עליו כלליה של חסידות סאטמר להישאר בשכונות הקהילה, לא להתפזר, לא לנסוע. יש אלף יהודים בעולם, וכולם גרים בוויליאמסבורג, אמר הרבי מסאטמר. מה יש לראות עוד?
אז אתה סוחר? שאלתי אותו. פה בארץ אנשים שנראים כמוך לא עובדים בכלל. רק לומדים.
אני רואה חשבון, ענה, והיתה גאווה קטנה בקולו. לימים יספר לי כמה אהב מספרים ושנא מסחר. איך היה קורא בהיחבא ספרי מתמטיקה. אתה כמו דני ב"המיועד", אמרתי לו בפעם הראשונה מני רבות כשהגיע ארצה שוב, והפעם בעיקר כדי לפגוש אותי. אז הוא כבר הזמין אותי לבית קפה כשר למהדרין בתל אביב. לא שמעת על חיים פוטוק? שאלתי. לא, הוא לא שמע. סיפר איך לקח לו כמה שנים לשכנע את אבא שלו לוותר עליו כשותף למסחר, להסתפק בשותפות עם שני אחיו, ולשחרר אותו עצמו ללימודים. הוא למד בקורסי ערב והצטיין. אחר כך עשה את כל הנהלת החשבונות וייעוץ המס של אבא שלו, ואז פנו אליו חברים נוספים בקהילת סאטמר. היום הוא רואה חשבון עשיר מאוד ועסוק מאוד. כמה טוב שהלקוח הארצישראלי שלו נזקק לו שוב.
כבר עשיר ועסוק? תמהתי לי אז. בן כמה הוא כבר יכול להיות?
ואז נזכרתי שהוא לא שירת בצבא, ולא למד לבגרות, והחיים שם בקהילה שלו שונים לגמרי משלי, ולא שזה רלוונטי או משהו, אבל בכל זאת נבהלתי קצת.
אבל שם, ליד הים, לפני שנפרדנו בפעם הראשונה, ליד המלון שלו, הוא העז לבקש את מספר הטלפון שלי, והסכמתי.
מה שמה, אמר.
שמה? של מי? לקח לי זמן להבין שהוא מדבר אלי בגוף שלישי. כמו ביידיש, לשון כבוד. כמו סבא שלי. צחקתי. אני רות.
הוא הצטער ששמו אינו בועז, כך סיפר לי ימים רבים אחר כך. הוריו הצטערו כשסיפר להם ברמז על נערה שהכיר בארץ ישראל. מי שמע על חסיד סאטמר שפוגש בחורה ברחוב. בחורות פוגשים בשידוך, בנוכחות ההורים. לפחות בפעם הראשונה. אחר כך ירשו להם לשבת בחדר לבדם, כשהמשפחה בחדר הסמוך.
אבל היא דתית, אמר. חיילת.
חיילת? אמא שלו כמעט התעלפה.
כן, אמר, חיילת. אבל מתפללת.
יש אלף יהודים בעולם וכולם גרים בוויליאמסבורג, אמר הרבי מסאטמר. או לפחות, כך אומרים שהוא אמר. כששמחה סיפר לי על כך באחת מהפגישות שלנו התרגזתי ממש.
בוקר טוב, אמר. פעם ראשונה שאת שומעת על הרבי מסאטמר? זה מה שהוא חשב. בזה הוא האמין.
אז להתחתן איתי זה כמו להתחתן עם גויה?
זה מה שהרֶעבֶּע חשב. זה לא אומר שזה מה שאני חושב.
הוא אמר רעבע. כל פעם עמדתי נפעמת מול הזרויות הקטנות האלה. זה היה כשנפגשנו שוב, בארצות הברית. רצה הגורל שבת דודה שלי החליטה בדיוק להתחתן שם ונסענו, אני וההורים שלי ואחי הקטן, לחתונה במנהטן. שמחה לא האמין למזלו הטוב. נפגשנו בלובי של בית מלון, הרחק מוויליאמסבורג. הוא מצא חן בעיני. מאוד, אפילו. זיהיתי בעיניו את הברק הסקרני הזה, את אהבת החיים. את הפיקחות השובבה.
תדע שאני לא אוכל לחיות איתך ככה, אמרתי לו.
למה את מתכוונת ב"ככה"? שאל.
התכוונתי לבגדים שלו, לפאות. לכובע. אבל התביישתי להגיד. הוא הבין מעצמו ולא נעלב. אני הולך לקולנוע בסתר, סיפר לי. אני קורא ספרים, בעיקר פילוסופיה. למדתי באוניברסיטה, ונכנסתי גם להרצאות שלא היו כלולות בתוכנית הלימודים של ראיית חשבון. אל תראי אותי שאני "ככה". אני לא רק ככה.
אחר כך, כשבטח בי יותר, סיפר לי על ה"חבּורה". האנוסים.
