-8-
מישלין
"אז מה, את מוכנה לוותר עכשיו?" שאלה מישלין בנימה תובענית. היא רצתה לדעת מה היו באמת תוצאות המבחן שבו העמידה את האנה. היא שלחה אותה לשליחות המזויפת בכוונה תחילה, בידיעה שהחבילה תיורט. תלושי המזון היו מזויפים, כך שתפיסתם לא היתה מסכנת את הרשת. היא לעולם לא היתה מפקידה מסמכים אמיתיים בידי בחורה שבקושי הכירה, גם אם לטענתה עבדה עם המחתרת במדינה אחרת. יותר מדי היה מונח על כף המאזניים, חייהם של רבים מדי, והיא לא יכלה להפקיד הכול בידיה של מישהי שטרם בחנה. גם אם האנה נאמנה להם, היה עליה לוודא שהיא ניחנה במיומנות, בניסיון ובנחישות הנחוצים. היא רצתה לראות כיצד תתפקד האנה תחת לחץ. היא היתה חייבת לדעת אם יש לה התעוזה להמשיך עד הסוף. היא תהתה אם הפחד להיתפס, המציאות הקשה של העבודה והשלכותיה האפשריות יגרמו להאנה לרצות לפרוש.
"לא." האנה נענעה בראשה בנחישות. "אני מחויבת יותר מתמיד." השליחות היתה מבחן קטן אך חשוב, והיא עברה אותו. היא הפגינה אומץ ויכולת חשיבה מהירה תוך כדי תנועה.
"אז בואי." היא הובילה את האנה במורד הרחוב לסמטה סמוכה, ושם פתחה את דלתו של טנדר של העירייה. "הגרמנים משגיחים היטב על הדרכים המובילות אל העיר והחוצה ממנה. הטנדר הזה הוא כיסוי מושלם, כי אנחנו יכולות לטעון שאנחנו בשליחות מטעם העירייה." למרות דבריה, הכיסוי, כמובן, היה רחוק מלהיות מושלם. גם כך יכלו לעצור אותן ולערוך חיפוש ברכב.
"אבל לאן אנחנו נוסעות?" שאלה האנה. מישלין נענעה בראשה. היא מעולם לא סיפרה לאיש יותר ממה שהיה הכרחי. "זאת כמעט שעת ארוחת הערב, ובת דודתי מצפה לי. כמה זמן ניעדר?"
האנה שאלה שאלות רבות. מישלין היתה מתעצבנת, אילו לא היתה כזאת בעצמה. "כמה שנצטרך." היא תהתה שוב אם האנה תאבד את עשתונותיה ותיסוג, אבל האנה רק הנהנה וטיפסה למושב הנוסע של הטנדר, האפוף ריח סיגריות מעופש וריקבון כלשהו.
מישלין סובבה את המפתח, והמנוע חרחר פעמיים לפני שהותנע. כשפנתה אל הכביש הרחב של רחוב דו טרון, חשה סיפוק מוכר. היא אהבה לנהוג מהרגע שמטיאו לימד אותה, כשהיתה בת ארבע עשרה בלבד ובקושי גבוהה מספיק להגיע לדוושות. היא התעקשה ללמוד. "נערה צריכה לדעת איך להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ובחזרה." הנהיגה בטנדר המגושם לא היתה מהנה כמו הרכיבה על האופנוע שלה באזורים הכפריים. ובכל זאת, היא נהנתה מתחושת השליטה שחשה מאחורי ההגה, מהיכולת לקבוע לאן תפנה.
אף אחת מהן לא דיברה כשנסעו דרך הפרברים הדרום מזרחיים של העיר, והבניינים הידלדלו ופינו את מקומם לבתי חווה חשוכים פה ושם ולגבעות מתונות. לזמן מה היה הכביש שומם וחשוך, אבל אז נעשתה התנועה צפופה ואטית באופן חריג לשעה מאוחרת זאת. מישלין לחצה על הבלמים כשהמכונית שלפניה עצרה. היא שאפה אוויר בחדות. לפניהן היה מחסום משטרתי, ושני שוטרים בדקו תעודות וערכו חיפושים בכלי הרכב. "מה זה?" שאלה האנה בבהלה.
"מחסום שגרתי," אמרה מישלין, אך למעשה היתה מוטרדת. התעודות שלהן היו בסדר, אבל אם יציצו באחורי הטנדר, השוטרים יגלו את מדי הצבא הבריטי ואת הכסף המוחבאים מתחת לרצפה. "תני לי את התעודות שלך."
כשהמכונית שלפניהן קיבלה אישור לעבור, מישלין התקדמה אל המחסום ומסרה את המסמכים. "בונסואר," אמרה בנימה תמימה ככל שיכלה.
השוטר לא חייך. "מה אתן עושות ברכב של העירייה, גבירותי?"
"אנחנו בשליחות, מעבירות אספקה ללייז'," שלפה מישלין את התירוץ שהכינה מראש. "אבי, שעובד בעירייה, חולה, ולכן אנחנו נוסעות במקומו." היא קיוותה שההסבר יספיק.
"בשעה כזאת?" השוטר נשמע ספקן.
"היינו צריכות לוודא שיש מישהו בבית שיטפל בו לפני שיצאנו," התערבה האנה ללא היסוס. הבעתה נותרה טבעית לחלוטין כששיקרה, ומישלין התפעלה מחשיבתה המהירה. "ויש לנו מאחורה כמה דגים קפואים שאנחנו מובילות בשביל חבר סוחר, שיסריחו נורא אם לא נזוז בקרוב," הוסיפה וקימטה את אפה.
מישלין היתה בטוחה שהאנה הרחיקה לכת: אם השוטר יבדוק מאחור, הוא יגלה את השקר ויטיל ספק גם בשאר הסיפור. הוא היסס לרגע. "תמשיכו," אמר לבסוף, ומישלין נשמה לרווחה כשהחזיר להן את המסמכים. היא התניעה שוב ולחצה בעדינות על דוושת הדלק, נלחמת בדחף להאיץ ולהימלט.
"כל הכבוד על החשיבה המהירה," אמרה בהערכה שנמהל בה מרמור. האנה הגיבה מהר ממנה.
האנה משכה בכתפיה. "תמיד ידעתי לחשוב מהר. זה חילץ אותי מצרות כמה פעמים." מישלין תהתה אילו סודות שומרת האנה מעברה. היא כבר סיפרה לה על ארוסה. אילו תעלומות נוספות היא מסתירה?
