לקריאת החלקים הקודמים של הספר
הדיירת השקטה - חלק ראשון
הדיירת השקטה - חלק שני
הדיירת השקטה - חלק שלישי
פרק 15: האישה בבית
את זזה לצד הרדיאטור, מנסה למצוא את התנוחה הכי פחות מעיקה. אם את משעינה את הגב על הקיר, אפשר למתוח את הרגליים.
את עוצמת עיניים ומקשיבה. נקר מנקר בחוץ. ציפור מסוג אחר שרה. לפני שהוא לקח אותך התחלת ללמוד על שירת הציפורים. מצאת ספר עם רשימת זנים ותיאורים של המנגינות התואמות. הכול נשמע ברור כל כך בתיאוריה, אבל אף פעם לא הצלחת להתאים בוודאות את הציפור לצליל, גם לא אחרי שנים של תרגול בצריף. לאוזנייך העירוניות, ציפור היא ציפור היא ציפור היא ציפור.
עד שהטנדר חוזר, ריבועי האור סביב הווילונות כבר התעמעמו. דלתות נפתחות ונסגרות. קולות עולים מהמטבח. את קולטת חלקי משפטים "שיעורי בית", "ארוחת ערב", "ג'פרדי!". מישהו עולה במדרגות. המים בשירותים יורדים; הצינורות שרים בגלל כיור האמבטיה. ריח של אוכל נישא ברחבי הבית, עשיר וחם וגם אם את זוכרת נכון נוטף חמאה.
הוא הזהיר אותך: לא כל ערב תאכלי ארוחת ערב. לא כל בוקר תאכלי ארוחת בוקר. הוא יבוא וייקח אותך בזמן המתאים. אבל הערב זה הערב הראשון. אז הערב הוא בא.
את כבר מכירה את הריקוד. הוא פותח את האזיקים ואומר לך למהר. את קמה, מכופפת את הברכיים כמה פעמים, מעסה את כפות הרגליים כדי שיחזרו לחיים. למטה השולחן ערוך כמו בבוקר, עם כוסות מים במקום ספלי קפה. הוא פותח את התנור ובודק מה שמתבשל שם.
"ססיליה!"
גבר בביתו, מניח אוכל על השולחן. מאכיל את בתו. אב.
הוא דוחק בך, כאילו אמר למה את מחכה? את יושבת באותו מקום שהקצה לך בארוחת הבוקר.
ססיליה יורדת במדרגות. היא מחניקה פיהוק. את זוכרת איך היית בגילה, כמה הכול היה מתיש, איך היה צריך ללמוד הכול, לקרוא את כל הספרים ההם, לשנן את כל הנוסחאות המתמטיות. העולם בקצות אצבעותייך, והצורך ששואב את כל זמנך לגלות בין השיעורים, בהפסקה איזה מין בת אדם את רוצה להיות ומה הדרך הכי טובה להשיג את זה.
היא עוצרת ליד הסלון ומכוונת שלט רחוק לעבר הטלוויזיה. ג'ינגל ממלא את החדר, כלי נשיפה, פזמון מתנגן, ואז קול רועם. "זה שעשועון 'ג'פרדי!'" מתחרים מבזיקים על המסך, שמות ומיקומים, הולי מסילבר ספרינגס וג'ספר מפארק סיטי ובנג'מין מבופאלו. גבר בחליפה ועניבה עולה לסט.
"והנה מנחה 'ג'פרדי!', אלכס טרבק."
זרועותייך מתאבנות. הרגליים וכפות הרגליים מעקצצות. עם הבית את יכולה להתמודד. אפילו עם ססיליה את יכולה להתמודד, האנרגיה של עוד אדם בחדר, נעוריה, תעלומות חייה. אבל טלוויזיה, אנשים שעונים על שאלות תמורת כסף, אלכס המקבל את פניהם של הולי וג'ספר ובנג'מין כמו ידידים ותיקים - זה כבר יותר מדי. יותר מדי מהחוץ. יותר מדי ראיות שהעולם המשיך להתקדם בלעדייך.
בתוך הבית, אב ניגש לבתו וכורך זרוע סביב כתפה. כמו שאבא שלך היה עושה, מוחך לוחש, כשקירב אותך אליו והזכיר לך שאת אחת מהחביבים עליו ביותר.
"ארוחת הערב מוכנה."
ססיליה מסתכלת עליו עם תחינה בעיניים.
"רק את הסיבוב הראשון? בבקשה?"
האב נאנח. הוא מלכסן אלייך מבט. אולי הוא מחליט שהסחת דעת לא תהיה הדבר הכי גרוע בעולם. כך הנערה תתרכז בטלוויזיה, לא באישה החדשה שליד השולחן.
"תנמיכי את הווליום ונשאיר את זה ברקע."
ססיליה מרימה את גבותיה. לרגע היא נראית כמוהו, אותה חשדנות, תמיד נזהרת מאיזה תרגיל, מאיזו הטעיה. היא לא רוצה להתגרות במזלה, ולכן היא מכוונת את השלט רחוק לטלוויזיה עד שקולו של אלכס מתעמעם ונהפך לזמזום חלש. היא ממשיכה להתעסק עם הלחצנים. בתחתית המסך מופיעות כתוביות לכבדי שמיעה. ילדה חכמה.
כשמגבת מטבח כרוכה סביב אצבעותיו, האב מניח צלחת קרמיקה במרכז השולחן, ליד לחם שום פרוס. ססיליה גוחנת כדי לרחרח.
"מה זה?"
הוא אומר לה שזאת לזניה צמחונית ושתשב בבקשה. היא מגישה לו ואז לעצמה, ואז מביטה בך, הכף מורמת כמו סימן שאלה. את מקרבת אליה את צלחתך ולוקחת פרוסת לחם שום. ססיליה בוחנת אותך לכמה רגעים, עד שאביה מצביע לעבר הטלוויזיה. הקטגוריה היא "ענייני הלב". על הכף, שמונה מאות דולר. כתוביות לכבדי שמיעה מבזיקות כשאלכס קורא מתוך כרטיסייה. "זה מה שקורה כשכמות מסכנת חיים של נוזל מצטברת סביב הלב."
האב עונה בקול, "מה זאת טמפונדה." הוא לא אומר את זה כמו שאלה, אלא כציון עובדה.
בנג'מין מבפאלו עונה כמוהו. שמונה מאות דולר נוספים לסך כל הזכיות שלו.
"זה לא הוגן," אומרת הילדה. "למדת את זה."
את יודעת שהאיש עם המפתח לצריף עם המפתח לחדר השינה שלך הוא לא רופא. יש שם סיפור שחומק ממך. שאיפות לא ממומשות, שינוי תוכניות. לפני שאת מספיקה לחשוב על דרך מתוחכמת לברר, בנג'מין מבפאלו בוחר את הקטגוריה "כינויים" במאתיים. אלכס מוסר את הרמז: "הכירו אותו גם בתור 'הביטל השקט'."
משהו זע בתוכך. ידע מהעבר. שירים שנהגת לשיר. תקליטורים שלקחת מהמדף של אביך בחדר העבודה שלו. האקורדים הראשונים של "It’s All Too Much", יבבת דיסטורשן על גיטרה חשמלית.
האב ובתו מחליפים מבטים אובדי עצות. ואז, הקול שלך. "מי היה ג'ורג' הריסון?"
בנג'מין מבופאלו מנחש שזה ג'ון לנון ונפסל. ג'ספר מפארק סיטי בוחר ברינגו. הולי מסילבר ספרינגס בוחרת לא לנסות עד שהזמן נגמר. אלכס עושה פרצוף עצוב. "לא ג'ון, לא רינגו," הוא אומר בכתוביות. "התשובה הנכונה היא... מי היה ג'ורג' הריסון?"
ססיליה משגרת אלייך חיוך קטן, כאומרת כל הכבוד. אבא שלה מחכה עד שעיניה חוזרות למסך ומסתכל עלייך. את מרימה קצת את כתפייך. מה? אמרת להתנהג בצורה נורמלית. הוא מסתובב שוב לעבר הטלוויזיה, ושם בנג'מין בחר שוב בקטגוריה "כינויים", הפעם בארבע מאות.
"הבריטי האיקוני שנולד בבריקסטון, לונדון, היה מוכר בין השאר בתור 'הדוכס הלבן הרזה'. זה שמו האמיתי."
הולי מסילבר ספרינגס לוחצת על הזמזם שלה ומכווצת את שפתיה. עוד זיכרונות מוצאים אותך: ברק מצויר על פנייך בליל הלואין אחד. רפרוף בחזך כשהתאהבת בצללית שדופה, שפתיים דקות, עיניים מהפנטות. את בולעת מהר ביס מהלזניה ומספיקה לענות: "מי זה דיוויד ג'ונס?"
