אם החמצתם את הפרקים הקודמים:
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
- פרק 17 -
אדי
קייט ובלוך לקחו את החדר הגדול בשנטרל. הארי ואני ישנו במיטה הזוגית בחדר הסמוך, ראש לרגליים. בעצם, בעיקר הארי ישן. הוא היה מסוגל לישון בכל מקום, באמת.
נתתי לזה שעה, ואז קמתי וקראתי שוב את כל מה שהיה לנו. כשאני לוקח על עצמי תיק, אני חייב להכיר את הראיות וההצהרות כמו את כף ידי. הכול צריך להיות חרות לי בראש, אחרת אני לא יכול לשחק בזה, להשתמש בזה, או לדעת מתי פרט שמוזכר בעדות לא תואם את הראיות הקיימות בתיק. התיק הזה עוד לא היה צרוב לי בראש, אבל הייתי בדרך לשם.
הסתכלתי שוב בהודאה של אנדי.
"שמי אנדי דובואה ואני מוסר הודאה זו מרצוני החופשי וללא שידול או כפייה. בלילה של 14 במאי עבדתי בבר של הוג ליד תחנת הדלק בדרך יוניון. המשמרת שלי הסתיימה בחצות ועקבתי אחרי עובדת אחרת, סקיילר אדוארדס, אל מגרש החניה. אני מכיר את סקיילר. עבדנו יחד זמן מה. היא יפה ומצאה חן בעיני. רציתי לנשק אותה, אבל היא הדפה אותי. תפסתי אותה ולחצתי. היא נאבקה, ואני וידאתי שהיא תישאר שקטה. לא התכוונתי לפגוע בה. היא הפסיקה להיאבק, אז לחצתי חזק יותר. אחר כך הרגשתי נורא. יש בִּיצה מאחורי מגרש החניה. לקחתי אותה לשם וקברתי אותה כדי שאף אחד לא ימצא אותה".
זה היה הכול. אחרי שביליתי עם אנדי רבע שעה בלבד, ידעתי שאלה לא המילים שלו. אף אחד לא מדבר ככה, בטח לא בחור צעיר. ההצהרה הודפסה, ואנדי חתם עליה. החתימה נכתבה בזהירות רבה, והעט נלחץ בכבדות אל הדף.
לומר שמחלקת השריף והתובע המחוזי תפרו לילד הזה הודאת שווא יהיה לנקוט לשון המעטה. הכו אותו, איימו עליו, איימו על אמו. ואם זה לא מספיק, הרוצח האמיתי של סקיילר אדוארדס עדיין הסתובב חופשי.
במשך שעה חיפשתי תמונות של טבעות עם כוכבים מחומשים באינטרנט. לא מצאתי הרבה כאלה. הסימנים לא הוזכרו כלל בדוח הנתיחה של הפתולוגית המחוזית, ולכן הם היו חשובים. הפתולוגית אמורה להיות אובייקטיבית, אבל עם תובע כמו קורן, ציפיתי שפרטים מסוימים יתווספו לדוח כדי לסייע לתיק שלו, בעוד פרטים אחרים, מועילים פחות, יושמטו ממנו.
כיביתי את האור, ניסיתי לישון.
תמונות הבזיקו בראשי. אנדי. אמו. אישה צעירה שהוכתה, נחנקה, וראשה נדחף לתוך בור עמוק וצר באדמה.
קמתי ומצאתי את שקית הניילון ובה חפצי, שהוחזרה לי בבית המשפט. היו בה רק שני פריטים חשובים: שתי שרשראות. תליון של כריסטופר הקדוש, שהיה לו סיפור משלו, ושרשרת זהב עם צלב שהיתה שייכת לחוקרת, הארפר. מיששתי באצבע ואגודל את צלב הזהב השחוק שעל צווארי. היא מתה כשעבדה על אחד התיקים שלי. המחשבה עליה עדיין הכאיבה, זה היה פצע פתוח. פצע שלעולם לא יגליד. היא מתה בלי לדעת שאהבתי אותה. הייתי צריך לומר לה. הייתי צריך להגן עליה. הבטתי בהארי. פיו היה פעור ונחירותיו מילאו את החדר. חשבתי עליו, ועל קייט ובלוך שבחדר הסמוך.
הם ידעו מה הסיכונים, אבל זה לא שיפר את הרגשתי. כל העיירה המזוינת הזאת שנאה אותנו. סיכנתי אותם, אבל הרגשתי שבינתיים אני יכול להתמודד עם זה. אם המצב יתחמם, אני אשלח את קייט ובלוך הרחק מכאן עם הארי.
לא יכולתי לשאת את המחשבה שיקרה להם משהו בגללי.
חשקתי שיניים.
לא התכוונתי לנטוש את אנדי, ולא משנה מה יקרה.
היום השלישי
- פרק 18 -
אדי
קייט ניערה אותי משנתי בשמונה בבוקר. היא כבר היתה אחרי מקלחת, לבושה בחליפה ובנעלי ספורט, עם נעלי עקב בגובה שני סנטימטרים וחצי ביד.
"סדר העדיפויות להיום: הגשת בקשה להעברת מקום הדיון בעניין של אנדי, בקשה לפסילת ההודאה שלו והשגת שחרור בערבות. הוא לא יזכה למשפט הוגן בעיירה הזאת, וככל שיישאר זמן רב יותר בתא, לשריף יהיה קל יותר ללחוץ עליו."
"מסכים. אבל מה עם ארוחת בוקר קודם?"
"הארי סיפר לי מה קרה בדיינר אתמול. אולי נאכל שם ארוחת בוקר ונעשה קצת עבודת שטח?"
קייט הראתה לי אפליקציית הקלטה בטלפון שלה, ועל פניה עלה חיוך מרושע.
"קייט, את עורכת דין טובה, אבל את מבלה יותר מדי זמן איתי," אמרתי.
הסתכלתי סביב וניסיתי להתאפס על עצמי. עדיין הייתי בחדר מלון עלוב, בעיירה עלובה, עם תיק חסר סיכוי, ועמדתי להרגיז חבורה שלמה של אנשים, שעלולים לרצות להרוג אותי בתגובה.
התקלחתי, לבשתי חולצה נקייה וחליפה רעננה והרגשתי טוב יותר. לשמפו בחדר הרחצה היה ריח של לבנדר, אבל זה היה עדיף על ריח של דם יבש. יצאנו לדרך מוקדם ונסענו לדיינר שבעליו, גאס, גירש ממנו אתמול את הארי ואותי.
יצאנו מהרכב השכור של קייט, ואני הלכתי במאסף. בלוך הובילה. היה נדמה שאותם פרצופים מאתמול נמצאים שם, יושבים באותם מקומות, אולי אוכלים את אותו האוכל.
הלכנו בעקבות בלוך לתא ליד החלון. שיערתי שהיא רצתה להיראות.
