לקריאת החלקים הקודמים של הספר
-14-
ברור שאתם לא תראו את הקשר בין החתול לכל מה שקרה אחר כך עם אחיטוב, אבל אני אומרת לכם שיש קשר. אחיטוב הביא לי מזל רע. על הפעם הראשונה — הראשונה! — הוא גרם לי לחזור לשתות אלכוהול, והוא עדיין לא הלך, וכבר באותו הערב הוא סיבך אותי עם החתול.
*
תבינו, עד שאחיטוב בא, כבר הצלחתי לשים גדר מסביב ללב שלי: אחרי שסבא וסבתא מתו ואחרי ששאול סיפר לי איך אמא שלי מתה, החלטתי שאני פותחת דף חדש. הפסקתי לחשוב על ליר. כבר לא חיפשתי אותו יותר.
לכן הגעתי לקראקס ולכן יכולתי להתחפש. ברור שמי שגרה בחצי מקלט היא לא עשירה גדולה, אבל היא גם לא מוכרחה להיות זונה, או מישהי ששולחים אליה ידיים. הייתי בדיוק היתומה שרציתי שכולם יראו: חלשה קצת וחיוורת. רק מריחה אלכוהול ומיד מתחילה להשתנק ולחטוף דמעות. יתומה גיבורה שחיה את החיים ומשתדלת, פשוט משתדלת, לעשות את הדבר הנכון.
הנה משפט שאתם תאהבו לשמוע, משפט של אחיטוב. הוא כל הזמן היה אומר שמה שחשוב זה ש"הלב נמצא במקום הנכון". שמתי לב שזה משפט שעשירים או לפחות אנשים מהקלאסה תמיד אוהבים לומר, לא יודעת למה, אולי דווקא בגלל שיש להם מקום לכל דבר.
אבל כל מה שאני הייתי צריכה לעשות זה להשאיר את הלב שלי בדיוק איפה שהוא — מילימטר לא להזיז אותו — ולשים עליו מקלט ועוד ארבע־חמש חומות. בזכות זה הלכתי עד לשכונת קראקס. ובזכות זה הפסקתי לגנוב, ובגיל עשרים, סוף־סוף, לקחתי ספרים ויצאתי מהקדימה של המתנ"ס בלי לשרוט רגליים על המרזב. חוץ מלתלוש את השלט של הפאב האמנותי של מדבר, באמת שלא עשיתי שם שום דבר לא חוקי. אפילו אלכוהול לא הכנסתי הביתה, כלום. ממש כלום.
והתחלתי לעשות דברים שאנשים נורמליים עושים. ניקיתי קצת בתים אצל העשירים ברחביה ושלוש פעמים בשבוע הלכתי לבית ספר לילדים מסכנים בעין כרם, שסידרה לי תרזה לפני שהספיקה לחזור לצרפת. זה היה מקום יפה מאוד עם שלט מאבן שעליו היה כתוב בלטינית HORTUS MATRIS REDEMPTIONIS שזה "הגן של אם הישועות", כמו שהסבירו לי שם.
בית הספר לילדים מסכנים נמצא ממש מעל עין כרם. הנוף היה כל כך יפה — אפשר היה לראות ממנו את מאגר בית זית ואת שביל הסחף שנחרץ כמו פס גבינה בתוך כל הירוק של האורנים, אבל הנוף רק גרם לי לרחם על הילדים האלה עוד יותר, כי זה בטח הזכיר להם שהם לעולם לא יכולים לעזוב את הכיסא גלגלים ולברוח ישר לתוך התמונה שהיתה להם מול העיניים כל הזמן. בעצם זה לא כמו לנופף ליתום מול העיניים בתמונה של משפחה מאושרת?
ניקיתי שם בבית הספר כלובים של כמה חיות. זה היה גן קטן אבל בזכות התורמים היו בו כל מיני חיות שאפשר למצוא רק בגן חיות אמיתי, כמו קופים ופלמינגו ולא רק ברווזים ואוגרים. בגלל שזה היה מקום עשיר ואמיתי, היה פה גם וטרינר. קראו לו עמיקם, והיו לו שיניים כל כך עקומות ובולטות שראו אותן מקילומטר. עוד לפני שראו אותו.
עמיקם לא טרח לזכור את השם שלי. רק סימן לי שאבוא, או אמר, "בואי." לא היה אכפת לי. תמיד עדיף שהחיות על שתיים יתעסקו עם עצמן ולא יתקרבו אלי.