על המסך, הולי מהססת עד שנגמר הזמן. היא מחייכת בהתנצלות אל אלכס, שמחכה שהשניים האחרים ינסו את מזלם, ואז מסביר: "התשובה היא דיוויד ג'ונס... שהיה ידוע גם בתור דיוויד בואי."
ססיליה שוב פונה אלייך.
"איך ידעת את זה?"
את לא יכולה לחשוב על סיבה לא להגיד לה את האמת.
"אני ממש אוהבת מוזיקה."
ססיליה מתפתלת קצת בכיסאה. "אה. גם אני."
אביה הפסיק לאכול. המזלג שלו מאוזן על קצה הצלחת. עיניו נעות בינך לבין ססיליה כאילו הוא צופה בטורניר טניס.
את נזכרת בעוד משהו: כמה היה מרגש בגילה כשמורה הרשתה לך לעשות מצגת על שֶׁר. כשעיניים של מישהו אחר נפקחו לרווחה בהתרגשות כשהזכירו את שמו של בוב דילן. איך מוזיקה היתה קיצור דרך לקִרבָה, לסיום הבדידות המזעזעת שהתלוותה לגיל שלוש עשרה.
את מחייכת אליה. הנערה שמחציתה הוא, הנערה שאסור שתדע מה אביה עושה בצללים. "איזה מוזיקה את שומעת?" את שואלת.
היא חושבת. פעם אהבת ושנאת את השאלה הזאת במידה שווה. אהבת, מפני שאף פעם לא נמאס לך לטעום את השמות האלה על לשונך פינק פלויד ובואי ופאטי סמית וג'ימי הנדריקס והרולינג סטונס ואירוסמית והביטלס ודיפ פרפל ופליטווד מק ודילן. שנאת, מפני שפחדת להגיד את השם הלא נכון, את זה שיחשוף שאת לא מומחית לרוק, אלא רק עוד מתבגרת.
ססיליה אומרת כמה שמות, טיילור סוויפט וסלינה גומז והארי סטיילס. אנשים שרק התחילו את הקריירה כשנעלמת. כישרונות שלבלבו בהיעדרך.
"יופי," את אומרת לה. כמה קשה היה לך, כשעוד היית בעולם, לפגוש אנשים, לרכוש חברים חדשים, לנסות להביע הערכה אבל לא להתנשא.
היא מהנהנת. "ואת?"
את מרגישה את מבטו היוקד של האב. זה מה שאנשים עושים, תגידי לו אחר כך, אם ישאל. הם מדברים. הם משתפים דברים שהם אוהבים יותר מכול.
את אומרת לה כמה שמות. "הרולינג סטונס - האמת היא שראיתי אותם בהופעה חיה ב 2012. הביץ' בויז. האחיות פוינטר. אלביס, אבל נראה לי שכולם אוהבים את אלביס. ודולי פרטון. כל כך אהבתי את דולי בגיל ההתבגרות. התחננתי שההורים שלי ייקחו אותי לדוליווד כל ק- "
כמו קללה בכנסייה. גמגום באמצע כישוף. זה בולם אותך בבת אחת. ההורים שלי. זאת הפעם הראשונה שאת מדברת עליהם בנוכחותו, האנשים שמהם לקח אותך.
היו לך חיים משלך. סטודנטית לפני סוף התואר. היית צריכה לכתוב עבודות, לעשות דברים, היו לך חברים ועבודה. אבל עדיין היית שייכת להם. בין אם זה מצא חן בעינייך או לא. עדיין הגיעה לך ארוחת ערב שבועית איתם. סמסים ושיחות טלפון. לשתף איתם את החיים.
ססיליה מכחכחת בגרונה. היא מושיטה יד לכף ההגשה ונותנת לך זמן להתאפס. את מנסה שוב. "...כל קיץ. אבל זה לא עזר לי."
הנערה שומטת כף לזניה על צלחתה. כשהיא מרימה אלייך שוב את עיניה, המבט הורס אותך. עבר כל כך הרבה זמן מאז שמישהו הסתכל עלייך ככה. בחביבות. עם התפיסה שאת נחשבת, שהרגשות שלך נחשבים.
את לא יודעת מה היא חושבת. כנראה רבת עם ההורים שלך, או שהם מתו לפני שהספיקו לקחת אותך לדוליווד. לא משנה איזה סיפור היא מספרת לעצמה, היא רוצה שתדעי שהיא מבינה.
"טוב," היא אומרת. "עכשיו את יכולה לנסוע מתי שאת רוצה."
את נועצת מבט במה שנותר על צלחתך. "נכון. מתי שאני רוצה."
אחר כך, כשאבא שלה אומר לה ללכת לצחצח שיניים, היא מגניבה אלייך מבט. יש לה מבט של מתמחה חדשה שבדיוק מצאה מישהי לשבת לידה ביום הראשון בעבודה. של בת דודה נשכחת בלוויה, ששמחה למצוא מישהי לדבר איתה בזמן הטקס.
את מכירה את המבט הזה. כבר ראית אותו. זה מבט של מישהי בודדה ופגועה.
פרק 16: ססיליה
לפעמים אני מרגישה לחץ נורא בעומק הגרון. ואז אני רוצה לצרוח או להרביץ למשהו. לא למישהו, אף פעם לא למישהו. רק למשהו.
אם אבא היה יודע, הוא היה מנענע את הראש בצורה שבגללה הייתי רוצה למות קצת. אמא היתה אומרת לו, אתה לא יכול לצפות שכולם יתנהגו לפי הסטנדרטים הגבוהים שלך. תן לה להיות ילדה. מחכים לה חיים שלמים להיות כמוך.
כשאני לא יכולה לסבול את זה יותר, אני נכנסת לחורשה שליד בית הקברות על הגבעה. אני מוצאת עץ ובועטת בו כמה פעמים עם הנעל. בהתחלה בעיטה קלה, ואחר כך חזק יותר ויותר. אבא לא יודע. אלא מה. אני עושה את זה בין הלימודים לשיעור האמנות כדי שהוא לא יראה אותי. הוא מתמודד כרגע עם מספיק דברים.
קודם הסיפור עם אמא שלי, ואז רייצ'ל.
הוא סיפר לי עליה לפני שעברנו. חברה של חבר של חבר, זה מה שהוא אמר. שיהיה. לא ממש עניין אותי מי היא, רק שהיא תגור איתנו בבית החדש הזה שכבר עכשיו לא ממש אהבתי.
רייצ'ל צריכה עזרה, אמר. קרו לה דברים רעים. שאלתי איזה דברים רעים בדיוק. הוא אמר שהוא לא רוצה לפרט, אבל שהיא נפגעה ושאין מי שיעזור לה. אז נשכיר לה את החדר הרזרבי בבית של השופט, והיא תאכל איתנו ודברים כאלה.
מה שלא אמרתי לאבא: גם אני עוברת תקופה קשה, ואני לא מתה לאכול עם זרים, אבל בסדר.
"היא עברה הרבה," הוא אמר לי. "אז אל תעיקי עליה. אל תשאלי שאלות. רק תהיי נחמדה ומנומסת ותני לה מרחב נשימה."
רציתי להגיד לו שזאת לא תהיה בעיה, שממילא אני לא מתה להתיידד עם מישהי שאני לא מכירה. אבל זה היה לא נחמד מצדי. ואבא, הוא איש נחמד. מה שהוא עושה כרגע, עוזר לרייצ'ל, זה נחמד במיוחד ממש אחרי שאמא שלי אשתו מתה. אז אמרתי לו אוקיי. אמרתי שאשתדל.
אני לא טיפשה. אני יודעת שלא ממש נורמלי להכניס מישהי זרה לבית שלך רגע אחרי שאשתך מתה. אז בהתחלה חשבתי שרייצ'ל בטח בת הזוג שלו או משהו. ראיתי את זה בסרטים. אני רואה הרבה טלוויזיה. אני יודעת מה בעלים עושים אחרי שהנשים שלהם מתות. הם ממשיכים בחיים שלהם. נכון שלא ציפיתי שאבא ימשיך בחיים שלו כל כך מהר, אבל אף אחד לא שואל אותי.
אבל אז ראיתי איך הם מתנהגים אחד לשני וקלטתי שטעיתי. אני זוכרת איך ההורים שלי היו מחזיקים ידיים, איך היא קראה לו "מותק", איך הם היו מסתכלים אחד על השני גם אחרי שרבו. אין משהו כזה בין אבא לרייצ'ל. אין ניצוצות. אין פרפרים בבטן. כלום.
זה בכלל לא היה הוגן מצדי לחשוב את הדברים האלה על אבא. הוא לא היה שוכח את אמא כל כך מהר, מזמין מישהי לגור פה כדי להחליף אותה. הוא אהב אותה. הוא עדיין אוהב אותה כל כך.
