- 11 -
אדם: זה נפתח! 0718. רוצה שאני אגנוב משהו?
אדם: סתם
אדם: בעצם...
אדם: רגע
אדם: 18 ביולי זה לא תאריך הלידה שלך?
אני יושבת במכונית ובוהה בהודעה האחרונה מאדם.
יש לו זיכרון טוב.
למה דום השתמש בתאריך הלידה שלי כקוד לכספת שלו?
במהלך הסיור בקניון הדחקתי את השאלה הזאת. אבל עכשיו, כשיש לי הוכחה מאדם, אני כבר לא יכולה להתעלם ממנה.
אבל מה זה אומר?
זה לא הגיוני.
אולי... אולי הוא עשה את זה בדיוק מהסיבה שרציתי את הקוד. אולי הוא פחד שיקרה לו משהו.
אבל אם דום היה נעלם והייתי נאלצת לפתוח את הכספת בלי הקוד, לעולם לא הייתי מנחשת שזה תאריך הלידה שלי. הייתי מנסה את תאריך הלידה של דום. ואחר כך את זה של התאומים. ושל רוזלין, כי אולי הוא הגדיר את הקוד לפני הגירושים. או את תאריכי הלידה של ההורים שלו.
אפילו תאריך הלידה של ג'וש נשמע הגיוני.
אבל שלי? לא.
נקישה על החלון מקפיצה אותי, וכשאני מציצה מבעד לזגוגית אני רואה את הבחור המבלבל והמרגיז הזה מזעיף פנים לעברי.
"מה?" אני צועקת, לא מוכנה לפתוח את הדלת או להתניע את המכונית כדי לפתוח את החלון.
דום נסוג, משלב את הזרועות על החזה ומחווה בראשו לעבר הבית. הוא אמור להיראות כמו איזה גולם, בכובע המצחייה של דיסמלס קניון שקנינו כדי למלא את המשאלה של ג'וש. אבל הוא בכל זאת נראה הורס. תודה רבה באמת.
תיכנס, אומר הגוף שלי.
על הפקודה הזאת אחראית הכלבה הקטנונית שבי. אני מגרשת את דום בתנועת יד, חוזרת לטלפון ומעלה את המייל מרדפורד. אני ממילא לא יכולה לפתור את תעלומת הקוד הסודי כשהוא נועץ בי עיניים, אז מוטב שאעבוד קצת עד שהוא יניח לי.
אבל כעבור רגע המכונית שלי מתנדנדת. אני מרימה את המבט ורואה את פלג גופו העליון מזווית העין. דום נשען על דלת הנוסע של המכונית שלי.
הוא מחכה לי.
אני פולטת סדרת קללות, סוגרת את הטלפון, מתירה את חגורת הבטיחות ופותחת את הדלת בתנופה.
"מה אתה עושה?" אני מתפרצת.
"חשוך."
"איזו דקוּת הבחנה. באמת. חשבתי שעכשיו צהריים."
דום צופה בי במבט סתום. "כדאי שתיכנסי."
"אני נמצאת במרחק עשרה מטר מהבית." אני חוטפת את התרמיל שלי הוא קל יותר מאז שג'וש לא שם ואת שקית המזכרות בשביל ג'רמי וטולה ממושב הנוסע, יוצאת וטורקת את הדלת. "מזל שאני לא צריכה לעשות את המסלול המסוכן הזה לבד, ועוד בחושך."
דום לא עונה, אלא רק מזדקף ופונה לעבר הבית.
הוא זה שנמצא בסכנה. אני עלולה לחמוק לחדר שלו באמצע הלילה ולחנוק אותו.
כשאנחנו נכנסים לבקתה, דום לא מנסה להכתיב לי מה לעשות. אולי הוא בכל זאת נזהר.
אם הייתי עייפה, הייתי מסתגרת בחדר ומנסה לישון. אבל הזחלים הזוהרים פלטו חשמל טהור, ואני מרגישה טעונה לגמרי. אם אסתגר בחדר, אני פשוט אסתובב סביב עצמי ואנסה לפתור את חידת הקוד. אני חייבת להירגע ולהתחבר מחדש לאזור הנוחות שלי.
למזלי, בקתה חמימה היא המקום המושלם לעשות את זה. אני נכנסת לחדר לרגע וסוגרת את הדלת כדי להחליף את בגדי ההליכה במכנסי פלאנל מהוהים וסווטשרט עם איור של קרוקודיל ותנין עושים כִּיף, שג'וש שלח לי מפלורידה לפני כמה שנים, כי הוא חשב שהוא משעשע. הסווטשרט הענקי הזה רפוי כל כך, והבד שלו עבה כל כך, והציצים שלי קטנים כל כך, שאין שום סיבה שאלבש חזייה. אני נוברת בתיק ומוצאת את האוזניות שלי, שמבטלות רעשים. אני חובשת אותן ויוצאת מהחדר.
ככה קל יותר להתעלם מדום.
אני מפעילה את ספר השמע שלי ומרשה לעצמי לשקוע בסיפור המרגיע על נסיכה בממלכה קסומה, שנוקמת באויבים שלה ומנסה לא להתאהב בערפד האכזר ששולט בממלכה השכנה. בינתיים אני משוטטת בסלון ומחפשת את מה שחייב להימצא בבקתה הזאת. ואמנם, האוצר נמצא בשידת הטלוויזיה.
פאזל.
ברוב בקתות האירוח יש פאזלים. ואני אוהבת להרכיב אותם.
למרות סגנון החיים הנזירי שלי, יצאתי לכמה מסעות בחיי. מדי פעם ג'וש שידל אותי לפגוש אותו איפשהו, בדרך כלל בעזרת תיאורים של בית קפה מגניב או אטרקציה מוזרה. אבל אחי ידע שיש גבול למרץ שאני מסוגלת להוציא, ובשלב מסוים המשיך לטייל לבדו ואני נשארתי בבית, הרכבתי פאזל אקראי ועל הדרך הטענתי את הסוללות המופנמות שלי.
הפאזל הזה נראה מבטיח. זה קולאז' של כרזות משישה פארקים לאומיים. אני מעיפה מבט במכסה והופכת אותו כדי לא להציץ. אם אני רוצה לזכות בתמונה, אני חייבת להשלים את הפאזל.
שולחן הקפה הגדול, העשוי עץ שחוק, הוא משטח הרכבה מושלם. מבט אחד מספיק כדי לדעת שהוא גדול מספיק בשביל הפאזל. אני מתיישבת בשיכול רגליים על אחת מכריות הספה שהנחתי על הרצפה, ונוברת בחתיכות הקרטון הרכות מרוב שימוש, מחפשת את הפינות ומרכיבה אותן בזו אחר זו.
בתוך כך אני מתעלמת מהבחור שחולק איתי את קורת הגג הזאת. אם יהיה לי מזל, הוא ילך לישון בקרוב ואני אוכל להרכיב בשלווה.
אבל מאגר המזל שלי כנראה התרוקן, כי דום מחליט להישאר.
לא. "להישאר" זאת לא המילה הנכונה. אם הוא היה סתם נשאר, אולי הייתי מצליחה להתעלם ממנו.
אבל דום, שתמיד חייב לבצע איזו מטלה, מתחיל להסתובב בחדר. בעודי מנסה להתמקד בספר השמע ובחתיכות הפאזל הצבעוניות, אני קולטת אותו בשולי שדה הראייה, נעצר מדי כמה מטרים, מרים משהו ומתעסק איתו, ומחזיר אותו למקום.
הנחישות שלו מציקה לי כמו שאבקנים מציקים לדרכי הנשימה שלי.
כשהוא מוריד את השעון הגדול מהקיר, אני לא יכולה לשאת עוד את ההתנהלות הזחוחה שלו.