קייט והארי התיישבו ליד החלון. בלוך התיישבה ליד קייט, בצד החיצוני, מוכנה לפעולה, ואני נדחקתי פנימה ליד הארי.
גאס, אותו בחור בסינר שמנוני שסירב לשרת אותנו אתמול, ניגש אלינו, פניו סמוקות ומבריקות מזיעה.
"חשבתי שאמרתי לכם אתמול, אנחנו לא משרתים כאן אנשים כמוכם. זה דיינר נוצרי. סקיילר אדוארדס היתה שותה כאן מילקשייקים מולי. שהשטן ייקח אותי אם אגיש לכם משהו. עכשיו תסתלקו מפה לפני שאקרא לשריף."
בלוך קמה לאט. הבחור היה גבוה, אבל היא עמדה מולו והישירה אליו מבט. הוא שילב את זרועותיו על חזהו העבה.
"מה קרה לאירוח הדרומי?" היא שאלה.
"אני אראה לך עוד כמה דברים שאנחנו עושים בדרום, אם לא תסתלקי," אמר גאס.
בלוך חייכה ועשתה עם הצוואר תנועה שהיה בה איום ברור.
פתאום גאס כבר לא נראה כל כך בטוח בעצמו.
"יש לך חמש שניות, או שאני קורא לשריף."
"קדימה," אמרה בלוך.
גאס נסוג, המום. נראה שהוא מעולם לא נבהל מאישה והוא לא ידע איך להתמודד עם זה. הוא הושיט את ידו אל מאחורי הדלפק, הרים טלפון אלחוטי וחייג.
בלוך שבה למקומה.
קייט הוציאה את הטלפון שלה, הפעילה את אפליקציית ההקלטה והחביאה אותו מתחת לשולחן.
הארי ואני נשענו לאחור, הבטנו החוצה מהחלון וחיכינו לניידת. לא נאלצנו לחכות הרבה. ארבע דקות לכל היותר. זמן תגובה לא רע. שני השוטרים שיצאו מהניידת הביטו בנו דרך החלון ואז שלפו את אלותיהם. אחד מהם היה המשופם שהכנסתי לו אתמול מכה בביצים לנארד. שותפו היה גדול ממנו בהרבה ומגולח למשעי. היו לו עיניים שחורות מרושעות, שנראו קטנות מדי לראשו. ורידים בלטו על זרועותיו כמו תולעים שזוחלות על עור שזוף.
הם נכנסו וניגשו אל גאס. שני בחורים גדולים בחולצות משובצות, כובעי מצחייה וג'ינס, עם חוש מפותח של חובה אזרחית, קמו ממקומם, מול צלחות שעדיין היו חצי מלאות, וידיהם נחו רפויות לצדי גופם. שיערתי שהם אולי ינסו לעזור לשוטרים לסלק אותנו בבעיטות לרחוב.
השוטרים ניגשו אלינו יחד עם הבעלים.
השוטר הגדול שלצד לנארד היה בדרגה גבוהה ממנו. על תג השם שלו נכתב "שיפלי, סגן השריף".
שיפלי עמד מעט מאחורי לנארד ובחן כיצד השוטר הזוטר ממנו מטפל בעניינים. שניהם לבשו חולצות מדים שחורות עם שרוולים קצרים. חולצתו של שיפלי היתה פתוחה בצווארון, וראיתי צלב עבה תלוי על צווארו. הוא החזיק את האלה שלו נמוך, אבל מפרקי אצבעותיו הלבנים העידו שהוא אוחז בה בחוזקה מוכן לפצח גולגולות בהזדמנות הראשונה.
"גאס ביקש מכם לעזוב. אף אחד לא רוצה אתכם בעיירה הזאת. במקומך הייתי מבין את הרמז, פלין," אמר לנארד. הוא הרים את האלה והטיח את הקצה שלה בכף ידו.
"כדאי לך להיזהר כשאתה מנופף באלה הזאת. אתה עלול לפגוע לעצמך בביצים," אמרתי.
"בואו נשמור על דיון תרבותי, בבקשה," אמר שיפלי.
"למה אנחנו לא רצויים כאן?" שאל הארי.
"אתם מייצגים את אנדי דובואה הרוצח. סקיילר היתה קרן אור בעיירה הזאת. אנחנו לא רוצים חלאות כמוכם כאן. אתם לא רצויים," אמר גאס, שהציץ מעל כתפו של לנארד.
"אבל אנדי דובואה חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. ואנחנו מתכוונים לוודא שהוא יישאר חף מפשע," אמרתי.
"הוא לא חף מפשע," אמר לנארד. "כולם בעיירה הזאת יודעים שהוא אשם כמו החטא עצמו. כדאי לכם למצוא מקום אחר לישון בו. וגם מקום אחר לאכול בו. אתם לא רצויים כאן."
הבטתי בקייט. היא חייכה ואמרה, "תודה, אדוני השוטר."
היא הוציאה את הטלפון שלה מתחת לשולחן, עצרה את ההקלטה וניגנה אותה כדי לוודא שהשמע תקין. הוא היה תקין לחלוטין.
"זה כל מה שנחוץ לנו כדי להגיש בקשה להעברת מקום הדיון. אמרת את זה בעצמך, אדוני השוטר. כולם בעיירה הזאת חושבים שהלקוח שלנו אשם. נצטרך להעביר את המשפט למקום אחר," אמרה.
פיו של לנארד נשמט. במאמץ לתקן את הטעות שלו, הוא רכן במהירות מעל השולחן וניסה לחטוף את הטלפון. קייט הרחיקה אותו, וידו אחזה באוויר.
בלוך קמה, ושני השוטרים עשו צעד לאחור, אלותיהם דרוכות. הארי ואני יצאנו בעקבות קייט מהדיינר. אני נשארתי ליד הדלת והחזקתי אותה פתוחה למען בלוך.
"במקומך, הייתי מסתלק מהעיירה הזאת הכי מהר שאפשר," אמר לנארד והצביע באלה על פניה המחייכות של בלוך. הוא צעד קדימה בפתאומיות, הרים את האלה לאחור מעל כתפו, פער עיניים וחשף שיניים בנהמה.
הוא הניף את האלה היישר אל ראשה.
בלוך לא זזה. עיניה היו נעוצות בו.
האלה קפאה באוויר, חמישה סנטימטרים מגולגולתה. היא עדיין חייכה. היא היתה פסל. לא מצמצה, אפילו לא באופן אינסטינקטיבי. אני במקומה הייתי מתכופף כבר בתחילת ההנפה. בלוך ידעה שהוא לא יכה אותה. היא שיחקה לו בראש. הראתה לשוטרים שהם לא מפחידים אותה.
שום דבר לא הפחיד את בלוך.
זעפו של לנארד התחלף בהפתעה. הוא שמט את האלה לצדו והביט סביבו לראות אם עוד מישהו היה המום כמוהו.