מה שהכי מפתיע לגבי רייצ'ל זה שהיא דווקא מוצאת חן בעיני. היא מוזרה, נכון, אבל זה לא רע. האמת? גם אני קצת מוזרה. אבל רייצ'ל לא מדברת איתי כמו שמבוגרים אחרים מדברים איתי. היא שואלת עלי ועל הדברים שאני אוהבת. היא אף פעם לא מזכירה את אמא שלי. זה מרענן, שיש מישהי שלא מתייחסת אלי כאילו אני שברירית.
לפני שהיא עברה הנה, אבא הבטיח לי שזה לא ישנה שום דבר מבחינתנו. ברור שזה כן שינה. לא בצורה רעה. אבל היא גרה איתנו. היא אוכלת איתנו. ברור שדברים השתנו. אני לא יודעת איך הוא ציפה שדברים לא ישתנו. הוא אוהב לחשוב שהוא יכול לשלוט בדברים האלה, להקפיא את הזמן. אבל דברים תמיד משתנים.
למשל זה: אחרי שאמא מתה, היתה תקופה שהיה לי קשה לאכול. עכשיו התיאבון חזר. יותר גרוע: התחלתי ליהנות שוב מארוחת הערב. שלושתנו יושבים יחד ורואים את "ג'פרדי!", ולכמה רגעים, המצב לא רע.
ומאז שהיא הגיעה, לא הרגשתי צורך לבעוט בעץ המסכן ההוא לעתים קרובות כל כך.
אני בטוחה שהעץ מאושר, אבל אני? הורס אותי להגיד את זה. עברו רק כמה חודשים מאז שאמא שלי מתה. איזה מין בת אני?
אני אמורה להמשיך להיות עצובה. אני אמורה להמשיך לסבול.
היא מוצאת חן בעיני, האישה שבבית שלנו, אבל אני גם שונאת אותה קצת מפני שהיא הוציאה אותי מהדיכאון.
אבל בעיקר אני מרגישה הקלה שהיא ואבא לא עושים את זה.
פרק 17: האישה בבית
כשהבית חשוך, הוא מגיע אלייך.
התהליך שלו פה כמעט זהה למה שהיה בצריף. הוא נאנח. הוא סוקר אותך מכף רגל ועד ראש. עכשיו הוא לא צריך לחכות עד שתגמרי לאכול או עד שתשתמשי בדלי. במקום זה הוא משחרר אותך מהאזיקים, מסמן לך לשכב על המיטה. ואז הוא מבין שזה לא רעיון טוב ואומר לך לחזור לרצפה. את מבולבלת, אבל מצייתת.
קצת אחר כך, את מבינה. הוא לא רוצה שהבת שלו תשמע את חריקת הקפיצים, את החבטה המסגירה של מסגרת המיטה בקיר.
פרק 18: האישה בבית
הימים שייכים לך.
את קוראת את הספרים שלך. עכשיו את כבר יודעת אותם בעל פה, כמעט לגמרי. את מאתגרת את עצמך לדקלם את הפרק הראשון של "אילן גדל בברוקלין" מהזיכרון. את מנסה לזכור רצף מדיטציה מחייך הקודמים, איך המוח יכול לכווץ את הזמן או למתוח אותו.
הבית כל כך שקט בלעדיהם, שלפעמים את מזמזמת רק כדי לוודא שאת עדיין מסוגלת לשמוע.
החיים שלך בתור רצה לימדו אותך מיומנות. הסוד למרתון: לא לחשוב על הסוף. לא לדמיין את קו הסיום. להמשיך לנוע. להתקיים בהווה. הדרך היחידה לעשות את זה: צעד אחר צעד. זה לא צריך להיות יפה. זה בפירוש לא צריך להיות מהנה. כל מה שחשוב הוא שבסוף את עדיין חיה.
את מסתכלת סביבך ותרה אחר המצלמות. לבד בחדר השינה, ומהמטבח בזמן הארוחות. את לא בטוחה לגמרי אם הוא אמר את האמת או המציא אותן. את לא רואה כלום, אבל כמה קל יהיה להסתיר אותן בין שני ספרים, בפינת תקרה מונמכת, מאחורי ארון מטבח? את מאמינה שהוא יכול לראות הכול.
בבקרים במשך השבוע הם יוצאים עם קופסת אוכל לצהריים בתיקי גב מלאים. עד הערב את שומעת רק ציפורים. ססיליה חוזרת מותשת אבל מוכנה לשתף בסיפורים על אחר הצהריים כשהלכה לטייל, לסייר, הסתובבה בספרייה, במוזיאון. את חוצבת מידע מכל אחד מהמשפטים שלה. קור בטיולים רגליים: את בטח ליד הרים, אולי עדיין בצפון מדינת ניו יורק. אי אפשר לדעת בוודאות. לפעמים היא מזכירה שמות על עיירות סמוכות. שום דבר לא נשמע לך מוכר. את יכולה להיות בכל מקום.
היא בוחנת אותך. ססיליה. רוצה לדעת מה את עושה כשהיא לא בסביבה. את מדקלמת את השקר שאביה המציא: את עובדת מרחוק, שירות לקוחות לחברת טכנולוגיה. מסביב לשקר הזה את ממציאה חיים לרייצ'ל, לאישה שססיליה חושבת שאת. מעבירה את שעות אחר הצהריים בקריאה זה לא ממש שקר. יציאה מעורפלת לחנויות, אותן חנויות ששמעת את אבא שלה מזכיר. את מסרבת להמציא לרייצ'ל חברים או בני משפחה. את יודעת לא לסמוך על המוח שלך שישמור חבורת דמויות מומצאות, יתעדכן בסיפור חייהם המלא. היא חכמה. אם תטעי, היא תשים לב.
אסור לך לגעת בשום דבר, אבל עינייך ניחנו בכוח. הן יכולות לנדוד לכל מקום. כמו בילדותך, כשאמא לקחה אותך לקניות: תיגעי רק בעיניים. המבט שלך מנתר סביב המטבח, מציץ לסלון. על מדף הספרים, שורה של מותחנים רפואיים. את יושבת על הספה בראש מוטה ומנסה לפענח את שמות הספרים. מה את מחפשת? דפוס? נושא מרכזי? הסבר למי שהוא ומה שהוא עושה, בין "פוסט מורטם" של פטרישה קורנוול ל"זרע אנדרומדה"?
ההסבר נמצא כאן, פועם דרך הקירות, כמו שאגה שקטה מתחת לרצפות הפרקט. האמת עליו, סגורה בלב הבית הזה.
כל פריט מספר לך סיפור שיכול להיות אמיתי, או לא. המותחנים הרפואיים: אוסף ספרים של רעיה מתה, שנותר משרשרת של חופשות קיץ, או סימן אזהרה לאובססיה אפלה לגוף האדם? תמונות ילדות של ססיליה לומדת לשחות בבריכה של מוטל, בוגרת כיתה ג', מוסתרת מתחת לכובע מכשפה בהלואין: המזכרות הרגילות של חיי משפחה, או אביזרים בהצגת הקיום שלו, שהונחו כאן למראית עין?
האם הבית הזה מכיר אותו? או שזה רק סט של סרט, עולם אלטרנטיבי, שנבנה שלב אחר שלב כדי להסתיר את האני האמיתי שלו?
יש דברים שאת רואה, ויש דברים שאת מבחינה בהיעדרם: אין טלפון קווי. אין מחשב שולחני. את מניחה שבאיזה מקום יש לפטופ, נעול במגירה ומוגן בסיסמה, שמוציאים אותו רק למטלות מנהליות ושיעורי בית. הטלפונים הניידים שלהם גרים בכיסים שלהם. ססיליה אפילו לא מחזיקה בטלפון שלה: היא מקבלת אותו לבית הספר ולשיעור אמנות, בכל פעם שהיא רחוקה ממנו. ברגע שהיא מגיעה הביתה, הוא פושט את ידו והיא מוסרת לו את הטלפון. היא בת שלוש עשרה. בהזדמנויות הנדירות שהיא מתלוננת על חוקי הטלפון, הוא אומר שהוא לא רוצה שהיא תבזבז את זמנה במדיה החברתית, ונשבע שהיא תודה לו בהמשך. היא נאנחת אבל לא מתווכחת איתו.
עינייך חוזרות לספרים, לתמונות, לירחוני הטבע שמונחים בערימה מסודרת על שולחן הקפה. את מחפשת תשובות. לאיש, לסימן חיים. את תרה אחר הסיפור שלו.
בלילה את חולמת. חזיונות שהלכו בעקבותייך מהצריף: את רצה על כביש כפרי בין שורות של עצים. מאחורייך את שומעת את צליל נשימתו, ואיום צעדיו מדביק את צעדייך.