"מה אתה עושה?" אני מתפרצת, מקישה על האוזניות כדי לעצור את הספר ומסירה אותן כדי לשמוע את עצמי גוערת בשותפי הלא רצוי למגורים. "מחפש מכשירי ציתות? לומד את השטח? תפסיק לגעת בכל דבר!"
דום לא מסתכל עלי כשהוא מסובב את הכפתור בגב השעון.
"יש יותר מעשרה שעונים בבקתה הזאת," הוא אומר. "ואף אחד מהם לא מכוון."
אני נוחרת בבוז, מקיפה במבטי את החדר ורואה שכל הפריטים שהוא הרים כוללים שעון. הבחור שחייב להגיע לכל מקום עשר דקות לפני הזמן בבירור לא יכול להסכים לשערורייה הזאת.
"זה לקישוט." רוב המכשירים נראים מיושנים, בהתאם לאווירה הכפרית. אבל לדום לא אכפת. אני בטוחה שהדירה שלו מעוצבת בכרום ובזוויות ישרות, כיאה לרובוט. איכס, הוא בטח מינימליסט. "לצרכים אסתטיים בלבד."
"שעונים אמורים להציג את השעה," הוא מפטיר. "כשהם לא מכוונים, זה פוגע באסתטיקה."
התנועות העצבניות שלו מונעות ממני להתרכז בפאזל.
"אולי תבדוק מה השעה בטלפון כמו בן אדם נורמלי? או, לא יודעת, תסתכל בשעון של אחי?"
אוף. ניסיתי לשדר ריחוק, אבל הטינה השתרבבה למשפט האחרון שאמרתי.
בכל פעם שאני רואה את דום עונד את השעון הזה, אני נזכרת שג'וש לא עונד אותו.
כי הוא איננו.
דום עוצר באמצע התלייה ומציץ לעברי. אני נועצת מבט בערימת חלקי הפאזל שעל שולחן הקפה ומנסה להתעלם מהעובדה שאפשרתי לו לראות את הפגיעוּת שלי.
לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, הוא משתופף לידי, והאצבעות שלו מתעסקות ברצועת העור החומה של שעון היד. נשימתי נעתקת כשהוא מוריד את השעון ומושיט לי אותו.
"זה שלך אם את רוצה."
אני מביטה באביזר המוכר. ג'וש הוריד את השעון רק בלילה, לפני השינה. אני לא זוכרת אפילו פעם אחת שבה הוא לא ענד אותו. יום אחד השעון הזה צץ על שורש היד שלו, ומהר מאוד נעשה חלק ממנו, כמו היבלות באצבעות והצלקת במצח מהנפילה מעץ התפוחים בחצר של משפחת פרי.
לרגע אני מדמיינת את עצמי מקבלת את המנחה, עונדת את השעון של אחי ונוצרת אותו לעד.
אבל אני מכירה את עצמי. אני לא סובלת צמידים או אפילו גומיות על מפרק כף היד. עם כל אהבתי לאביזר היקר, יגיע רגע שבו אוריד אותו. ואז אני אניח אותו איפשהו, ואאבד אותו בכל הבלגן.
עוד פיסה מג'וש תיעלם.
אני חורקת שיניים ועוצמת עיניים.
דום לעולם לא ינהג ברשלנות כזאת. הוא בטח הזמין לו מעמד מיוחד לשידת הלילה, וחומר ניקוי שמונע כתמים.
"תשמור אותו," אני מסננת. "הוא נתן אותו לך."
"מאדי "
"תעזוב אותי. אני מרכיבה." אני חובשת את האוזניות, מפעילה מחדש את הספר ומצווה על העיניים שלי להסתכל אך ורק על החתיכות שלפני.
ועדיין, אני מרגישה מתי דום נעצר ומתי הוא מתרחק. הוא נשאר בסלון עוד זמן מה, ועובר למטבח. בטח מכוון את השעונים של המיקרוגל והתנור. בסוף הוא נעלם בהמשך המסדרון הקצר שמוביל לחדרי השינה.
מדי פעם נדמה לי שהקול שלו מנסה לחדור דרך מנגנון ביטול הרעשים של האוזניות, אבל אני לא בטוחה ולא טורחת לבדוק.
הפאזל משרה עלי שלווה מדיטטיבית. כשאני מניחה את החתיכה האחרונה במקומה, אני מבינה שחלף הרבה זמן, כי הכתפיים והגב שלי כואבים, ונדמה לי שהאוזניות מותכות לאוזניים. כשאני מקלפת אותן הבקתה נשמעת רועשת, אבל אלה רק האוזניים שלי שמסתגלות לזרימת האוויר. אני מעיפה מבט אל שעון הקיר ורואה שכבר הרבה אחרי חצות. אני יכולה להיות בטוחה שהשעה מדויקת, הודות למאמציו של אֵל הזמן דום.
אני קמה בחריקת מפרקים, מותחת את הזרועות מעל הראש ומחניקה אנחה. צלילי התפוקקות נשמעים ברחבי גופי, ואני נושמת לרווחה.
לפני שאני הולכת לישון אני משוטטת בחדר, מרימה כל שעון שאני מוצאת ומסובבת את המחוגים באקראיות.
דום חייב ללמוד שיש דברים שאי אפשר לשלוט בהם.
ואני אחת מהם.
- 12 -
מאז החזרה מאלבמה, בכל פעם שאני מנסה לשבת ולקרוא ספר או מחכה בתור בסופרמרקט או מנסה להירדם בלילה, הראש שלי מנצל את רגעי הרגיעה כדי לחשוף זיכרונות מזמנים שחשבתי שהשארתי מאחורי לנצח.
זיכרונות מהקיץ ההוא. בסוף שנה א' בקולג'.
הקיץ ההוא היה מושלם מכל מיני בחינות.
עד שהוא הפסיק להיות מושלם.
לדעתי, המסעות התכופים לעבר הם באשמת החשיפה המופרזת לדום, בשילוב עם חידוש התקשורת עם התאומים.
בתחילת יוני ממש לא חיכיתי לחודשים החמים. ג'וש נסע להתמחות בניו יורק, דום התחיל לעבוד במשרה מלאה, והנחתי שהוא יבלה את שעות הפנאי עם רוזלין. אמא שלי נעלמה לאיזה מסע שלטענתה נועד להחיות את ההילה שלה. רציתי לחזור לאוניברסיטה, להתרחק מפלורנס, שתמיד האשימה אותי בהיעדרה של בתה, במקום את האישה שנטשה אותי שוב ושוב.
התאונה של אמא של דום שינתה הכול בעקבותיה היא אושפזה בבית חולים, ואחר כך היתה חודשים בשיקום, והתנועה שלה היתה מוגבלת.
לא רציתי שהיא תיפגע, אבל עכשיו, כשמשפחת פרי היתה במצוקה, יכולתי סוף סוף לגמול להם על שנים של דאגה. לא הייתי עוד בת השכנים השקטה שנאבקת לנשום וחיה עם אמא וסבתא שמתעלמות מקיומה. באותו קיץ נהפכתי לאישה צעירה ואחראית שדאגה לתאומים, עשתה קניות בסופר וניגבה את הכלים שדום שטף אחרי ארוחת הערב. ארוחת ערב שהזמינו אותי להשתתף בה בשמחה.
שקענו בשגרה נוחה, שבה הגעתי בבוקר כדי להסיע את אדם וקרטר לקייטנת שחייה. בזמן שהם שחו, קפצתי לספרייה ושאלתי ספר למשך היום. חזרתי לבריכה כשהיא נפתחה לציבור הרחב. תחת השמשייה, מרוחה בשכבה עבה של קרם הגנה, קראתי רוב היום בכיסא נוח והשתמשתי באצבע שלי כסימנייה כשאדם התנתק לרגע מחבריו המתבגרים וביקש שאעריך את קפיצות התותח שלו. בצהריים הבנים נכנסו למושב האחורי של ההונדה סיוויק הישנה שלי, מילאו את המכונית הישנה בריח של כלור וקרם הגנה שהתעקשתי שימרחו למרות שאין להם עור ערפד כמו שלי והתלבטו יחד איתי איפה נקנה ארוחת צהריים הפעם. מר פרי תמיד נתן לי כסף מזומן בבוקר, כשאספתי אותם. הוא כנראה חשב שהוא משלם לי על הבייביסיטינג. אבל לא רציתי את הכסף שלהם.