התכתבנו המון. התכתבות בנייר ובמכתבים ובמעטפות ובבולים. בסוף התאהבתי בו בגלל המכתבים שלו. האנגלית שלו היתה נהדרת לקח לי זמן להבין שזה נדיר, אצל חסידים בויליאמסבורג ואני שיפרתי את האנגלית שלי. כתבתי לו בעברית והוא שיפר את העברית שלו. אחרי שנה התארסנו, וחצי שנה אחר כך התחתַנו. בשנה וחצי מהיכרותנו ועד החתונה עבר שמחה שינוי עצום, במראה החיצוני שלו בעיקר. בעולם הפנימי לא היה מה לשנות, הוא היה אדם פתוח, אוהב אדם וצמא לעולם ולכל מה שיש לו להציע. במובן הזה עזיבתו את סאטמר הורידה מעליו משא כבד לעייפה, והפכה אותו לאדם שמח עוד יותר מאשר היה קודם.
היתה חתונה קצת מוזרה. רוב האורחים היו מהצד שלי, את האורחים מוויליאמסבורג היה אפשר לספור על כף יד אחת. הוריו לא היו ביניהם. למעט החברים שהגיעו היו שולחנות נפרדים משל עצמם, עם אוכל בכשרות מיוחדת, כמובן. הגיעו חברים שלי מהצבא, ורקדו. איריס השתוללה משמחה, וקצת מעצב, כי אני מתחתנת. אחר כך עברנו לגור בקטמון ושמחה פתח משרד עצמאי עם שותף שהכיר בזכותי. שפרה, אחות של חזי, למדה איתי בתיכון. אף פעם לא היינו חברות טובות במיוחד אבל היא שמעה ממני על שמחה, וידעה שאחיה חזי בדיוק מחפש שותף. צמד השותפים החדשים, הישראלי והאמריקני, הסתדרו מצוין מהרגע הראשון. הם השלימו זה את זה. שמחה אהב את העבודה ואת המתמטיקה, אהב שטורים של מספרים הסתדרו יפה. חזי ידע לדבר עם הלקוחות. שמחה, שגילח את הפאות וקיצר את הזקן, הצליח גם להתגבר על המבטא האמריקני יידישאי החריף שלו. הפרידה החדה ממשפחתו הכאיבה לו, אבל הוא לא נתן לה להכתיב את חייו. שמח בביקורים הנדירים של אחיו, כעס על הוריו, התגעגע לאחיותיו. אבל נשאר איש שמח. המשרד הצליח מאוד. הם שכרו עובד נוסף, ואז עוד אחת. הם עברו ממשרד פצפון ברחוב חזקיהו למשרד גדול יותר בעמק רפאים.
עד שנולדו הילדים היינו נוסעים פעם בשבועיים לים. פינה חמה היתה בלבנו מהרגע הראשון לים של תל אביב. עם תרמוס של קפה וסנדוויצ'ים היינו יושבים על החול ומדברים, זכר לפגישתנו הראשונה. לקולנוע לא הפסקנו ללכת. לדעתי את צריכה לכתוב ספרים ולא לסדר אותם על מדפים, היה אומר לי שמחה כשסיימתי את לימודי הספרות שלי באוניברסיטה, אבל פחדתי לכתוב ואהבתי לסדר. אז המשכתי ללמוד ספרנות, והתקבלתי לעבודה בספרייה גדולה במרכז ירושלים, ולבסוף מוניתי למנהלת שלה. שמחה לא הסתיר מעולם כמה נהנה מהגישה החופשית שהיתה לו בזכותי לכל הספרים שבעולם, כמעט. באיחור ניכר השלים את השכלתו בז'ול ורן ובחסמב"ה, באיין ראנד ובטום קלנסי, וכן, גם את חיים פוטוק קרא לבסוף, כדי להבין למה אני קוראת לו "דני". קרא מכל הבא ליד, ואני ראיתי ורוויתי נחת. אלה היו השיחות בינינו שהכי אהבתי. סתם ככה, פתאום, היה יכול לומר לי משפט על מנשה התימני מחסמב"ה. בישראל כבר לא מדברים ככה, נכון? אצלנו בוויליאמסבורג דווקא כן.
ואני צחקתי וצחקתי. פעם שמחה ידע להצחיק אותי ממש.
השעה ארבע אחרי הצהריים כשהטלפון שלי מצלצל. חזי.
הוא ער? שואל חזי בטלפון. אני צריך לדבר איתו. דחוף.
הוא ער, אבל ספק אם... אני משתתקת, מתביישת להשלים את המשפט ספק אם הוא יבין, ספק אם יוכל לעזור. אבל חזי נשמע נואש ונחוש: אני מוכרח.
בהצלחה לך, אני עונה, ומעבירה לשמחה את הטלפון הנייד. זה חזי, השותף שלך, זוכר?
שמחה מחזיק בטלפון ולא יודע מה לעשות איתו. הוא מפחד ממנו. תכף יפיל אותו. לקחתי את הטלפון אלי, והעברתי אותו לרמקול. הוא שומע, אמרתי לחזי. דבר.