את מתעוררת בבהלה. הוא רודף אחרייך גם בחלומות. אבל את רצה, ולכמה רגעים זה נראה לך מציאותי. את נאחזת בתחושות האלה ככל יכולתך בחשיכה, בתנופת גופך, בתנועה הנמרצת של זרועותייך לצדך, בצריבה המענגת של האוויר העולה ויורד בגרונך.
ערב אחד את מגיעה לתגלית הכי מבעיתה תוך כדי אכילת פשטידה צמחונית. עיניה של ססיליה נעוצות בטלוויזיה. ניק מארקנסו בחר ב"פתגמים" בארבע מאות.
"שתי המילים הלטיניות האלה מסמלות את האֵתוֹס של חיל הנחתים," אומר אלכס טרבק.
"סֶמְפֶּר פִידֵלִיס."
אתם אומרים בבת אחת. את והאב המושלם. הוא מסובב לאט את ראשו. בפעם הראשונה בנוכחות בתו, הוא מביט לך ישר בעיניים.
"איך ידעת?"
נימת קולו תכליתית, ממוקדת. משהו כאן משמעותי מאוד בעיניו.
את לא רוצה לספר לו את הסיבה האמיתית. את רוצה לשמור לעצמך את הזיכרונות ממרתון הנחתים של 2012. רכבת ערב מתחנת פן לתחנת יוניון, לילה אחד במלון והשכמה בארבע לפנות בוקר. אוטובוס מלא בצלליות בבגדים סינתטיים, הליכה מטושטשת לפנטגון לפני הזריחה. גברים במדים בודקים את חגורת הריצה שלך, מחטטים בין גלולות קפאין, חפיסות אדוויל, חטיפי אנרגיה. ההמנון הלאומי, ואז יריית הפתיחה. שלושים אלף רצים. ארבע שעות ועשרים דקות. יערות וירג'יניה משני צדי המסלול, כביש מהיר אינסופי בחום המחניק, ולבסוף, קו הסיום. עוד מדים. ידיהם מושיטות מדליות. רגלייך העייפות, גופך המזיע, שרוך סביב צווארך. הרץ לצדך ממלמל שתי מילים לנחת שמולו. סֶמְפֶּר פִי.
את לא רוצה שהוא יֵדע משהו מזה. את לא רוצה שהוא יֵדע שיום אחד, אם תהיה לך הזדמנות, את יכולה לרוץ ולברוח.
אבל לא עכשיו. עכשיו הגוף שלך לא מסוגל לזה. כלל מספר שתיים להישארות בחיים מחוץ לצריף: את תתכונני. עד אז, תשבי. תאכלי. תצפי ב"ג'פרדי!". תתמודדי עם שאלות ליד שולחן האוכל.
עם אב ובת שמחכים שתעני. את תרה במוחך אחר שקר מתקבל על הדעת.
"היה לי מאמן כושר שהיה נחת," את אומרת. "הוא לימד אותנו על זה."
אב מבולבל מרים גבה. מזיז את הפשטידה על צלחתו. זה לא אופייני לו. הוא לא אדם שמהסס. או שהוא אוכל או שלא.
ססיליה גוחנת כקושרת קשר. "גם הוא היה נחת." היא מחווה עם הסנטר על אבא שלה. הוא מנסה להתערב, "ססיליה " אבל היא ממשיכה. "הוא נשר מהקולג' כדי להתגייס."
המזלג שלך נוקש על הצלחת.
נחת.
"וואו."
את לא יכולה לחשוב מה עוד להגיד.
"חובש צבאי," הוא ממלמל בקול נמוך. נאלץ להסגיר חלק מעצמו. משהו שקיווה להסתיר, כמוך עם המרתון.
את לא יודעת מה עושה חובש צבאי. הוא נשר מהקולג' כדי להיות חובש צבאי, אז כנראה זה לא דורש תואר ברפואה.
הסיפור מתחיל לקבל צורה: גבר שרצה להיות רופא אבל לא היה מסוגל. דעתו הוסחה ממטלות הלימודים בגלל המחשבות שהסתחררו במוחו סחור סחור באובססיביות, ריף מעמיק בתוכו. הוא לא נשר כדי להתגייס, כמו שאמרה עכשיו בתו. אלא הוא נשר ואז התגייס. הוא נהיה חובש צבאי. הוא שוחרר, בכבוד או בקלון - אין לך דרך לגלות. משהו הביא אותו הנה, יהיה המקום הזה אשר יהיה. הוא מצא עבודה. הוא מצא רעיה. הוא הפך לגבר עם משפחה ובית. הוא הפך לגבר שאת מכירה.
את מניחה את המזלג, מניחה את ידך על הפלייסמט. הוא נשר מהקולג' כדי להתגייס.
זיכרונות: סבא של חברה, לוויה בבית הקברות ארלינגטון. ברביקיו ביום העצמאות, אבא מאחורי הגריל, אמא בשמלה אדומה. שיר קאנטרי על הדגל, על חופש ועל נקמה. בשיעור באוניברסיטת ניו יורק היה יוצא צבא עם כלב שירות שהפך לקמע של הכיתה. מילים. שלוש מילים. מה שאנשים אמרו בבוא העת, בשיחה, כדי להכיר בדברים מסוימים.
שלוש מילים שססיליה, ששמעה בילדותה את הסיפור על אבא שלה שנשר מהקולג' כדי לשרת את ארצו, מצפה לשמוע.
את שוב לוקחת את המזלג שלך. את לא יכולה להסתכל עליו, אז את נועצת מבט מעבר לכתפו כשאת אומרת את זה.
"תודה על שירותך."
הוא מהנהן. פיך מתמלא חומצה.
פרק 19: האישה בבית
ההתכווצויות מגיעות ביום שישי אחר הצהריים. אין לך התכווצויות. כבר שנים שאין לך. בהתחלה חשבת שהמחזור הפסיק בגלל הסטרס. הוא לא פזיז. הוא משתמש בקונדומים. לזמן מה חששת שהמחזור שלך יתחיל שוב. ואז רזית נורא, והבנת שזהו זה. אולי הגוף שלך ידע שהחיים בצריף יהיו קלים יותר ככה.
בקרוב תדממי. את צריכה פדים או טמפונים, את צריכה שהוא יקנה אותם בשבילך. תצטרכי לבקש. למחשבה על כך, הבטן מתכווצת לך עוד יותר.
כבר עצבנת אותו הבוקר. בחדר האמבטיה, כשהתלבשת, הצבעת על חגורת המותניים של הג'ינס שלך, על הכפתור שבקושי נסגר. הוא האכיל אותך, ועלית במשקל. "אתה חושב שאפשר..." ניסית, ואז התחלת מחדש. "אני כל כך מצטערת. אבל אולי אפשר לקבל מידה גדולה יותר? כשתוכל?" הוא נאנח. הסתכל עלייך כאילו עשית את זה בכוונה, עשית לו דווקא.
את לא יכולה לבקש עוד משהו. לפחות לזמן מה.
את מנסה לשכב בתנוחת עובר, כשראשך בזווית ידך הכבולה. שום דבר לא נוח לך. הכאב העמום בבטנך לא מרפה. הגוף שלך בוחן את גבולותייך, מאתגר אותך לעמוד בכאב נוסף.
בארוחת הערב הוא מוציא את הטלפון מכיסו. זה משהו שקורה בתוך הבית: טלפונים צצים יש מאין, הטלוויזיה מתעוררת לחיים, מכונית חולפת בחוץ כשאת יושבת במטבח. עם כל התרחשות, קצות האצבעות שלך מעקצצים.
"אני הולך לחנות בסוף השבוע." האב מרים את מבטו אל בתו. "את צריכה משהו?"
ססיליה חושבת. היא מזכירה עט עם ארבעה צבעים, אולי שמפו. הוא מהנהן ומקיש על הטלפון.
"עוד משהו?"
מבטו עדיין נעוץ בה. היא מנענעת את ראשה לשלילה.
הבטן התחתונה שלך שורפת. כל הארוחה היה לך קשה לשבת זקופה. ההתכווצויות חריפות יותר מכפי שאת זוכרת, הכאב מקרין ממרכז גופך. את מהדקת את הלסת. את חושקת את השיניים. משהו מגיע, ואת לא יכולה לעצור בעדו. את זקוקה לעזרה. את זקוקה לפדים או לטמפונים מחורבנים.
הוא עומד להחזיר את הטלפון לכיס כשאת אומרת את זה.
"בעצם, אם תוכל, טמפונים או פדים, זה יהיה... נחמד מצדך." את מצחקקת כמו מישהי שעדיין יש לה חיים פרטיים שבדיוק הסגירה.
מצחו מתקמט. אצבעותיו מרחפות לכמה רגעים מעל הטלפון. הוא מנסה להיות נחמד אלייך לעיני בתו. זה מה שהוא אמור לעשות. הוא מושיט לך כלי אוכל, לפעמים מגיש לך אוכל במקום שתיקחי בעצמך. אבל מה שאמרת הרגע לא מוצא חן בעיניו. הוא מחזיר את הטלפון שלו לכיס בלי להקליד, קם ומתחיל לפנות את השולחן. ססיליה קמה לעזור.