שיפלי היה גוש קרח. הוא לא זז. לא הגיב לניסיון של לנארד להפחיד את בלוך. גם היא ראתה את זה. היא התעלמה מלנארד והישירה מבט אליו. הם עמדו כך לרגע, ללא נוע.
כשהיתה מרוצה, בלוך הסבה את מבטה משיפלי וצעדה לכיווני. עדיין החזקתי את הדלת פתוחה כשהיא חלפה על פני בצעדים רחבים.
"את כזאת קשוחה," אמרתי.
בלוך קרצה.
בתוך המכונית, אחרי שסגרנו את הדלתות, ראיתי את שיפלי בוהה בנו בעודנו מתרחקים.
"לנארד הוא שפן. פחדן, ולכן מסוכן," אמרה בלוך. "שיפלי שונה. יש בבחור הזה קשיחות של פלדה, ועוד משהו."
"מה?" שאלתי.
"אני עדיין לא יודעת, אבל זה לא רק הגודל שלו. יש משהו רע בשוטר הזה. הוא לא רצה להכות אותי. הוא רצה להרוג אותי."
"את בהחלט יודעת לעשות רושם ראשוני," אמרתי.
"זה לא קשור אלי. ראית את העיניים שלו? הן לא סתם קרות. הן מתות. משהו בתוכו שבור. אנחנו צריכים להיזהר."
נסענו לחפש תחנת רענון מחוץ לעיר, על דרך יוניון, שם נוכל להעיף מבט בזירת הפשע אחרי שאזריק קפה לעורקים.
- פרק 19 -
אדי
בדיינר על הכביש המהיר התמלאתי ממנת פנקייקים עם סירופ ובייקון. בלעתי אותה מהר כל כך שכמעט לא הרגשתי את טעמה. לעומת זאת, הקפה היה מר ושרוף עד כדי כך שלא יכולתי לשתות אותו. הפסקתי לשתות אלכוהול מדי לילה, אבל הייתי צריך להחליף אותו במשהו. קפה עשה את העבודה, כל עוד יכולתי להזרים אותו למערכת שלי במהירות ובתדירות גבוהה. התחלתי לתהות אם הוטלה עלי קללה, ונגזר עלי לעולם לא לשתות קפה שוב. הנחתי את הספל בצד.
שתי כוסות קולה עם ארוחת הבוקר הקלו את כאב הראש של הגמילה מקפאין.
קייט ישבה עם המחשב הנייד פתוח לפניה. הצלחת שלה כבר פונתה.
"אני בדיוק מסיימת את הבקשה לשחרור בערבות. הבקשה להעברת מקום הדיון והבקשה לפסילת ההודאה מוכנות וממתינות. למה שלא תלכו שלושתכם לראות את זירת הפשע? אני אפגוש אתכם בחוץ כשאסיים."
באוזניה היו אוזניות, שחוברו לטלפון שלה. היא תמללה את השיחה עם לנארד. התוכנית הקטנה שלנו הבוקר עבדה היטב.
שילמנו, יצאנו, ובלוך פנתה מיד אל הבר של הוג. תחנת ההתרעננות לנהגי משאיות היתה מתחם שכלל תחנת דלק, סניף דואר ודיינר במבנה חד קומתי. מעט בצד, בנפרד, עמד מבנה נמוך, עם חזיר ניאון על הגג ושלט מצויר ודהוי מעל הדלת שעליו נכתב "הבר של הוג". דחפתי את הדלת, אבל היא היתה נעולה. מוקדם מדי, אפילו לנהגי משאיות.
כל המבנים פנו אל הכביש המהיר, שהיה במרחק של כמאה מטרים משם. משאיות ענק וסמי טריילרים חנו בחזית המבנים וגם במגרש החצץ שמאחור, שהיה בגודל מגרש פוטבול. שיערתי שתחנת ההתרעננות והבר פופולריים. או לפחות היו פעם. שרידים של גדר רשת הקיפו את האזור, ומאחוריהם היו עצים וצמחיית פרא. רוב הגדר קרסה או החלידה והתפוררה. גופתה של סקיילר אדוארדס נמצאה באזור הזה, במרחק של כשישה מטרים מהגדר, ונקברה הפוך, כשכפות רגליה חשופות.
בלוך הלכה לחזית הבר היא רצתה לשחזר את הצעדים שסקיילר אולי עשתה באותו לילה. היה שם עמוד תאורה אחד, גבוה, באמצע הדרך בין הבר לכביש המהיר. לא היו אורות במגרש החניה שמאחורי הבר. לא היו מצלמות אבטחה סביב הכניסה לבר. גם לא על עמוד התאורה. הלכנו לחלק האחורי.
ממש מאחורי הבר היה שלט שעליו נכתב "חניית צוות".
"סקיילר נהגה להתקשר לאבא שלה שיבוא לאסוף אותה," אמרה בלוך.
"היא לא התקשרה לאבא שלה," העיר הארי.
"אנחנו צריכים את ה..."
עמדתי לומר "טלפון", ואז עצרתי. נזכרתי בתיאור הפריטים שנמצאו על סקיילר או נקברו איתה. הרשימה צפה בזיכרוני מיד ארנק, מעט מזומנים, שני כרטיסי כספומט, כרטיס ספרייה, מסטיק, איפור...
בלי טלפון.
"הטלפון שלה לא אצל השריף. הוא לא היה בין חפציה כשמצאו את הגופה. הוא נעלם," אמרתי.
"אולי היא השאירה אותו בבית," הציע הארי.
נענעתי בראשי. "היא היתה נערה צעירה, ובגיל הזה לא הולכים לשום מקום בלי הטלפון. חוץ מזה, יש עדות מטורי, אחותו של החבר שלה. הן דיברו באותו לילה. טורי סיפרה לה שגארי מתכוון להציע לה נישואים."
"אז הטלפון שלה אצל השוטרים?"
"אני לא חושב. הם היו מתעדים אותו בזירה. גם אם הם התכוונו להפיל את התיק על מישהו, בשלב ההוא הם לא היו יודעים שהם צריכים להיפטר מהטלפון שלה. הם היו מתעדים אותו ואולי מנסים להחביא אותו מאוחר יותר. או מוחקים אותו בטעות. לא, השוטרים לא תיעדו את הטלפון שלה בין חפציה כי הוא לא היה שם. הרוצח לקח אותו."
בחלק האחורי של הבר היה חלון אחד, עם שלט ניאון של בירה מילר. הוא לא שפך הרבה אור על המקום. ארבע משאיות חנו מאחור, ובליל הרצח כנראה היו שם יותר. בלוך צעדה בצעדים נמרצים אל האזור שבו נמצאה גופתה של סקיילר, עצרה והביטה לאחור על הבר.
"מה המרחק בין החלק האחורי של הבניין למקום שהגופה נמצאה בו?" שאלתי.
