-פרק 7-
למחרת בבוקר נסעתי מערבה על כביש 10 הבין מדינתי עם ג'ק סטייפלטון בריינג' רובר השחורה והמבהיקה שלו כדי לפגוש את ההורים שלו מוסווית היטב כחברתו המזויפת.
גלן שלח מלתחה מזויפת עבור החברה המזויפת, באדיבותה של ידידה שלו, שעבדה כקניינית אישית. חליפות מכנסיים היו אסורות.
מקובל עלי.
כך מצאתי את עצמי לבושה שמלה קיצית קלילה רקומה ונועלת סנדלים, כשהשיער שלי אסוף בפקעת מרושלת.
נראה לי שקשה להרגיש מקצועית בשמלה קיצית קלילה עם שרוולים תפוחים. זה היה סוף אוקטובר, עלי לציין, אבל מבחינת מזג אוויר, אין לזה משמעות בטקסס ובחוץ שררו עשרים ושש מעלות נעימות. למרות זאת הרגשתי לא מוכנה, היה לי קצת קר, חשתי עירומה באופן משונה ופגיעה שלא כהרגלי.
התגעגעתי לחליפת המכנסיים שלי, זה מה שאני אומרת.
ובכל זאת.
יכולתי להבין למה ג'ק רוצה לעשות את זה ככה. כשאמא שלי היתה חולה, כל מה שעניין אותי היה לעודד אותה ולתת לה תקווה ולהגן עליה מפני ייאוש. הבנתי את זה. המחשבה שג'ק עלול להיות בסכנה יכולה להיות מלחיצה מאוד. קשה מספיק להיות חולה.
חשבתי על זה אתמול בלילה כשנסעתי בכביש המהיר עשיתי הערכת מסלול מהירה אל החווה ובחזרה והחלטתי שאני בסדר עם זה.
על כל פנים בתיאוריה.
עכשיו, היום, כשזה ממש קרה בפועל, הייתי פחות בסדר.
ישבתי עצורה במושב הנוסע בברכיים צמודות זו לזו, והרגשתי זרה לעצמי.
ג'ק סטייפלטון לעומת זאת התרווח ממש במושב הנהג, נהג ביד אחת ופישק רגליים בישיבה גברית כמו מלך העולם. השיער שלו היה פרוע בהתרסה. הוא לעס מסטיק. והרכיב משקפי שמש של טייסים כאילו נולד איתם.
נסענו לחווה, אז כנראה ציפיתי שהוא ייראה כמו קאובוי. אבל הוא נראה יותר כאילו אנחנו נוסעים לסוף שבוע בקייפ חולצת פולו כחולה צמודה ומכנסי חאקי בגוון אבן עם מוקסינים בלי גרביים.
נכון, אני גדלתי ביוסטון. לכן אתם בטח חושבים שכבר הייתי בעבר בחווה. אבל האמת היא שלא. הייתי במגדל אייפל, באקרופוליס, בטאג' מהאל ובעיר האסורה בבייג'ין, אבל מעולם לא הייתי בחווה בטקסס.
כנראה תמיד ניסיתי לברוח.
עד עכשיו.
נגעתי בעור של הברכיים שלי והוטרדתי מכמה שהן עירומות. הייתי צריכה ללבוש ג'ינס? הייתי צריכה לחשוש מנחשים? נמלי אש? קקטוסים?
היה לי זוג מגפי בוקרים בצבע אדום שלט עצור שאמא שלי נתנה לי ליום הולדת שמונה עשרה, ואמרה שלכל בחורה טקסנית צריך להיות זוג מגפיים. מעולם לא היתה לי סיבה טובה לנעול אותם עד עכשיו. הן לא היו חלק מהמלתחה הרשמית של החברה, אבל ארזתי אותם מתוך עיקרון. נכון? כי אם אני לא אנעל אותם בחווה, אני לא אנעל אותם בשום מקום.
אולי אני צריכה לנעול אותם. אם לא לשם הסטייל, אז לפחות להגנה מפני טרנטולות.
מאחורי משקפי השמש שלו, ראיתי את ג'ק מעיף מבט אל הידיים שלי. "לחוצה?" שאל.
כן. "לא."
"יופי. זה לא ייקח הרבה זמן. ההורים שלי ישמחו לראות אותנו, אבל אח שלי שונא אותי, אז הוא ייפטר מאיתנו די מהר."
"אנחנו נצטרך כנראה לדבר על זה."
"על אח שלי?"
"כן."
"לא."
"אני רק אומרת, ככל שאדע יותר, כך אוכל לעזור לך יותר."
"אז טיפול נפשי כלול במחיר?"
"לפעמים."
"חתמת על הסכם הסודיות, נכון?"
"ברור."
ג'ק חשב על זה. "כן. אני בכל זאת לא אדבר על זה."
"החלטה שלך," אמרתי. הייתי נבוכה כל כך בפעם הראשונה שנפגשנו ששכחתי לעבור על השאלון האישי מאוד, אז למה לא לעשות את זה עכשיו. הוצאתי מהתיק שלי את תיקיית ג"ס. "אבל בוא נעבור על כמה שאלות אחרות." היתה לנו עוד חצי שעה נסיעה על הכביש המהיר.
ג'ק לא הסכים לענות, אבל הוא גם לא סירב.
שלפתי עט כדורי. "האם אתה משתמש בסמים שאנחנו צריכים לדעת עליהם?"
"לא."
"יש לך מנהגים מגונים? הימורים? זונות? גניבה מחנויות?"
"לא."
"אובססיות? רומנים סודיים?"
"לא כרגע."
"אתה נשמע נורא נזירי יחסית לשחקן בעל שם עולמי."
"אני בהפסקה."
רשמתי לפני. המשכתי. "בעיות בניהול כעסים? סודות אפלים?"
"לא יותר ממה שיש לכל אחד אחר."
הערה לעצמי: טיפ טיפה מתחמק מהנושא הזה.
חזרתי לרשימה. "בעיות רפואיות?"
"בריא כמו שור."
"סימונים?"
הוא קימט את מצחו. "סימונים?"
"על הגוף שלך," הבהרתי. "קעקועים. כתמי לידה. שומות בולטות או לא."
"יש לי נמש בצורת אוסטרליה," הוא אמר ומשך בכפתורי החולצה כדי לפתוח אותה.
"עצור!" אמרתי. "אני יודעת איך אוסטרליה נראית." רשמתי "נמש אוסטרליה" ואז המשכתי. "צלקות?"
"כמה. שום דבר מעניין."
"בשלב כלשהו, אני אצטרך לצלם תמונות של הכול."
"למה?"
סירבתי להסס. "למקרה שנצטרך לזהות את הגופה שלך."
"את גופתי המתה?"
"את גופתך החיה. כמו למשל בתמונת כופר. לא שזה אי פעם יגיע לזה."
"זה מטריד."