אבל אחרי שאחיטוב הגיע, דברים מוזרים התחילו לקרות. עמיקם שם לב שדורון, הקוף הסוכרתי, מוכן לקבל אינסולין רק כשאני לידו. פתאום כל האנרגיה שלי שעצרתי עוד כשעזבתי את ליפתא התפרצה בבת אחת. נתתי את הכתף שלי, והקוף שם עלי את הראש, וככה עמיקם הזריק לו. לפעמים רציתי להגיד לו איפה כדאי לשים באמת את המזרק, כי הרגשתי לפי האף איפה המחט תיכנס הכי טוב. אבל סתמתי את האף וגם את הפה. אתם בטח זוכרים, כבוד השופט וכבוד הסוציאליים, שאם יש משהו שלמדתי אצל סבא וסבתא חוץ מלגנוב זה לדעת לסתום את הפה.
וכמובן — תולי, הנה אני חוזרת אליו. האם זה מקרי שדווקא בערב שבו אחיטוב נכנס לחיי החתול הזה התחיל להידבק אלי?
לא הזיז לחתול הנודניק שסוף־סוף התחלתי להסתדר בחיים. זה בדיוק העניין עם חתולים. כלום לא מזיז להם. אם הם רוצים שתחבק אותם, הם יעברו לך על כף הרגל ועם הזנב למעלה כמו דוגמנית שוב ושוב ושוב, עד שתצטרך לחבק אותם.
אבל ככה יצא שדווקא באותו הערב שאחיטוב בא, החתול הכתום הלך אחרַי עד לבניין. טרקתי עליו את הדלת, אבל זה ממש לא עזר. בבוקר הוא התחבא מתחת לספסל המגרד כשחצרמוות יצא לאוטו הדפוק שלו — היו לו חושים מחודדים לחתול הזה, והוא ידע ממי להיזהר.
בהתחלה ניסיתי להתעלם ממנו. הוא הלך אחרַי והסתכל עלי. הוא והזנב הפרוותי שלו והאף שנראה כאילו מישהו עכשיו ממש טבל לו את הראש בשמנת ואז לקחו לו את הקערה מהר־מהר.
כמו שעשיתי מאז ומתמיד עם חיות אחרות, גם הפעם דיברתי בהיגיון אל החתול — שעדיין לא קראתי לו בשם — פניתי לשכל הישר שלו ואמרתי לו שהוא עושה לי צרות, שחצרמוות ישתוללו אם יראו אותו בבניין שלהם. אבל כלום לא הזיז לו. הוא רק הסתכל עלי במבט מעורר רחמים. וכאילו שזה לא מספיק, חסר הישע הזה גם השתין בכל מקום, והיה לשתן שלו ריח מוזר שהיה מוכר לי מאיפשהו, אבל לא זכרתי מאיפה.
וגם למחרת, כשחזרתי מהעבודה, תולי עדיין היה שם, שופך על הראש שלי המהומים. אז כבר לא יכולתי להתעלם ממנו ונתתי לו שם.
ולא רק עם תולי, גם עם אחאב, הוא — אחיטוב — עשה לי צרות. עד שהוא נכנס לחיי, יכולתי להתחפש למי שאני רוצה, ואחאב, שכבר התחיל לי משהו איתו, היה מצחיק. הוא דיבר איתי על ספרים שקרא בלי סוף אחרי שעזב את האוניברסיטה. שלא כמוני, הוא שנא את כל הזבל של "האסופית" ו"פוליאנה" ודיקנס, "פעם קראתי את כל זה, אבל אין בזה שום דבר מהחיים האמיתיים," הוא אמר. לכן הוא אהב רק ספרי מתח. תמיד יכולתי למצוא על הבר שלו איזה צ'נדלר או אגתה כריסטי הפוכים, כי נטש אותם לרגע כדי לשרת לקוח. כשהבחין בי, תמיד קרה לו משהו: החליקה לו הכוס או נשפך לו יותר מדי ויסקי, ואני לא אשקר לך, כבוד השופט, גם יתומה עלולה להתאהב.
אבל כל זה עמד להשתנות בגלל אחיטוב.
-15-
בסוף הצלחתי לזהות את הריח שיצא מתולי: הכרתי את ריח האצטון מסבתא, שכשהיתה שיכורה מכדי לזכור איפה נמצאת הבטן שלה, אני הייתי מזריקה לה אינסולין.