הן נסעו בשתיקה קרוב לשעה. עם רדת החשיכה נעשו העצים שמשני צדי הדרך צפופים יותר ונהפכו לסבך ככל שהתקרבו ליער. מישלין חיפשה פתח מוכר בין העצים ואז פנתה ימינה מהכביש הראשי אל שביל עפר. יער סַנזֵיי הצפוף היה קרוב לעיר, ובו עצי אלון, ערמון ואשור, שענפיהם רכנו נמוך מעל הדרך. מישלין התקדמה ככל שיכלה בלי שהגלגלים ישקעו, ואז חנתה בצד הדרך, בין כמה שיחים צפופים, כדי שהטנדר לא ייראה מהכביש. האנה ירדה מהרכב וצעדה בעקבותיה במורד השביל. שרידי שלג ישן עדיין דבקו בעשב, ובכל צעד שקעו מגפיה עמוק באדמה הרוויה.
שתי הנשים צעדו ביער בשתיקה. האנה הפרה אותה כששאלה, "לאן אנחנו הולכות?" מילותיה הדהדו בין העצים ונותרו ללא מענה.
לבסוף הגיעו לקרחת יער, שבחור צעיר עמד בה ועישן. קצה הסיגריה שלו האיר את פניו בהילה כתומה. כשראה אותן, הפיל את הבדל והזדקף. זה היה דויד, שהצטרף לרשת כשהיה בן שש עשרה בלבד. מישלין היתה צריכה לנזוף בו על רשלנותו ועל שלא היה דרוך במאת האחוזים, אבל רק ציינה לעצמה לבקש ממטיאו שיעיר לו על כך מאוחר יותר.
"אחי פה?" שאלה ללא גינונים.
דויד הנהן. "ליד הנחל."
מישלין פילסה את דרכה ביער החשוך, מנסה לזהות עיקולים מוכרים בשביל. האנה הלכה אחריה. "מחנה שלם," התפעלה בשקט, כשהבחינה בכמה צריפים מאולתרים מקובצים יחד. "וכל כך קרוב לעיר. אי אפשר לנחש שיש כאן דבר כזה."
מישלין הנהנה. זה היה הרעיון. למתבונן מבחוץ, היער נראה נטוש, ומי שחלף על פניו כנראה לא הבחין במקלטים הפשוטים שנבנו מענפים, אף שהמחנה הסודי היה רחב ידיים. היו בו עשרה צריפים ואפילו משאבה עם מים זורמים. עשרות גברים יכלו להתאכסן כאן, לפחות עד שיא החורף.
"זה מרכז הפעילות שלנו, אחד מהם לפחות." מישלין הביטה להאנה בעיניים. "מרגע שהיית כאן, אין דרך חזרה." האנה הנהנה בכובד ראש, ומישלין ראתה שגם אם היתה יכולה לעזוב, היא לא היתה עושה זאת.
עיניה של האנה נדדו אל כמה גברים במדים זרים שהתקבצו סביב מדורה קטנה. "בריטים?" שאלה בתדהמה.
"כן. טייסים שהופלו נשארים כאן לפעמים, עד שמתפנה בית מסתור או כי הם חלשים, חולים או פצועים מכדי לחצות את הגבול." הסתרת טייסים היתה בין המשימות המסוכנות ביותר. הגרמנים חיפשו בזעם את הנמלטים. "טרוריסטים מהאוויר", הם כינו אותם. פעולות התגמול נגד אלה שעזרו להם היו חמורות. יותר ממשפחה בלגית אחת התעקשה על סידורים להסתרת ילדיהם כתנאי מוקדם להסכמתם לעזור.
חילוץ אנשי צוות אוויר היה מהמשימות המסוכנות ביותר של המחתרת, אך גם מהחשובות שבהן. הצלתם היתה יותר מהצלת חיים. הם חזרו לאחר מכן לחזית ונלחמו שוב. ושליחתם בחזרה לבריטניה גם הרימה את המורל של החיילים שעמדו להישלח למשימה. היא אותתה שיש מי שיעזור להם אם יופלו, שיש סיכוי שיחולצו ויועברו למקום מבטחים. כמובן, מישלין מעולם לא ראתה את מפגשי האיחוד, את הפנים בצריפים או בחדר האוכל כשחייל שהיה נעדר או נחשב למת נכנס חי ושלם. אבל הידיעה שסייעה בכך נתנה לה תחושת תכלית וכוח.
היא הרימה את ידה והחוותה סביבה. "את מבינה עכשיו למה הייתי צריכה לעשות את זה? לבחון אותך, אני מתכוונת."
האנה הנהנה. "כן. יותר מדי מונח על הכף." מישלין רצתה לומר שזה מעבר לכך: חוסר אמון היה חלק מטבעה. במקרה של האנה, היא התגברה עליו, למרות כל האינסטינקטים שלה. "אני אעשה כל מה שאוכל כדי לעזור." האנה היתה עכשיו חלק מהרשת, לפחות כל עוד היא בבלגיה.
מישלין נשפה בשקט. "טוב. כשנהיה מוכנים, אקרא לך שוב, הפעם באמת. עכשיו בואי."
הן הלכו אל גדת הנחל, שם פיקח מטיאו על ארבעה גברים שארזו כלי נשק ותחמושת באריזות מוסוות. הם היו שייכים לקבוצת החבלה הכללית של בלגיה, או קבוצה G, שהתמחתה בחבלה ברכבות ובנכסים גרמניים אחרים. מטיאו היה באופן טבעי איש קשר עם קבוצות מחתרת אחרות, כמו הלוחמים שחלקו איתם את מקום המחבוא הזה. הקסם האישי שלו שעמד בניגוד לבוטות של אחותו, סייע להם לבנות גשרים ולמצוא את הדברים שנזקקו להם בקו הספיר.
פניו של מטיאו, שהופתע למראה האנה, התרככו והוא חייך. כשנוכחה בחום שהקרין כלפיה, בטנה של מישלין התכווצה. מעבר לכך שרצתה להגן על אחיה, היתה לו היסטוריה ארוכה והרסנית של קשרים רומנטיים, שהסתיימו בשיברון לב ובטרגדיות. היא לא רצתה לראות אותו סובל שוב. וחשוב יותר, הרשת לא יכלה להרשות לעצמה שיבושים שעלולים לנבוע מקשר רומנטי בין שניים מפעיליה.