"תעלי לחדר," הוא אומר לה. "אני מסתדר."
הוא מקשיב לדלת חדרה, מחכה עד שהיא תיסגר. לפני שאת חושבת להתרחק מהישג ידו, אצבעותיו סוגרות עלייך מושכות אותך מהשולחן, מצמידות אותך לקיר המטבח. הוא לוחץ על צווארך עד שקשה לך לבלוע. את שוב בצריף. שוב בעולם ששייך לו לגמרי, עולם שהאור לא חודר אליו. ארבעה קירות, בלי חלונות. ארוחה אחת ביום. העולם היחיד שרייצ'ל הכירה.
"חשבת שזה רעיון טוב? לבקש ממני לעשות לך את הקניות? את הסידורים שלך?"
את מנסה לנענע את הראש לשלילה. את לא יכולה לזוז. לא יכולה לדבר. לא יכולה להגיד לו שאת מצטערת, שלא התכוונת.
"תמיד יש משהו. מכנסיים חדשים פה, טמפונים שם."
גרגור נפלט מגרונך. הוא מרפה ממך בדחיפה. את לא זזה. אולי את רוצה ליפול שוב על הכיסא, להוריד את הראש בין הברכיים ולנסות לנשום, אבל את יודעת שזה לא הזמן. הגבר במטבח לא סיים.
"אני מתחיל לחשוב שזאת היתה טעות, להביא אותך הנה."
את משפשפת את עורפך, מהנהנת בחיוב ומנענעת לשלילה, כפי שנהגת לעשות אחרי יום מול המחשב.
"אני מצטערת," את אומרת. "לא ניסיתי ל... אבל אתה צודק. אתה לגמרי צודק."
הוא מסתובב אל החלון הווילונות מוסטים תמיד כך שגבו מופנה אלייך. הוא לא פוחד מהדברים שאת עלולה לעשות. לקפוץ עליו מאחור, לתפוס את צווארו. זה גבר שאין לו שום סיבה לפחד ממך.
"לא חשבתי," את אומרת לו. "אני מצטערת."
את מושיטה יד לזרועו, ואז מתחרטת. נפיץ מדי. המגע הלא נכון בזמן הלא נכון יהיה הסוף שלך.
"בוא," את מציעה במקום זה. "בוא נעלה."
הוא מסתובב במהירות. את נסוגה לאחור. זה רק מעצבן אותו עוד יותר.
"נעלה?" הוא אומר. קולו הוא לחישה זועמת. אצבעותיו נסגרות שוב סביב זרועך. "רעיון מעולה. ממש מעולה." את לא מבינה עד שהוא מרים את עיניו אל התקרה: "הרגע היא עלתה לחדר. איזה גאונה."
ססיליה. היא עדיין ערה בחדרה. הילדה הזאת. בחיי, איזה צרות היא עושה לך.
הוא הודף אותך בחזרה לכיסא. "פשוט שבי ותשתקי," הוא אומר לך. "את מסוגלת לזה? את יכולה פשוט לשתוק לרגע?"
את יושבת בפה סגור, כשהוא ממשיך לרכון מעלייך לכמה רגעים. בזמן הזה הוא מזדקף ובוהה למרחק את לא רואה, אבל את מרגישה את פיצוץ הנעל שלו על שוקך מתחת לשולחן המטבח, כף רגלו מתנגשת ברגלך. את נרתעת. נושכת שפתיים, מחניקה יבבה. הוא לא בועט לעתים קרובות. הוא צובט ומסובב ומושך ועושה כל מיני דברים בקלות רבה יותר. בעיטות הן משהו שהוא עושה רק כשהוא לא יכול לחשוב על משהו אחר. כמו הפעם ההיא בהתחלה, כשהוא מצא אותך בצריף וידע רק מהמבט בך, האשמה בעינייך, תנוחת גופך ליד הדלת שהתעסקת במנעול שלו. באותו ערב קיבלת כמה בעיטות. והיו עוד כמה פעמים. כשהוא תוקף, זה תמיד בכפות רגליו. אף פעם לא בידיו.
הוא חוזר לשיש ועיניו נמלטות מעינייך. לפעמים הוא לא יכול להסתכל עלייך. אלה הפעמים שאומרות לך שהבושה עדיין נמצאת אי שם בתוכו. קבורה וחנוקה ומנוכרת, אבל בכל זאת בושה. את רוצה להאמין שמדי פעם הבושה משתלטת עליו. את רוצה להאמין שהיא צורבת אותו.
אחר כך, אחרי שבתו נרדמת, הוא נכנס לחדרך.
ההתכווצויות לא נעלמו, אבל עוד לא התחלת לדמם.
אחרי שהוא הולך, גל כאב חדש מטלטל אותך מבפנים. את נאחזת במסגרת המיטה כמו טובע שנאחז בקרש צף.
את נושכת את החלק הפנימי של לחייך ויש לזה טעם מתכתי.
אל תיאבקי בזה. תני לכאב להשתלט. לכי לאיבוד בתוכו.
את כאן.
את מדממת.
את חיה.
אחרי שהגל שוכך, דחף מחיים אחרים: את מעבירה את היד המשוחררת על החלק האחורי של שוקייך, השוק החבולה והשוק השלמה. ממששת את העצמות, לא נשברו. מתחילה לכופף את אצבעות הרגליים.
פרק 20: אמילי
ביום של מרוץ חמשת הקילומטרים, אני קמה בשש ונוהגת בהונדה סיוויק הישנה של אבא שלי לנקודת ההתחלה. אריק ויוואנדה ממשיכים לישון. "יש לי הנגאובר, אני לא יכול לראות אנשים רצים," אריק כותב לי בקבוצת הווטסאפ שלנו. "אבל תעשי חיים, מותק. תמסרי ד"ש לאלמן בשמי."
אני עומדת בכיכר העיר. המתנדבים הגיעו בזריחה כדי להתארגן ולפנות את המסלול. אחרי קילומטר וחצי, כך אומרים לי, תהיה תחנת השתייה הראשונה ופלחי התפוזים של משפחת גארסיה. סביבי רצים בבגדים סינתטיים מתמתחים, רצים במקום, מדברים על מרוצים שהשתתפו בהם ומרוצים שהם רוצים להשתתף בהם. השופט ברן מסתובב בקהל ואומר שלום לכולם.
אני מסובבת את האצבעות בבטנת הכיסים שלי כדי לחמם אותן. התוכנית המקורית שלי היתה לארגן תחנת שוקו חם לפני שהמרוץ יתחיל, אבל כמו אריק, גם אני שתיתי אתמול, והיציאה מהמיטה בשעה כל כך מוקדמת היתה פשוט בלתי אפשרית. ועכשיו, כשאני פה ואנשים מתגודדים מסביב, אני יכולה כבר להישאר פה ולנסות לאתר את איידן.
הוא מגיע בטנדר הלבן שלו. יפה בצורה לא הוגנת, אפילו מרחוק. אפילו עם כובע הציידים הישן שלו, כפפות הסקי ומגפי השלג. המעיל לא רכוס עד למעלה, ורואים לו את חולצת הפלנל והצוואר החשוף. אני רועדת מקור בשמו. הבת שלו עומדת קרוב אליו, עטופה במעיל בצבעים פסטליים, כובע צמר לבן וידיים בכיסים. יש בה רצינות, משהו קצת כבד מדי. קשה לדעת אם היא ביישנית, עצובה או גם וגם. אולי ככה מתבגרות נראות היום, ורק עכשיו שמתי לב. ממה שאני זוכרת, בכלל לא קל להיות ילדה. במיוחד ילדה שבדיוק איבדה את אמא שלה.
בסוף, בערך בשבע, השופט ברן תופס מיקרופון. נשמע הד פידבק, שמבריח את הציפורים מהעצים הסמוכים. אנשים צוחקים, והשופט נאבק לכבות ולהדליק את המיקרופון.
"בוקר טוב לכולם," הוא אומר אחרי שהכניע את המיקרופון. "אני רוצה להגיד כמה מילים לפני שנתחיל." הקהל משתתק. "באנו הנה היום כדי לתמוך במשפחה מאוד מאוד מיוחדת. אני גאה מאוד שאני חלק מהקהילה הזאת. קהילה שהחברים בה דואגים זה לזה."
נשמעות מחיאות כפיים. השופט מחכה כמה שניות ואז ממשיך. "אני רוצה להודות לכל מי שנמצא פה היום. המתנדבים שלנו, הצופים שלנו, וכמובן הרצים שלנו." עוד מחיאות כפיים. עוד הפוגה עד שהקהל משתתק. "כמו שאתם יודעים, המרוץ הזה הוא אירוע התרמה. אני שמח מאוד להכריז, שהודות לתרומות הנדיבות מכולם, כבר גייסנו אלפיים דולר בשביל השכנים והחברים שלנו."