"תשעים וחמישה מטרים," אמרה בלוך. לא תשעים. לא מאה. תשעים וחמישה.
המשאיות שחנו שם באותו בוקר נראו ריקות, אבל הנהגים יכלו להיות בתא הנהג, נחים את המנוחה שהם חייבים בה על פי החוק.
בלילה האזור הזה ודאי חשוך לחלוטין. תלוי בירח, כמובן.
בלוך פלטה צרחה חדה.
בתוך עשר שניות נפתחה דלתה של אחת המשאיות, ונהג הציץ החוצה ושאל אם הכול בסדר. בלוך הנהנה. הוא חזר פנימה, ובדיוק אז יצא נהג נוסף לבדוק אם הכול כשורה.
"יכול להיות שבקעה מוזיקה רועשת מהבר, אבל אני מניח שכאן בחוץ שמעו אותה בעוצמה נמוכה," אמרתי.
בלוך הנהנה.
"הפציעות בפניה מעידות שבשלב מסוים התוקף החזיק אותה ביד אחת בלבד. היו לה חבורות על הזרועות ושתי אצבעות שבורות. זה המקום האחרון שהיא נראתה בו וכאן היא נקברה," אמר הארי.
בלוך הנהנה.
"את זה אנחנו יודעים, אבל יש הרבה דברים אחרים שאנחנו לא יודעים. אני חושבת שמישהו אולי שמע אותה צועקת. אלא אם כן היא נלקחה למקום אחר, ואחר כך הגופה הוחזרה לכאן," אמרה.
"מה לגבי שאר הפציעות שלה?" אמרתי. "אנחנו יודעים שסיבת המוות היתה חנק, אבל היו סימני קשירה על פרקי כפות הידיים, והיו לה כוויות שמש על כל קדמת הגוף. ואז היא נקברה עם הראש למטה בקבר צר. היא נעלמה בלילה שבין 14 ל 15 במאי. טד בקסטון מצא אותה ב 15 בלילה. מה קרה בעשרים וארבע השעות האלה? היא נחטפה במגרש, נלקחה לסבך ונרצחה שם? או שהיא הוחזקה במקום אחר, אולי בחוץ, ואז נרצחה והובאה לכאן להיקבר? אני לא מבין את זה."
"אתה שוכח את הסימנים על המצח," אמר הארי. "בצורת כוכב, מִטבעת."
"זה היה בכוונה," אמרה בלוך.
"מה היה בכוונה?" שאלתי.
"החבורות על הזרועות, האצבעות השבורות, כל אלה קרו תוך כדי מאבק, אני מניחה. הוא לא השאיר סימנים מהטבעת בשום מקום אחר על הגוף שלה מלבד הראש. אני חושבת שהסימנים האלה היו מכוונים."
התקדמנו, עברנו מעל הגדר הישנה והמשכנו בעשב הגבוה, אל האזור שבו האדמה נחפרה כדי לחלץ את הגופה, בשטח של שלושה מטרים וחצי על שלושה מטרים. האדמה היתה שחורה ודביקה, כמו חרסית, אבל רטובה הרבה יותר. אפילו השמש הקופחת מעלינו לא הצליחה לגבור על הלחות. שלושתנו היינו מכוסים בזיעה.
"שיטת הקבורה יוצאת דופן. אפשר לחפור קבר רדוד באדמה הזאת די מהר. למה לחפור כל כך עמוק? צריך להשתמש במעדר או במכוש. זה לוקח הרבה יותר זמן," אמרתי.
"כפות הרגליים שלה," אמרה בלוך.
"מה?"
"הוא רצה שכפות הרגליים שלה יהיו חשופות."
"למה?"
"אין לי מושג," היא אמרה.
הארי צעד צעד אחד לאחור, ושמעתי התזה חלושה וקללה רמה מפיו של השופט בדימוס. בוץ מהשלולית ניתז על מכנסיו, אבל הוא לא הסתכל עליהם והוא כבר לא קילל, אלא בהה בשלולית.
המים העכורים בשלולית הסתחררו ולכדו את אור השמש. זה נראה כאילו כוכב נלכד בהם.
"כפות רגליה לא היו צרובות מהשמש," אמר הארי.
"אולי היא נקברה אחרי השקיעה ב 15 בחודש, אולי רק כמה שעות לפני שטד בקסטון מצא אותה?"
"זה לא רק זה. משהו אחר היה צריך להאיר על כפות רגליה," הוא אמר.
היה לו מבט מוזר על הפנים. הכרתי את הארי פורד זמן רב. עברנו הרבה יחד. מעולם לא ראיתי אותו ככה. עיניו היו פעורות לרווחה, הוא השפיל מבט, אחר כך נשא אותו אל השמים, ולבסוף סרק בעיניו את העשב ואת פנינו. שפתיו רעדו והוא הרים אליהן את אצבעותיו.
"הארי, אתה בסדר? אתה נראה... מפוחד," אמרתי.
"הסימנים על המצח שלה הכוכבים. הם כתר. כוויות השמש, הקבורה ההפוכה אלוהים אדירים, הכול מסתדר," הוא אמר.
"מסתדר עם מה?" שאלתי.
בהתחלה הוא לא ענה. הוא עצם את עיניו, ושפתיו נעו בדממה, כאילו הוא מחפש משהו במעמקי זיכרונו, בניסיון לדייק. כשדיבר שוב, קולו היה נמוך ורעד עם כל מילה.
"אות גדול נראה בשמים, אישה אשר השמש לבושה והירח תחת רגליה ועל ראשה עטרת שנים עשר כוכבים... וירא אות אחר בשמים, והנה תנין גדול אדום כאש ולו שבעה ראשים ועשר קרניים ועל ראשיו שבעה כתרים..."
בלוך ואני החלפנו מבטים.
"ביליתי עשר שנים במושב האחורי של הסטיישן של אבא שלי, בזמן שהוא הטיף ברחבי אלבמה, וקראתי בתנ"ך ובברית החדשה כדי להעביר את הזמן," אמר הארי. "אנחנו מחפשים את התנין. הוא מי שעשה לה את זה החיה הגדולה מפרק י"ב בחזון יוחנן."
"כמו שד?" שאלתי.
הארי הזדקף, הידק את לסתותיו ואמר, "לא, זה השטן בכבודו ובעצמו."
- פרק 20 -
אדי
בלוך נעצה מבט בתחנת הדלק. היא החלה ללכת לכיוונה, ואנחנו אחריה.
היינו בחוץ רבע שעה, לא יותר. גב חולצתי היה ספוג זיעה, וכך גם גב חולצתו של הארי. שכבת זיעה דקיקה הבריקה על מצחה של בלוך, אבל היא עדיין לבשה את הבלייזר הכחול שלה מעל הטישרט הלבנה. היא לא נתנה אפילו לשמש להתעסק איתה. היא עמדה בצל, ליד משאבות הדלק, ובחנה את ארבע המצלמות שהותקנו בסככה.