"שלום!" אמרה האנה קצת בקול רם מדי.
מישלין הסתובבה אליה. "שקט! את רוצה לספר לכל הגרמנים שאנחנו כאן או רק לכמה מהם?"
"מישו..." ניסה מטיאו לרכך אותה.
אבל מישלין לא נרגעה. "את חייבת לחשוב, אחרת כולנו עוד ניהרג בגללך." היא הגזימה בתגובתה והיא ידעה זאת.
"אני מצטערת," אמרה האנה בשקט.
"תני לנו רגע, בסדר?" אמר מטיאו להאנה בעדינות. הוא הצביע על קבוצה של גברים שהתקבצו סביב מדורה קטנה במרחק כמה מטרים משם. "יש שם קפה, אם תרצי."
"היה מעצר בברוז'," אמר מטיאו בקול נמוך כשהאנה התרחקה מטווח שמיעה. "אחת המבריחות שלנו שהיתה בדרכה לחלץ טייס."
"מי?"
"אדל."
לבה של מישלין נצבט לשמע השם. אדל היתה פעילה יעילה והיתה איתם מההתחלה. ואז היא הדפה את הרגש, היא לא יכלה להרשות לעצמה לתת לו להעכיר את שיקול דעתה. "והטייס?"
"עדיין בבית המסתור באוניברסיטה שם, אבל זקוק לחילוץ דחוף."
"שלח את ליזט לחלץ אותו," הורתה בשלווה. היא ניסתה לא להתמקד בכאב על אובדן אחת משלהם, אישה שככל הנראה לעולם לא תשוב מהמעצר בידי הגרמנים. מה שהיא לא יכלה להתעלם ממנו, לעומת זאת, היה פרצה נוספת, לאחר שהתגלו כבר פרצות רבות. כל אחת מהן היתה סדק זעיר ביסודות הרשת. בכמה סדקים כאלה יוכל הקו לעמוד לפני שיתמוטט כליל?
מטיאו הנהן וחזר לארוז את הנשקים יחד עם שאר הגברים. מישלין אותתה להאנה שהיא יכולה להצטרף אליהם ולאחר מכן בחנה את כלי הנשק באי נוחות. התוכנית להבריח רובים מעבר לגבול לגרמניה, לקבוצת לוחמים אחרת, עוררה בה חשש. היא טיפלה רק בהצלת הטייסים ובחילוצם אל החופש. טעות חמורה במשימת חבלה עלולה להמיט אסון גם על הקו שלה. אבל שתי הקבוצות עבדו במקביל, כמעגלים קונצנטריים, וחלקו את המחנה הזה ומשאבים אחרים.
מטיאו הרים אקדח ולטר P38 גרמני וכיוון את הקנה בזהירות כלפי מטה. "אנחנו יכולים לוותר על אחד מהם, אם תרצי."
מישלין נופפה בידה בביטול. היא היתה קלעית מצוינת, אבל לא האמינה בנשיאת נשק. "אין לך אקדח?" שאלה האנה בתדהמה.
מישלין נענעה בראשה. "זה לא יעזור. אם את מגיעה למצב שבו את צריכה אקדח, כבר הפסדת. הנשק האמיתי שלנו," הוסיפה, "הוא הידיים והמוח שלנו. הם שומרים עלינו מצרות מלכתחילה ואף אחד לא יכול אותם לקחת מאיתנו."
"מה אנחנו עושות עכשיו?" שאלה האנה.
"נישאר כאן הלילה."
"אבל אני חייבת לחזור לביתה של בת הדודה שלי. היא לא תדע מה קרה ותדאג."
"אין ברירה. אנחנו לא יכולות להסתכן במעבר במחסום הזה שוב."
"ואין דרך להודיע לה שהתעכבתי?"
"לצערי לא."
מצחה של האנה התקמט בדאגה כשחשבה על מה שיקרה אם לא תחזור ועל השאלות שתעורר היעדרותה. "מה אם בת הדודה שלי תבוא לחפש אותי בקנטינה?"
"אז מה? אף אחד שם לא יודע על השליחות שלנו, והם לא יספרו לה גם אם ידעו. בואי." היא הובילה את האנה לאחד הצריפים והתכופפה כדי לעבור בפתחו. זה היה מבנה פשוט, בקוטר של לא יותר משני מטרים, ובו משטחי קש מאולתרים לישיבה ולשינה.
בעודן מתמקמות בצריף, מישלין ראתה שהאנה מביטה דרך הפתח לכיוון הנחל. "הוא עדיין עובד." שתיהן ידעו שהיא מדברת על מטיאו.
"הוא לא ישן הרבה," העירה האנה.
"כמעט אף פעם." מישלין ישנה היטב כמעט בכל מקום, אבל מטיאו תמיד היה ער, בתנועה ובעשייה.
"אבל למה?"
"אני חושבת שהוא ממשיך לזוז כדי לברוח מהכאב שלו. מישהי פגעה בו מזמן." האנה חיכתה שתספר עוד, אבל מישלין לא המשיכה. היה מסר מתחת לדבריה, שילוב של אזהרה ותחינה: אל תפגעי באחי. לא אתן לזה לקרות לו שוב.
האנה נראתה מוטרדת. "מה קרה?" שאלה מישלין.
"אי אפשר לברוח מהכאב. סליחה." האנה הצביעה מחוץ לאוהל. "להיות כאן, בתוך כל עבודת המחתרת. זה פשוט מעלה זיכרונות, זה הכול."
"בטח היה קשה לאבד את ארוסך," אמרה מישלין. אמפתיה לא באה לה בקלות, אבל היא יכלה להזדהות עם אובדנה של האנה.
"אהבתי אותו," הודתה האנה. "ואת? יש לך מישהו?"
מישלין היתה עלולה להתרעם על השאלה החטטנית. במקום זאת היא ענתה. "היה. באסקי אמיץ שהוביל את האנשים בהרים." קולה היה מהוסס. היא מעולם לא דיברה על חאבייר עם איש. בזמנו זה נראה מטופש. מנהיגותה היתה מתערערת אם אנשים היו יודעים שהתאהבה באחד המדריכים. אחר כך זה פשוט היה קשה מדי.