רציתי את המשפחה שלהם.
במיוחד לנוכח העובדה שג'וש היה בקצה העולם כל הקיץ.
בלי משפחת פרי, נותרנו רק פלורנס ואני עד תחילת הסמסטר. ריטריט הטיהור של אמא שלי בקליפורניה נועד להימשך חודשים. השיטה שלה, לנסוע לכמה חודשים באופן אקראי, ליוותה אותי לאורך כל הילדות. ולא שהתגעגעתי לאמי השקועה בעצמה. אבל כשהיא עזבה, פלורנס הזכירה לי שאמא נאלצת לברוח מחייה לעתים קרובות כי היא אומללה. אומללה כי בעלה עזב אותה. אומללה כי בנה לא מכבד את אמו ואת פלורנס. אומללה כי אני הבת שלה, ומה טוב בזה?
אז בעוד שרוב בני התשע עשרה היו מסתייגים מלהקדיש את חופשת הקיץ לטיפול בשני אחים בני שלוש עשרה, אני נהניתי מכל רגע. אהבתי את הוויכוחים הסוערים עם אדם על טאקו בל בכל יום, ואת האופן שבו קרטר גלגל איתי עיניים כשנכנענו ונתנו לאשף המילים לקבל את שלו. אהבתי את החיוכים הזהים שלבשו התאומים בכל בוקר, כשפניתי עם המכונית הישנה שלי לשביל הגישה שלהם. אהבתי לשמוע את בדיחות הקרש של אדם, ולשיר עם קרטר נעימות פתיחה של סדרות טלוויזיה. אהבתי להחזיר אותם הביתה אחרי הבריכה, ולראות איך גברת פרי פורשת את זרועותיה לחיבוק ממושבה על הספה ואומרת, "הנה המפלצות הקטנות שלי ומאלפת המפלצות."
אבל יותר מכול אהבתי את זה שדום הניח את המחשב הנייד שלו בצד, קם מכיסאו בגניחה, חילץ את עצמות וניגש לחבק אותי.
אהבתי שהוא הרים אותי מהרצפה, עד שהשפתיים שלי כמעט נגעו באוזן שלו, ומלמל בקול שרק אני שמעתי, "תודה לשֵד על מאדי סנדרסון."
וכשהתאוששתי מהרעפת החיבה והדיבור הלא אחראי, אדם הזעיף פנים אל אחיו הבכור ודרש מדום שיניח אותי לפני שאשבר, בזמן שקרטר השמיע צלילי נשיקות לא מרומזים בעליל.
זה היה המשחק הקטן שלנו, וחיכיתי לו בקוצר רוח כל יום. כי במקרה הזה לא הרגשתי שמדובר בהצגה.
התמכרתי לזה. פחדתי שהקיץ ייגמר. במיוחד כשהבנתי שהסוף הולך ומתקרב.
בסוף אוגוסט התאומים נסעו למחנה קיץ של שבועיים. לא נדרשתי עוד לאסוף אותם ולהעביר איתם את היום. לא עוד ארוחות צהריים בחוץ, לא עוד שירים טיפשיים ובדיחות קרש.
לא עוד חיבוקי תודה מדום.
באותה תקופה לא היתה לי שום בעיה לבכות, ואת רוב היום האחרון העברתי בבריכה, במשקפי שמש אקסטרה לארג', עם ספר מול הפנים ומגבת צמודה ללחיים כדי שלא יראו את הדמעות שזלגו מעיני בלי הפסקה. כשנסענו לקנות אוכל בפעם האחרונה, אדם וקרטר היו שקטים מהרגיל ואפילו לא רבו כשנסעתי כרגיל לטאקו בל. לא טעמתי אפילו את הקסדייה עוף.
כשחזרנו לבריכה ושוב הסתרתי את הפנים מאחורי הספר, כיסא הנוח שלי שקע פתאום. הנמכתי את הספר וראיתי שאדם התיישב בקצה הכיסא בהבעה זועפת.
"אני לא רוצה לנסוע למחנה," הכריז הילד, ולרגע שכח שבמשך שבועות הוא לא הפסיק לדבר על הפעילויות וההרפתקאות שציפו לו שם.
מחנה! טיולים! מדורות! שחייה באגם כדי לעשות רושם על המצילות!
"יהיה לך כיף," אמרתי במרב השכנוע העצמי שהצלחתי לגייס, למרות שגם אני לא רציתי שהקיץ ייגמר וידעתי שאם אני הייתי צריכה לצאת למחנה הייתי מתה מפחד.
הריאות הרגישות של מאדי סנדרסון מעולם לא נועדו לחיים בחיק הטבע.
אדם לא הגיב, ורק החמיץ פנים אל הבטון ומשך ברוגז בכתפיו הגרמיות.
הבנתי שאני חייבת לאחסן את האומללות שלי ולהיות המבוגרת האחראית. אם אדם יסרב לנסוע למחנה, משפחת פרי כולה תיקלע למצוקה, והתפקיד שלי היה להקל על חייהם.
"הֵיי." מתחתי את הרגל לפנים ודקרתי את האף שלו בבוהן. "אתה יודע שאני לא בנויה למחנאות, נכון? בגלל האסתמה שלי." וגם אם הייתי בנויה לזה, לא הייתי אוהבת מחנות קיץ, אבל חסכתי ממנו את העובדה הזאת.
הוא הנהן קלות, ומי הבריכה טפטפו משערו על המגבת שלי.
"טוב," המשכתי בנימה פתיינית, "אז ציפיתי בקוצר רוח שתיסע ותספר לי איך היה."
אדם נעץ בי את עיניו החומות הגדולות, עם הריסים הכהים של משפחת פרי. הוא נראה כמו כלבלב חמוד ומלא ציפייה.
"כן?"
"כן." הכנסתי לו בוהן נוספת וזכיתי בחיוך מסויג. "אני רוצה לחיות דרכך, אדם פרי. אתה צריך לצאת לכמה שיותר הרפתקאות ולספר לי עליהן כשתחזור הביתה."
החיוך היפהפה שלו התפשט לאט. "טוב. אני אעשה את זה."
ואז הוא קם, ניער את הראש כמו כלב והמטיר עלי מי בריכה. כשצווחתי וזרקתי עליו את קרם ההגנה, אדם צחק בקול עמוק כמעט כמו של אחיו הבכור. ואז הוא רץ והצטרף לחבריו במצב רוח מרומם.
קרטר צפה בחילופי הדברים מקצה הדֵק וחייך בעצב. זה אמר הכול.
הנמכתי את משקפי השמש כדי שהתאום השקט יראה איך אני מגלגלת עיניים. הוא צחקק וחזר לחבריו.
למחרת לקחתי עם דום ואמו שסוף סוף הצליחה ללכת לבד את התאומים להסעה של המחנה. הבנים חיבקו את אמם ואת אחיהם. ואז התאומים חיבקו אותי, ובעננת הכלור שעוד נדף משערם נדהמתי לגלות שהם הגיעו לגובה שלי.
זה לא מנע ממני להתייחס אליהם כמו תינוקות ולתחוב עוד קרם הגנה לתרמילים שלהם ברקע הקיטורים המעושים שלהם. זאת למרות שלא היתה להם סבתא שנעלה אותם מחוץ לבית בגיל עשר, בשיא הקיץ, והזרועות והכתפיים שלהם לא הצמיחו שלפוחיות והגירו מוגלה במשך שבועות.