אנשים מריעים. אני מתכווצת. אני לא יודעת איך איידן מגיב כי אני לא יכולה להסתכל עליו. אני לא יודעת על מי עבדתי כשקיוויתי שהעיירה הזאת תעזור בלי שהוא ירגיש כמו מקרה סעד. שזה יהיה קשור אליו ולא אלינו.
השופט ברן מסתכל סביבו. "עכשיו," הוא אומר, והמיקרופון מתחיל שוב לגנוח. "איפה אורח הכבוד שלנו?"
אוי, לא.
אני מקווה שאף אחד לא יוכל לראות אותו והשופט ימשיך הלאה, אבל גברת קופר מלשינה עליו.
"כאן, אדוני השופט!"
איידן ניגש לשופט ולוקח את המיקרופון. המיקרופון כבר לא מהדהד. כמעט כאילו האיש יודע איך לטפל בציוד חשמל.
"אני לא יודע לדבר מול קהל," הוא אומר באופן שעושה לי חשק להסתיר אותו מתחת למעיל שלי ולחלץ אותו מהקהל. "אבל אני רוצה להודות לכם. ואני רוצה להגיד כמה שנינו אסירי תודה, ססיליה ואני, על הקהילה הזאת. אנחנו כל כך מתגעגעים לאמא שלה. אנחנו מתגעגעים אליה יותר כל יום. זה היה נוגע מאוד ללבה."
הקהל משתגע. עוד סיבוב של מחיאות כפיים. איידן אומר תודה עוד כמה פעמים, ואז מחזיר את המיקרופון לשופט ברן.
השופט מכחכח בגרונו. "ועכשיו לחדשות הלא כל כך טובות: להירשם למרוץ זה טוב ויפה, אבל אתם עדיין צריכים לרוץ." נשמעים כמה צחוקים חלשים. "שיהיה לכם מרוץ בטוח. תיהנו מהיום היפה הזה. ואם יהיה לכם קר, אל תשכחו שמחכה לכם שוקו חם בקו הסיום."
זאת אני.
האחיין של השופט, שסיים את לימודיו בבית הספר לשוטרים בקיץ האחרון, יורה את יריית הפתיחה. קולו הצרוד של ג'ייקוב דילן בוקע מרמקול ושר את "One Headlight". הרצים יוצאים לדרך.
אני הולכת למסעדה, פותחת את דלת הכניסה, מדליקה את האור ומעוררת את חדר האוכל. המסעדה דוממת, שקטה. כולה שלי.
אני מוציאה את השולחן המתקפל שאנחנו שומרים במזווה לאירועים. קו הסיום נמצא במרחק גוש בניינים מכאן. אני שוב נועלת את המסעדה, ואז סוחבת את השולחן ומציבה אותו במרחק מה מקו הסיום, כדי שלרצים יהיה זמן להסדיר את הנשימה לפני שהם מגיעים אלי.
אני כפופה, בודקת את מנגנון הבטיחות, כשאני שומעת את זה.
"הַיי."
הראש שלי מסתובב בהפתעה ופוגע בחבטה בצד השולחן. כאב חד מתפשט בקודקודי.
לעזאזל.
אצבעותיו נצמדות לנקודת הפגיעה, כאילו יוכל למנוע רטרואקטיבית את ההתנגשות.
"אני כל כך מצטער," הוא אומר. "לא התכוונתי להבהיל אותך."
אני קמה ומעסה את הראש. הוא אוחז בזרועי ועוזר לי להתייצב.
"את בסדר?"
המוח שלי תר אחר משהו, כל דבר, כל שילוב של אותיות שיעזור לי, אפילו קצת.
"הַיי," אני מצליחה להגיד. "אני בסדר גמור. באמת." אני מחייכת ומפסיקה לשפשף את הגולגולת, כאילו להוכיח משהו.
הוא מעיף מבט מעבר לכתפו. הבת שלו עומדת ליד השופט ברן, שמנסה לנהל איתה שיחה כנראה מסביר פרק מרתק בתולדות העיירה שלנו.
"תודה שאת עושה את זה," הוא אומר לי ומחווה על מה שבקרוב יהיה תחנת שוקו חם. "במיוחד מוקדם כל כך בשבת בבוקר."
אני מהנהנת. "אין בעיה. המסעדה ממש מעבר לפינה."
הוא מניח יד על השולחן המתקפל. "תני לי לעזור. זה המעט שאני יכול לעשות אחרי שקיבלת מכה בראש בגללי."
"אתה באמת לא חייב."
"בבקשה."
הוא מעיף מבט חטוף לעבר השופט. "אני שמח להיות פה. באמת. אבל... איך להגיד את זה?"
"אתה לא אוהב קהל."
הוא נושך את שפתיו. "אני ממש יודע להסתיר את זה, נכון?"
משהו מרפרף בבית החזה שלי.
"בעצם," אני אומרת, "סו שף יכול לעזור לי. במיוחד, כמו שאמרת, בהתחשב במכה שחטפתי."
"סגור."
ידו נוחתת על שיפולי הגב שלי ומכוונת אותי לעבר המסעדה. "סיסי," הוא קורא לעבר בתו, "אני הולך לעזור. מתאים לך להישאר פה קצת?" אני מסתובבת ורואה אותה מהנהנת אליו בצורה לא משכנעת.
מול המסעדה אני מחפשת את המפתחות בכיס, מודעת מאוד לתנועותי. המנעול עושה בעיות. "הצלחת?" הוא שואל. אני אומרת לו שכן, ומנסה עוד כמה שניות. בסוף הדלת נפתחת לחדר האוכל הריק. השולחנות ערוכים לקראת הערב, מזלגות וסכינים וכוסות יין, מבהיקים בציפייה לקהל בלתי נראה. בשבתות אנחנו פתוחים רק לארוחת ערב; בראנץ' מגישים בימי ראשון.
"ברוך הבא לאמאנדין: המהדורה האקסקלוסיבית," אני אומרת לו.
הוא מסתכל סביבו. "אז ככה זה נראה כשכולנו הולכים."
עיניו פוגשות את עיני. בפעם האחרונה שהיינו רק שנינו בחדר, בחדר הזה, בעצם, הייתי בגיל ההתבגרות והוא היה נשוי.
"בוא אחרי."
זה העולם שלי. אני יכולה להנחות אותו, הוא עומד לרשותי. אנחנו משילים את המעילים שלנו ואני מובילה אותו למטבח ומדליקה את האורות. האור חושף את תחנות העבודה הנקיות, כל משטח מצוחצח כראוי, כל כלי במקומו, כל מכל מתויג ומאוחסן. כל משטחי הכרום מבריקים, כל האריחים לבנים וצחים. הוא שורק.
"אה, נכון," אני אומרת כאילו זה לא סיפור גדול. "עבר זמן מאז שהיית באזור הזה."
"אף אחד לא הזמין אותי מאז."
היית תקוע, אני רוצה להגיד, כמו ערפד שלא הוזמן פנימה.
אני שומרת את מחשבות הערפדים לעצמי.
"זה... לא להאמין כמה נקי פה," הוא ממשיך.
אני מחייכת כאילו הוא בדיוק נתן לי את פרס האוסקר. "השף הראשי שלי ואני מסכימים אולי על דבר אחד בעולם, וזה שלא הולכים הביתה בסוף המשמרת עד שהמטבח נקי כמו ביום שהתקינו אותו."
הוא מעביר אצבע על שולחן החיתוך הקרוב אליו ומהנהן, ואז מסתכל שוב סביב.
"אז מה אני יכול לעשות?" הוא שואל.
"טוב, קודם אתה יכול לשטוף ידיים."
אני מלווה אותו לכיור. אנחנו מסבנים את הידיים בדממה, ושוטפים בתורות מתחת לזרם המים החמים. אני מושיטה לו מגבת מטבח נקייה. הוא מנגב את האצבעות בשקדנות בזו אחר זו.
"מה עכשיו?"
"מכאן."
הוא הולך בעקבותי לתוך המזווה. אני לוקחת אבקת קקאו, וניל, קינמון.
"אתה רואה את צנצנת הפלסטיק שכתוב עליה 'סוכר לבן'?" אני שואלת. "היא צריכה להיות פה באיזה מקום."
אנחנו מצמצמים את העיניים יחד. "כאן," הוא אומר, ומושיט יד למכל אטום על המדף העליון. חולצת הפלנל שלו מתרוממת על בטנו, הבזק מהיר של עור באפלת המזווה. אני מאלצת את עצמי להסיט את המבט.
"מעולה."