השיחה עם האנה עכשיו החייתה הכול מחדש. חאבייר היה מטפס הרים גבוה וחסון, עם תווי פנים מסוקסים, שאהב לצחוק. לבאסקים היתה מסורת פטריוטית חזקה, ובעוד שממשלתם התמסרה ברצון לגרמנים, האזרחים התנגדו. חאבייר נהנה להעביר את הטייסים בשטח הפראי ולהשתמש באדמה שהבאסקים ישבו בה במשך מאות שנים כדי לגבור על הגרמנים. מישלין היתה מגיעה דרומה באופן מכוון, ביחס למסלול הרגיל שלה, בתקווה לראות אותו. הם התחברו במסעות האלה בהרים ותכננו יחד תוכניות לעתיד. זאת היתה הפעם היחידה בחייה שהרשתה לעצמה להתקרב לגבר.
"מה קרה?" שאלה האנה, קוטעת את זיכרונותיה.
"הוא טבע כשניסה להעביר שלושה אנשים את הבידסואה בזמן סערה." התמונה התפוגגה, והיא הרגישה מרוקנת לאחר שנזכרה בכך. היא לא נסעה בנתיב לדרום צרפת מאז אותו לילה ומצאה אחרים שיעשו זאת. היא אמרה לעצמה שכראש הרשת, מסוכן מדי עבורה להיות על הקו. האמת היתה שפשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שתהיה שם ותתעמת שוב עם זיכרונותיה.
"אז מה עכשיו?" שאלה האנה. "אני אעבור איזושהי הכשרה?"
מישלין נענעה בראשה. "אין הכשרה למה שאנחנו עושים."
"אז למה הבאת אותי לכאן?"
"כדי שתראי מה אנחנו עושים ולמה אנחנו עושים את זה." אם כי זה היה רק חלק מהעניין. מרגע שהאנה ראתה את כל זה, היא היתה שקועה עמוק מדי ברשת ולא יכלה להתחרט. ובכל זאת, האנה צפתה בה כמחכה לתשובות. מישלין ניסתה לחשוב על משהו מוחשי ואמיתי שתוכל לתת לה ויעזור לה להתמודד עם הסכנות האינסופיות שהיא עלולות להיתקל בהן בקו. "אל תבטחי באף אחד. תבדקי הכול בעצמך. תשני את המסלול שלך. לעולם אל תשהי יותר מלילה אחד באותו מקום. ותמיד תסמכי על האינסטינקטים שלך." מישלין נשענה לאחור בשביעות רצון. את השאר האנה תצטרך ללמוד בעצמה.
שתיהן לא דיברו עוד וישבו בדממה בחשיכה החלקית, וראשיהן מוטים לאחור אל קיר הצריף הגס. כשנשימתה של האנה נעשתה יציבה, מישלין ידעה שהיא נרדמה.
כשהתבוננה בה, תחת אלומת האור הדקה ששלח הירח, גל של חיבה עלה בה. היא מעולם לא חיפשה את חברתן של נשים ולא הצטערה במיוחד שאין לה אחיות או חברות. אבל היתה בנוכחותה של האנה נחמה שקטה שהיא קיבלה בברכה.
מישלין הדפה את הסנטימנטליות הצדה. האנה היתה נכס ותו לא, מה עוד שתכננה לעזוב ברגע שתוכל. מסיבה זו בלבד היא לא יכלה להתקרב אליה. לא היה טעם להיקשר אם הבחורה עומדת לעזוב. אם. מישלין הסכימה רק לנסות לעזור לה למצוא דרך החוצה. הבירורים שלה עד כה לא נשאו פרי. היא תמשיך לשאול, זה הכול. העזרה להאנה לא היתה משימתה העיקרית, והיא לא תבוא על חשבון עבודה אחרת, חשובה יותר.
היא היתה חסרת מנוחה באופן חריג ולא הצליחה להירדם, ולכן קמה בשקט ויצאה מהצריף אל גדת הנחל. מטיאו היה שם עכשיו לבדו וארז את אחרוני כלי הנשק. "האנה?" הוא שאל, והחיבה ניכרה באופן שבו אמר את שמה.
"ישנה." מבטו של מטיאו נדד לכיוון הצריף, ודאגותיה של מישלין התעצמו. לא. היא ומטיאו נפגעו שניהם בעבר. היא נשבעה שלעולם לא תאהב שוב. אבל מטיאו, שלבו גדול ופתוח, היה מוכן לקפוץ בחזרה פנימה ולסכן הכול. היא העריצה אותו וריחמה עליו בו זמנית.
"היית די קשוחה איתה קודם, כשהערת לה על הרעש," אמר מטיאו.
"היית אומר את זה אם היא היתה גבר?" הוא לא ענה. "אתה מחבב אותה, נכון?"
"לא," הוא ענה מהר מדי. מישלין הבינה שעליה למצוא דרך להוציא את האנה מבלגיה לא רק כדי למלא את הבטחתה, אלא כדי להרחיק אותה מאחיה מהר ככל האפשר, לפני שיפתח רגשות חזקים יותר ויסתכן בפגיעה נוספת.
"הבריטים שוב יצרו קשר," שינה מטיאו את הנושא. "הם רוצים להשתמש במחנה כשטח כינוס." היא שמעה את זה בעבר. הם נעשו עמוסים הרבה יותר עם התגברות התקיפות האוויריות, כשטפטוף הטייסים הזקוקים לחילוץ נהפך לזרם הולך וגובר. ספיר ועוד כחמש רשתות אחרות עסקו בחילוצם, אבל כבר לא יכלו לעמוד בקצב. סבלנותם של הבריטים הלכה ופקעה, והם חשבו שהנתיב דרך ספרד ארוך ומסורבל מדי. במקומו הם רצו לאסוף את החיילים ולפנות אותם לחוף ברטאן, ממוצב סלעי ששמו חוף בונפרטה, ולהעביר אותם במעבורת דרך התעלה.