המשכתי. "דברים גופניים חריגים אחרים?"
"כמו?"
רוב האנשים פשוט ענו על השאלות. "לא יודעת. אצבעות רגליים עקומות? שן נוספת? שריד של זנב? תהיה יצירתי."
"שום דבר לא עולה לי בראש."
אוקיי. הלאה. "קשיי שינה?"
חיכיתי שהוא ידרוש דוגמאות, אבל במקום זאת, לאחר שתיקה קצרה, הוא רק אמר, "סיוטים."
הנהנתי, לאות הבנתי. "תדירות?"
"כמה פעמים בחודש."
כמה פעמים בחודש? "חוזרים ונשנים?"
"מה?"
"האם זה אותו סיוט בכל פעם?"
"כן."
"אתה יכול להגיד לי על מה זה?"
"את צריכה לדעת?"
"כאילו, דֵי."
הוא אחז בהגה כאילו הוא שוקל את האפשרויות שעומדות בפניו. לבסוף אמר, "טביעה."
"אוקיי," אמרתי. זאת היתה רק מילה אחת, אבל הרגשתי את כובד משקלה. השאלה הבאה. "יש לך פוביות?"
שתיקה.
ואז הנהון קצר. "גם טביעה."
ציינתי את זה בקובץ ועמדתי להמשיך הלאה כשהוא הוסיף:
"וגשרים."
"יש לך פוביה מגשרים?"
הוא שמר על קול מאופק וענייני. "כן."
"מהמחשבה על גשרים או מגשרים אמיתיים?"
"מגשרים אמיתיים."
הא. אוקיי. "במה היא מתבטאת?"
הוא לעס את החלק הפנימי של השפה בזמן ששקל את האפשרויות שלו, כדי להחליט כמה לחלוק איתי. "אוקיי, בעוד עשרים דקות בערך נגיע לחלק מהכביש המהיר שעובר מעל נהר בראזוס. וכשנגיע לשם, אני הולך לחנות בצד, לכבות את המכונית, לצאת ממנה ולעבור את הגשר בהליכה."
"מה עם המכונית?"
"את תסיעי אותה מעל הגשר ותחכי לי בצד השני."
"ככה אתה תמיד חוצה גשרים?"
"ככה אני מעדיף לחצות אותם."
"אבל מה אם אתה לבד?"
"אני משתדל לא להיות לבד."
"אבל אם כן?"
"אם כן, אני עוצר את הנשימה וממשיך לנסוע. אבל אז אני צריך לרדת מהכביש אחר כך."
"למה אתה צריך לרדת מהכביש?"
"כדי להקיא."
חשבתי על זה. ואז שאלתי, "למה אתה מפחד מגשרים?"
"אני חייב להגיד לך?"
"לא."
"אז בואי נגיד רק שהתשתיות באמריקה ממש לא יציבות כמו שכולנו אוהבים לחשוב. וזהו."
לא סיימנו את השאלות.
כשהתקרבנו לגשר בראזוס, ג'ק באמת עצר בשוליים ממש לפני הגשר, יצא מהריינג' רובר וחצה את הגשר ברגל.
אני עשיתי את החלק שלי ונהגתי בה כדי לפגוש אותו בצד השני.
חיכיתי לו, כשאני נשענת על פגוש המכונית שלו, שהתנודדה מפרצי הרוח של משאיות הענק שחלפו על פנינו במהירות, והתבוננתי במתח שעל פניו ובריכוז שבעיניו כשהלך בקו ישר מחוף מבטחים אחד למשנהו.
וואו. כמה אנשים עברו על פני הולך רגל אקראי שחצה ברגל גשר בכביש מהיר, ולא קלטו שזה המגה סטאר ג'ק סטייפלטון?
כשהוא הגיע אלי, הפנים שלו היו חיוורות ואגלי זיעה הצטברו על מצחו. "לא התבדחת," אמרתי.
"אני אף פעם לא מתבדח כשמדובר בגשרים."
הוא חזר למושב הנהג ופתח את החלונות, ואז חזר לשחק את הדמות של בחור נינוח וחסר דאגות שיש לו הכול.
"שאלת אותי הרבה שאלות היום," אמר ג'ק. "אני לא שאלתי אותך אפילו אחת."
"וככה זה צריך להישאר."
"אני לא יכול לשאול אותך שאלות?"
"אתה יכול לשאול..." אמרתי במשיכת כתפיים קטנה שאומרת לא אני קבעתי את החוקים.
אבל השאלה שהוא שאל לא היתה מה שציפיתי.
הוא פנה אלי ואמד אותי מכף רגל ועד ראש. "יצא לך להתנסות פעם במשחק?"
בהתחשב במקום שאליו היו פנינו מועדות ממש ברגע זה ובשיתוף הפעולה שהסכמתי לו זה עתה, זאת היתה שאלה שהייתי צריכה כנראה לענות עליה.
בפעם הראשונה.
חשבתי על זה. "גילמתי כמה חיות אסם בכמה מופעי חג המולד."
"אז שלילי חזק."
ניסיתי לתת לו משהו. "יש אלמנטים של משחק בעבודה שלי. לפעמים אני צריכה לשחק תפקיד כלשהו בסיטואציה. אבל לרוב אני צריכה בעיקר להיטמע ברקע, או להיראות באופן כללי כמו עוזרת אישית."
ג'ק הנהן, מהורהר.
"אבל אף פעם לא משהו כל כך... מפורט."
"בסדר," הוא אמר, עדיין מהורהר. "אני הולך להגיד להם שאת החברה שלי, וזה אמור לעשות את רוב העבודה. ברגע שזה יתקבל כעובדה, אני אעשה את רוב העבודה. כלומר, מי משקר בנוגע לחברה? כל מה שאת צריכה לעשות בעצם זה פשוט להיות נחמדה."
"להיות נחמדה," אמרתי, כאילו אני כותבת לי את זה.
"כן, זאת אומרת, את לא צריכה לשנן שורות או לשאת מונולוג. זה לא שייקספיר. פשוט תתנהגי כרגיל, וההקשר אמור לעשות את כל השאר."
"אז אני לא צריכה להתנהג כאילו אני מאוהבת בך בטירוף?"
הוא לכסן אלי מבט חטוף. "רק אם את רוצה."
"ומה אם הם לא יאמינו לך? שאני חברה שלך?" לא הבנתי כמה ארגיש פגיעה לשאול את השאלה הזאת עד ששאלתי אותה.
אבל ג'ק הנהן בביטחון. "הם יאמינו לי."
"למה?"
"את לגמרי הטיפוס שלי."
לא יכולתי להתאפק. "מנקות הן הטיפוס שלך?"
הוא הצביע עלי. "זאת היתה טעות תמימה."