תנסה להיזכר, שמחה, אומר חזי. הירשפלד. זוכר את הירשפלד? אני חייב לדעת אם החתמת אותו על הצהרת ההון השנתית שלו.
לא מכיר הירשפלד, אומר שמחה. אני צריך להכיר הירשפלד?
הירשפלד, חוזר חזי על השם בקול רם. הירשפלד. הקבלן. האם הוא חתם על הצהרת הון?
שמחה, חוזרת גם אני ואומרת, שמחה, זוכר את השם הזה? הירשפלד הקבלן? אתה זוכר משהו על הצהרת הון?
שמחה מביט בי, ומחייך.
רות, אומר חזי, תשאלי אותו אם הוא זוכר במקרה איפה הניח את התיק שלו. כי אנחנו לא מוצאים. אם היינו מוצאים את התיק, אולי המסמך החתום היה שם. הלקוח טוען שחתם.
שמחה, אני מנסה שוב, אתה זוכר את הירשפלד? הצהרת הון? אתה יודע איפה התיק שלו? זוכר איפה שמת אותו במשרד?
אני יודעת שזה חסר סיכוי.
וייס איך נישט, אומר שמחה. וייס איך גורנישט. אני לא יודע כבר כלום.
חכה רגע, חכה. אני אומרת פתאום לחזי בטלפון. באותו יום, כשהוא חזר באוטובוס, היה איתו התיק שלו. האם יכול להיות שתיק הלקוח שאתה מחפש נמצא שם?
יש לנו כלל, לא מוציאים תיקים מהמשרד, אומר חזי בקול עייף. לא לוקחים הביתה. לא משנה מה. אם צריך מצלמים.
אני מניחה ששמחה לא ממש שמר על הכללים בתקופה האחרונה שלו במשרד, אני אומרת בשקט. תן לי שנייה לבדוק. אני ממהרת לחדר השינה, ושם בפינת החדר מוטל תיק חום מעור. אני פותחת אותו, ובתוכו נמצאת תיקיית קרטון.
הירשפלד! אני קוראת לתוך הטלפון באנחת הקלה. הירשפלד פה. הצהרת ההון פה. חתומה.
הירשפלד, מתעורר פתאום שמחה. אני מכיר אותו.
אני קופץ לקחת, אומר חזי. חמש דקות אני אצלכם.
כשסבתא שלי מתה, הייתי עסוקה מאוד בסודות שכבר לא אשמע ממנה לעולם. לא יהיו עוד רגעים של "רותינק'ה, תקשיבי משהו שיש לי לספר לך, איך שזה היה פעם". הקדמה שאחריה היו באים תיאורי דרמות משפחתיות עסיסיות. איך האישה הזו לא היה אכפת לה מכלום ועשתה מה שבראש שלה. איך הגבר הזה החביא מאשתו את כל הכסף שירש מאשתו הראשונה ועד יום מותו לא גילה לה את מספר חשבון הבנק.
מה את לא מספרת לי, סבתא, הייתי חושבת תמיד אחרי סיפור עסיסי כזה. ידעתי היטב שהיו דברים שסבתא לא סיפרה לי וגם לא תספר לעולם. היא לקחה אותם איתה, את הסודות שלה.
בצעירותו הסתיר שמחה סודות רבים מההורים שלו. הרצאות אסורות באוניברסיטה שלא היו בתוכנית הלימודים הרשמית שלו, ספרייה רחוקה שנרשם אליה כדי לקרוא בה ספרים אסורים, מפגשים מחתרתיים עם בני החבורה, יוצאי חסידות סאטמר, שמאסו בחייהם בוויליאמסבורג. היה יהודי אחד, חיים שמו, חסיד סאטמר, שהיתה לו מאפייה, סיפר לי שמחה כשהכרנו זה את זה יותר. כל השבוע המאפייה שקקה חיים, במיוחד בערב שבת, אבל בימי ראשון היתה כמעט ריקה. הוא היה סוגר אותה לקהל, ופותח דלת צדדית מרחוב אחורי לחבורה של צעירים שהיתה מתגנבת לשם בסתר. החבּור'ה. ר' סגולה. רק גברים היו שם, בגילאים שונים. היה להם מורה חסיד סאטמר לשעבר שהתפקר, נעשה ציוני ואחר כך חילוני. הוא למד היסטוריה ופילוסופיה, והיה מעביר שיעורים ועונה על שאלות. המפגשים האלה הכשירו עבור שמחה את הקרקע לנטישה הסופית.
אילו סודות לוקח איתו שמחה עכשיו לעולם המבולבל שלו? אילו תיקיות הוא מחביא בתאים נסתרים של מוחו, שלעולם לא יתגלו?
אני חושבת עכשיו על שלמה. אילו סודות הסתיר מיואנה? אילו שיחות הוא קיים עם אנשים אחרים, ולא סיפר לה עליהן מעולם? אילו מחשבות נסתרות היו לו שאף פעם לא חלק איתה? כמה הופתעה יואנה ביום שהודיע לה על החלטתו?
שיחת מסרונים
רות: נעלמת לי, מה קורה? אתה בסדר? קרה משהו?