לא מספיק שעכשיו היה לי חתול על הראש במקלט של נאצים, החתול הזה היה חתול חולה סוכרת. ראיתי את הרגליים שלו רועדות, והוא השתין בלי סוף בכל פינה במקלט שלי.
מזל שעבדתי עם חיות ומזל שהיה דורון, הקוף ההיפראקטיבי, שגם לו היתה המחלה הזאת, כי מאיפה היה לי כסף להשיג אינסולין? הוא היה יקר מאוד. בכל יום לקחתי מהחומר של דורון והחבאתי בתיק. איך שהייתי באה לבית, הייתי מזריקה לתולי. על הדלת של המקלט שמתי מנעול משולש והתפללתי שחצרמוות לא יציקו לי על זה, כי הם אהבו לדעת כל דבר ומה כל דייר אוכל או עושה, ולפעמים הייתי רואה שהם נכנסים לדירות אחרי שהאנשים יצאו לעבוד.
הפעם הבאה שראיתי את אחיטוב עם הכלב שלו היתה במקום הסודי שגיליתי, בין קראקס לעין כרם. רק שם יכולתי לשבת בשקט, בלי שחצרמוות יצוץ פתאום וישגע לי את המוח. אז לא היה לי זמן לחשוב על זה, על איך הוא, אחיטוב, הגיע למקום הזה. הייתי עייפה מהטיפול בתולי ומהפחד שיגלו שאני גונבת אינסולין, ומזה שחצרמוות יעיפו אותי מהמקלט. "אנחנו בכלל עושים לך טובה שאת משלמת בשקל ולא בדולר. את יודעת כמה הדולר גבוה," אמרו לי. "שנה לא יצאנו לנופש, שנה!" חשבתי שמעניין לדעת מתי הם יצאו פעם לחופש, ואז ניסיתי לדמיין אותם ישובים שלושתם צפופים בסובארו החולה שלהם, ויוצאים מירושלים. זה היה יותר מדי אפילו בשביל הדמיון שלי.
בכל אופן, ישבתי שם והסתכלתי על עין כרם היפה ומתחתי את הראש לכיוון של הר המוות וליפתא שאותם אי־אפשר היה לראות. ותולי התגלגל בתוך העשב והיתה רוח נעימה של לפני החורף וריח נעים של צמחים במצב רוח טוב, כי הם הולכים לקבל תכף הרבה מים.
ופתאום הוא צץ לו מאחורי.
בזה, אגב, אחיטוב היה מומחה. לא חשוב כמה הוא היה חולה וזקן, הוא ידע להופיע משומקום כאילו מישהו הוריד אותו מהחלל. רק הכלב קצת קילקל לו, כי מיד הוא קפץ עלי בהתלהבות כזאת שכל העמק זז לי מול הפנים.
"תראו, תראו! גברת דוליטל פה," אמר אחיטוב. "כמה נעים לראות פרצוף מוכר," ואז אמר מיד, "חתול וכלב? אולי זה לא רעיון כל כך טוב."
"לא יקרה לו שום דבר," אמרתי, "החתול הזה מאוד אדיש."
"אני כבר חשבתי להחזיר אותו לצער בעלי חיים," אמר אחיטוב.
"את ג'וני? למה?"
"את מבינה, תמיד חלמתי שיהיה לי כלב, אבל עכשיו אני מבין כמה זה קשה. וכבר חשבתי בשבוע שעבר עם התאונה שאולי זה כבר לא מתאים בגילי, אבל מישהי פה השפיעה עלי, כן, כן, אפשר להגיד ככה שאת השפעת על איש זקן."
הנה, הנה. זה היה הקטע שבו הייתי צריכה לתפוס את כל ההצגה הזאתי שלו על המקום. לחייך בנימוס ולחזור מיד למקלט שלי, לטרוק עליו את הדלת ולנעול שלוש פעמים. אבל כשהוא הסתכל עלי ככה עם העיניים, ממש הסתכל, אתם צריכים להבין שזה היה ממש קשה לקום וללכת. אף פעם לא הסתכלו עלי ככה. אפילו האנשים הכי טובים בחיים שלי, כמו שאול וישו ותרזה, לא היה להם זמן להסתכל במישהו או במשהו כל כך הרבה זמן, ועם כל כך הרבה עניין בעיניים. הם היו עסוקים מדי בתיקון עולם.