הם התקדמו שנות אור מאז הפעם ההיא, לפני שנתיים, כשמישלין הופיעה בקונסוליה הבריטית בליסבון עם שני טייסים. אז היא היתה אלמונית עבורם, והפקידים הבריטים הביטו בה בספקנות. עכשיו, לאחר שביצעה בהצלחה יותר ממאה חילוצים, ממשלת בריטניה ידעה שקו הספיר הוא אמיתי, ואף רצתה להשתלט עליו ולנהל אותו. הם הבטיחו הגנה טובה יותר וקווים חלקים יותר, אבל מישלין לא היתה מכנה לשמוע. הרשת פעלה כל כך טוב כי היא נוהלה מהשטח, וההחלטות התקבלו בזמן אמת על בסיס המצב בשטח. הדבר האחרון שרצתה היה שהרשת תסתבך בגלל בירוקרטיה ומאבקים פוליטיים ותנוהל על ידי גברים, שמעולם לא עבדו איתה בשטח.
היא נענעה בראשה לשלילה. "בלתי אפשרי. זה מסוכן מדי. יש עמדה גרמנית במרחק פחות מקילומטר. הלילות מתקצרים." זה לא היה מתפקידה להגיד להם מה לעשות, ואיש לא יקשיב לה, אבל היא לא תיתן להם לסכן את המחנה שלה. הרשת כבר כמעט חוסלה בעבר כי נהייתה גדולה מדי וניסתה לעשות יותר מדי. לא היה קל להתאושש ולשקם את הפעילות, אבל הם התאמצו ובנו אותה מחדש, אפילו שרבים חשבו שלא יצליחו. היא לא תיתן לרשת להתפרק שוב. היא לא מסוגלת.
"אנחנו לא יכולים להחביא עוד אנשים. אין לנו מספיק בתי מסתור גם ככה."
"פסקל אמר שיש לו איש קשר שאולי יוכל לעזור. צרפתי עם משאבים ועם קשרים לתורמים עשירים."
מישלין התכווצה. "אתה יודע שאני לא אוהבת להסתמך על אנשים מבחוץ. ופסקל מעולם לא הזכיר את זה בפני."
"כי הוא יודע שאת לא אוהבת להסתמך על אנשים מבחוץ. ואת יכולה להיות קצת מאיימת. במיוחד כשאומרים לך משהו שאת לא אוהבת לשמוע," הוא נזף, ושניהם צחקו.
"אתה מכיר אותי טוב מדי," היא הודתה.
"את בעצמך אמרת שאנחנו צריכים עוד כסף," ציין מטיאו. כסף היה חלק גדול יותר מהעניין מכפי שמישלין היתה מוכנה להודות. הם היו צריכים אוכל, כרטיסי נסיעה ברכבת ודירות מסתור, וגם לשלם לזייפני המסמכים. ולא כולם עבדו בחינם, מאהבת המולדת.
"אני אדבר איתו על זה," הסכימה באי רצון, לפני שעברה לנושא אחר. "המעצר שסיפרת לי עליו, ועוד אחרי שהמבריחה לא הופיעה בפריז... משהו לא בסדר."
"סתם צירוף מקרים, אני בטוח."
"אולי." מישלין ניסתה להחדיר ודאות לקולה ורצתה נואשות להאמין בכך. אבל תחושת הבטן שלה אמרה שזה לא כך. טעות אחת אפשר לבטל, אבל שתי טעויות מצביעות על צרה מהסוג שלא רצתה לחשוב עליו אפילו.
היא חיבקה את עצמה מפני הקור. היא היתה מתבודדת מטבעה ופעלה בצורה הטובה ביותר לבדה. אבל הרשת כולה היתה שלה עכשיו, והסוכנים היו מחוברים בתכלית וברוח. היא חשה אותם, פרושים על פני שלוש מדינות, מתעלת למאנש ועד דרום צרפת, כמו קבוצת כוכבים.
"אני חייבת ללכת," אמרה.
"לאן?"
"למקום אחר." אמנם מעולם לא היו סודות ביניהם, אבל אפילו מטיאו לא היה צריך לדעת את מלוא ההיקף של עסקיה.
"כל כך מהר? הרגע חזרת." היא הנהנה. העבודה נכנסה מהר יותר ויותר בימים אלה. "הלוואי שלא היית הולכת. המצב כל כך מעורער עכשיו, והכול משתבש כשאת לא כאן."
"אני יודעת, אבל אין דרך אחרת."
"את לוקחת על עצמך יותר מדי, גם כשאת לא חייבת. תשלחי מישהו אחר."
"אני יכולה לומר את אותו הדבר עליך, אח גדול," היא נזפה בו.
מטיאו לא צחק מהבדיחה הרגילה שלהם. עיניו נותרו רציניות. לכל אחד מהם נותר בעולם רק האחר. הם לא יכלו לדמיין שיאבדו זה את זה. "לפחות תני לי לבוא איתך."
היא הרהרה בכך שלא השתנה מאז ילדותה ונעוריה. הוא התבגר, אך עדיין היה תמיד צמוד לעקביה. היא נענעה בראשה. "צריכים אותך כאן. אתה יודע את זה." נראה שהוא רוצה להתווכח איתה, אבל לא יכול. אמנם לבבותיהם היו שזורים זה בזה, אבל עבודתם היתה נפרדת, ולכל אחד מהם היו חוזקות משלו. "תמסור להאנה שהייתי חייבת ללכת."
"אני אמסור. ואדאג שהיא תחזור בשלום."
מישלין רצתה להזכיר לו שהמחויבות הראשונה שלו היא לרשת, והאנה תצטרך ללמוד לדאוג לעצמה. אבל למטיאו תמיד היה לב גדול מדי, והמילים היו מתבזבזות עליו. לכן אמרה רק, "תיזהר," נתנה לו נשיקה קטנה בלחי ופנתה ללכת.
היא צעדה ביער החשוך, מגששת את דרכה עד לטנדר.
ינשוף בלתי נראה קרא, וקריאתו כמו הדהדה את אזהרתו של מטיאו: תשלחי מישהו אחר. כשהגיעה לטנדר וטיפסה פנימה, היא הדפה את הרעיון.
אחרי הכול, היו כמה משימות שעליה לבצע בעצמה.
-9-
לילי
בוקר אביב בהיר אחד, כשהמורה הפרטי של ג'ורג'י היה חולה ולימודיו התבטלו, יצאה איתו לילי מהבית. "בוא," אמרה. "נלך לשוק ואחר כך לפארק."