רות: ???
דורמה, דורמה, תינוק קטן (בורגוס, 1381)
דורמה, דורמה...
שן, שן, תינוקי הקטן
חופשי מדאגה ומכאב...
הקשב למילותי הטובות
האומרות "שמע ישראל"
קולה של יואנה היה ערב ושקט. היא ישבה ליד עריסתו של בנה בכורה, ושרה לו כשם ששרה לה אמה, ולאמה סבתה. אמא שלה דמעה כששרה, וגם יואנה דמעה. אהבה, דאגה, תפילה כל אלה נמסכו בקולה השר את השיר העתיק שבו אם מתפללת על חיי בנה, שיגדל בריא ושמח, שיגדל מתוך חירות, שיגדל לתפארת, לתורה ולחופה ולמעשים טובים, כמו שאמרו רק לפני ימים אחדים בברית המילה שלו.
אמא שלה הגיעה מברצלונה לקראת הלידה, ויואנה הספיקה לטייל איתה ברחובות בורגוס, כרסה בין שיניה, ולהראות לה את יופייה, את רובע היהודים והרובע הנוצרי, את הטירה הגדולה והעתיקה החולשת על העיר ואת מגדלי הקתדרלה המעוצבים. הן ביקרו גם בביתה של מריה, שנישאה זמן קצר קודם לכן, ופגשו את בעלה, איש אדיב ומנומס. משה בן החייט התארס עם נערה מעיר אחרת ושמו לא הוזכר עוד. לתפירת בגדי החתונה של מריה הוזמן חייט מעיר סמוכה.
באחד מן השיטוטים הללו, כשנעמדה לרגע עם אמה ליד הקתדרלה, חשה יואנה פתאום בכאב חד, ואחריו עוד אחד, ואמא שלה, שידעה עוד לפניה שצירי הלידה החלו, שלחה מישהו להזעיק כרכרה, וזו הגיעה במהרה ולקחה את השתיים הביתה. אחר כך הוזעקה המיילדת. רק אחרי שעות רבות ומייסרות ביקע סוף סוף קול בכיו של תינוק את שתיקת הבית. תודה לך, אמר שלמה לאלוהיו, והתפלל לשלום בנו הקטן, ולשלום רעייתו הטובה והאמיצה.
ברית המילה של יהודה הקטן נערכה בבית הכנסת החדש של בורגוס. כל הקהילה שמחה עם שלמה ועם רעייתו הרבנית בהולדת בנם בכורם, המוהל מל והאב בירך, ושמו של הילד נקרא בישראל: יהודה בן מורנו הרב שלמה הלוי. היין נשפך כמים וסעודת הברית היתה מהמפוארות ומהשמחות שידעה העיר. שנתיים אחר כך נולד מאיר. בסעודת ברית המילה שלו דרש אביו בבית הכנסת. זה הקטן גדול יהיה, אמר, זה הקטן יאיר את העולם כולו בחוכמתו. יבוא יום, ידעו האנשים, וימלאו ימיו של רב העיר. האב הצעיר הזה יעמוד בראש הקהילה.
שנה אחר כך הרתה יואנה בשלישית. הפעם היתה זו בת, אינֶז שמה. את שמחת האם אי אפשר היה לתאר. איז'וס די איז'וס דוס ביזיס אמור, ילדתי, ילדתי, פעמיים אהבה, לחשה יואנה לבתה התינוקת. אם אוהבת את ילדיה כפליים מכל אהבה רגילה. יואנה אהבת את בתה הקטנה שנולדה לה אחרי שני בניה הגדולים פי ארבעה לפחות. אבל שמחתה של יואנה בבתה אינז היתה קצרת מועד: אינז הפעוטה חלתה מאוד, וכשעלה חומה ועצות הרופא לא הועילו לא נותר להוריה אלא להתפלל. דורמה, דורמה, שרה יואנה בבכי לתינוקת הקטנה שלה, ואמרה איתה שמע ישראל, פעם ועוד פעם. ובאחת הפעמים הללו יצאה נשמתה בטהרה. כמו נשמתו של רבי עקיבא, אמר לה שלמה כשישבו שבעה על פעוטתם הקטנה והמסכנה. גם נשמתו שלו יצאה ב"אחד".
אינז הקטנה לא נהרגה על קידוש השם כרבי עקיבא, אבל את לב הוריה שברה במותה, והם מיאנו להינחם.
באותה שנה, 1382, נפטר גם רבה הקשיש של בורגוס. ויום אחד חזר שלמה הביתה וסיפר לאשתו שהקהילה פנתה אליו בבקשה שימלא הוא את מקומו. אבל אתה צעיר כל כך, התפלאה יואנה. שלמה השפיל את עיניו בצניעות. הם מבקשים, מה דעתך? ענה לה. יואנה הביטה בו, וראתה את עיניו. תסכים, אמרה נוכח הברק שזיהתה בעיני האיש שלה. ודאי שתסכים.