לא, היו להם אנשים שאהבו אותם ודאגו להם. ואני הייתי אחת מהם.
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, עד הלוויה של ג'וש.
אחרי ששלחנו את התאומים למחנה, לא היתה לי סיבה להמשיך ללכת לבריכה. הנחתי שאעביר את שארית הקיץ בספרייה, בהתאם לתוכנית המקורית שלי. אבל כשפנינו לשביל הגישה של משפחת פרי, דום הזמין אותי להיכנס. אמיליה חיבקה אותי ונבלעה בחדר ששימש לה כמשרד במהלך הקיץ אפילו תאונה מסכנת חיים לא הרחיקה אותה מעבודתה לאורך זמן.
בערפל הגעגוע לתאומים, בהתחלה לא קלטתי שדום מוביל אותי למרפסת האחורית המוקפת ברשת. אהבתי לשבת שם על הספות הרכות, המוגנות מפני אור שמש ישיר, תחת מאווררי תקרה שהסתובבו בעצלתיים.
"את בטח שמחה שיהיה לך יותר זמן פנוי," אמר דום, שתחב את הידיים לכיסים והשקיף על החצר.
רציתי לחייך אבל בקושי הצלחתי לעקל את השפתיים. "כרגע איבדתי את שני המיניונים המרושעים שלי. לא הייתי אומרת ש'שמחה' זאת המילה המתאימה."
חצי חיוך סדק את המסכה הסטואית שלו. "אה. אז את השחתת את האחים שלי."
"ברור." לגחך דווקא הצלחתי בקלות. "לפני שהם פגשו אותי הם היו מלאכים תמימים."
הוא הגיב בנחרת צחוק, ואני נשכתי את השפתיים כדי לא לחייך. רוב חיי היה לי קשה מאוד לדבר עם דום. הוא נראה לי מהורהר ומאיים, ורציתי נורא שהוא יחבב אותי, אבל לא ידעתי איך לגרום לזה לקרות. הפתרון היחיד שמצאתי היה לא להטריד אותו בפטפוטים ולהמשיך להיות האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו, בתקווה שחלק מהאהבה שהוא רחש לג'וש תדבק גם בי.
אבל כשעמדנו במרפסת הבנתי שהדינמיקה בינינו השתנתה בלי ששמתי לב. הבנתי שהרגשות שלי כלפיו השתנו. אולי העובדה שעזבתי את הבית והתחלתי ללמוד ביגרה אותי. ואולי זה נבע מכך שבמהלך הקיץ עזרתי למשפחה שלו במקום ליהנות מחסדיה.
ואולי זה היה בגלל הסיפורים המביכים שאדם סיפר על דום כשהוא היה במצב רוח לוחמני.
כך או כך, הפסקתי לראות בו אל מיתולוגי.
כמובן, עדיין הייתי דלוקה עליו קשות ורציתי שהוא יאהב אותי. אבל הדחף להרכין ראש בנוכחותו נעלם.
"מה תעשי בלי המיניונים שלך?" הוא דיבר בקלילות, בהקנטה, אבל המציאות שוב הכתה בי. סובבתי את הראש ומצמצתי כדי להיפטר מהדמעות שנקוו בעיני מרוב געגועים.
"אני לא בטוחה. נשארו עוד כמה שבועות עד תחילת הסמסטר. אני מניחה שפשוט אעביר את הזמן." אבל לא בבית של פלורנס, שתציק לי ותנזוף בי על דברים שאינם בשליטתי.
דום כחכח בגרון.
"אדם אמר שאת קוראת כל היום." הוא החווה בידו אל הקצה המרוחק של המרפסת. "את מוזמנת לקרוא כאן. אם את רוצה. את אוהבת את הנדנדה, נכון?"
יותר מכל מקום אחר בעולם. אבל העיניים שלי נדדו אל מעבר לכתף שלו, ואיתרו את שולחן הקלפים שניצב ליד שקע החשמל החיצוני. נחו עליו מחשב נייד, תיקיות וערימות של ניירות מוחזקים במשקולת.
זה היה המשרד המאולתר של דום.
"אתה עובד כאן." הצבעתי על השולחן.
דום לא טרח להסתכל. "אז?"
"אז אני לא אפריע לך?"
הוא המשיך להסתכל לי בעיניים. "את קוראת, לא מקריאה, נכון?"
חיוך התפשט על שפתי. "אם אתה רוצה אני יכולה להקריא, ולתת לכל דמות קול משלה. אני אעשה לך הצגה."
הוא נשך את שפתו התחתונה ועיניו ריצדו בצחוק. "אולי בהפסקת צהריים."
הפסקת צהריים. נזכרתי מיד באדם וקרטר. "אני יכולה להביא לנו אוכל. אם אני אקרא כאן, זאת אומרת. אני אקפוץ לקנות לנו משהו."
הוא עיקם את האף, ומשום מה זה רק הוסיף ליופי שלו. "רק לא טאקו בל."
פרצתי בצחוק, כי האפשרות השנייה היתה לבכות.
"טוב." מחיתי דמעה מזווית העין והמשכתי לצחקק. "אני לא אבגוד באדם."
השפתיים של דום נמתחו, ואני ניגשתי בצחקוק לנדנדה והוצאתי מהתיק את הספר האחרון ששאלתי מהספרייה. הדפים המצהיבים, המהוהים, הרגיעו את אצבעותי, והשדרה חרקה והתמזגה בחריקה המנחמת של שרשראות הברזל שהחזיקו את הנדנדה המרופדת. היא היתה גדולה כמעט כמו המזרן בחדר המעונות שלי, ומכוסה בכריות.
ישבתי עליה מאה פעמים, אבל באותו יום ההרגשה היתה שונה.
כי רק דום ואני היינו שם.
כיום לא הייתי מסוגלת להסתכל על הנדנדה הזאת. בגלל מה שקרה כעבור שבועיים.
כשדום שכב עליה לצדי, הצמיד את גופו לגופי, נישק אותי בלי לנשום ונגע בי כאילו הייתי אוצר בלום.
למחרת בבוקר תפסתי אותו יושב על הספסל הזה עם רוזלין, ושמעתי אותו אומר את המילים שהרסו אותי.
"בואי נתחתן," הוא אמר.
לא האמנתי למשמע אוזני. קפאתי במקום. וראיתי אותה מרימה את העיניים היפות, הדומעות שלה, אל העיניים שלו.
"באמת?" שמעתי אותה אומרת, למרות שהיא לחשה.
"כן." הידיים החזקות שלו אותן ידיים שנגעו בי בלילה ליטפו את שערה. "אני רוצה להתחתן איתך."
ואז הוא נישק אותה במצח.
הגוף שלי הגיב באלימות בלתי נתפסת למחווה העדינה הזאת.
מילות האהבה שלו קרעו לי את הלב ונשימתי נעתקה.
במובן המילולי. בצעדים כושלים מצאתי את עצמי מחרחרת ברחבי הבית, חיפשתי את משאף החירום והתפללתי שאף אחד לא יראה אותי.
הדנדון המבשר על מייל חדש מחזיר אותי למציאות, ואני ממצמצת.
אני כבר לא בת התשע עשרה שחטפה התקף אסתמה במרפסת של משפחת פרי בפנסילבניה. אני שוכבת על הספה בדירתי בסיאטל. המקום הבטוח שלי.
ואני עובדת, מעדכנת נתונים במערכת הנהלת החשבונות.
אני מתרוממת לישיבה, מושכת את המחשב הנייד משולחן הקפה ומניחה אותו בחיקי. ואז אני קולטת שהמייל החדש נשלח לחשבון האישי, ולא לחשבון של העבודה.
כשעקיצת הקיץ ההוא עדיין טרייה בדמיוני, השם המוכר גורם לי לחרוק שיניים.
אבל אני פותחת את ההודעה.