האמת היא שלא היה לי שמץ של מושג איך מישהו הולך להאמין שאני החברה של ג'ק סטייפלטון. לא קניתי ולו לשנייה את זה שאני הטיפוס שלו. עשיתי עליו חיפוש יסודי בגוגל וראיתי מספיק בובות ברבי לכל החיים. אחת מהן עשתה בבירור כל כך הרבה ניתוחים קוסמטיים, שלא יכולתי שלא לתהות אם אמא שלה היתה מזהה אותה.
שלא לדבר על קנדי מונרו.
"הי " אמרתי. "מה עם החברה האמיתית שלך?"
"מה זאת אומרת 'החברה האמיתית'?"
נאנחתי אנחה חדה. "אני חושבת שההורים שלך עשויים לשים לב שאני לא קנדי מונרו."
ג'ק נשף צחוק. ואז אמר, "ההורים שלי לא שמים לב לדברים האלה."
"אתה אומר לי שההורים שלך לא יודעים שאתה יוצא עם קנדי מונרו? הופעתם יחד על השער של 'פיפל מגזין'! בסוודרים תואמים!"
"זה אפשרי."
"באמת שלא. אין אף אחד שלא יודע את זה."
ג'ק חשב על זה. ואז משך בכתפיו. "אם הם ישאלו, אני פשוט אגיד להם שנפרדנו. אבל הם לא ישאלו. הם יודעים ששום דבר בהוליווד הוא לא אמיתי."
האם קנדי מונרו לא היתה אמיתית? פתאום הרגשתי שאני מתביישת לשאול.
ניסיתי לדמיין מישהו שמאמין שג'ק יידרדר מקנדי מונרו אלי. עד כמה פתיים היו ההורים שלו בדיוק? הם היו בתרדמת?
קולו של רובי, אומר שאין שום סיכוי שמישהו יאמין שאני החברה של ג'ק, הדהד במוחי, ושנאתי כל כך את העובדה שהסכמתי איתו.
אבל זה המצב.
ג'ק עדיין חשב על זה. "אני חושב שהאפשרות הכי טובה שלנו היא פשוט שתחייכי הרבה."
זה לא נשמע קשה מדי.
"פשוט תחייכי. אליהם. אלי. פשוט תחייכי עד שיכאבו לך הלחיים."
"הבנתי."
"איך את מרגישה לגבי זה שאני אגע בך?"
איך הרגשתי לגבי זה שג'ק סטייפלטון ייגע בי? "על איזה סוג של נגיעות אנחנו מדברים?"
"אה, איך שאני עם החברות שלי... הייתי אומר שאני נוטה לגעת בהן הרבה. את יודעת. אם אתה בעניין של מישהי, אתה רק רוצה לגעת בה."
"בטח," אמרתי.
"אז זה יכול להוסיף קצת אותנטיות."
"מסכימה."
"זה יהיה בסדר שאני אתן לך יד?"
שאלה לא קשה. "כן."
"אני יכול... להניח יד על הכתפיים שלך?"
הנהון נוסף. "זה נשמע מקובל."
"אני יכול ללחוש לך דברים באוזן?"
"זה אולי תלוי במה שתלחש."
"אולי עדיף לשאול: יש משהו שאת לא רוצה שאני אעשה?"
"טוב, אני מעדיפה שתישאר לבוש."
"זה מובן מאליו," הוא אמר, "בזמן שאנחנו מבלים עם ההורים שלי."
"אבל גם לא רק אז," אמרתי. "באופן כללי. בלי עירום בהפתעה."
"מסכים. וגם את."
"ואני לא יכולה לתאר לעצמי שתצטרך לנשק אותי..."
"כבר חשבתי על זה."
הוא כבר חשב על זה?
"אנחנו יכולים להשתמש בנשיקות במה," אמר. "אם לא תהיה לנו ברירה."
"מה זה נשיקות במה?"
"זה מה שעושים בהצגה. זה נראה כמו נשיקה, אבל הפה שלכם לא ממש נוגע. למשל, אני יכול לחפון את הפנים שלך ואז לנשק את האגודל שלי." הוא הרים את היד מההגה ונישק את האגודל שלו לשם הדגמה.
אה. "אוקיי."
"נראה לי שעדיף שלא ננסה את זה היום."
"לא."
"צריך להתאמן עליהן קצת."
לתרגל נשיקות מזויפות עם ג'ק סטייפלטון... "הבנתי." ואז הוספתי, "וברור, כמובן, שאם צריך לנשק נשיקה אמיתית מסיבה כלשהי זה בסדר. כלומר, אני בסדר עם זה, אם זה נחוץ. זאת אומרת, אני לא אכעס."
אלוהים אדירים. נשמעתי כמו מטומטמת.
"רשמתי לפני," אמר ג'ק והמשיך הלאה כאילו הוא נתקל בסוג הטמטום המסוים הזה כל הזמן. מה שכנראה באמת קרה. הוא המשיך: "אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה שאני מעריך את מה שאת עושה בשבילי ובשביל אמא שלי ואני לא רוצה שתרגישי בגללי לא בנוח."
"תודה."
"אני אשתדל לא לעשות שום צעד שגוי, אבל אם אני אפשל, פשוט תגידי לי."
"וגם אתה," אמרתי.
ואז הוא הגביר את הווליום ברדיו, פתח את גגון השמש ומצא לעצמו מסטיק קינמון חדש.
-פרק 8-
החווה של משפחת סטייפלטון שכנה הרחק מהכביש הראשי, והגענו אליה אחרי נסיעה בשלל דרכים ארוכות ודמויות מבוך עמוק בשטח הכפרי. בדרך אליה עוברים על פני שדות תירס וכותנה ושדות מרעה עם המון פרות. היה אפילו שדה עם פרות טקסס לונגהורן אמיתיות.
כשהגענו, ג'ק פנה לכביש גישה מכוסה חצץ באורך כשמונה מאות מטרים, שהתחיל בסבכת ברזל למניעת מעבר בקר, חצה שדה רחב ידיים, ונדמה היה שהוא נמשך לנצח.
"כמה גדולה החווה הזאת?" שאלתי, כשהתחלתי לחשוד שקטנה היא לא.
"אלפיים דונם," הוא אמר.
הגודל העצום שלה הפך אותה לאמיתית יותר משום מה. זה היה מקום אמיתי. אלה היו גדרות תיל אמיתיות. גרו כאן בני אדם בשר ודם. זה באמת קורה.
אבל בסוף זה לא באמת קרה.
מעולם לא הגענו לבית החווה בסופו של דבר.
ראיתי את הבית לפנינו במרחק טיח לבן עם גג רעפים ספרדי אדום אבל באמצע כביש הכניסה מכוסה החצץ, ראינו בשדה בחור שהיה יכול להיות רק אחיו של ג'ק. אני לא רוצה לקרוא לו ג'ק סטייפלטון לעניים, אבל זה בערך מה שהוא היה. אותו קו לסת. אותה יציבה. הוא נעל מגפי בוקרים חומים, לבש חולצה משובצת וחבש כובע מצחייה כחול.