ואמנם, בן 35 שנה בלבד, הפך שלמה הלוי לרבה של בורגוס, עיר ואם חשובה בישראל. יהודים מכל רחבי ספרד שלחו לו שאלות בהלכה, והוא, יושב בחדרו שעות ארוכות לתוך הלילה, השיב להם. על גדולתו וחשיבותו מעיד מכתב ששלח יהודי חשוב אחד לחברו ובו הוא מספר על פגישתו עם ר' שלמה הצעיר. ר' שלמה הלוי הוזמן לחתונה ובה פגש את הריב"ש גדול הדור ר' יצחק בן ששת. זמן מה לאחר מכן כתב הריב"ש מכתב לידידו, ר' יהודה נכד הרא"ש, ובו סיפר לו על פגישתו עם ר' שלמה הלוי. "המעולה דון שלמה הלוי", כתב הריב"ש, "האיר עינינו בתורתו".
שנתיים אחר כך נולד יצחק, בנם הרביעי, ושלוש שנים אחריו, בשנת 1387, נולדה ביאטריס, החמישית. אפשר רק לדמיין את מראה המשפחה היפה הזו, האב והאם וילדיהם, מטיילים בימי חג ומועד ברחובות בורגוס, לבושים במיטב בגדיהם. לפעמים, בעיקר באביב, היה שלמה מזמין את יואנה להצטרף אליו לנסיעותיו בין הערים באזור. הם היו משאירים את הילדים עם האומנת שלהם, עולים למרכבה ונוסעים, מביטים בנוף היפה, מתבוננים בפריחה ובשדות, עוצרים ליד נחל וסועדים את ליבם בצידה שהביאו עמם. ברגעים כאלה, אמר שלמה לרעייתו, כמעט אפשר לשכוח שאנחנו בגלות.
אבל טוב לנו פה, אמרה יואנה, מהורהרת. מעמדך בחצר המלך מצוין, אחינו היהודים אוהבים אותך. לא חסר לנו דבר.
שלמה משך בכתפיו. פה זה לא ארץ ישראל, הסכנות עדיין אורבות בארץ הזו ליהודים, ולנו בתוכם. אמנם כן, יש להודות לקדוש ברוך הוא על מזלנו הטוב ששפר עלינו, אבל אסור להיות שאננים.
באחד הטיולים הללו נטתה השמש לשקוע בדיוק כשכרכרתם נכנסה לקסטרוחריז, אחת העיירות שהקהילה היהודית בהן היתה כפופה לקהילת בורגוס, וממילא נתונה גם לסמכותו של שלמה. הביקור בה היה חלק מתפקידיו. בלילה הם התאכסנו באלח'מה, הרובע היהודי, בבית הרב של הקהילה. למחרת בבוקר ישבו שלמה בעלה ורב המקום לענייניהם, והיא הצטרפה למרים, בתו הבכורה של הרב, לסיור באזור. לרשותן עמדה הכרכרה, והן שוטטו באזור. בואי ניגש לכפר הסמוך, אמרה בתו של הרב, יש שם שוק היום, אשמח לקנות שם כמה דברים לצורכי הבית. הן ירדו מהכרכרה וטיילו לאיטן. תצטרפי אלי לשוק, שאלה בת הרב, או שאת מעדיפה לטייל פה בינתיים? אעדיף לטייל, ברשותך, ענתה יואנה והמשיכה לשוטט, מתבוננת בבתים היפים, בדלתות ובחלונות, בעוברים ושבים שחלפו על פניה והעיפו בה מבט מעריך שכל אישה נאה שבגדיה יפים זוכה בו. היא הילכה בזהירות על מרצפות האבן, שוטטה בין הבתים, בחנה מקרוב את שקעי המזוזות, כאילו פגשה קרובים ומכרים. היכן הם נמצאים, בעצם? מה שמו של המקום הזה?
סליחה, פנתה יואנה לאחת הנשים שהלכה ברחוב אוחזת ביד בתה הקטנה. סלחי לי בבקשה. האם תוכלי לומר לי מה שם הכפר הזה?
האישה התבוננה בה ארוכות, ואז אמרה משהו במהירות.
יואנה חשבה שלא שמעה היטב. סלחי לי, שבה ואמרה. תוכלי בבקשה לחזור על השם?
מטה דה חודיוס (יודיוס), השיבה האישה בשלווה, בלי לחשוב שיש דבר מה בעייתי בשם הכפר שלה. מוות ליהודים.
נסערת החליטה יואנה לשוב על עקבותיה. בפסיעות מהירות חזרה לכרכרה שהמתינה לה בקצה הרחוב.
לא אמרת לי שזה שמו של הכפר הזה, אמרה יואנה בשקט. למה לא אמרת לי.
אנחנו לא אוהבים להזכיר את שמו, הודתה מרים בת הרב. השם הזה ניתן לו לפני שנים רבות. אף אחד לא טרח לשנותו מאז, התרגלנו.