אבל אחיטוב דיבר ולא הוריד ממני את העיניים. הוא קרא לי הגברת, או גברת דוליטל, ואמר שאין לו מושג מה לעשות עם הכלב הזה. הוא זקן ואומלל וכל הזמן הכלב תולש לו את הידיים. בגלל זה הוא בא עד לפה, כי פה הוא יכול לשחרר אותו, פה יש קצת שטחים ירוקים למרות כל המושחתים בעירייה שהרסו את העיר, ובונים בכל מקום. וגם — איפה שהוא גר אסור לשחרר כלבים. השכנים כל כך משועממים שהם רק מחכים להזדמנות להתקשר לעירייה.
אחיטוב היה חכם. הוא לא סיפר שהוא עשיר. לא אמר מיד איפה הוא גר ושיש לו חתיכת ארמון בטלביה. הוא עשה קול מסכן והיו לו עיניים מאוד עצובות כששאל אם הגברת תוכל לעזור לו עם הכלב לפעמים. כמובן שהוא בטוח שהגברת עסוקה. אבל אם לפעמים אחרי הצהריים היא תוכל לתת לו כמה עצות עם הכלב, זה יהיה מדהים. אז כמובן שנתתי לו עצות. ואפילו עזרתי לו עם הכלב באילוף. זה היה קלי קלות. תוך כמה דקות ג'וני כבר ישב ונתן לי יד, ואחיטוב הסתכל עלי בעיניים פעורות ואמר שזה מדהים ושאני צריכה להיות וטרינרית כמו דוקטור דוליטל, שהיה טוב לב ואהב גם אנשים.
אמרתי לו שרואים שהוא לא קרא את הספר הרבה זמן כי נכון שבהתחלה דוליטל טיפל באנשים, אבל הם לא כל כך אהבו לשבת על קיפודים בחדר ההמתנה, אז הם הפסיקו לבוא אליו והוא עבר לטפל רק בחיות, למרבה צערה של אחותו, שרה דוליטל.
"את באמת קוראת הרבה!" אמר אחיטוב בפנים מופתעות.
אולי בגלל שהיה ככה מופתע ואמר שרואים שקראתי הרבה ספרים ואולי בגלל שהוא ככה שפך עלי הערצה במבט שלו (ככה אחאב אמר אחר כך) נכנסתי ישר למלכודת, לא שזאת כזאת בעיה להכניס אותי למלכודת אבל הפעם זה קרה ביותר קלות ממה שהיה קורה בדרך כלל.
עוד הוכחה לזה שהוא ידע מה הוא עושה? שלא תכף בא והשוויץ לי בכל הכסף שיש לו.
בהתחלה הוא רק ביקש עזרה עם הכלב, ופתאום הוא התחיל להיות יותר ויותר דומה לכלב שלו, עם אוזן אחת שלו נופלת ועם העיניים המבריקות והנכנעות שלו. ככה גם הוא היה, ואני יכולה רק להתבייש עכשיו, שופט נכבד וכל אנשי הרווחה וכל מי ששומע את הסיפור שלי, אני יכולה רק להתבייש ולהגיד שכן, זה החמיא לי. החמיא לאביטל הקטנה, הענייה והיתומה שמכל מקום גירשו אותה, שאפילו בבית הספר לילדים מסכנים היא לא מקבלת יחס נורמלי למרות שהיא מבינה בחיות יותר מעמיקם איש השיניים ולמרות שיש שם ילדים יותר מסכנים ממנה. החמיא לי, לאביטל הקטנה, הענייה והיתומה, שמישהו זקן ועשיר, שברור לגמרי לגמרי שהוא מהחלק הקדמי של העולם, מסתכל עליה ורואה אותה ממש. עכשיו אני יודעת שהוא בכלל לא ראה אותי ושהייתי חלק מהתוכנית שלו, אבל ככה חשבתי אז. אני מודה שחשבתי דברי זבל מהסוג של "ויד הגורל התערבה ואז הוא הציל אותה", או משהו כזה. כמו שקרה ב"אבא ארך רגליים".
זה מה שתמיד קורה בספרים, ומי שסומך על ספרים, למשל אני, שלא יתפלא אם אחר כך הוא מגיע למצבים קשים.