אני אומרת את זה כאילו הכול בשליטה, כאילו לא אוותר על כליה כדי להילכד במזווה לנצח עם הגבר הזה.
השלב הבא הוא חדר הקירור, שם אני לוקחת מכל חלב בכל יד. הוא מחקה אותי.
"תראה אותך," אני אומרת. "כישרון טבעי."
הוא מצחקק. ההרגשה היא כמו הביס הראשון מעוגיית שוקולד צ'יפס טרייה, כמו אמבט חם אחרי יום גשום, כמו השלוק הראשון ממרטיני יבש הידיעה שזה קרה בזכותי.
אנחנו חוזרים למטבח ומניחים את מכלי החלב. אני לוקחת את מחם האל חלד שאנחנו שומרים בפינה. איידן גוחן לעזור לי אבל אני אומרת לו שזה בסדר המחם לא כבד כשהוא ריק. "כשהוא מלא בשמונה ליטרים שוקו חם, אל תדאג תהיה לי עבודה בשבילך." הוא שוב צוחק. כמעט קל מדי להיות בחברתו, נוח מדי, כתב אישום על ההתנהגות הבעייתית של העולם בשאר הזמן.
אנחנו עובדים זה בצד זה, תנועותיו מחקות את תנועותי. יחד אנחנו מחממים את החלב בסיר גדול על אש קטנה. אנחנו מוסיפים קקאו, סוכר, וניל וקינמון. אני רצה בחזרה למזווה. "תריח את זה," אני אומרת לו כשאני חוזרת. הוא גוחן ומרחרח. "אבקת צ'ילי," אני אומרת, והוא שואל, "באמת?" ואני אומרת לו כן, אבא שלי התעקש זה המתכון שלו, ואחרי שטועמים אותו כבר אי אפשר אחרת.
"אני סומך עלייך," הוא אומר. זה מרגש אותי יותר מהראוי.
הוא מסתכל בי מוסיפה קורטוב אבקת צ'ילי לתערובת ובוחשת. בדיוק כשאני עומדת להושיט יד לווניל, משהו הבהוב ממנו אלי, איזו תנועה בשדה הראייה ההיקפי שלי עוצר בעדי.
"מה זה?"
הוא פושט זרוע לעבר בסיס הצוואר שלי, השקע הקטן שבו מתחילים מיתרי הקול. אצבעותיו נוגעות שם בתליון שענדתי הבוקר. זרם חשמלי מעקצץ מצווארי ועד לבטן.
"אה. הוא היה של אמא שלי," אני אומרת לו. אני מרימה את התליון כדי שהוא יראה את העיצוב. שלוש נשים שלוש גראציות, זה מה שאמר לה התכשיטן בשמלות מתנפנפות, מחזיקות ידיים, אחת מהן מצביעה על משהו במרחק. אולי השמים. אני חושבת שבעיני המעצב הנשים רק יצאו לטיול, אבל בעיני הן תמיד נראו כאילו הן מבצעות איזה טקס. מטילות כישוף.
"אני לא עונדת אותו לעבודה כי הוא קצת... מוגזם," אני אומרת לאיידן. "אמא שלי אהבה אותו כי הוא היה שונה מכל הדברים האחרים שלה. ואני אוהבת אותו כי הוא מזכיר לי שהיא יכלה להיות כיפית."
הוא נוגע שוב בתליון ומרים אותו בשתי אצבעות כאילו הוא מעריך את משקלו.
"אני חושב שזאת מזכרת נהדרת," הוא אומר.
הוא מרפה מהתליון. רוחות הרפאים של שנינו מרחפות במטבח. אני מניחה להן לרדוף אותנו עוד קצת ואז מפרה שוב את הדממה: "אתה מבלה הרבה זמן במטבח? בבית? או שאתה מזמין טייק אאוט?"
הוא אומר לי שהוא מבשל. "לא דברים מסובכים," הוא אומר. ואז מחווה סביב המטבח: "לא כמו מה שקורה פה." הוא טבח ביתי, פונקציונלי. הוא רוצה שהבת שלו תאכל טוב. לא שהוא מתנגד להיות במטבח. הכנת אוכל מרגיעה אותו. "זה תמיד היה ברשימת המטלות שלי," הוא אומר, "אפילו לפני " הוא משתתק. החלב מבעבע. אני בוהה בתוכן הסיר, מתרכזת במצקת שאני מטבילה ושולה מהנוזל. "טוב, את יודעת," הוא מוסיף.
אני מסתכלת עליו. יש לזה מחיר, להשלת השכבה הזאת ממני, לאפשר לו לראות מה נמצא מתחת, אבל זה שווה את זה. זרם של ידע עובר בינינו. העולם נתן לי את המתנה הזאת, את הגבר הזה במטבח הזה, כולו שלי לכמה דקות. אני מקווה שהוא יכול לשמוע את הדברים שאני לא יכולה להגיד לו בקול.
משהו צורב בגב ידי. טיפה רותחת של שוקו חם ניתזת מהסיר. "אופס." אני מנמיכה את האש ומנגבת את היד במגבת שהשתמשנו בה קודם לכן. "אני חושבת שזה מוכן."
אני פונה אליו. "רוצה לטעום?"
"רק אידיוט יגיד לא."
במוחי מבזיקה תמונה איך אקרב את המצקת לשפתיו עם יד אחת מתחתיה כדי לתפוס טיפות, אטה את המצקת לאחור ואצפה בו כשהוא שותה. יותר מדי. ישיר מדי, מסוכן מדי. אני נוטשת את המצקת ומוציאה ספל קפה לבן מהארון מעל השיש. השוקו סמיך, עם הצבע המושלם שאני זוכרת מהשוקו של אבא שלי. הצלחנו. עשינו אותו יחד.
"הנה."
אצבעותיו מתחככות באצבעותי כשהוא לוקח את הספל. הבטן שלי מתכווצת. הוא לוקח שלוק. אני מתבוננת בציפייה כשהוא עוצם עיניים. כשהוא פוקח אותן שוב, יש בהן ניצוץ.
"לעזאזל," הוא אומר. "סליחה. פשוט לא ידעתי שלשוקו יכול להיות טעם כזה."
הוא לוקח עוד שלוק. אני מחייכת. אין מה לומר, אין מה להוסיף. זה רגע מושלם, וגם אני יודעת שהדבר הכי בטוח זה לעמוד בשקט ולהתענג עליו.
הוא מתעקש לשטוף את הספל הריק שלו. אני אומרת לו שאני יכולה לעשות את זה, שאני ממילא צריכה לרחוץ את הכלים. "אל תדאגי," הוא אומר ומקרצף גם אותם. אני מסדרת את המצרכים היבשים במקום וזורקת את מכלי החלב הריקים. יחד אנחנו מעבירים את השוקו החם למחם המתכת ומרימים אותו. הוא גונח.
"רואה?" אני אומרת. "אמרתי לך שזה יהיה כבד."
אנחנו יוצאים בזהירות מהמטבח לחדר האוכל, וגופינו נעים זה עם זה. כשאנחנו מגיעים לדלת, הוא נשען עליה כדי לפתוח אותה. משב רוח מסלסל את שערו והאור שוטף את פניו בצורה מושלמת.
"הנה אתם!"
השופט ברן מתבונן בנו כשאנחנו מניחים את המחם על השולחן המתקפל. אני חוזרת בריצה למטבח להביא כוסות חד פעמיות ומפיות. איידן הולך בעקבותי.
"לא היית צריך לעשות את זה," אני אומרת.
"אני יודע. אבל עכשיו אני חלק ממשימת השוקו הזאת. לא אנשור ברגע האחרון."
כשאנחנו חוזרים לקו הסיום, גברת קופר מתקרבת, גמישה ואלגנטית בווסט לבן וטייץ כחול כהה, וזנב הסוס שלה מנתר עם כל צעד.
אני צועקת, כששתי ידי משמשות כרמקול, "כמעט הגעת, גברת קופר!" זה נשמע מאולץ, כאילו אני עושה הצגה. אבל מה שקרה במטבח עם איידן עודד אותי, ואני מוכנה לשתף פעולה. גברת קופר מנופפת אלי. כעבור פחות מדקה, היא המנצחת הרשמית במרוץ חמשת הקילומטרים של משפחת תומס.
השופט ברן מוחא כפיים ומברך אותה. אין מדליות במרוץ הזה, לא מחלקים פרסים. רק הבטחה לשוקו חם, שאני מוזגת לכוס חד פעמית.
איידן צץ לצדי. הוא לוחץ על הידית כשאני מציבה את הכוס מתחת לפיה. לפני שאני מספיקה להגיד משהו, עוד שני רצים מגיעים סת, אחד הילדים שלמדו איתי בתיכון, ואבא שלו, מר רוברטס, שעובד בעיר. יחד אנחנו מוזגים עוד שתי כוסות.