מאת: דומיניק פרי
נושא: הנסיעה הבאה
מתי את יכולה לקחת חופש? ומה דעתך על קנזס?
בברכה,
דום
המבט שלי נמשך אל תיבת העץ שמצאתי בחנות יד שנייה, וקניתי אותה כי היא נראתה כמו תיבת אוצר של פיראטים. פעם אחסנתי בה שמיכות.
עכשיו היא מכילה שישה מכלי זכוכית של ראברמייד, ובתוכם האפר של אחי המת.
ג'וש תמיד חשב שהתחת שלו שווה מיליונים.
לבי נצבט למחשבה שמחכות לי עוד כמה וכמה בדיחות מגוחכות שלו, רובן בדיחות אבא. הגעגוע לצחוק שלו גורם לי כאב בטן. אני מחבקת את עצמי כאילו מנסה לשכך את הכאב ומקלידה ביד אחת.
מאת: מאדי סנדרסון
נושא: RE: הנסיעה הבאה
יוני. קנזס באה בחשבון.
קיץ
- 13 -
"היינו צריכים לשלב את זה עם מדינה אחרת."
אלה המילים הראשונות שאני אומרת לדום כשאני מוצאת אותו מחכה לי על המדרכה בטוֹפִּיקה, קנזס. אני חייבת להגיד משהו שיסיח את דעתי מהמראה שלו בטישרט לבנה ומכנסיים קצרים אפורים שבקושי מכילים את שרירי הירכיים שלו. הרוח הקלה מבדרת את שערו, וברוב חוצפתו הוא מעביר אצבעות בגלים הכהים הרכים ומסיט אותם ממצחו.
חלפו חודשיים מאז הנסיעה לאלבמה, והקסם של דום לא התעמעם אפילו במעט.
שימות.
העובדה שהחתיכוּת שלו עדיין עושה לי את זה מבהירה כמה חשוב שנגמור עם המסעות האלה בהקדם האפשרי. כמה שפחות דום, יותר טוב.
למה? אני מתרעמת בשקט על אחי האוהב והרשע. למה היית חייב לתקוע אותי עם הבחור המתועב הזה, שגורם לי ללחלוחית בתחתונים?
ג'וש לא נמצא פה ולא יכול להצדיק את פשעיו. אבל אני שומעת את קולו המקניט כאילו עמד ממש לידי.
הגיע הזמן שתצאי מאזור הנוחות שלך, אגרנית.
אם זאת היתה המטרה שלו, הוא השיג אותה. שהייה במחיצתו של דום היא הדבר הכי רחוק מאזור הנוחות שלי.
דום מקמט את מצחו. "לשלב אותה?"
אני פותחת מפה דמיונית. "דקוטה הדרומית והצפונית נמצאות ממש מצפון לכאן, לא? יכולנו לחסל שלוש במכה אחת."
דום קופץ את שפתיו אבל לא חולק על דעתי.
אני רוצה שהוא יתווכח איתי. בכל פעם שאני נזכרת איך הוא החזיק לי את היד בדיסמלס קניון, והשתמש בתאריך הלידה שלי כקוד לכספת, ומצא לנו בקתה חמימה כי אני שונאת בתי מלון, המחשבות שלי מתבלגנות ואני לא מצליחה לסדר אותן בהיעדר העוינות.
"את מוכנה למכתב?" דום מחליף נושא ושולף את המעטפה מתיק הכתף שלו.
המילה קנזס משורבטת על נייר הקלף הקרמי, ואחריה הקואורדינטות שהובילו אותנו אל חזית אולם הקולנוע הישן הזה. אני מרימה את הראש אל המרקיזה שמכריזה על הסרט האחרון של טום קרוז, ולצדה הקלאסיקה: "פארק היורה".
בחירה טובה, אני אומרת בלי קול לג'וש וכמעט מחייכת. מעניין אם הוא ידע שמציגים פה את אחד הסרטים הקבועים שלנו, או אם זה סתם מזל. כשדום סיפר לי על היעד, שמחתי שהמשימה כוללת ישיבה באולם חשוך, שבו לא נצטרך לדבר. אני רק מקווה שג'וש לא מצפה מאיתנו לפזר את האפר שלו במכונת הפופקורן או משהו.
"מוכנה," אני אומרת.
דום מושיט לי את המעטפה, ואני מתעלמת מהעקצוצים שעוברים בעצבַּי כשהאצבעות שלנו מתחככות. אני קורעת בזהירות את לשונית המעטפה ושולפת מתוכה את המילים של אחי.
עוד פיסה ממנו.
מאדי ודום היקרים,
ברוכים הבאים לקנזס!
את המסע הזה אני ממש מצטער שלא עשיתי, במיוחד איתכם.
במהלך הנדודים שלי פגשתי כל מיני אנשים, ולפעמים היו למפגשים המקריים האלה השלכות לא צפויות. פעם צילמתי תמונה, ובתמורה הבטיחו לי טובה שלא הספקתי לפדות. אבל התקשרתי אליהם, הסברתי את המצב וביקשתי שתגבו את החוב במקומי.
רג'י וכרמן שמחו לעזור.
אם הגעתם לקואורדינטות שנתתי לכם, אתם אמורים לראות מולכם חנות בשם "דיו לנצח נצחים".
אני מפסיקה לקרוא, מופתעת מכך שהוא לא התכוון לקולנוע.
האם טעינו בקואורדינטות?
"לעזאזל איתך, ג'וש," מפטיר דום.
אני עוקבת אחרי מבטו אל העבר השני של הכביש ורואה מה צד את עינו. בין מכון ניקוי יבש לחנות פרחים ניצבת חנות שחלון הראווה שלה מקושט בדוגמאות צבעוניות, ומעל הדלת שלה יש שלט עם הכתובת: דיו לנצח נצחים.
ומתחת: קעקועים בהתאמה אישית.
"לא נכון!" הצווחה שלי מזכירה את זאת שפלטה דודה פלורנס בלוויה, ואני מתכווצת לרגע, אבל ממשיכה. "ג'וש לא ציפה מאיתנו לעשות קעקוע, נכון? כלומר, אני רוצה לעשות קעקוע. מתישהו. בזמן המתאים. אצל מקעקע אמין."
בעודי משוטטת על המדרכה ורוטנת על העוול, דום שותק. כשאני נעצרת לרגע כדי לשאוף כמה שאיפות עמוקות ולהימנע מהתקף אסתמה, דום שולף את הדף מבין אצבעותי הרפויות.
ואז השמוק האדיש ממשיך לקרוא.
אם לא הבנתם, זאת חנות קעקועים.
תירגעי, מאדי. אני שומע את הפאניקה שלך מתוך הקבר.
אני פולטת עוד צווחה חנוקה. דום בוחן אותי לרגע, וממשיך לקרוא.
את רוצה קעקוע מגיל שש עשרה. הגיע הזמן להתחייב, אגרנית. החיים קצרים.
דום מכחכח בגרון, ופירור הרגש הזה מאט את הסחרור שלי לעבר פאניקה מוחלטת. הוא ממשיך לקרוא.
דום, אני יודע שאתה חושב שקעקוע קבוע זאת טעות גורלית...
אני מצחקקת בהפתעה, כי שמעתי את דום אומר את זה בדיוק.
ג'וש מכיר את שנינו. יותר מדי טוב.
...אבל אתה תעשה אותו. כי אני מבקש ממך.
שמעת, מאדי? דום עושה קעקוע. את מתכוונת להשתפן ולתת לו להיות הגיבור היחיד?
"לך תזדיין, ג'וש." אני צועקת על הדף שדום מחזיק.
ואני נשבעת שאני רואה עווית בשפתיים של שותפי למסע. כאילו המניאק מתכוון ללגלג עלי.
גם הוא חושב שאני אשתפן?