מעולם לא הזכרת בביתנו את שם המקום הזה, אמרה לשלמה כששבה לבית הרב. איך ייתכן שזה שם חוקי של מקום חוקי? איך המלך מאפשר קיומו של שם כזה? שאלה יואנה את בעלה במשך כל הדרך הביתה, לבורגוס. שלמה משך בכתפיו. אין זה סוד ששונאים אותנו, אמר. צריך להודות על מה שיש.
שיחת מסרונים
רפי: קסטריו מטה דה חודיוס, היום דה ח'ודיוס, הוא "גבעת מחנה היהודים". ההסבר הרשמי לשם הוא שיהודים עברו להשתקע בכפר במאה ה 11. לימים, אולי אחרי פרעות כלשהן, אולי כבדיחה, השתנה שמו ל"גבעת מוות ליהודים". אבל היום קוראים לו מוטה דה חודיוס. חצר היהודים. אות אחת השתנתה וזה עושה את כל ההבדל.
רות: בוקר טוב גם לך. שלום שלום, ברוך מחיה המתים. לאן נעלמת?
רפי: מצטער, הייתי עסוק. ואגב, מה שכתבתי לך הוא ההסבר הרשמי של הנהגת הכפר. אני לא מאמין להם. היסטוריונים טוענים אחרת.
רות: מה הם טוענים?
רפי: ב 1035 לא נמלטו לשם יהודים אלא נרצחו שם... שֵם הכפר שונה רק פעם אחת, ב 2015. מאז היווסדו של הכפר ועד לפני שנים אחדות שמו היה ״להרוג את היהודים״. גם בזמנה של יואנה שלנו זה היה השם. רוצה לדעת למה הוא השתנה?
רות: מתברר שהרצונות שלי פחות רלוונטיים פה.
רפי: בזכות ברית ערים תאומות עם כפר ורדים. הסמל היהודי שלו, עם מגן דוד, הוא סמל חדש לגמרי, קצת מתחנף, אם את שואלת אותי, ונוצר רק אחרי הברית עם כפר ורדים.
רות: ותקינות פוליטית גם.
רפי: כן, גם זה. רגע, עוד הערה.
רות: והיא?
רפי: חשוב שתדעי על החילופין בדרך ההגייה של הח' והג' או הי' שלנו. יודיוס הפכה בשלב מסוים לח'ודיוס. יואן וחואן הם אותו השם עצמו, וכך גם קרתגנה שהפכה לקרטחנה - שמות שנפגוש בהמשך.
רות: יואנה היתה יכולה להיקרא גם חואנה?
רפי: בהחלט. למעשה, כך היא נקראת היום. ההגייה בי' או בג' רווחה בימי הבינים בקרב היהודים, לכן בכל זאת הייתי מציע לך להותיר את שמה של יואנה כך, ולא להפוך אותה לחואנה.
נאמנויות מתנגשות
טלפון פתאומי בשעת לילה מאוחרת מקפיץ אותי בבהלה:
"אני חושבת את צריכה לבוא להיות פה".
המטפלת של אמא שלי מנסה להתגבר על השפה הקלוקלת ועל הבכי: "היא בוכה. היא קוראת לך. אני לא יודעת לעזור לה".
אני באה, אני עונה לה בקצרה, וסוגרת את הטלפון. אני מוודאת ששמחה ישן שנת ישרים, לוקחת את מפתחות הטויוטה ויוצאת מהבית.
אני חייבת להיכנס, אני מתעקשת מול השומר. אמא שלי לא מרגישה טוב. אולי צריך להביא אותה לבית החולים. אולי לא. אני משקרת במצח נחושה, נחושה לדעת מה באמת מצבה של אמא שלי, שלא פגשתי כבר חודש וחצי.
האיש נכנע. אני חותמת על הנייר שהגיש לי. לא, אין לי חום, ולא נחשפתי לחולה קורונה מאומת. לובשת מסכה וחלוק, מורחת את ידַי באלכוג'ל, ונכנסת, רצה במסדרונות הארוכים ופותחת את הדלת.
המטפלת מדברת בטלפון, אמא שוכבת במיטה בעיניים פקוחות. היא נראית חיוורת כל כך. רזתה מאוד. שערה הלא צבוע הופך אותה לקשישה עוד יותר משהיתה. הספרית הקבועה לא מורשה להיכנס לדיור המוגן. הדיירות לא מורשות לצאת.
אמא, באתי, אני מתיישבת בקצה המיטה ובוכה. אמא, זו אני. בהחלטת פתאום אני מורידה את המסכה. אמא צריכה לראות פנים מוכרות. מי יודע איך השפיע עליה הבידוד הזה שנכפה על כולם. אין לה מחשב, לאמא. רק טלפון, שהיא בקושי יודעת להשתמש בו. מה יהיה סופו של הבידוד הזה, איזה מחיר ישלמו עליו אנשים בודדים כמוה.
אמא לא עונה. אולי כועסת. אולי עייפה. אולי לא מעכלת את הביקור הפתאומי שלי אחרי זמן רב כל כך.