הארי ואני נכנסנו פנימה. החנות הממוזגת היתה גן עדן. טוב, כמעט. מכונת הקפה שם פעלה, אבל היה לי חם מדי לקפה. לקחתי מהמקרר ארבע פחיות שתייה קלה וארבעה בקבוקי מים וניגשתי לדלפק.
הבחור הצעיר מאחוריו לבש טישרט של מטאליקה וחיוך שלמד לעטות לפני זמן רב וכבר לא ממש זכר איך לשכפל.
"אפשר לעזור בעוד משהו?" שאל.
"בטח. המצלמות שלכם מכסות חלק מהמגרש שמאחורי הבר?" שאלתי.
"אההה," אמר הילד.
"אנחנו חוקרים. אתה יודע, הרצח שהתרחש במגרש?"
לא סיפרתי לו שאנחנו עובדים עבור הנאשם וגם לא שאנחנו עובדים עבור התביעה.
"אה, כן, בטח. נורא ואיום," הוא אמר.
"אפשר לראות את ההקלטות מאותו לילה?" שאלתי.
"אהההה," הוא אמר, כאילו היה מבולבל וכאוב.
"זה לא ייקח הרבה זמן," אמרתי.
"אתם ממחלקת השריף או משהו?"
"משהו," אמרתי.
"אההה... בטח," הוא אמר.
הוא פתח את הדלפק המתרומם ונתן לנו לעבור. דפקתי על החלון כדי לסמן לבלוך. הארי נכנס אחרי בלי לומר מילה. בחומר הראיות שקיבלנו מהתביעה לא היה שום אזכור לצילומי אבטחה. תמיד היה סיכוי שרשויות החוק החמיצו משהו חשוב, בגלל חוסר מקצועיות או רשלנות.
שאלתי את הילד איך קוראים לו, והוא ענה ששמו דמיאן גרין. הוא היה בן עשרים ואחת, ומנת המשכל שלו לא היתה גבוהה בהרבה, אבל הוא שיתף פעולה, וזה כל מה שהיה חשוב.
במשרד האחורי היו כספת קטנה, ערימות של קטלוגים על שולחן כתיבה ותרשים של החנות על הקיר. בצד השני עמד שולחן נוסף ועליו מחשב ושני מסכים. כל אחד מהם היה מחולק לארבע תצוגות נפרדות ממצלמות שונות. רוב המצלמות צילמו את המשאבות. מצלמה אחת הראתה את נתיב הכניסה לתחנת הדלק, ומצלמה אחרת את היציאה ממנה. לקחתי לי רגע כדי ללמוד את זוויות הצילום של כל מצלמה.
"פינה צפון מערבית. מסך שתיים, ימין למטה," אמרה בלוך מאחורי.
הילד הסתובב ושאל, "יש לכם תעודה מזהה?"
"כן," אמרה בלוך.
היא לא הושיטה יד כדי להוציא אותה. היא לא הציעה להראות לו אותה.
"אוקיי," אמר דמיאן והנהן. הוא לא שאל שוב.
הבטתי במסך השני. הפינה השמאלית התחתונה. אכן, זאת היתה המשאבה הקרובה ביותר לבר והיא סיפקה תצפית צדית ומרוחקת על הבניין, כולל הדלת הקדמית והמגרש האחורי, שנראה לפחות לכל אורך החניון.
"יש לך את ההקלטות מהלילה של 14 במאי?" שאלתי. "הלילה שבו נרצחה סקיילר אדוארדס?"
"אני חושב שכן."
הוא התיישב ליד המחשב, פתח תיבת חיפוש והעלה על המסך רשימה של תאריכים ומספרים באותיות קטנות.
"מצאתי. רוצים לראות?"
"בטח," אמרתי.
הוא לחץ על אחד התאריכים ברשימה. תיבת דו שיח נפתחה.
הקובץ לא נמצא.
דמיאן ניסה עוד כמה פעמים, אך התוצאה היתה זהה. הוא לחץ על הקובץ שמעליו, מ 15 במאי, וגם הוא לא נמצא. הקבצים מ 13 ומ 16 במאי, לעומת זאת, היו זמינים.
"מישהו מחק את הקובץ?" שאלתי.
"אולי. אני לא יודע. יכול להיות שזה קרה בטעות," אמר דמיאן.
"זאת תהיה חתיכת צירוף מקרים," אמר הארי.
"לא ממש," אמר דמיאן. "זה היה יכול לקרות כשהאנשים של השריף העתיקו את ההקלטות להתקן נייד."
- פרק 21 -
קורן
טום וינגפילד כמעט עקר את דלת משרדו של קורן ממקומה כשפרץ פנימה בהבעה נחושה, ובאגרופו צרור ניירות. קורן קם על רגליו, לקח את הדפים שהושטו לו והחל לקרוא.
"בקשות מפלִין. הם רוצים שחרור בערבות, פסילת ההודאה של דובואה, שינוי מקום השיפוט וגילוי ראיות. תסתכל על הבקשה לגילוי ראיות. הם טוענים שהסתרנו צילומי אבטחה ועכשיו הם דורשים אותם. השופט קבע דיון לשלוש אחר הצהריים."
קורן הנהן ורפרף בדפים. השעה היתה כמעט שתים עשרה בצהריים.
שריר הלסת שלו התכווץ ונרפה, ועיניו ריצדו מצד לצד.
"החבר'ה של לומקס סיבכו אותנו," אמר. "ראית צילומי אבטחה מתחנת הדלק?"
טום הניד בראשו ואמר, "לא, לא ראיתי."
"גם אני לא. לא נראה שהילד הזה מתחנת הדלק, דמיאן גרין, משקר עכשיו, נכון?"
"אני לא חושב שיש לו צד בעניין. אולי פלין שיחד אותו או משהו?"
"אני בספק. דמיאן לא ידע מי ממחלקת השריף לקח את ההקלטות ומחק את המקור, רק שזה היה מישהו במדים. אם פלין היה משלם לו, הוא היה דואג שהוא יהיה יותר ספציפי."
"להתקשר ללומקס?" שאל טום.
"לא, אני אטפל בשריף בעצמי. אין לנו את הצילומים, ומבחינת השופט זה כל מה שחשוב. ואין טעם לדאוג בגלל שחרור בערבות למשפחה אין כסף בשביל זה. הסיכוי שהשופט יפסול את ההודאה אפסי. אנחנו לא צריכים לדאוג בקשר לדברים האלה. לא, הבעיה העיקרית היא הבקשה לשינוי מקום השיפוט. יש הקלטה של לנארד, שמודה למעשה שדובואה לא יכול לקבל משפט הוגן בבאקסטאון."
טום העביר משקל מרגל לרגל, וקורן הבחין שהוא משחק בטבעת זהב על אצבעו. הוא זז בעצבנות וסובב אותה סביב האצבע.