ג'ורג'י, שהחזיק בידיו את הכדור האהוב עליו, פנה בלהיטות לכיוון כיכר סנט קתרין והשוק שנהגו לפקוד וכבר דמיין את הוופלים המצופים בשוקולד בדוכן המאפים. לילי הסיטה אותו בעדינות, במדקרת עצב. על יהודים נאסר עכשיו להיכנס לשם. "מה דעתך שננסה שוק חדש?" אמרה בהתלהבות מאולצת. אבל המקום שבו הותר ליהודים לערוך קניות היה מחוץ למרכז העיר, בשכונה של מהגרים יהודים סמוך לתחנת גאר דוּ נוֹר. היא מעולם לא היתה שם.
בדרכם אל השוק החדש נזכרה לילי איך כמה ימים קודם לכן הציצה במזווה וגילתה שכמעט אזלו להם הקמח והחלב, שהיו כעת קשים להשגה. "זה כל מה שיש לנו?" שאלה בפליאה האנה, שעמדה מאחוריה והציצה מעבר לכתפה. לילי הנהנה והרגישה נבוכה בה במידה שהתרגזה עליה. היא קנתה תמיד מצרכים טריים. מעולם לא עלה בדעתה לאגור מזון. "אני אמצא לנו אוכל," אמרה האנה בביטחון.
"איך?"
"יש דרכים."
לילי צמצמה את עיניה בחשדנות. אין ספק שהדרכים של האנה היו כרוכות בחברים שהכירה בקנטינה. ואם הם משיגים אוכל בשוק השחור, הדבר רק יביא צרות. ובכל זאת, כשהאנה חזרה הביתה למחרת בזרועות עמוסות ירקות עלים ותפוחים פריכים, היא קיבלה אותם בהכרת תודה. אבל לא היה די במצרכים האלה, ולילי ידעה שעליה למצוא מקור מזון אמין יותר. השוק המורשה, על אף אי הנוחות שבו, היה האפשרות היחידה שלהם.
כעבור כחצי שעה הם הגיעו לשכונה מוזנחת, שהבניינים בה רעועים וזבל מתגולל בה על המדרכות. לילי הרכינה את ראשה, בתקווה שלא תראה איש ממכריה. ברחובות הצפופים הרגישה כמו בארץ זרה, והם הזכירו לה את ילדותה בפולין, או את המעט שזכרה מהשנים הללו. ריח תבשילים לא נעים, עם ניחוחות כבדים של שום ובצל, עלה מחלון פתוח למחצה.
אף שהנמיכה את ציפיותיה, השוק היה גרוע עוד יותר מכפי ששיערה. היא הביטה בסלידה בבשר המקולקל ובירקות המוכתמים. רק לפני כמה חודשים ערכה קניות בגראנד פְּלאס, היכל המזון המשובח ביותר בבלגיה, ורכשה סלמון, קוויאר ופירות טריים שלא בעונתם, ככל שלבה חפץ. עכשיו נאלצה ללכת למשרד הקיצוב, מה שהיה סיכון בפני עצמו, רק כדי להשיג את התלושים שיאפשרו לה לקנות את הזבל הזה.
"מאפים?" שאל ג'ורג'י בתקווה.
לילי נענעה בראשה. "לא נראה לי, חומד. אבל אפשר להכין אוֹליבּוֹלֵן כשנגיע הביתה." היא התפללה שההבטחה לסופגניות חמות, בזוקות באבקת סוכר, תפתה אותו ותמנע התקף זעם ברחוב. "אנחנו יכולים ללכת לפארק עכשיו," הוסיפה בקול עליז ומאולץ.
היא מצאה כמה לפתות וגזרים ראויים, והם התרחקו מהשוק. בדרכם חלפו על פני תחנת הרכבת, ולפתע לילי נעצרה. כמה עשרות נערים וצעירים התקהלו ליד הכניסה הצדדית לתחנה. במבט ראשון חשבה שמדובר בקבוצת נערים בדרכם לטיול מחנאות. אבל אז הבחינה שבגדיהם לא מתאימים לעונה: הם לבשו מעילי חורף כבדים ונשאו תרמילים עמוסים. פניהם היו קודרות, ללא כל התרגשות או ציפייה לקראת המסע שלפניהם.
"גיוס כפוי," אמרה אישה שעמדה לידה על המדרכה. היא דיברה בקול נמוך, בנימה מבשרת רעות. "צעירים שקיבלו צו." לילי היתה המומה. נפוצו שמועות על יהודים שאינם אזרחי בלגיה, שזומנו על ידי הגרמנים להתייצב במחנות עבודה. אבל היא לא הכירה איש שקיבל זימון כזה, והרעיון היה בלתי נתפס.
"מה אם הם לא יתייצבו?" שאלה. האם הגרמנים ירדפו אחריהם? היא דמיינה שבשכונות המהגרים הצרות והצפופות יהיה קל מאוד לגרמנים לרכז את היהודים, שוודאי ייתפסו לא מוכנים וימצאו את עצמם במלכודת.
"אני מניחה שהם יגייסו עוד." האישה משכה בכתפיה בענייניות. "זה בסדר. הם לוקחים רק את הזרים. והרכבות צריכות להתמלא," אמרה כאילו התייחסה למשלוח של בקר או תבואה. לילי חשבה שההפך הוא הנכון: אסור שהרכבות יתמלאו באנשים שפשעם היחיד הוא שנולדו בארץ הלא נכונה, בדומה להאנה ולה עצמה.
גישתה המזלזלת של האישה זעזעה אותה, והיא הרחיקה את ג'ורג'י מהתחנה. בעבר התייחסה למהגרים כאל אנשים שונים, זרים. אבל האנה היתה זרה, והאיום היה עכשיו אישי וממשי. מה הופך אדם ליליד המקום? משפחתה של לילי הגיעה לכאן כשהיתה ילדה, לפני זמן רב כל כך עד שהיא היתה בלגית לכל דבר. אבל עדיין, אם מישהו יבדוק, הוא ידע מה מוצאה. ומה יעשו הגרמנים כשכל היהודים הזרים ייעלמו? ודאי לא יהיה קל כל כך לקחת את היהודים אזרחי בלגיה.
לילי הובילה את ג'ורג'י לעבר פארק דו סַנְקַנְטֵנֵר. ההליכה היתה ארוכה, והילד האט. לילי חששה שיסרב להמשיך בדרך, אבל הוא הוסיף להתקדם. כנראה לאפשרות לשחק היה כוח פיתוי חזק.