מאותו הרגע ראיתי את אחיטוב בכל מקום. בהתחלה זה היה במקרה. במקרה הוא עבר ליד המתנ"ס של קראקס, כשהחלפתי ספרים. ובמקרה הוא שוב הגיע לוואדי, ובמקרה הוא חצה כביש ליד הבניין של חצרמוות. כל קראקס היתה פתאום מלאה אחיטובים.
ותמיד היו לו סיפורים, לאחיטוב. עדיין לא ידעתי אז על העבודה שלו במוסד וכל זה, אבל אם הוא היה חצי ממה שהוא סיפר לי, אז הוא בטח היה סוכן ממש טוב.
לאט־לאט הוא הוציא אותי מקראקס. קודם כול, רק במחשבה: הוא דווקא דיבר דברים טובים על קראקס. יש בה משהו יפה וטבעי של פעם, הוא אמר, לא כמו בשכונת קוממיות שבה הוא גר. אני מיד שאלתי מה זה "קוממיות", והתברר שככה הוא קורא לטלביה. כן, אביטל, קוממיות. לא הקמנו מדינה רק כדי לפחד להשתמש בשפה שלנו, והנה נאות קראקס היא שכונה אוריגינלית.
זה היה כל כך מצחיק שהוא אמר את זה, כי אפילו אחרי שתיים־שלוש כוסות של ערק אי־אפשר היה להסתכל על כל המרפסות המכוערות של השכונה שעומדות להיתלש וליפול לוואדי ולהגיד שיש בזה משהו טבעי או יפה או אוריגינלי. זה כמו שהאנשים היו מגיעים לליפתא והיו מדברים מחוץ לחלון שלנו על כמה שהכול יפה ואוריגינלי, וכמה יפה האבן וכמה מקסימים העצים, שככה צריך לחיות. אבל הם לא היו צריכים לחיות באוריגינל, כשהאבנים התחממו ובקיץ היה חם מוות. והם לא היו עסוקים כל הזמן בפתיחת סתימות של ביוב בגלל העץ תאנה האוריגינלי שהיה שם.
אבל אני שתקתי. וכמה ששתקתי, ככה אחיטוב המשיך לדבר, "נכון, בטלביה יש ארמונות, אני מודה: קשה להילחם מול ארמונות. אבל האם שמת לב, גברתי הצעירה, שאין שם חבלי כביסה, הא? צרפתים ואמריקאים באים לשכונה הכי ארמונית בירושלים ולא חושבים לנצל את השמש האינסופית שיש בשפע בארץ הזאת. לא חבלי קליטה ולא חבלי כביסה. הכול מגישים להם. על מגש של כסף. כל מי שמת בשביל המדינה הזאת..." אבל אני הפסקתי להקשיב לנאום שלו. כל מה שאני שמעתי היה "ארמונות", וכל מה שאני הרחתי זה בושם יקר וריח כביסה מהממחטה שלו, שעכשיו הוא הוציא מהכיס וניגב בה את כל הזיעה שהיתה לו על הפנים. הוא התלונן והתלונן, אבל למוזיקה של התלונות שלו היה רעש של ביטחון. וקרקע וכסף. וסחלבים ואלגנטיות ויוקרה. ארמונות מצופים בזהב. מרתפים, שבהם יש בקבוקים מסודרים ויפים שלא נשברים אף פעם, עם משרת קטן שמוציא אותם לשולחן שכבר מחכה עם נרות ומפה.
הנה תכונה דחופה שצריך להוסיף לרשימה של תכונות היתומים: חוסר דמיון. בשביל מה לתת דמיון ליתומים או לעניים? למה להוציא להם את העיניים עם כל המחשבות הטובות האלה על ארמונות ובתים מפוארים ואנשים עשירים. בשביל מה? בשביל שאני אנקה את הכלוב של החיות ואדמיין שאני נוסעת בכרכרה מזהב? למה זה טוב? מי שלא יכול לדמיין איך החיים שלו ייראו יותר טוב בעתיד, עדיף שיחזיק את ההווה שלו חזק־חזק, ולא יחשוב על שום דבר חוץ ממנו.
בבת אחת אחיטוב הצליח להדליק את הדמיון שלי, שנכבה אחרי ששאול סיפר לי על אמא שלי, ופתאום ידעתי שתכף יגיע ליר ושרואים עלי שאני מחכה לו. עד כדי כך שאחר כך, כשבאתי לביקור אצל אחאב, הוא הסתכל עלי פתאום במבט אחר ושאל אם אני בסדר, ואמרתי שבטח, והוא אמר שהעיניים שלי מבריקות והייתי צריכה כבר לזכור שתמיד כשליר מגיע, מגיעות איתו גם צרות.