"זה אח שלך?" שאלתי.
ג'ק הנהן. "כן. תכירי את מנהל החווה של ההורים שלי ואת האויב המושבע האישי שלי, האנק סטייפלטון."
ג'ק עצר את המכונית ועבר להילוך חניה במקום שהיינו, באמצע הכביש החד נתיבי. צפינו בהאנק מושך חבילת חציר מתא מטען של טנדר ומפיל אותה לרגליו. ואז הוא הרים את המבט וראה אותנו.
הוא לא נע והמשיך להביט בנו. הוא לא נופף. הוא לא הלך לקראתנו. רק הוריד את כפפות העבודה שלו והתבונן בנו בחשדנות כאילו ראה זאב ערבות או משהו.
ותקשיבו משהו: ברגע שהשניים האלה יצרו קשר עין, כל שריר בגופו של ג'ק התהדק. זה היה ממש חייתי.
מנוכרים? כן, זה מתאר את זה בערך.
חשבתי על השמועות האלה שקלי לא הצליחה לאשר. תאונת הדרכים. האפשרות שג'ק נהג אחרי ששתה אלכוהול. האם האנק סטייפלטון נראה כאילו הוא מסתכל על נהג שיכור רוצח, שהסתיר את הכול כדי להציל את הקריירה שלו?
בטח. למה לא?
הוא בהחלט לא הסתכל על מישהו שהוא שמח לראות.
"תישארי פה," אמר ג'ק. וכשהוא יצא מהמכונית והלך לתוך השדה לעבר אחיו, בהחלט שררה מסביב אווירה של "דו קרב באוקיי קוראל". כמעט שמעתי במו אוזני את נעימת הנושא של מערבון הספגטי.
הם באמת עומדים ללכת מכות שם ככה, כשג'ק בלי גרביים בזוג נעלי מוקסינים איטלקיות כמו טיפוס עירוני חלקלק?
הנחתי את האצבעות על ידית הדלת, מוכנה לזנק החוצה אם ג'ק יצטרך אותי.
ואז חיכיתי, והתבוננתי.
האם התכוונתי לצותת להם?
בהחלט כן.
פתחתי את החלונות וכיביתי את המנוע ובהתחלה חשבתי שאני לא יכולה לשמוע אותם. עד שהבנתי שהם בעצם לא מדברים. אלא אם כן אתם קוראים לשתיקה עוינת סוג של שיחה.
לבסוף האנק אמר. "אני רואה שהבאת איתך פמליה."
"רק את החברה שלי."
האנק העיף אלי מבט. "היא לא ממש נראית כמו קנדי מונרו."
התכווצתי. מה אתה אומר.
ג'ק הניד בראשו. "תפסיק לקרוא את 'פיפל מגזין'. נפרדנו."
"לא היית כאן שנתיים, ואתה מביא לפה איזו חברה אקראית חדשה לגמרי?"
"מנסה שיהיה איזון בין שחקני שתי הקבוצות."
"שיהיה ברור, אני לא רוצה אותך כאן."
"שיהיה ברור, כבר ידעתי את זה."
"אמא התעקשה. ואבא רוצה מה שאמא רוצה."
"גם את זה ידעתי."
"אני לא צריך שתקשה עליה עוד יותר ממה שהיא כבר עוברת."
"מסכים."
שתיקה ארוכה. מה הם עשו?
ואז האנק אמר, "בכל מקרה, אתה יכול לחזור לעיר. היא לא במצב לביקור היום."
ג'ק הביט לעבר הבית. ואז החזיר את המבט להאנק. "זאת ההערכה שלה או שלך?"
"היא במיטה עם וילונות סגורים, אז אני מאמין שיש הסכמה בינינו."
"איפה אבא?"
"הוא איתה."
כשג'ק דיבר שוב, קולו היה מתוח. "יכולת להודיע לי לפני שנסעתי את כל הדרך עד לכאן."
שתיקה. "אין לי את המספר שלך. יותר."
יכול להיות שהם אמרו עוד דברים אחרי זה, אבל אני מודה החמצתי אותם.
כי באותו רגע, משום מקום, כמו משהו שיצא מתוך סרט אימה, הופיע פרצוף ענקי בחלון המכונית הפתוח שלי.
פרצוף ענקי ולבן של פרה.
היא היתה קרובה מספיק כדי שארגיש את הנשימה הלחה והלא אנושית שלה מרטיבה את העור שלי. אני לא רוצה להגיד שהפרה התגנבה אלי כדי להבהיל אותי, אבל בואו נגיד שהשדה היה ריק עד אותו רגע ואז פתאום - בום.
מה היו הכוונות של הפרה? לעולם לא נדע.
אבל בתוך שנייה היא פשוט היתה שם.
וכעבור שנייה נוספת, הפרצוף נכנס מבעד לחלון הפתוח וליקק את האמה שלי.
עם הלשון המחוספסת והירוקה שלו.
יכול להיות שצרחתי.
יכול להיות שלא.
הזיכרון מטושטש.
אבל אין ספק שהשמעתי רעש כלשהו חזק מספיק כדי לגרום לפרה הזאת, וככל הנראה לכל העדר שהיה ממש מאחוריה, לדהור משם כמה צעדים עד שנראה שנגמר להם הכוח, והם האטו עד שעצרו, פנו לאחור ובהו בי.
בשלב זה, אני, בתוך הריינג' רובר, הייתי מוקפת בעדר שלם של פרות לבנות, עם צוואר מדולדל ופנים עצובות.
ואני לא מתכוונת להעמיד פנים שזה לא היה מפחיד.
פרות לא נחשבות בדרך כלל ליצורים מפחידים, כמובן. אבל יש משהו שלא קולטים כשרואים אותן על קרטוני חלב, או בטלוויזיה, או אפילו באיזה שדה מרוחק: הן. פשוט. עצומות.
לידן אפילו ג'ק סטייפלטון נראה קטן.
אז אף על פי שישבתי בבטחה ברכב שטח יוקרתי, בכל זאת הרגשתי את הלב שלי מכפיל את פעימותיו בתוך החזה. הן הקיפו אותי. מאה? אלף? המון, זה בטוח לעזאזל. כולן עם עיניים שחורות רגועות וריסים נשיים להפתיע, מביטות היישר לתוך נשמתי.
הרעש הלא מזוהה שעשיתי הקפיץ בבהלה גם את ג'ק.
לשמע הקול הוא פנה לאחור והתחיל לרוץ בחזרה לכיוון המכונית והדאגה האמיתית שראיתי על פניו באותו רגע רק הגבירה את החרדה שלי.
להגנתי, אלה העובדות כפי שחוויתי אותן:
1. תקפה אותי פרה.
2. בסדר. צרחתי.
3. ג'ק סטייפלטון בא בריצה.