כשהגיעו לפארק, היא בחנה אותו בקפידה. פעם הוא היה מקום בטוח. אבל כמעט שנתיים תחת הכיבוש שינו אותו. העלים הירוקים עדיין יצרו חופות כבדות ממעל, כפי שעשו תמיד, וילדים שיחקו סביב המזרקה בצחוק מצטלצל. אבל בפינה חנתה מכונית צבאית, ושני חיילים גרמנים התבוננו בריכוז באנשים. היא החליטה שהם רחוקים מהם מספיק והניחה לג'ורג'י לשחק בכדור.
מחשבותיה חזרו אל המראה המטריד שראתה ליד התחנה, של הצעירים שהתאספו לקראת גירושם. אין ספק שמישהו יעזור להם. אבל מי?
זעקתו של ג'ורג'י שלפה אותה מהרהוריה, והיא הפנתה את ראשה בבת אחת לכיוונו. להקלתה, ראתה שהעניין הוא רק הכדור, שהתגלגל לכביש. היא זינקה לכיוונו, אבל לפני שהספיקה להגיע לשם כבר הרים אותו אחד הגרמנים. אחר כך השפיל מבט אל ג'ורג'י. נשימתה של לילי נעתקה. ג'ורג'י לא ענד את הטלאי הצהוב כפי שנדרשו כולם לעשות עכשיו. הטלאי היה תפור למעילו, שהוא פשט קודם לכן והיה כעת בידיה. לא היתה לה הזדמנות לתפור טלאי לחולצתו, והיא חששה שהגרמני יזהה שהוא יהודי ויבחין שהטלאי חסר. אבל החייל החזיר לו את הכדור ופרע את שערו. המגע שלח צמרמורת במורד עמוד השדרה שלה.
אל תגידי כלום, חשבה לילי כשג'ורג'י לקח את הכדור מהחייל והמשיך לשחק ליד המזרקה. זה היה הלקח שלמדה מהמלחמה, זאת היתה הדרך היחידה לעבור אותה. היא הבינה זאת עכשיו טוב מתמיד. אילו רק יכלה לגרום להאנה, עם המסיבות הפרועות והחברים הבעייתיים שלה, להבין זאת. כי חבריה של האנה לא הסתפקו במסיבות רועשות אל תוך הלילה, לא אם מטיאו היה ביניהם.
מטיאו. היא ראתה את פניו בעיני רוחה כשהתיישבה על ספסל בפארק. לא הדמות שראתה לרגע בקנטינה, אלא פניו של הצעיר שהכירה עשור קודם לכן. הם בדיוק סיימו לתנות אהבים בדירת הגג הדלה שלו ושכבו במיטה עירומים, גופיהם שלובים זה בזה ומבהיקים מזיעה.
"אני עוזב את אנטוורפן," אמר. "אני רוצה לראות את העולם."
לבה נקרע. הוא דיבר בעבר על רצונו לנסוע, אבל ההכרזה הזאת שיתקה אותה. "בואי איתי," הוסיף.
היא היתה המומה מהרעיון. "אני?"
"כן. יהיו לנו הרפתקאות פרועות, נוכל לבנות חיים יחד. זה יהיה הרבה יותר טוב איתך. מה את אומרת?"
לילי מעולם לא חשבה לעזוב את אנטוורפן או את הוריה, אבל העולם הרחב נפרש לפניה כולו באותו רגע, והיא ידעה שזאת אולי ההזדמנות היחידה שלה להיות חופשייה. היא היתה חייבת לנצל אותה. "כן." היא כרכה את זרועותיה סביבו.
שעה לאחר מכן הגיעה הביתה, עדיין זוהרת. היא התכוננה לספר להוריה שהיא עוזבת. הם לא יתמכו בה, כמובן. הם מעולם לא חיבבו את מטיאו, לא מפני שלא היה יהודי, אלא בשל דעותיו והעובדה שלא בחר בקריירה מסורתית.
לילי מיהרה פנימה. "אבא? אמא?" היא מצאה את הוריה יושבים בסלון בפנים חמורות סבר. גם להם היו חדשות לחלוק איתה.
"חומד, אמא שלך חולה," אמר אביה, וקולו נשבר.
לילי מיהרה אל אמה לנחם אותה. "בטח הרופאים יכולים לעזור."
אביה נענע בראשו. "זה סרטן. אין מה לעשות." אמה התקפלה לתוך זרועותיה, ולפתע הם החליפו תפקידים: לילי היתה צריכה להיות חזקה, לפעול ולקבל החלטות כשהוריה לא יכלו עוד.
מאותו רגע ואילך לא היה ולו רגע אחד של תקווה. לילי נשארה לצד אמה, וכעבור שבועיים האישה התוססת והמבריקה שהעריצה לא היתה איתם עוד. הימים שלאחר מכן היו מטושטשים, ורק לרגע אחד באותו לילה, כשהביטה החוצה בשמים נטולי הכוכבים מעל הנמל, דמיינה את מטיאו מחכה לה ותוהה מדוע לא הגיעה לפגישתם המתוכננת, לקראת עזיבתם את בלגיה. היא הצטערה שלא שלחה לו הודעה שלא תבוא ולא הסבירה מדוע. אבל היא היתה שקועה מדי בהלם וביגון לאחר האבחנה הפתאומית של אמה, וכשהתפנתה לחשוב על כך, הוא כבר לא היה שם.
לילי לא שמעה ממנו שוב. מרגע שעזב את אנטוורפן, לא היתה לה דרך ליצור איתו קשר. מדוע לא בא לחפש אותה, או לפחות שלח מכתב? אולי כעס. ייתכן שהיתה באה בעקבותיו אילו ידעה היכן למצוא אותו. כך או כך, היא לא יכלה לעזוב ולהשאיר את אביה לבד ביגונו. היא השלימה עם העובדה שלעולם לא תראה שוב את מטיאו, וזמן קצר לאחר מכן פתחה את לבה לניק, הרופא שטיפל באביה. מטיאו יצא מחייה לנצח.
עד עכשיו.