תוך זמן קצר מגיעים רצים בקצב קבוע. אנחנו מוצאים את הקצב שלנו. אני מטפלת בכוסות והוא בידית. אני מושיטה כל כוס עם מילות הערצה - כל הכבוד, היית מדהימה, בחיים לא הייתי מסוגלת. איידן מתרכז במשימה. הוא מתעסק בערימת כוסות, בודק שהמחם עדיין חם למגע. זה הגבר שיושב בבר שלי: אלרגי לתשומת לב, כתפיים כפופות, עיניים נעוצות בכל דבר מלבד בעינייך. הבת שלו יושבת על ספסל מעבר לכביש, חוטי אוזניות מתפתלים מכיסה לאוזניה. הבת של אבא שלה.
כעבור ארבעים דקות הרבה אנשים שסיימו את המרוץ פזורים בשטח. גברת קופר מפטפטת עם השופט ברן ושואלת אם הוא יוכל להשיא את בן דודה בפוקיפסי בעוד שלושה שבועות. איידן ואני מחכים בדממה לרץ הבא. התנופה שבנינו בשיא המרוץ דעכה. נגמרו המטלות שיעסיקו לנו את הידיים.
"אז איך העבודה?" אני מנסה.
הוא מחייך. "העבודה טובה."
"אפשר לגלות לך סוד?"
הוא אומר בטח.
"אני לא חושבת שאני יודעת מה קוון עושה בדיוק. אני יודעת שזה קשור לעמודי חשמל. אבל זה הכול."
צחוק. "אף אחד לא יודע מה קוונים עושים." הוא מגלגל עיניים. "אפילו כמה קוונים לא בטוחים בזה."
בעיקרון, הוא אומר לי, הם אמורים לדאוג שהחשמל יפעל. "לכן את רואה אותנו למעלה, מתעסקים בקווי החשמל. אנחנו מתקנים את מה שמקולקל ומתחזקים את מה שלא. אם יש סערה וכבלי החשמל נופלים, אנחנו עובדים על זה. לפעמים אנחנו הולכים לבתים של אנשים ומעדכנים את ההתקנות."
אני מהנהנת. "אז אני מבינה שאין לך פחד גבהים."
הוא מנענע את ראשו לשלילה. "אני אוהב את זה. כל כך... שקט שם, אם זה נשמע לך הגיוני."
אני אומרת לו שאני מבינה. לעבוד על פרויקט, הראש בעננים, פשוטו כמשמעו, בלי שאף אחד יטריד אותו: זה באמת נשמע כמו הסביבה הטבעית שלו.
"חוץ מזה," הוא מוסיף, "רואים משם הכול. את הנהר, את ההרים... זאת אומרת, תראי מה ראיתי אתמול."
הוא מוציא את הטלפון מהכיס וגוחן לעברי. אני מריחה מחטי אורן וסבון כביסה ושיער שנחפף לא מזמן. אני רוצה לעצום עיניים ולחקוק את השילוב בזיכרון כדי שאוכל להיזכר בזה בלילה, לחפש אותו בפעם הבאה שאני מכבסת בגדים או יוצאת לטיול. אבל הוא רוצה להראות לי משהו, ואני חייבת להתרכז. אגודלו מחליק על סדרת תמונות. אני רואה הבזקים של גבעות וגגות, צילום מסך של מתכון ללזניה צמחונית, הבת שלו על שביל.
אצבעו נעצרת על התמונה שחיפש: עוף דורס גדול, כנפיו פרושות, דואה מעל עצי האשור שמאחורי הכנסייה.
"וואו."
תורי להתקרב. עכשיו יש לי תירוץ. אני צריכה לראות את העוף הדורס. אני יכולה להעמיד פנים שזה לא קשור לקרבה של גופו לגופי, לזרועותיו החזקות ולבטן המתוחה ולצוואר הברבור שלו, ארוך ורזה וחינני וגאה.
"הוא כל כך... מלכותי," אני אומרת.
"זה גם מה שאני חשבתי."
הוא מהרהר בציפור, ואז מביט בי. נראה לי שהוא שמר את התמונה במשך שבועות, עד שמצא מישהי שתעריך אותה בדיוק כמוהו.
"זה עקב אדום זנב," הוא אומר. "לפחות לפי האינטרנט."
"הוא כל כך גדול. הוא בטח יכול להרים כלב קטן."
הוא מהנהן.
אני מחליקה שתי אצבעות על מסך הטלפון שלו ומגדילה את תמונת העקב.
"תראה אותו," אני אומרת. "סוקר את הממלכה שלו. מחפש טרף. הוא כל כך יפה."
משהו תלוי בינינו, אמת עמוקה יותר שאף אחד מאיתנו לא יֵדע איך לבטא במילים.
"סליחה?"
בוב, בעלה של גברת קופר, עומד מול השולחן עם כוס חד פעמית.
"סליחה," אני אומרת ומוזגת לו שוקו חם. איידן מכניס את הטלפון לכיס.
הרצים עוברים להליכה. שלושה דיירים מבית האבות חוצים יחד את קו הסיום כשהם מחזיקים ידיים. אנחנו מחכים עוד כמה רגעים, אבל השופט ברן מאשר שהם היו המשתתפים האחרונים. סיבוב אחרון של ברכות, ואז אנשים מתחילים להתפזר.
אני עורמת כוסות נטושות ומנגבת נתזי שוקו חם מהשולחן. איידן הולך בעקבותי למסעדה ועוזר לי להחזיר את המחם ואת השולחן המתקפל. אני לא אומרת לו שהוא לא חייב. גמרתי להעמיד פנים שאני לא רוצה את עזרתו.
אחרי שהמחם שטוף והשולחן חוזר למזווה, איידן חושב מה להגיד.
"תודה שנתת לי לארוח לך לחברה," הוא אומר. "זה היה באמת... טוב... נהניתי."
"אני זאת שצריכה להודות לך." זה רגע לבבי, עם קלילות הסוד שהסתרתי כל כך הרבה זמן ובסוף שחררתי. "לא יכולתי לבקש סו שף טוב יותר."
הוא מחייך ואומר שהוא צריך ללכת לחפש את הבת שלו. אני אומרת לו ללכת, ללכת, ללכת, משלחת אותו בנפנוף כאילו אני לא חוששת מהיעדרו המתקרב.
אני נועלת את המסעדה, חוזרת לסיוויק ומניחה את המעיל על המושב האחורי. כשאני מרימה שוב את מבטי, אני נלחצת. מפתחות המכונית מתחפרים בכף ידי. בתי השחי שלי מעקצצים מזיעה.
בצד השני של המכונית ישנה צללית שנראית מבעד לחלון מושב הנוסע. מישהו נשען על המכונית. מישהו שלא ראיתי או שמעתי כשחציתי את החניון לפני כמה שניות.
"סליחה. שוב הפחדתי אותך?"
כל השרירים בגופי מתרפים.
"לא," אני אומרת לו. "אני מצטערת. זאת אני, לא זיהיתי אותך."
איידן מוציא את הטלפון מכיסו ומנענע אותו. "רציתי לתת לך את המספר שלי. במקרה שתצטרכי משהו, את יודעת? תסמסי לי. תתקשרי."
אני שולפת את הטלפון מהכיס האחורי של הג'ינס שלי בריכוז של מנתחת שפותחת את בית החזה של מטופל. הוא מחכה עד שאני מוכנה, מקלידה את הקוד ופותחת את רשימת אנשי הקשר, ואז הוא מכתיב לי רצף ספרות.
"זהו," הוא אומר כשאני גומרת להקליד.
הוא עומד ללכת, ואז נעצר ומסתכל על הסיוויק.
"אל תיעלבי, אבל המכונית הזאת לא מבוגרת יותר ממך?"
עיניו קורנות, חיוכו עקום. הוא לא צוחק עלי. רק מקנטר.
"כמעט," אני אומרת לו. "היא היתה של אבא שלי. חכה שתשמע את החריקה של ההנעה. ואתה לא רוצה לדעת מה קורה עם תיבת ההילוכים."
"גרועה?"
"איומה. וידנית."
הוא מעקם את אפו באהדה.
"היא לא כל כך רעה," אני אומרת וטופחת על גג הסיוויק. "היא עברה הרבה."
הוא מהנהן. אני מסתכלת על הטלפון שלי, שהמספר שלו עדיין מוצג בו על המסך, ולוחצת "איש קשר חדש". עד שאני מוסיפה את שמו ושומרת, הוא כבר איננו.
אני מכניסה את הטלפון לכיס הקדמי של הג'ינס שלי. במשך כל הנסיעה הביתה, המסך נותר חמים כנגד ירכי.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
קלמנס מישלון / הדיירת השקטה
Clémence Michallon / The Quiet Tenant
מאנגלית: אסנת הדר
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: חמוטל לוין
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