האם זאת לא סיבה מספקת לדאגה?
בקצה העדר, ג'ק האט ועבר להליכה שלווה, אבל לא הוריד ממני את המבט. הוא נכנס לתוך המון הבהמות והתהלך ברוגע ביניהן עד שהגיע לדלת הנהג.
הוא נכנס למכונית.
"מה קרה?" שאל ובחן אותי מכף רגל ועד ראש.
מצמצתי, כאילו דה.
"נפצעת? מה זה היה?"
"מה זה היה?" שאלתי. "תסתכל מסביבך!"
ג'ק הביט סביב אבל לא נראה שראה משהו. "מה אני מחפש?"
"מה אתה מחפש?" שאלתי ואז החוויתי בידי לעבר העדר המקיף אותו כאומרת, הבט וראה. אימה נשקפת אלינו מכל עבר.
עכשיו הבעת פניו השתנתה. "את מתכוונת ל..." ואז הוא הניד את הראש בתנועה זעירה, כאילו הוא לא מאמין לניחוש שלו אפילו בזמן שהוא מבטא אותו: "הפרות?"
הסתכלתי לו ישר בעיניים והנהנתי.
"הפרות?" הוא חזר כדי לוודא. "אנחנו מדברים על הפרות? הן הסיבה שצרחת כרגע?"
ניסיתי להיערך מחדש. "במקרה שלא שמת לב, אנחנו מוקפים מכל עבר!"
"כן," הוא אמר. "בפרות."
הרגשתי שהטון שלו משתנה, אבל לא הייתי בטוחה למה הוא משתנה. "יש פה מיליונים," אמרתי.
"יש שלושים," הוא אמר, "ליתר דיוק. עדר."
"הן..." לא כל כך ידעתי איך לנסח את זה. "כועסות?"
ג'ק פזל אליהן קלות. "הן נראות כועסות?"
עשיתי ניסיון חוזר לקרוא אותן, כשהן פשוט עמדו שם בעזות מצח ובהו בי. "אני מרגישה מהן קצת תוקפנות."
ג'ק פנה אלי, נדהם. "את מפחדת מהפרות האלה?"
"אני לא מתכוונת להגיב על זה."
"את, שהפלת אותי על התחת בלי לנסות אפילו?"
"ליד הפרות האלה, אתה נראה כמו איש של פליימוביל."
"אבל את יודעת שפרות הן יצורים עדינים, נכון?"
"שמעתי על אנשים שנרמסו על ידי פרות. זה קורה."
"אה, ברור. אם את מועדת ונופלת ממש מול פרה שכבר רצה, אולי. אבל בסולם התוקפנות..." הוא הטה את ראשו והקדיש לזה מחשבה קלה. "לא. הן אפילו לא בסולם."
עכשיו הרגשתי שאני חייבת להציל את כבודי. "לא הייתי האדם היחיד שפחד עכשיו. גם אתה באת בריצה כאילו ירו אותך מאקדח."
"כן. כי צרחת."
"למה חשבת שאני צורחת?"
"לא ידעתי. נחש ראש הנחושת? מתקפת נמלי אש? צרעות רצחניות? משהו מפחיד יותר מפרות?"
אבל אני עמדתי על שלי. נחישותי התגברה והצהרתי: "אחת מהן תקפה אותי."
"תגדירי 'תקפה'."
"היא ליקקה אותי. בכוונה."
עכשיו הוא נאבק בחיוך. "את מתכוונת, כאילו היא עלולה מה? לטרוף אותך?"
"מי יודע מה היתה המטרה הסופית שלה?"
"יכול להיות שיש דבר כזה 'נרמס על ידי פרה'. אבל אין דבר כזה 'נטרף על ידי פרה' בשום צורה, מעולם."
"מה שחשוב זה שהיא ליקקה אותי. עם הלשון הירוקה שלה. לא ידעתי בכלל שלפרות יש לשונות ירוקות."
הבעת פניו של ג'ק הביעה הנאה מלאה עכשיו. הוא עצם את עיניו ואז פקח אותן. "לפרות אין לשונות ירוקות. זאת הגירה שלהן."
נעצתי בו מבט.
"זה עשב," הוא אמר. "עשב מעוכל."
"מה!" נופפתי לכל עבר, וניסיתי לנגב שוב בשמלה את הזרוע שלי שכבר התייבשה.
כשג'ק ראה את זה הוא כבר התחיל לצחוק. הוא רכן קדימה והניח את המצח על ההגה, וראיתי את הכתפיים שלו רועדות.
"מה?" שאלתי. "זה מגעיל באמת."
זה רק גרם לכתפיו לרעוד חזק יותר.
"מה כל כך מצחיק?"
עכשיו הוא נשען לאחור על משענת הראש, עדיין צוחק. "את מפחדת מפרות."
"אממ, הלו? הן רבות מאיתנו." הסתכלתי סביב. "אנחנו מוקפים לגמרי. כלומר, מה קורה עכשיו? נצטרך פשוט להישאר לחיות כאן?"
אבל ג'ק רק המשיך לצחוק. "חשבתי שזה היה עכביש הבננות, לפחות."
"אתה חושב שהייתי מפחדת מעכביש?"
"ברור שמעולם לא ראית עכביש בננות."
"אתה יכול פשוט להוציא אותנו מכאן, בבקשה?"
"עכשיו קצת בא לי להישאר. זאת יכולה להיות תוכנית ריאליטי." ואז הפנים שלו פשוט נרגעו לתוך חיוך גדול. "אני הייתי מהמר על הפרות."
נעצתי בו מבט זועם עד שהוא העביר הילוך והתקדם בנסיעה אטית לתוך העדר. כיסיתי את העיניים ביד, אבל אחרי שנייה הייתי חייבת להסתכל. העדר זז בשבילנו, התרחק, כאילו התכוון לומר, טוב נו, בסדר.
כשפנה מכביש החצץ ונכנס אל השדה, בפניית פרסה קופצנית ורחבה מעל קני נמלים ושיחי גדילן, ג'ק רק המשיך לצחוק, ניגב את הדמעות ביד אחת וסובב את ההגה בשנייה.
"אוי אלוהים," אמר לבסוף, כשחזרנו לכביש החצץ, ונסענו עכשיו לכיוון הנגדי מהבית, בחזרה לכיוון העיר. "תודה רבה לך."
"על מה אתה מודה לי?" שאלתי.
אבל ג'ק רק הניד בראשו בפליאה. "לא ציפיתי לצחוק היום."
-פרק 9-
כשהגענו בחזרה לבית של ג'ק בעיר, כבר חיכיתי להרגיש הקלה מסוימת.
כל דבר בנסיעה הזאת לכפר ערער את תחושת היציבות שלי החל מהשמלה שלבשתי ועד למתקפת הפרות.
הבנתי שאני לא הולכת ליהנות מהיותי סמויה.