כשתגמרו עם הקעקועים, תעשו לי טובה ותצטלמו. ואז תשאלו את רג'י איפה לפזר את האפר שלי.
והוא נשבע לי שהוא לא יחשוף את המיקום לפני שהמחט שלו תיגע בעורכם, אז אל תחשבו על זה אפילו.
אז תיהנו, ילדים, ותצלמו הרבה תמונות!
באהבה,
ג'וש
"באמת לא דמיינתי שאני אוכל לכעוס עליו עוד יותר," אני נוהמת. "אבל זה?!" אני מנופפת בקדחתנות לעבר חנות הקעקועים שמחכה לנו מעבר לכביש, עם שלט הניאון הירוק שזועק פתוח באור הצהריים.
דום מקפל את המכתב בזהירות, תוחב אותו לכיס האחורי ונעמד על שפת הכביש, מוכן ומזומן לחצות אותו.
"אתה עושה את זה. אתה עושה קעקוע." אני לא שואלת, אני מאשימה.
הוא מציץ מעבר לכתפו וזוקר גבה שחורה. "ואת משתפנת?"
השטן מחייך, מסתכל לשני הצדדים וחוצה את הכביש הריק בריצה.
הזעם מבעבע בחזה שלי כשאני הולכת בעקבותיו.
ברור שאני הולכת בעקבותיו.
ג'וש מכיר אותי.
למרות שמיהר להתקדם, דום מחכה לי מחוץ לחנות ופותח עבורי את הדלת. אני נכנסת במבט רושף כדי להסתיר את ההשתאות שלי.
החנות הזאת פשוט... מגניבה.
הרצפה עשויה מעץ כהה ממורק, ועליה שטיחים עם דוגמאות משוכללות. הקירות הם קולאז' של יצירות אמנות ממוסגרות, תלויות באי סדר מוקפד. אזור ההמתנה מצד שמאל מלא כורסאות כנפיים, ולידן מדפים עם ספרים בלויים מרצפה עד תקרה.
גבר לבן רזה, שקעקועים מזדחלים על הצוואר שלו, יושב מאחורי דלפק גבוה, ומעבר לכתפו אישה שחורה, מקועקעת לא פחות, רוכנת מעל כתף של גבר בעל זקן צהבהב. הידיים שלה אוחזות אקדח קעקועים מזמזם והיא מציירת גולגולת בוערת על עורו השחום.
"ברוכים הבאים לדיו לנצח נצחים," אומר הבחור בדלפק בחיוך קליל. "איך אפשר לעזור לכם?"
כל הזעם הצדקני שלי מתפוגג לנוכח המציאות, ואני מעיפה מבט אל דום בתקווה שינחה אותי. ונוזפת בעצמי מיד על התלותיות.
דום תופס את המושכות. "השם ג'וש סנדרסון אומר לך משהו?"
אקדח הקעקועים מפסיק לזמזם ודממה משתררת בחנות. החיוך נמחק מפניו של הבחור, והוא בוחן את דום ואותי בעיניים פעורות מסקרנות או דאגה.
אני מעבירה משקל מרגל אל רגל ותוהה איזו טובה אחי עשה לבחור הזה.
"אתם מאדי ודום?" הוא שואל אחרי שתיקה ממושכת.
אני מהנהנת ומרגישה יד חמה בשקע הגב התחתון שלי.
"כן," אומר דום.
אני מתכוונת להכניס לו מרפק ולהתרחק ממנו, אבל המילים הבאות של הבחור מסיחות את דעתי.
"אז ג'וש איננו."
- 14 -
איננו.
המילה רוטטת ברחבי הגוף שלי, מקרקשת ומאיימת לרטש את הקרביים שלי.
הוא עוד לא איננו. חלק ממנו נמצא בתיק שלי. ויש עוד מכתבים בכספת של דום.
ג'וש עדיין כאן.
פשוט לא כמו קודם.
"הוא מת בינואר." כשדום מדבר, הוא לא מסגיר אפילו שמץ מהכאב והזעם שאני נאבקת בהם. הקול שלו יציב כרגיל. "הכרת אותו?"
הבחור מתרומם מהשרפרף הגבוה וכורך את זרועו סביב כתפיה של הבחורה, שניגשה אליו. שניהם רוצים לדבר איתנו.
"פגשנו אותו באורגון. קוראים לי רג'י, וזאת כרמן. הצעתי לה נישואים במפלי מַלְטְנוֹמה, וג'וש פשוט היה שם." רג'י מצביע על הקיר, ואני רואה תמונה ממוסגרת של זוג מתנשק, מוקף רסס מנצנץ. "זה היה מושלם. הוא הציע לשלוח לנו את התמונה בחינם. אמרתי לו שיקפוץ מתישהו, ובתמורה נעשה לו קעקוע. על חשבון הבית. שמרנו על קשר, אבל..." כשרג'י משתתק, העיניים שלו מתעננות וברור שקשה לו להמשיך לדבר.
ג'וש חלה ולא הספיק לבוא ולגבות את הקעקוע שלו.
רג'י מעביר בינינו חיוך רועד. "הוא התקשר במהלך השנה. עדכן אותנו במצב. שאל אם הוא יכול להעביר את הטובה הלאה. לאחותו ולחבר הכי טוב שלו."
"הסכמנו. כמובן." העיניים של כרמן נוצצות ודמעות נקוות מתחת לריסים שלה.
היא בוכה על אחי. הבחורה הזאת, שבקושי הכירה אותו.
למה אני לא מסוגלת?
"תודה," אומר דום. "ג'וש גם אמר לכם איזה קעקוע לעשות לנו?"
כרמן מצחקקת והחיוך של רג'י מתרחב.
"לא." הבחור קורן לעברנו וגומה נחרצת בלחיו. "ג'וש אמר שאם הדרישות שלו יהיו מוגזמות, אתם לא תעשו את זה. אתם מוזמנים לבחור כל קעקוע שמתחשק לכם."
כרמן נחלצת מזרועו של בן זוגה וחוזרת אל הלקוח שלה. בינתיים, רג'י שולף כמה קלסרים ומניח אותם על הדלפק.
"תעיפו מבט. ואל תמהרו. אני אשמח גם לעצב לכם משהו בהתאמה אישית, אם יש לכם רעיונות. מה שאתם רוצים."
ואם אני לא רוצה קעקוע? אני כמעט מסננת בקוצר רוח, שומרת את כפיות הטובה לעצמי.
כי זה שקר.
ג'וש כתב את האמת. מאז ומתמיד חלמתי לעשות קעקוע. חלמתי שאמן כלשהו יחקוק משהו יפה ובעל משמעות בעורי. אבל כמו הדפים ביומנים היפים שקניתי לעצמי, גם העור שלי נשאר ריק.
חיכיתי שמשהו חשוב יתרחש בחיי. משהו שראוי להנציח אותו בסמל.
אבל האם אני רוצה להנציח את המוות של אחי?
בזמן שהמחשבות האלה מתרוצצות במוחי, דום, שידו עדיין מונחת על הגב התחתון שלי, דוחף אותי בעדינות לעבר הדלפק. הוא פותח קלסר ומעלעל בו באטיות.
האיורים לא מדברים אלי, למרות שהם מהממים ועשויים במיומנות.
אבל הם נועדו למישהו אחר. לא לי.
לא לג'וש.
אני כמעט מצטערת שהוא לא השאיר הוראות מפורשות בנוגע לקעקוע, כי לא ברור לי איך אני אמורה לבחור משהו בעל משמעות.
למעשה, אני מצטערת שהוא לא כאן, ואני לא יכולה להתרעם עליו ולהתקוטט איתו. הוא היה מנסה לפתות אותי, אחר כך לנזוף בי, ובסוף להקסים אותי.
האם הוא היה מנצח? האם אני הייתי מנצחת?
מה זה משנה? עכשיו זאת רק אני מול המילים שלו על פיסת נייר.