היא לא רוצה שאני אטפל, אומרת סניורה המטפלת. היא רוצה ילדים שלה. אמרה או שהם באים או שהיא מתה.
אחי הצעיר בארצות הברית, אני ממלמלת בהתנצלות, אבל המטפלת הרי יודעת את זה היטב, היא מדברת איתו בטלפון כל פעם שהוא מתקשר לאמא. ואני, האיש שלי חולה, אני מוסיפה. סניורה נושכת את שפתיה.
אני לא רוצה להיות לבד, לוחשת אמא. אני רוצה אתכם לידי. נמאס לי.
ולא מוסיפה עוד מילה.
אני יושבת לידה, מלטפת את פניה ואת שערה.
אמא, אני אומרת לה לבסוף. מאוחר עכשיו, שמחה לא יודע איפה אני ולאן נעלמתי. אני צריכה עכשיו לחזור הביתה. תני לי לחשוב מה לעשות. אני אפתור את זה. את לא תהיי לבד. מבטיחה.
אני מחבקת אותה בחזקה, אפילו שאסור, נושקת ללחייה הרכות והולכת. כשאני נכנסת לאוטו מגיע מסרון מגילי: "אמא, אל תדאגי, אבל קיבלתי הודעה שאני חיובית לקורונה. הילדים עם ארז נכנסו לבידוד. יהיה בסדר, אני מרגישה טוב, יחסית".
"מה זה יחסית?" אני מתעקשת להבין, כורעת תחת המתח והדאגה.
"באמת לא נורא. שיעול קטן, חום קטן, והריח".
"מה עם הריח", אני מתקתקת בעצבנות על מקשי הטלפון.
"נעלם. לא מריחה, לא טועמת. דווקא לא נורא. בסוף עוד ארזה מהקורונה הזו. אל תדאגי!!!"
כל הדרך הביתה אני מהרהרת באפשרויות. לגילי אני לא יכולה לעזור, אבל מה עם אמא? אולי אקח את אמא אלי? ואז מה, יהיו לי שני חולים בבית? איך זה ישפיע על שמחה? איך זה ישפיע עלי? עמוק בתוכי ידעתי שאמא שלי צריכה להישאר במקומה, במה שהיה ביתה בחמש עשרה השנים האחרונות, ליד הצוות הרפואי, בסביבה המוכרת לה.
אני חולמת על מטוס שיטיס אותי לחופשה, הרחק מכל הדאגות הישנות והחדשות.
"הכול, בסוף, הוא שאלה של נאמנויות", אני כותבת לרפי בארבע לפנות בוקר, בחדר העבודה שלי, כשאיני מצליחה להירדם אחרי שחזרתי הביתה. הוא חושב שאני מדברת על ההכרעות שנאלץ שלמה להכריע, אבל אני מדברת על עצמי. בעוד זמן לא רב אבין שגם רפי עצמו הכריע כמה הכרעות של נאמנות בחייו, אבל אז עוד לא היה לי מושג. אני שולחת מייל ארוך לאביתר, אחי שבלוס אנג'לס. מספרת לו על אימא שלנו, ועל בקשתה המפורשת. "מה עושים אביתר, תגיד לי מה עושים", אני כותבת, ולראשונה מספרת לו על מצבו האמיתי של שמחה. "הייתי אומרת לך לבוא, אבל ממילא אין טיסות עכשיו".
אחרי שאני שולחת את המייל אני חוזרת למכתב התשובה לרפי.
"אתה ממעיט בעוצמת הרוח", אני כותבת. "שלמה הלוי הוא לא עלה נידף. זה לא הסיפור. האיש יהודי בנשמתו, תלמיד חכם, רב. היהדות היא חלק מהזהות שלו. אדם לא מקלף מעליו זהות כאילו היתה גרב ישנה".
"בדיוק כמו שכתבת", עונה לי רפי שלוש שעות אחר כך. "אין לך מושג כמה אני מסכים איתך. הכול בסוף הוא שאלה של נאמנויות. אני נוטה לחשוב שזו לא התנגשות בין גרב ישן למאוויי לב מפתים, אלא מאבק בין שני כוחות טיטאניים בנפשו שלו. קרב אכזרי בין שתי נאמנויות סותרות. שלמה הוא יהודי נאמן ועמוק, אבל הוא גם אזרח העולם של תקופתו. לכמה יהודים ניתנה ההזדמנות לנסוע בין ארצות, להיות שליח המלך? לראות תרבויות שונות? זה עושה משהו לבנאדם. אגב, אני סבור שהוא גם אב הדואג לילדיו. אולי חשב שאין לו ברירה. שבעולם הקשה כל כך ליהודים, של המאה ה 14, מוטב להם לגדול בעולם אחר מזה שהוא גדל בו".
אני קוראת את דבריו בכאב ובכעס. בן שלושים? הוא חכם לגילו, חשבתי. הוא בוגר לגילו. מעניין אילו חיים יש לו, כאדם כנכה. האם הוא מצליח להכיר בחורות? מי תרצה להתחתן עם נכה? מעניין למה הוא לא מספר כלום, אף פעם. הייתי באה בשמחה לבקר אותו, אבל הוא אף פעם לא מזמין.