אבל הצוות ניצל את היום כדי לסיים לצייד את הבית שבעיר, כך שהחניה המקורה שימשה כעת כמטה האבטחה באתר. מצלמות מעקב נוספות היו כבר מותקנות ופעילות בעיקר בחוץ, סביב היקף המתחם, במקומות שבהם סביר להניח שסטוקרים יארבו, והשלימו את אלה שבדלת האחורית, בפטיו ובתוך המסדרון הקדמי.
אנחנו לא נהיה כאן כל הזמן. הוא היה הרי ברמת איום צהובה בסך הכול. אני אעשה משמרת קבועה של שתים עשרה שעות ואז ג'ק יישאר לבד למשך הלילה. ננחה אותו, שוב, לקרוא את המדריך ולעשות בחירות טובות בעצמו ונעקוב במצלמות האבטחה אחר כל תנועה משמעותית. חברי צוות שונים יהיו בכוננות.
כל זה היה סטנדרטי.
ברגע שחזרנו לבית, יכולתי להיכנס שוב לתפקיד הרגיל שלי. החלפתי את השמלה, שמשום מה הרגישה מתנופפת מכדי לאפשר לי לעשות את העבודה שלי כמו שצריך, וחזרתי לחליפת מכנסיים, ואז נעמדתי ממש מחוץ לדלת של ג'ק בתנוחת "עמוד נוח". אני ועציץ הפיקוס.
התוכנית היתה כזו: בימים רגילים בעיר עם ג'ק, אני אהיה הסוכנת הראשית, ואהיה איתו בכל מקום שהוא ילך אליו במהלך המשמרת שלי. דוגהאוס היה הסוכן המשני, כגיבוי. חוץ מזה היה צוות מרוחק של טיילור ואמאדי שעשו מעקב קל מרחוק בעיקר צפייה במצלמות.
קלי לא היתה מעורבת. גלן החליט שהגרביים עם הפרצוף של ג'ק הם חציית קו אדום.
גם רובי לא היה בצוות. לא הייתי מצפה שגלן יוותר על הזדמנות להכריח אותנו לעבוד יחד. גלן אהב מאוד ענישה. במיוחד אם הוא יכול לקבוע את העונש בעצמו.
אבל לא היה מתפקידי לפקפק בהחלטות שלו. צוות בלי רובי היה בסדר גמור מבחינתי.
בימים שג'ק ואני נצטרך לבקר את ההורים שלו, הצוותים יתהפכו: טיילור ואמאדי יהיו סוכנים ראשיים, שיעשו מעקבים כבדים מרחוק עם דוגהאוס, ואני אהיה משנית, זוג עיניים ואוזניים מבפנים, אבל שם בעיקר כדי לא לחשוף את הכיסוי שלי.
מובן מאליו שהעדפתי להיות ראשית.
כמו כן העדפתי להיות מסוגלת לעשות את העבודה שלי כמו שצריך.
איך בדיוק הייתי אמורה להתחרות על לונדון, אם כל מה שיכולתי לעשות זה לעמוד ולא לעשות כלום, לבושה בשמלת כותנה?
שמחתי לחזור לעיר. איוש עמדת שמירה ליד דלת הכניסה הוא לא תמיד ניצול הזמן המרגש ביותר, אבל בהשוואה לתחושת חוסר התועלת שחשתי בזמן שהייתי מאוימת על ידי עדר בקר, זה היה מנחם להפתיע.
בשלב מסוים, ג'ק הוציא את הראש החוצה כדי לשאול אם אני רוצה קפוצ'ינו.
לא יצרתי איתו קשר עין. "לא, תודה."
"בטוחה?"
"אל תוציא אותי מריכוז."
לקראת סוף המשמרת שלי, הופיעו טיילור ורובי בנכס כדי לציין כמה הערות לגבי מבנה הגינה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי את רובי. "אתה לא במשימה הזאת."
"כולם במשימה הזאת," אמר רובי. "זה מאמץ צוותי. אנחנו צוות."
"זה לא עובד ככה בדרך כלל."
"בדרך כלל אין לנו לקוחות כל כך מפורסמים."
המשמרת שלי כמעט הסתיימה, טיילור ורובי הלכו כבר לפני זמן מה, והחלטתי לבדוק את מצלמות המעקב עוד פעם אחת. הצג הוצב על שולחן כתיבה מאולתר, אבל אפילו לא התיישבתי על הכיסא המשרדי. רק רכנתי קדימה כדי לגלול בין תצוגות המצלמה רק לאישור מהיר שהכול תקין לפני שאני יוצאת הביתה כשהבחנתי במשהו על הצג.
למטה בפינה של תצוגת המצלמה "בריכה 1" ראיתי מה שנראה כמו מכנס אחד וחלק מנעל.
כל נוצות הצוואר שלי סמרו. הגדלתי את התמונה כדי לראות טוב יותר, ואז שיניתי את זווית המצלמה קצת יותר ימינה.
ואז ראיתי משהו שמעולם בשום אופן לא ציפיתי לראות.
בגינה של ג'ק סטייפלטון, ליד בית הבריכה, מוסתרים חלקית מאחורי עץ דקל... רובי, האקס שלי, וטיילור, החברה שלי...
התנשקו.
זה עם זה.
רובי... שזרק אותי לפני חודש בלילה שאחרי ההלוויה של אמא שלי... וטיילור... שבאה אלי מיד אחר כך לנחם אותי בזמן שבכיתי...
התנשקו.
ומה שיותר גרוע: בתפקיד.
אין לי דרך לתאר איך הרגשתי באותו רגע. העיניים שלי ניסו להסיט את המבט אבל הצליחו רק לבהות קדימה, בסגנון "התפוז המכני", כששניהם המשיכו והמשיכו, שלובים זה בזה וצמודים זה לזה, מוצצים זה לזה את הפרצוף כמו בני נוער בלתי נסבלים.
זוכרים שלא הצלחתי להרגיש שום רגשות אל רובי?
טוב, אז זה ריפא את זה.
המילה הכי קרובה שיש לי לזה היא פאניקה. פשוט תחושה מייסרת ודחופה שאני צריכה לכבות את זה, או לעצור את זה, או למצוא דרך כלשהי כדי שזה לא יקרה. ואז תוסיפו קצת זעם. וקצת השפלה. וגם תדהמה כשניסיתי, ולא הצלחתי, להבין מה אני רואה.
זאת היתה תחושה פיזית שורפת וצורבת, כאילו הלב שלי שואב חומצה במקום דם.
עד אותו רגע, אפילו לא ידעתי שהתחושה הזאת קיימת.
בשלב כלשהו אחרי חמש דקות? חמש שעות? שמעתי קול מעבר לכתף שלי. "צריך לפטר אותם בגלל זה, הא?"
הסתובבתי לאחור. זה היה ג'ק סטייפלטון, עם עיניים נעוצות במסך.