"מה את חושבת?" שואל דום בשקט, כך שרק אני שומעת. הבל הפה החמים שלו מבריש את אוזני, מעביר בי רעד וגורם לי להזעיף פנים.
"אני חושבת שהרבה יותר קשה להתווכח עם ג'וש עכשיו."
אני שומעת כמה צלילים עמוקים, מרגיעים, ומבינה באיחור שדום מצחקק.
"התכוונתי איזה קעקוע תעשי. אם לא תשתפני, זאת אומרת."
אני מרימה אליו מבט רושף ומגלה שהוא מסתכל עלי. המבטים שלנו מצטלבים וננעלים.
"אני אעשה קעקוע." הקול שלי לא נשמע חד כמו שהתכוונתי. למעשה, הוא נשמע כמעט חלול. "אבל הוא חייב להיות משמעותי."
דום קופץ שפתיים ומהנהן קלות בלי להסיר ממני את המבט. "מה, כמו צנצנת של חמאת בוטנים על התחת?"
הטון שלו רציני וקפוא שובר אותי. ולצדו הזיכרון מגיל ארבע עשרה, כשג'וש נכנס לחדר שלי בהנגאובר ומלמל שהוא עשה טעות.
הכאב והזעם נוטשים את גופי בנחרה, שמתחלפת בצחוק מתגלגל שעושה לי כאב בטן.
ביום הולדתו השמונה עשר, אחי הבכור השתכר מוודקה זולה ונכנס למכון קעקועים מפוקפק שהסכים לזרום עם הרעיון האווילי שלו. ג'וש הוריד את המכנסיים ותלש את התחבושת, עד שראיתי איור מפורט להפליא של צנצנת פתוחה של חמאת בוטנים ופרוסת לחם ריאליסטית לגמרי, מרוחה במשהו חום.
"פלח ישבן עם חמאת בוטנים," הוא הסביר.
"אני לא עושה קעקוע כזה," אני מסננת מתוך הצחוק ומנסה לשאוף כמה שאיפות הרגעה דרך האף כדי שלא אצטרך להשתמש במשאף. אבל הצחוק נמשך. "הכי מביך שהוא עשה רק חצי קעקוע."
דום זוקר גבה ומחייך. "חצי קעקוע?"
"כן. על צד אחד של הישבן." אני מושיטה את הידיים כאילו היו שתי פרוסות לחם. "הוא היה צריך לקעקע צנצנת ריבה על הלחי השנייה." אלוהים, זה היה מושלם. כריך תחת עם חמאת בוטנים וריבה.
ואז קורה דבר מדהים. סומק קל עולה בלחייו של דום. ורוד עדין, שמעמיק בן רגע ונהפך לאדום שאי אפשר להתעלם ממנו.
האם הוא נבוך? ולמה?
חשד מופרך עולה בי, ואני מתרחקת ובוחנת את הבחור הממושמע העומד לצדי. האם נסים באמת קורים?
"דומיניק פרי." הקול שלי מתוח מתדהמה ותקווה. "האם יש לך במקרה... קעקוע של צנצנת ריבה על התחת?"
הוא מזדקף למלוא המטר תשעים ושניים שלו, משלב את זרועותיו על החזה, חושק את הלסת ו...
מהנהן קצרות.
היקום קרס לתוך עצמו.
הזמן איבד משמעות.
אני מרגישה שהתעלפתי, אבל משום מה אני עומדת על הרגליים.
ההנהון הקלוש הזה עשוי להיות הטריגר הזעיר ביותר בחיי להתקף אסתמה. אבל אני מצליחה להמשיך לנשום, ואפילו לפלוט שאלה חורקנית.
"איך?"
דום מצמצם את עיניו, אבל אני מוכנה להתערב על הפאזל הכי אהוב עלי שהוא מתאמץ לא לחייך.
"וודקה." הוא מרים כתף ושומט אותה בחזרה. "והיה לו יום הולדת."
"אני תכף אבכה." כלומר, הייתי בוכה אם צינוריות הדמעות שלי היו מתפקדות. עד כדי כך אני מאושרת לגלות שלשמוק האחראי יש קעקוע על התחת, והוא יישאר איתו לנצח נצחים.
זה כל כך מושלם שקשה להאמין.
"אני חייבת לראות."
הראש של דום ניתז לאחור ועיניו נפערות. "מה?"
משום מה, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות את הקעקוע הזה. "תראה לי את התחת. עכשיו. אני דורשת הוכחה."
שתי הגבות של דום מתרוממות בבת אחת. "את לא רצינית."
אני מחככת ידיים בחיוך מרושע וחופנת בהן את הפה שלי. "תראה את הסחורה!"
מימיני נשמע צחקוק, ואני נזכרת ששיש עוד אנשים בחנות הזאת. אני מעיפה מבט ורואה שרג'י יושב על שרפרף נמוך ליד שולחן קעקועים ומחייך לנוכח חילופי הדברים בינינו.
"יש שירותים בהמשך המסדרון, אם אתם רוצים פרטיות." הוא זוקר אגודל מעבר לכתפו.
אני לא נותנת לדום הזדמנות לסרב. אני מניחה יד בשקע הגב התחתון שלו, ומשתמשת בכל כוחי המועט כדי לדחוף אותו לעבר השירותים. כשכפות הרגליים שלו נשרכות אני יודעת שניצחתי, כי אם דום לא היה רוצה שאזיז אותו, הוא לא היה זז.
אנחנו מגיעים לשירותים, הגדולים מספיק לשנינו, וסוגרת את הדלת. כולאת אותנו.
"תראה לי." אני משלבת את הזרועות ונועצת בדום מבט תובעני בעודי נלחמת בצחקוקים.
לא יכול להיות. דומיניק פרי לא עשה קעקוע בתחת.
הבחור מחזיר לי מבט. ואז האצבעות שלו אוחזות ברוכסן והלחיים שלי מתפוצצות מחום כשאני מבינה מה עומד לקרות.
דום עומד להתפשט בשבילי.
כשטבלנו באוקיינוס הקפוא, הוא נשאר בתחתונים. אפילו בלילה שבו הוא דחף לי אצבע מתוך רחמים, הוא לא התפשט. ולא שהוא מתפשט עכשיו. אבל הוא עומד לחשוף בפני חלק נסתר מגופו.
צליל הרוכסן הנפתח מרעים בשירותים השקטים מדי.
הוא מסובב אלי את הגב ואני עוצרת את נשימתי. הוא מרים את החולצה והדופק שלי משתולל. הוא משחיל אגודל בלולאת החגורה ואני נוגסת בשפה התחתונה.
ואז דום חושף את לחי ימין של התחת שלו.
לרגע אני רואה רק כמה מושלמת הבליטה המתוחה הזאת. אבל מהר מאוד תשומת הלב שלי מתמקדת בציור המוטבע בעורו.
אני מזהה את הסגנון, עם הקווים העבים והצבעים העזים. מזהה את הצנצנת הפתוחה ואת פרוסת הלחם המרוחה. אבל הצנצנת של דום צבועה בסגול ועל התווית שלה מצוירים ענבים.
החצי השני של כריך התחת עם חמאת הבוטנים והריבה.
לרגע מופלא אחד אני חוגגת את המראה המוכר, את העובדה שאני מכירה את האח של הקעקוע הזה.
אבל אז המציאות מכה בחזה שלי. היא חובטת כל כך חזק, שאני מועדת לאחור ומתקשה לנשום. אני קוברת את פני בין הידיים ומסתירה את פני, המתעוותות לנוכח ההכרה המחרידה.
לעולם לא אראה שוב את הקעקוע המגוחך של ג'וש.
ולא שראיתי אותו הרבה. זה קרה כשרוח שטות השתלטה על אחי והוא לבש בגד ים של ספידו במקום בוקסר. התחת הלבן שלו נחשף מתחת לכיסוי המינימלי, ועליו הטעות מגיל שמונה עשרה.