"היית שוטר לפני שעברת לכאן. מי מהשוטרים לקח את צילומי האבטחה, ולמה שהוא יעשה את זה?"
"אין לי מושג," אמר טום.
בנחירה, קורן השליך את הדפים על שולחנו והפנה את גבו לטום. הוא רכן קדימה, הניח את ידיו על ירכיו והרכין את ראשו. הוא לחץ על השרירים שמעל ברכו, ושפתיו רעדו מהכאב.
הוא הזדקף בבת אחת, הרים את הטלפון הסלולרי שלו מהשולחן וחייג את המספר של המושל. הטלפון היה כבוי. הוא הציץ בשעונו.
"אני לא אספיק לנסוע למונטגומרי לפגוש את המושל ולחזור לכאן עד שלוש. תגיד לבנות בחוץ שימשיכו לנסות להשיג את המשרד שלו עד שמישהו יענה לטלפון הארור."
"אבל המושל לא במונטגומרי. הוא מחוץ לעיר, במפעל הכימיקלים. הם מנסים לנהל משא ומתן מחודש על העסקה שלהם עם הבנק, ופאצ'ט מנסה לעזור להם להאריך את האשראי," אמר טום.
קורן חטף את ז'קט החליפה שלו מהקולב שבפינה, השחיל את זרועותיו בשרוולים והניף אותו מעל ראשו בזמן שיצא מהמשרד, כשטום מאחוריו.
"תתקשר למפעל, תגיד להם שאני צריך חמש דקות עם המושל. אחר כך תתקשר לערוצי החדשות בטלוויזיה, לתחנות הרדיו ולעיתונים. תגיד להם שתהיה מסיבת עיתונאים מחוץ למפעל בשעה אחת."
"יש לך מושג לאילו ערוצי חדשות, תחנות רדיו ועיתונים אתה רוצה שאתקשר?"
"לכולם," אמר קורן. "בכל המדינה, וגם לארציים אם תצליח להשיג אותם."
"מה להגיד להם על מסיבת העיתונאים?"
"אל תגיד כלום עדיין. רק שזה משהו גדול ועסיסי ושכדאי להם מאוד להיות שם, אחרת אני לא אשכח להם את זה."
•••
עשר דקות לאחר מכן כבר היה קורן מאחורי ההגה של היגואר שלו על הכביש הפתוח. הוא חיבר את הטלפון החד פעמי שלו לבלוטות' של המכונית וחיכה שהשריף יענה לטלפון החד פעמי שלו. לכל אחד מהם היה טלפון כזה למקרי חירום.
"איפה השריפה?" שאל לומקס כשענה לשיחה.
"במחלקה שלך, כנראה. ללנארד ושיפלי היתה היתקלות עם פלין והצוות שלו הבוקר. יש להם הקלטה של לנארד אומר שכולם בעיירה יודעים שדובואה אשם. הם הגישו בקשה לשינוי מקום השיפוט."
לומקס נאנח. "לנארד טיפש כמו נעל. זה היה יכול להיות גרוע יותר. לשיפלי יש נטיות אפלות. אני מחזיק אותו קצר, אבל הוא יכול לנשוך אם מתגרים בו."
"זה לא הכול. נראה שעובד בתחנת הדלק בדרך יוניון חתם על תצהיר שבו הוא טוען ששוטר מבאקסטאון לקח צילומי אבטחה של רחבת התחנה בליל הרצח ולמחרת, ואז מחק את הקובץ המקורי. זאת הפעם הראשונה שאני שומע על זה."
"גם אני. אני אבדוק עם החבר'ה, נראה אם מישהו זוכר משהו. אתה חושש שזה עלול לתת לנו חשוד נוסף?"
"לא אכפת לי אם הצילומים מזכים את דובואה לחלוטין. אני לא רוצה לדעת מה יש בהם. אני רק רוצה לדעת איפה הם כדי להיות בטוח שהם לא יצוצו פתאום ויטרפדו לי את התיק."
"כמו שאמרתי, אני אבדוק."
"אל תשכח לעדכן אותי איך זה מתקדם. עוד כמה דברים. הוא הגיש בקשה לשחרור בערבות, אבל לדובואה אין את הכסף לזה. כשהוא יחזור לתא שלו הלילה, אחרי הדיון, תוודא שהוא יבין שאסור לו לדבר עם עורכי הדין האלה. תכניס איתו מישהו לתא. מישהו טוב. אני לא רוצה שהוא ייפצע ככה שהמשפט יתעכב. רק להעביר מסר."
"ואיך תרצה שהמסר הזה יועבר?" שאל לומקס.
"לאט. אולי אפשר לשבור לו את האצבעות. מפרק אחרי מפרק. וגם את אצבעות הרגליים."
"אני אדאג לזה. זה הכול?"
"ממש לא, זאת רק ההתחלה. גם פלין צריך לקבל את המסר."
"על מה חשבת?" שאל לומקס.
קורן דיבר עוד קצת ואז ניתק. הוא נכנס לחניית המבקרים של מפעל הכימיקלים וצעד אל חזית הבניין. המפעל הגדול היה מחופה בלוחות אלומיניום, שבגללם היה קר בחורף וחם כמו הגיהינום בקיץ. הכניסה הקדמית היתה עשויה זכוכית, עם דלתות כפולות ופקידת קבלה יחידה מאחורי מחשב ישן.
היא ראתה את קורן מגיע והרימה את שפופרת הטלפון שעל שולחנה.
קורן מצא מחסה מהחום באזור ההמתנה הממוזג. היו בו רצפת אריחים שחורה, שבטח היה סיוט לנקות, וספות עור שחורות. הוא נשאר לעמוד, עיניו נעוצות בגרם המדרגות שמאחורי דלפק הקבלה. כעבור כמה דקות ראה נעלי עור איטלקיות בעבודת יד יורדות במדרגות. הנעליים הובילו לחליפת פסים כחולה גזורה היטב, מעל חולצה לבנה ועניבה באדום כהה, כמו דם טרי, שמשדרת כוח. האיש בחולצה ובעניבה, בחליפה ובנעליים, היה כריס פאצ'ט, מושל המדינה. שערו היה ארוך מעט יותר מהרצוי, והרעמה השחורה הסמיכה, שסורקה בשביל בצד, היתה שזורה פה ושם בשערות אפורות, בעיקר בצדדים. עבודת המושל עושה את זה.
"רנדל, מה שמעתי על מסיבת עיתונאים? עוד אין לנו הסכם בין החברה לבנק, אבל אני מעריך את הביטחון שלך ביכולותי," הוא אמר.
השניים לחצו ידיים וזזו מחוץ לטווח השמיעה של פקידת הקבלה.
"זה לא קשור למפעל. אני צריך טובה," אמר קורן.