כשהבטתי בו, הוא ראה את הפנים שלי, והבעת פניו השתנתה משעשוע לדאגה. "הי," אמר. "את בסדר?"
אבל אני לא ידעתי מה לעשות עם הפנים שלי. זה היה כאילו השרירים לא עבדו כמו שצריך. העיניים שלי נשארו פעורות ומבולבלות, ונראה שהפה שלי לא הצליח לסגור את עצמו.
ג'ק לא ידע כמובן שהרגע הזה מרסק את עולמי, והדבר האחרון שרציתי הוא שהוא יגלה זאת. רציתי להסוות את זה. לחייך ולהניד את הראש ולהגיד, "אידיוטים," כאילו הם סתם עמיתים מטומטמים לעבודה ואני שופטת אותם על זה שהם מתמזמזים כשהם בתפקיד.
אבל לא הייתי מסוגלת לחייך. או להניד את הראש. או לדבר.
מה ג'ק עשה כאן בכלל? הוא לא אמור להיות בפנים ולעשות כל מיני דברים שכוכבי קולנוע עושים?
ואז הבנתי עוד משהו, כשג'ק משך את קצה השרוול של החולצה שלו כך שכיסה את כף ידו, הרים אותו לפנים שלי, והתחיל לטפוח על הלחיים שלי.
בכיתי.
לפחות העיניים שלי בכו. ללא רשותי.
אחרי כמה טפיחות, ג'ק משך את היד כדי להראות לי איך הרטיבות הכהתה את השרוול שלו, ובקול עדין שזכרתי מהסיום הגדול של "תמשיכי לחלום", אמר, "מה קורה כאן?"
סוף סוף הנדתי בראשי. הישג היסטורי, בהתחשב בנסיבות.
נראה שהפעלת שרירי הצוואר שחררה גם את שרירי הלסת, והצלחתי לסגור את הפה הפעור שלי. ואז חזרתי לתפקד מספיק כדי להסיט את המבט.
"את בוכה?" שאל ג'ק, וניסה לראות את פני.
ברור שבכיתי. הוא ראה שבכיתי. אבל הנדתי בראשי לשלילה.
"חשבתי שאת טיפוס קשוח."
"כבר אמרתי לך: אני לא."
"עכשיו אני מאמין לך," אמר ג'ק.
"זה אלרגיות," התעקשתי.
אבל לא נשמעתי משכנעת אפילו באוזני עצמי.
"ולְמה את אלרגית? לעמיתים שלך לעבודה שמתנשקים ליד בריכת האינסוף שלי?"
הייתי צריכה להגיד "לאבקת פרחים". נכון? קלאסי.
אבל במקום זאת, כשנהיה לי קצר במוח, הרגשתי את החומצה הזאת מדממת מהלב שלי ונספגת בי מבפנים. למה הייתי אלרגית? הייתי אלרגית לאכזבה. הייתי אלרגית לבגידה. הייתי אלרגית לחברות. לתקווה. לאופטימיות. לחיים, לעבודה, לאנושות בכללותה.
אז עניתי פשוט, "אני אלרגית להכול," ויצאתי מהחניה.
ג'ק הניח לי ללכת, וזאת היתה הקלה.
לא רציתי לדבר, או לעבד, או לחקור את הרגשות שלי, בשם אלוהים וגם אילו רציתי לעשות כל אחד מהדברים האלה, בחיים לא הייתי עושה אותם איתו.
לא מדברים על החיים הפרטיים עם לקוחות.
פשוט לא.
בסופו של דבר את יודעת הכול על המאובטחים שלך אבל הם אף פעם לא יודעים שום דבר עלייך. וככה זה חייב להיות.
אבל העניין הוא כזה: הלקוחות אף פעם לא מבינים את זה. יש הרגשה של מערכת יחסים אמיתית ממש, וקשה לשמור על הגבולות האלה ברורים. אתם נוסעים יחד, הולכים לברים יחד, עושים סקי יחד, מבלים יחד בחוף הים. את שם כשהם למעלה וכשהם למטה, שותפה לקרבות שלהם ולסודות שלהם. המטרה שלך בחייהם היא ליצור ביטחון כדי שהם יוכלו להרגיש כרגיל.
אם את עושה עבודה טובה, הם באמת מרגישים כרגיל.
אבל את אף פעם לא מרגישה ככה.
את אף פעם לא שוכחת מה המטרה שלך. וחלק מהשמירה על הפוקוס הזה הוא לדעת מאחורה, מקדימה, מבפנים ומבחוץ שהם לא החברים שלך.
חברים עשויים לנגב את הדמעות מהפנים שלך עם שרוולי החולצה שלהם, אבל לקוחות אף פעם לא צריכים לעשות את זה.
וזאת הסיבה שלא בכיתי מול לקוח אפילו פעם אחת בשמונה שנים.
עד היום.
את חייבת לשמור על ריחוק מקצועי, אחרת את לא יכולה לעשות את העבודה שלך. והדרך היחידה לעשות זאת כשאתם מבלים יחד כל דקה בכל משמרת היא לעולם לא לשתף במשהו אישי. לקוחות שואלים שאלות אישיות כל הזמן. את פשוט לא עונה. את מעמידה פנים שלא שמעת, או שאת משנה נושא, או השיטה היעילה מכולן את מחזירה את השאלה אליהם.
התשובה ל"את מפחדת?" צריכה להיות "אתה מפחד?"
התשובה ל"יש לך חבר?" צריכה להיות "לך יש חברה?"
רואים כמה זה קל? זה עובד בכל פעם.
ומה יותר מזה? הם בכלל לא שמים לב.
כי לרוב כשאנשים שואלים אותך עלייך, הם בעצם רוצים לדבר על עצמם.
נכון?
קשה לתאר את מערבולת הרגשות שהסתחררה בתוכי כשיצאתי אל כביש הגישה במטרה אחת ויחידה, להגיע למכונית שלי ולנסוע הביתה. הלם, צער, השפלה הכול היה שם, בטח. אבל תוסיפו לזה: תחושת אכזבה עמוקה מכך שהרשיתי לעצמי להיתפס על ידי לקוח ברגע אמיתי של רגש.
האם היתה דרך להתאושש מזה?
הוא ראה את הדמעות, כן. אבל הוא לא היה יכול לדעת בוודאות את הסיבה המדויקת להן.
אני אלך הביתה, אתעשת, ואז ורק אז אם יהיה זמן ואם אני ארצה, ארשה לעצמי לחשוב על מה שראיתי כרגע.
או שאולי לא.
כי אם ראיתי כרגע מה שאני חושבת שראיתי, זה אומר שבחודש קצר אחד איבדתי את כל שלושת האנשים הכי חשובים בחיי.
אמא. בן זוג. החברה הכי טובה.
ועכשיו הייתי באמת לבד.
ההבנה הזאת איימה להכריע אותי.