דבריו של רפי על אב המבקש לגדל את ילדיו בדרך שונה מזו שבה גדל מזכירים לי דברים שאמר לי שמחה כל השנים, בתקופה שגידלנו את הילדים. הוא לא רצה הרבה ילדים, בכוונה. היינו רבים על זה לא מעט. אני רציתי יותר ילדים, הוא רצה פחות. רצה לתת להם את מה שחייו בוויליאמסבורג לא העניקו לו מעולם: השכלה כללית, חדר משלהם. צעצועים. אופניים, משחק כדורסל עם אבא בכל יום שישי בצהריים.
במייל הבא אני נשברת ומספרת לרפי על חיי. מתארת לו את הדילמה שאני נתונה בה, מפרטת את האמת המלאה על מצבו של שמחה ועל מצבה של אמא שלי. "אמא שלי צריכה אותי עכשיו לידה", אני כותבת לו, ותוך כדי כתיבה אני מבינה עד כמה זה נכון, ומה עלי לעשות עכשיו.
"אני מבין ומצטער", משיב לי רפי מיד, "הנה, חייך שלך עצמך מדגימים לך כמה קשה יכול להיות מאבק בין נאמנויות שונות. אל תזלזלי במה שעבר על שלמה".
"קשקוש", אני עונה, "אני עומדת בצומת מפחיד, וצריכה להכריע בין אמי ובין האיש שלי. שניהם חלק ממני. איך אפשר להשוות את זה בכלל להתלבטות של שלמה הלוי, בין היהדות שבה גדל ונולד ופרח ובין הנצרות השטחית, האכזרית מאין כמותה, עם ההיסטוריה העקובה מדם שלה". לחצתי על מקש האנטר בכעס.
את חצי היום הבא הקדשתי לשיחות עם ילדַי. אנחנו נגבה אותך אמא, במה שתחליטי, אומרים נועם וגילי. תראו לי את הילדים, אני אומרת. אני צריכה מתיקות קצת, לנשמה.
אני מתיישבת במרפסת בערסל החביב עלי, מביטה בעץ התאנה שבחצר ומנהלת עם עצמי שיחה ארוכה ויסודית. מה מוטל עלי לעשות עכשיו. מי זקוק לי יותר.
אם אבא היה חי הוא היה אומר לי רותינק'ה, תפקידה של אישה להישאר ליד בעלה. אמא שלך תסתדר. והרי שמחה, אם היה הוא עצמו, היה אומר לי את ההפך בדיוק: לכי לאמא שלך. אני כבר אסתדר. אבל שמחה כבר לא שמחה, ואבא שלי מזמן לא כאן. ואני צריכה להקשיב לכל הקולות השונים שמתרוצצים לי בראש.
בשעה חמש לפנות ערב אני הולכת לחדר השינה ומתיישבת על מיטתו של שמחה, שאיחר לקום משנת הצהריים שלו.
שימחֶהל'ה. אני אומרת בשקט. שימחֶה, בסגול, כאשר אהב. מה תגיד אם אלך לשבוע שבועיים לגור אצל אמא שלי? אולי אפילו לקצת יותר. אתה תסתדר פה?
שמחה פוקח עיניים. האם הוא מבין את שאלתי? הילדים יבואו אליך, בתורנות, אני אומרת. אשיג לך מטפל שימצא חן בעיניך. נועם כבר עובד על זה. הוא פרסם מודעות. יש מועמד רציני, דווקא בחור ישיבה שמדבר בדיוק כמו שדיברת פעם. הוא יבוא לגור כאן, יעזור לך בכל מיני דברים, יעזור לך גם להניח תפילין ולהתפלל. יהיה בסדר, אתה תראה. הקורונה הזו תעבור. ואני אהיה קצת עם אמא, ואחזור לכאן, הביתה.
שמחה לא מראה שום סימן שהוא מבין על מה אני מדברת. אני מלטפת את מצחו, ואחר כך מורידה מהארון מזוודה קטנה ומתחילה למלא אותה בבגדים.
שיחת מסרונים
רפי: שימי לב מה מצאתי במכתב שכותב שלמה לחברו כשהיה בשליחות המלך בצרפת.
רות: איזו שליחות?
רפי: מלך קסיטליה נהג לשלוח אותו לשליחויות רגישות. אשלח לך במייל יותר פרטים. אני מציע לך גם לתת ביטוי לדילמות הפילוסופיות ולוויכוחים הבין דתיים שלהם בדור ההוא. סומך עלייך שתמצאי דרך לשלב את זה.
רות: עכשיו ראיתי מה שלחת. אכן קטע נהדר.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
חיותה דויטש, דוד יעקבסון / אשת הרב, אשת הבישוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורך ממונה: עמיחי ברהולץ
עורך הלשון: ישי פלג
עיצוב הכריכה: eBookPro
עיצוב הכריכה העברית: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
מפת ספרד: Shutterstock
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