"אתה מכיר אותי, אני תמיד מגבה אותך. אני מאמין גדול בצדק שווה חמש נקודות בכל מערכת בחירות. מה בדיוק אני אמור להגיד לתקשורת?"
בזמן כשפאצ'ט דיבר, קורן הבחין בניידת השידור הראשונה מגיעה. ניידת חדשות, עם סמל הערוץ בצד וצלחת לוויין על הגג.
"אתה איש חכם, אדוני המושל. הרבה יותר חכם ממה שחלק מהאנשים במפלגה חושבים, ואתה תשרוד את ההשלכות של זה בקלות רבה. אם כבר, הייתי אומר ששיעורי התמיכה בך יזנקו לשחקים בקרב בסיס התומכים שלך. אבל בוא נהיה ברורים, היום אני לא רוצה שתהיה חכם. היום אני רוצה שתגיד משהו ממש טיפשי."
- פרק 22 -
אדי
עולם המשפט הוא משחק אטי רוב הזמן, אבל לפעמים פשוט צריך לטוס.
הארי גבה תצהיר מהבחור בתחנת הדלק, דמיאן גרין. הוא היה ישר, ובימינו מדובר בתכונה נדירה יותר מאשר בעבר.
קייט טיפלה במסמכים. היא הגישה בקשות דחופות לשחרור בערבות, לשינוי מקום השיפוט כדי להוציא את המשפט מבאקסטאון, לפסילת ההודאה של אנדי שנגבתה בכפייה ולגילוי ראיות רצינו את צילומי האבטחה מתחנת הדלק.
הארי ואני עברנו על הניירת שהיא הכינה, אבל לא היה מה להוסיף או לשנות. היא עשתה את זה יותר טוב ממני. לקייט היה סגנון כתיבה בהיר ואחיד בסיכומי הבקשות. היא השתמשה בעובדות שאין עליהן עוררין כבסיס לטיעונים, ואין הרבה מה לעשות נגד העובדות לפחות לא בבית המשפט.
הבקשות נשלחו בדואר אלקטרוני לבית המשפט ולתובע, ובזמן שחזרנו למלון במכונית, קייט קיבלה שיחה שבישרה לה שהשופט ישמע את כל הבקשות היום בשלוש אחר הצהריים.
היה לנו זמן, אבל מעט מאוד.
אני התקלחתי והחלפתי בגדים. קייט עדיין היתה מסודרת מהבוקר. נסענו לבית המשפט ברכב השטח.
כשהגענו לשם, הבחנתי בחוץ בגברים במדי קרב, עם אפודים שחורים עבים על פלג גופם העליון וכובעי מצחייה. רובים חצי אוטומטיים היו תלויים על כתפיהם, או שאקדחים היו חגורים למותניהם. כמה מהם החזיקו דגלי ארצות הברית, והיו שם שניים או שלושה שאחזו בשלטים. הם היו כעשרה בסך הכול, שעמדו למרגלות המדרגות לבית המשפט.
"אל תעצרי כאן," אמרתי לבלוך. "תחני מאחור ונראה אם יש כניסה אחרת."
בלוך האיצה, חלפה על פני ההמון ונסעה בדרך הארוכה, אל החניון האחורי של בית המשפט. יצאנו מהמכונית, אל השמש והחום שעלה מהאספלט כאילו היה גחלים לוחשות. לא היתה כניסה אחורית לבניין, מלבד דלת חירום שלא נפתחה כבר זמן רב.
"איך הם ידעו על השימוע? אתה חושב שקורן הדליף להם?" שאל הארי.
"אולי הוא סיפר לאבא של סקיילר והוא ארגן את זה," עניתי.
"מותר להם להסתובב עם נשק כזה בציבור?" שאלה קייט.
"ברוכים הבאים לדרום," אמר הארי. "איפה שאפשר להסתובב עם מקלע טעון, אבל אסור להסתובב עם פחית בירה פתוחה."
הלכנו לחזית. אני הובלתי, בלוך היתה במאסף. הארי וקייט באמצע. בטור עורפי. לא לקח הרבה זמן עד שההמון הבחין בנו.
הם זיהו אותי מיד. ראיתי שניים מהם מקדימה מצביעים עלינו.
הסתכלתי סביב.
אף איש אבטחה של בית המשפט לא היה בחוץ.
המנהיג נפרד מהקבוצה ונעמד בדיוק בנתיב שלנו. לא היתה דרך לעקוף אותו ולהיכנס לבניין. היה לו זקן תיש אפרפר, ואפוד קרב היה מתוח על הטישרט שלבש, ועליה הדפס של העיט האמריקאי. כובע מצחייה אדום עם סיסמה פוליטית, שכבר נשחקה, כיסה את ראשו הקירח. רובה חצי אוטומטי היה חבוק בידיו, ואצבעו המורה היתה מונחת מעל ההדק. הוא לא אמר כלום. הוא פשוט עמד שם ונעץ בי את עיניו הקטנות הנוצצות.
גבר צעיר התקדם מתוך ההמון ונעמד לצדו. הוא היה בתחילת שנות העשרים לחייו, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. בחור נאה, בנוי כמו קוורטרבק. הוא לבש ג'ינס כחול וחולצה של נייקי, ובניגוד לאחרים הוא לא היה חמוש.
"תגיד לו מי אתה, גארי," אמר קול מאחור.
הצעיר הסתובב למשמע שמו. שיערתי שהוא גארי סטראוד, החבר של סקיילר אדוארדס.
"אל תיתן למניאקים האלה לעבור," אמר גארי לבחור שמולי, עם זקן התיש והרובה.
פניתי הצדה, בניסיון לעבור על פניו, אבל הוא זז ימינה, וגארי צעד איתו, בתיאום, כדי לחסום את דרכי. המשכתי ללכת, ישר לתוך הפנים שלו, והוא השתמש ברובה, שהחזיק לרוחב בטנו, כדי להדוף אותי לאחור.
בלוך התייצבה לצדי, זרועה הימנית כפופה, אצבעותיה פשוטות. למותנה היה חגור תותח. מגנום 500 שהיה יכול לפעור בבחור חור גדול מספיק כדי שאעבור דרכו.
הגברים מאחוריו התקרבו. הם החלו למקד את תשומת לבם בהארי.
"אני אעשה איתך עסקה," אמרתי לאיש עם זקן התיש.
שלפתי את ארנקו מכיסי, פתחתי אותו והוצאתי את רישיון הנהיגה שלו. כייסתי אותו ממנו כשהוא נתקל בי. כוחו של הרגל. הדרך הקלה ביותר לכייס מישהו ולהימנע מתשומת לב היא ליצור מגע פיזי בחלק אחר של הגוף. זאת הסחת דעת, פיזית ופסיכולוגית.
"בראיין דנוויר מרחוב קלבסאס 224. כתוב פה שאתה בן חמישים, אבל אתה לא נראה יום אחד פחות משבעים," אמרתי.