הייתי חייבת להסתלק משם. הייתי חייבת להגיע למכונית שלי.
אבל אז רובי להזכירכם לא חבר בצוות הופיע שוב במרחק של כמה מטרים ממני.
הוא נעצר כשראה אותי, ואני עשיתי אותו הדבר.
"אה, הי," הוא אמר.
האם הוא ראה את הפנים שלי? האם הרגיש שאני יודעת?
"המשמרת הסתיימה," אמרתי, תוך ניצול מקסימלי של ההברות שהצלחתי לבטא. "הולכת הביתה."
"מעולה. כן. אני חושב שאנחנו בסדר כאן."
השפלתי שוב את הראש כדי להמשיך ללכת.
"הי " אמר רובי ופסע כמה פסיעות מהירות, כאילו הוא עומד להסיט אותי ממסלולי. "אני יכול לדבר איתך על משהו?"
"לא," אמרתי.
"רק לרגע," הוא אמר, מופתע מהתשובה שלי.
"אתה בכלל לא אמור להיות כאן, רובי. אל תאלץ אותי לדווח עליך לגלן."
"שלושים שניות." הוא מתמקח איתי?
"אני עייפה," אמרתי והנדתי בראשי.
אבל עכשיו רובי קפץ מסביב וחסם לי את הדרך לגמרי. "זה די חשוב."
אני אצטרך להילחם בו? בשם אלוהים, רק רציתי ללכת הביתה. "לא היום," אמרתי, התחלתי לאזור כוחות לכל מה שאני צריכה לעשות כדי לא לנהל את השיחה הזאת.
אבל אז רובי הרים את המבט והסתכל ממש מאחורי, ואני הרגשתי משקולת מונחת לי על הכתף.
זה היה ג'ק סטייפלטון. הוא תלה זרוע על הכתפיים שלי, כפי שכבר נתתי לו רשות לעשות.
"היא די עייפה, בובי," אמר ג'ק ומשך אותי אליו הצדה בחיבוק.
"קוראים לי רובי," אמר רובי.
"אני מרגיש בין השורות שהיא ממש רק רוצה ללכת הביתה עכשיו," המשיך ג'ק. "אולי לפי המילים שהיא אומרת."
רובי לא היה יכול כמובן להתנגד ללקוח.
הוא הסתכל עלי, אבל אני הסטתי את המבט.
"אתה לא מתכוון לאלץ אותה לדווח עליך לגלן, נכון?" ג'ק פנה אלי. "או אם את עסוקה מדי, אני יכול לעשות את זה."
הרגשתי יותר מאשר ראיתי את כתפיו של רובי נשמטות בתבוסה.
ג'ק נתן לזה עוד שנייה, במובן של אנחנו סיימנו כאן? ואז, בהחלטיות, הוא הוביל אותי בכביש הגישה לכיוון המכונית שלי, ורובי נשאר לעמוד ולבהות בגב שלנו.
מאוחר יותר, במטרה לסבך את רובי בצרות, דיווחתי לגלן על הכול חוץ מאשר על הנשיקה.
וזה חזר אלי כמו בומרנג.
אני אמרתי, "רובי פשוט הופיע כאן בלי שום סיבה והכניס את עצמו למשימה."
וגלן אמר, "זה רעיון נהדר."
ואני קימטתי את המצח. "מה רעיון נהדר?"
"להכניס את רובי למשימה הזאת."
"לא, אני "
"אני עדיין צריך להחליט מי משניכם ייסע ללונדון, את יודעת," גלן אמר.
ברור שידעתי.
"בכל מקרה, הוא הכי טוב שיש לנו במעקב וידיאו. ואת יודעת שאני אף פעם לא רוצה להחמיץ הזדמנות לענות מישהו."
"לא עינית אותי מספיק?"
קריצה מגלן. "התכוונתי אליו."
האם גלן היה נאיבי? סדיסט?
אולי קצת משניהם.
כך או כך, הוא צירף את רובי לצוות ונתן לי את הקרדיט.
אבל באותו לילה, כשג'ק חיפש בארנק שלי את המפתחות ולחץ על כפתור הפתיחה, עדיין לא צפיתי שום דבר מזה. לא ראיתי הרבה, למען האמת פרט למה שהיה ממש מולי: ג'ק מכוון אותי לצד הנוסע, פותח את הדלת, מושיב אותי ורוכן מעלי כדי לחגור אותי.
נדף ממנו ריח של קינמון.
שוב: לא משהו שהייתי נותנת ללקוח לעשות במשימה רגילה.
אבל לא היה כמעט שום דבר רגיל במשימה הזאת.
כשג'ק ניגש לצד הנהג, נכנס והתניע את המכונית, לא עצרתי בעדו.
כשהתרחקנו מהבית שלו, הצלחתי להגיד, "מה אתה עושה?" בקול חלש.
"אני לוקח אותך הביתה."
"אבל איך תחזור?"
"אני אשאל את המכונית שלך," הוא אמר, "ואחזור לקחת אותך בבוקר."
ג'ק סטייפלטון הציע לאסוף אותי בבוקר? "זה נשמע כמו הרבה עבודה."
"מה עוד יש לי לעשות בימים אלה?"
"בפרופיל שלך כתוב שאתה ישן עד מאוחר. כאילו, מתעורר בצהריים או אחר הצהריים."
"אני יכול לשים שעון מעורר." ואז שתיקה. "הבחור הזה היה החבר שלך?"
"הבחור הזה היה החבר שלך?"
אוי. הייתי נסערת מדי בשביל לעשות את זה נכון.
ג'ק קימט את מצחו וניסה שוב. "לא יצאת עם הבחור הזה, נכון?"
"אני לא מתכוונת לדבר איתך על זה."
"למה לא?"
השענתי את הראש לאחור על המושב ועצמתי עיניים. "כי אני לא מדברת על החיים הפרטיים שלי עם לקוחות."
אפילו רק להגיד ללקוח שאני לא מדברת על החיים הפרטיים שלי עם לקוחות היה יותר ממה שאי פעם אמרתי ללקוח.
טעות טקטית נוספת, ללא ספק אבל הייתי קהת חושים מכדי שיהיה לי אכפת.
"רק תגידי לי שהבחור הזה הוא לא החבר שלך."
"הבחור הזה הוא לא החבר שלי," חזרתי אחריו כמו רובוט. ואז אני לא יודעת אם זה היה רק איזה ניצוץ חסר משמעות מהקצר במוח שלי, או הבנה חדשה שאם הולכים לפי הכללים לא מגיעים כנראה לשום מקום, או תחושת בטן שאולי שום דבר לא באמת משנה, אחרי הכול... אבל כעבור שתי שניות הוספתי, "יותר."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
קתרין סנטר / שומרת ראש
מאנגלית: דנה טל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: לימור בן צבי
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: דנה ציביאק
סדר: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