אף על פי שלא ראתה אותו מאז אותו ערב בקנטינה, היא חשבה עליו ללא הרף. האנה לא הזכירה אותו שוב, והיא לא שאלה. מוטב כך. שובו לחייה היה יכול להביא רק צרות. לא בגלל הרגשות שעורר בה עם אלה יכלה להתמודד. אבל הוא בוודאי עבד עם המחתרת וסחף אחריו גם את האנה. בת דודתה בוודאי לא שיערה שלילי שמה לב שהיא נעלמת לכל הלילה ומתגנבת פנימה לפני עלות השחר, או שראתה את העיתונים האנטי פשיסטיים שהציצו מתחת לציוד האמנות בחדר השינה שלה. העניין לא היה עכשיו מסיבות בלבד. האנה הסתבכה בעניינים שהיו מסוכנים לכולם, וזה היה חייב להיפסק.
לילי תיעבה עימותים ונמנעה מהם בכל מחיר. אבל יותר מפעם אחת השתוקקה לומר משהו לבת דודתה, לבקש למעשה לדרוש שתפסיק להתרועע עם מטיאו וחבריו. הסיכון היה פשוט גדול מדי.
בדיוק אז הבחינה בדמות מוכרת בצדו האחר של הפארק. "האנה!" קראה. בת דודתה הופיעה, כאילו זימנה אותה במחשבותיה. הפארק היה לא רחוק מהבית, במסלול ששתיהן נהגו לעבור בו כשיצאו לענייניהן. לא היה מוזר כל כך שייפגשו כאן. ובכל זאת, כשהאנה הסתובבה, ראתה לילי על פניה אי נוחות או בהלה. "מה את עושה כאן?" שאלה לילי בסקרנות.
"סתם יצאתי לטיול," ענתה האנה, אבל לילי הבחינה קודם בהליכתה התכליתית. האנה לא סתם יצאה לטייל. "וכמה סידורים. הנה," הוסיפה, שלחה יד לכיסה ושלפה קופסה קטנה. בתוכה היתה שרשרת ועליה תליון של אבן כחולה. "זכרתי שהיתה לך שרשרת כזאת בילדות. היית כל כך עצובה כשאיבדת אותה. אז כשראיתי אותה בחנות, חשבתי עלייך. חוץ מזה, יש לך יום הולדת ביום שלישי הבא."
"תודה," אמרה לילי, נרגשת מכך שהאנה זכרה את השרשרת ואת יום הולדתה. היא לקחה אותה מהקופסה וענדה אותה, אך התקשתה עם הסוגר.
"תני לי לעזור," הציעה האנה, ולילי הסתובבה והרימה את שערה כדי שהאנה תוכל לסגור את הסוגר. "הנה."
לילי סידרה את השרשרת כך שהאבן תהיה במרכז. "היא יפהפייה."
"היא יד שנייה, אני חוששת. אבל כשראיתי אותה, חשבתי עלייך. כבר די הרבה זמן רציתי לצאת לחפש לך מתנה ליום ההולדת, וכשיצאת עם ג'ורג'י הבוקר, ניצלתי את ההזדמנות." לילי חשה אשמה על שהניחה שהיא עושה משהו מפוקפק יותר. "הייתי צריכה לחכות עד יום ההולדת שלך כדי לתת לך אותה, אבל את יודעת שאני אף פעם לא יכולה לחכות."
לילי חייכה. "אני יודעת. תודה על המתנה המוקדמת." היא כמעט שכחה את יום הולדתה בתוך כל ההתרחשויות. ניק יזכור, כמובן, ויביא לה עוגה ומתנה ופרחים. ג'ורג'י בוודאי יכין לה משהו גם הוא. אבל המתנה הלא צפויה של האנה היא שעשתה את יום ההולדת הזה למיוחד.
"תראי!" לילי הצביעה על דרור שעף מעליהן. "את זוכרת?"
"ברור." בחופשת הקיץ, בשנה שבה מלאו להן תשע שנים, הן מצאו דרור פצוע על החוף. בהתחלה לילי פחדה להתקרב לציפור, אבל האנה הרימה אותה בעדינות ושמה אותה בקופסה, ויחד הן טיפלו בה עד שהבריאה. "קראנו לה אסטל." שם צרפתי שמשמעותו כוכב.
ג'ורג'י ניגש אליהן. "על מה אתן מדברות?"
"כשטנטה האנה ואני היינו בערך בגילך מצאנו דרור פצוע וטיפלנו בו עד שהבריא, ואז שחררנו אותו לחופשי."
האנה קימטה את מצחה. "לא טיפלנו בו עד שהוא הבריא. הוא מת."
"לא, שחררנו אותו לטבע." לילי ראתה בזיכרונה את הציפור מרחפת מעליהן לרגע ואז עפה לדרכה.
"הציפור מתה. קברנו אותה בחצר מתחת לאבן." הן בהו זו בזו, נבוכות. איך ייתכן שיש להן זיכרונות שונים כל כך מהאירוע?
"טנטה האנה, נראה אם תתפסי אותי!" קרא ג'ורג'י, שאיבד עניין בשיחה. הוא פתח בריצה ברחבי הפארק, והאנה בעקבותיו. היא רדפה אחריו סביב המזרקה ונתנה לו לחמוק לכמה שניות, לפני שתפסה אותו ודגדגה אותו עד שצווח. לילי התבוננה בהם בחיוך. אולי האנה והיא זוכרות אחרת את סיפור הדרור, אבל בכל זאת מדובר בזיכרון שהן חולקות.
"אנחנו הולכים הביתה לארוחת צהריים," אמרה לילי, כשהאנה היתה שוב לצדה, מתנשפת מהמרדף. ג'ורג'י שיחק שוב בכדור ליד המזרקה. "תבואי איתנו?" היא חששה שהאנה תסרב ותמשיך לסידוריה, אבל בת דודתה הנהנה, הושיטה לה את ידה ויחד הן החלו ללכת לעבר ג'ורג'י.
"אמא!" צעק ג'ורג'י. היא נשאה את עיניה וגילתה שהכדור התגלגל שוב לכביש. אותו חייל גרמני הרים אותו, ולילי מיהרה למקום. הוא הושיט לה את הכדור, ועיניו נדדו מהטלאי שעל שמלתה אל סל הירקות הדל מהשוק היהודי שנשאה. משהו בהבעתו התקשח. היא עצרה את נשימתה וחיכתה שיושיט לה את הכדור כדי שתוכל ללכת. לרגע חשבה שיסרב להחזיר אותו עכשיו, משהוא יודע שהיא יהודייה. אחת, שתיים...
החייל מצמץ. ואז מסר לה את הכדור, כאילו דבר לא קרה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
בנות הספיר / פאם ג'נוף
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