לקח לו רגע לקלוט. החבר'ה האלה לא נראו חדים במיוחד, ולצערי זה כנראה היה נכון. לאט לאט הוא זיהה את הארנק שבידי.
"בן זונה, זה הארנק שלי," הוא אמר וכרך את אצבעו סביב ההדק.
"נעים מאוד, בראיין," אמרתי וספרתי את השטרות בחלק האחורי של הארנק.
"יש לך ארבעים ושלושה דולר וכרטיס מועדון של חנות חיות. יופי של מסיבה. למה שלא תקנה אוגר לשחק איתו? תוכל לקרוא לו דיוויד דיוק (*סופר ופוליטיקאי אמריקאי, פעיל ימין קיצוני, לשעבר מנהיג הקו קלוקס קלאן), להלביש אותו בשמלה לבנה קטנה ואז לדחוף אותו לתחת."
פניו התעוותו בעווית של זעם.
"תחזיר לי את הרכוש שלי," הוא אמר, ואז הוא עשה את הדבר האחרון שרציתי שיעשה. הוא פסע צעד אחד לאחור והחל לפשוט את זרועו השמאלית, כך שהרחיק את הרובה מגופו, כדי להניף אותו ולכוון אותו ישר אלי.
לפני שהספיק, בלוך נכנסה לפעולה. היא הניחה את ידה על הנשק, נשמעה נקישה מתכתית, וכשהיא זזה לאחור, היא החזיקה כדור ביד אחת ואת המחסנית ביד השנייה. כל זה קרה בשנייה אחת, בתנועה חלקה אחת. היא היתה יכולה להיות כייסת אדירה. היא השליכה את שניהם לרגליו, הסיטה את הז'קט שלה מהמותן וחשפה את מגי.
מגי היה כינוי החיבה שלה למגנום 500 האהוב עליה. אחד האקדחים הבודדים בעולם שיורה קליעים בקליבר חמישים. עם חמישה כדורים בקנה, הוא שקל כמעט שלושה קילו. בסמית אנד וסון הוסיפו לו מפצה רתע אופציונלי, מכיוון שהרתע עלול לשבור את פרק כף היד של כל מי שיהיה טיפש מספיק לנסות לאחוז בו ביד אחת.
בראיין כנראה הבין בנשקים, כי ברגע שראה את מגי הוא נסוג עוד כמה צעדים לאחור. האפוד שלו כבר לא שינה כלום. הדבר הזה על המותן של בלוך ירה קליע במשקל של עשרות גרמים, במהירות של יותר משש מאות מטרים לשנייה. הוא היה יכול לעבור דרך קיר לבנים כאילו היה מפית רטובה.
"כולכם יכולים ללכת מפה עכשיו," אמרה בלוך. "או שאתם יכולים לשלוח יד לנשק שלכם ולהישאר פה לצמיתות בתור כתם על המדרכה. תחשוב מהר, בראיין."
"הלקוח שלך הרג את החברה שלי, והוא ישלם על זה, בדרך כזאת או אחרת," אמר גארי.
"אתה גארי סטראוד?" שאלתי.
הוא הידק את לסתותיו, השרירים בצדי ראשו פעלו, עיניו הכחולות התמקדו בי. הוא מצמץ פעם אחת ואז הנהן.
"אני משתתף בצערך, אבל הטעו אותך. אנדי דובואה לא הרג את החברה שלך, ואנחנו נוכיח את זה."
ההמון מאחור נעשה קולני יותר.
עיניו של בראיין התרחבו בפחד. הוא ידע שהוא יהיה הראשון שיחטוף כדור.
בלוך קרצה.
"בסדר, חבר'ה, מספיק. תורידו את הכלים," הוא אמר ונסוג לאחור בידיים מורמות.
החזרתי את רישיון הנהיגה שלו לארנק וזרקתי אותו לצד השני של הרחוב.
הארי וקייט הלכו אחרי לתוך בניין בית המשפט. בלוך אספה את הכדור והמחסנית של בראיין וזרקה אותם לפח אשפה. אחר כך הפנתה את גבה לאספסוף ונכנסה פנימה.
כשבלוך כבר היתה בפנים, רחוקה ממנו בחמישה עשר מטרים, בראיין גידל בחזרה ביצים במפתיע. הוא חייך ושלח לי נשיקה באוויר.
אולי אם אנדי דובואה ישוחרר בערבות, הוא יהיה בסכנה גדולה יותר מאשר במעצר בבאקסטאון. אבל הייתי חייב לקחת את הסיכון הזה. יכולתי להתמודד עם חבורה של אידיוטים חמושים וכועסים, אבל לא יכולתי לעזור לאנדי כשהיה נתון לחסדיהם של השריף והתובע המחוזי, שניסו להכניס אותו לאגף הנידונים למוות.
הסתובבתי ונכנסתי לבית המשפט. בלוך הפקידה את האקדח שלה בדלפק הביטחון ואני הסרתי את החגורה ורוקנתי את הכיסים לקראת גלאי המתכות.
הארי עמד בצד השני של עמדת הבידוק הביטחוני. הוא הניד בראשו לעברי במבט נוגה ואמר, "בוא איתי לאלבמה, הארי. אולי זה יהיה מסוכן."
עברתי את הבידוק, אספתי את חפצי ונעמדתי לצדו.
"תקשיב," אמרתי. "אם אנחנו מעצבנים את האנשים האלה, סימן שאנחנו עושים משהו נכון."
"כבר היינו במצבים מסוכנים בעבר, אבל שום דבר כזה. אני דואג לקייט," הוא אמר.
קייט אספה את התיקים והבקשות משולחן הבידוק. היא היתה קצת חיוורת. בלוך ניגשה אליה, לקחה ממנה חצי מהערימה והניחה יד על כתפה. השתיים החליפו מילה, שלא שמעתי, אבל כך או כך, היא שברה את המתח.
"בלוך שומרת עלינו," אמרתי. "אנחנו צריכים להפסיק רק לנסות להגן על אנדי. זה לא יספיק."
"מה עוד אנחנו יכולים לעשות?"
"לא אנחנו בלוך. היא תפיל את קורן ואת השריף. זה הסיכוי הכי טוב שלנו לנצח בתיק הזה."
"ומי ישמור עלינו כשבלוך תלך לרדוף אחרי התובע המחוזי?"
"אנחנו נשמור אחד על השני. עכשיו, יש לנו שעה עד השימוע. מחלקת השריף תביא לכאן את אנדי בקרוב. אתה צריך להיות מוכן לדבר עם הילד הזה."
"אני?" שאל הארי.
"אתה וקייט. תגרום לו לסמוך עליכם. תחתים אותו על ייפוי הכוח. קייט יכולה להתמודד עם השימוע."
"לאן אתה הולך?"
"להשיג לו כסף לערבות."
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
פרקליטו של השטן / סטיב קוואנו
מאנגלית: ליאור אלול
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות תרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