אבל מה שמועך במיוחד את החזה שלי הוא ההכרה שהקעקוע של ג'וש לא קיים יותר.
הוא נהפך לאפר עם שארית גופו.
הריבה של דום נשארה לבד.
"מאדי?"
אני לא מורידה את הידיים מהפנים. הלחץ האדיר מאחורי העיניים מבשר על הבכי המאיים לפרוץ מכובד המשקל של הרגע הזה. אבל במקום דמעות על הפנים, אני מרגישה כאב חד ברקות, כמו מקדחה שמחוררת את רקמת המוח הרגישה שלי.
ואז שתי זרועות חסונות עוטפות אותי ומצמידות אותי לחזה נוקשה עטוף כותנה רכה.
"אני מצטער," ממלמל דום, והבל פיו החם על השיער שלי מחלחל דרך הגולגולת ומרגיע את הכאב. "חשבתי שזה יצחיק אותך."
בשאיפה הבאה אני רועדת מהדמעות שלא זלגו, אבל מצליחה לקלף את הידיים מהפנים שלי. ומכיוון שרוח הקרב נטשה אותי זמנית, אני מניחה למצח שלי לנוח על כתפו של דום.
אנחנו עומדים ככה הוא מחבק אותי, אני נשענת עליו פרק זמן לא ידוע, ומוחי הבוגדני שם לב שהחיבוק הזה לא חסר משמעות. הוא לא הצגה.
אני מרגישה הקלה.
ולכן אני חייבת לפוצץ את הרגע לפני שתהיה לו משמעות רבה מדי.
"מביך מאוד," אני מפטירה לתוך החולצה בריח הארזים.
הוא משמיע נחרת צחוק אבל לא אומר כלום.
"אתה מתחרט?"
אחרי שתיקה קצרה, האצבעות של דום נפרשות על הגב שלי, כאילו מנסות לכסות חלק גדול יותר. "פעם התחרטתי," הוא עונה. "עכשיו כבר לא. עכשיו אני ממש שמח שעשיתי את זה."
הלב שלי נמעך, ואני שואפת את שטף הרגשות החדש לעומק הריאות.
פרץ נחישות דוחק את הבלבול והכאב שחשתי לפני רגע, ואני מבינה שהרשיתי לעצמי להיות פגיעה בשירותים האלה, בנוכחותו של דום.
למה ההגנות שלי תמיד נופלות כשהוא נמצא בסביבה?
אני יודעת שהמסלול הזה יכול להוביל רק לכאב נוסף, ולכן נחלצת מחיבוקו ומסיטה את מבטי. מתרחקת ממנו עד כמה שאפשר בנסיבות האלה.
"תרים את המכנסיים." הקול שלי יציב עכשיו. "הגיע הזמן לעשות משהו שלא נתחרט עליו."
אני לא מחכה לו, אלא יוצאת מהשירותים וחולפת על פני כרמן, שמשרטטת להבות כתומות על עורו של הלקוח. דום לא מבזבז זמן ומתייצב לצדי מאחורי הדלפק. הגיע הזמן לקבל החלטה.
המבט שלי חוזר לרגע אל הקלסרים, אבל נוטש אותם מיד. הדפים האלה לא בשבילי. תשומת הלב שלי חוזרת אל התחת של דום, אבל לא בגלל צנצנת הריבה. פיסת נייר מזדקרת מהכיס שלו, ואני מבינה שזה המכתב של ג'וש.
אני מושיטה את יד, מחלצת את הדף ומיישרת אותו. דום צופה בי בהבעה סתומה.
אני עוקבת אחרי כתב היד של אחי באצבעות, וכשאני מגיעה לשתי המילים האחרונות, אני יודעת בוודאות מה אני רוצה להנציח על הגוף שלי. מה אני רוצה לחקוק בדיו על העור שלי.
"אתה יכול לקעקע את זה? בכתב היד שלו?" אני מושיטה את המכתב לרג'י ומצביעה על החתימה.
באהבה,
ג'וש
האמן מחייך אלי ברוך, בהבנה.
"בטח, מאדי. לכבוד יהיה לי." הוא לוקח את הדף בזהירות רבה ובוחן את כתב היד מקרוב. "איפה את רוצה את זה?"
"על שורש כף היד," אני אומרת בלי היסוס. "כדי שאוכל לראות את זה תמיד."
אני מרגישה נוכחות מאחורי, ומבינה שדום התקרב. אני מתכוננת לאפשרות שהוא יציע לי לעשות את הקעקוע במיקום מוסתר. מיקום אחראי.
"גם אני רוצה."
אני מרימה אליו את המבט במצח מקומט. "אתה גונב לי את הרעיון?"
הוא מסתכל לי בעיניים ורגש לא מובן מבזיק לרגע בעיניו החומות. "זה רעיון טוב."
לפני שאני מספיקה להחליט אם מתחשק לי להמשיך לריב עם דום על הבחירה לעשות קעקוע זהה לשלי, רג'י מלווה אותי לכיסא ומעתיק את החתימה של ג'וש על נייר מיוחד. הוא מצמיד אותו לעור שלי ומטביע את הדוגמה. כשאני רואה את הדיו הסגול, הזמני, אני יודעת שקיבלתי החלטה נכונה.
עד סוף ימַי תהיה לי פיסה מאחי על שורש כף היד. לאן שלא אלך, הוא יהיה איתי, בדרכו הקטנה.
המחט דוקרת נורא, הכאב חד וצורב. אני חושקת שיניים ובוהה בקיר הדוגמאות, מסיחה את דעתי במעקב אחרי הקווים של יצירות האמנות האחרות.
"מוכן," מכריז רג'י מוקדם יותר משצפיתי, ואני שמחה שהכאב נגמר.
כשאני משפילה מבט, המילים נעתקות מגרוני. אבל גם אם הייתי מסוגלת לדבר, ספק אם הייתי מצליחה לבטא את מה שאני מרגישה למראה הקעקוע הזה.
"נראה מעולה," ממלמל קול עמוק, ואני מסתובבת ורואה את העיניים של דום.
"אני מאוד מקווה שאתה חושב ככה, אם גם אתה מתכוון לעשות את זה." אני מנסה להישמע עוקצנית, אבל המילים יוצאות כמעט בלי נשימה. לא משהו שאני לא רגילה אליו.
אני יודעת מה זה קוצר נשימה. אבל משום מה זה קורה בתדירות גבוהה יותר בנוכחותו של דום.
חיוך מעווה את פיו והוא צופה ברג'י, שמנקה את הקעקוע ומכסה אותו בניילון מגן.
"תורך, גבר."
אני יורדת מהכיסא ומחליפה מקום עם דום.
רג'י מנקה את עמדת העבודה, מחליף מחט, ושוב מעתיק את הכתוב.
"איזו יד?"
דום בוחן את ידיו ומסיר את השעון של ג'וש. "תשמרי לי?" הוא מושיט לי אותו.
הפעם אני לוקחת את השעון בלי הסתייגויות, מערסלת אותו בעדינות. מתעסקת איתו בזמן שרג'י מכין את דום לקעקוע. האגודל שלי מלטף את הרצועה החמימה ממגע עורו של דום. החום נאגר גם בגב המתכת, והאגודל נעצר כשהוא נתקל בחריץ על פני משטח החלק.
אני קורעת את המבט מהבחור היושב בכיסא, הופכת את השעון ורואה שכתוב שם משהו. מסר פשוט.
אחים, תמיד. ד'
דום נתן את השעון הזה לג'וש.
ואחי החזיר לו אותו בסוף.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.
לורן קונולי / נ"ב: אני שונאת אותך
Lauren Connolly / PS: I Hate You
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: יעל לוי
עיצוב הכריכה העברית: סטודיו גאלה בע"מ
עיצוב טיפוגרפי ועימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