24.10.2000
לכבוד: אחיטוב פורת ("דוּפן")
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
תודה רבה על שהסכמת לפגוש אותי היום ולו לזמן קצר. אני מבין ממצבך שהאנרגיה שלך מוגבלת לתכתובת בלבד ומאחל לך החלמה מהירה, גם אם הרופאים חושבים שהמצב אבוד.
אני מקווה שאינני נשמע טרחן, אבל אני עדיין נרגש מהמפגש בינינו. הערצתי אותך מאוד בתקופת המשרד ובמיוחד בפרשת הסכר בעיראק. אמרת כמה פעמים שאתה אדם שקילקל ושמוכרח לתקן, ואני רק זכרתי איך עזרת לי אז, כשניסו לסחוט אותי עם התמונה. הייתי צעיר מאוד ולא מנוסה עם כל הכרישים סביב, ואתה היית... פשוט בן אדם. אני מתנצל שנסחפתי לנימה אישית, אבל היום הבית שלי עומד על תלו, המשפחה שלי לא התפרקה, וזה הרבה יותר ממה שאני יכול להגיד על חברים אחרים מהמשרד. יכולתי לגמור אחרת.
בעניין הקטנה שלנו (הבחנתי שלא אהבת שאני מכנה אותה "אובייקט". אני מקווה שהכינוי שבחרתי מספיק דיסקרטי ומכובד): נראה שהיא מפתחת קשרים הדוקים עם בעל הבוטקה. שמו אסף פנחס. הוא נפצע בפיגוע בקו 18 ונראה כי הקשר ביניהם הולך ומתהדק, דבר שאני מבין שהוא למורת רוחך. נקודות החולשה שאיתרתי אצלו: אין לו רישיון עסק והוא פועל מטעם "חילונים לקראקס", עמותה שדואגת שחרדים לא ישתלטו על מקומות ציבוריים בשכונה.
כמו כן, הוא נוהג לעשן מריחואנה ללא אישור רפואי. אפשר להפעיל לחץ על נקודות אלה אם לא רוצים שהשניים יתחברו.
תוספת: פעלתי על דעת עצמי והצגתי לו תעודה ונתתי לו דו"ח אזהרה (במשרד יש לנו מכל הסוגים). הרגשתי כי הקשר ביניהם מטריד אותך מאוד, וחלק מהתפקיד שלי הוא לקרוא בין השורות ולא רק לכתוב אותן. מקווה שזה בסדר.
אני לשירותך בכל עת.
ברגשות חמים, ושוב תודה על הפגישה הנהדרת היום,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
-16-
כל הסיפור שלי עם אחאב התגלגל יותר מהר אחרי שאחיטוב הגיע.
כבוד השופט, כבוד הסוציאליים — אתם צריכים להבין שכשכותבים ככה, עם הלשון בחוץ, קשה לזכור מה בדיוק קרה ומה היה לפני מה, אבל את זה אני זוכרת: ברגע שאחיטוב היה פתאום בכל מקום, גם העניינים עם אחאב התחילו להתחמם.
אני זוכרת שיום אחד נשארתי בקיוסק של אחאב עד סוף היום, עד שכבר לא נשאר אף אחד, והתחלתי לעזור לו לסגור. זה היה יום חלש, ואחאב גילגל סיגריה והסתכל על הפאב האמנותי ואמר שהכול בגלל שהוא לא נחמד וחייכן, בגלל זה אנשים מעדיפים ללכת לחרא הזה שאי־אפשר לקרוא לו בכלל פאב אלא מתנ"ס. אני חשבתי שזה גם בגלל שהוא כל הזמן עישן. אפילו לאלכוהול שהוא מזג היה טעם מעושן. לי זה לא הפריע, אבל בטח היו פה ושם אנשים שכשהזמינו הם לא התכוונו לוויסקי או לערק מעושנים. אחאב פתח לי את הדלפק כדי שאכנס. הוא נשען כך שאראה רק את הרגל היחידה שלו. כשהחזרתי זיתים למקרר, ראיתי שצמודה אליו במגנט תמונה של אישה מתולתלת וצעירה מאוד, כמעט ילדה. אחאב גילגל סיגריית גראס, ואמר שזאת השעה הכי קשה ביום, הכאבים מחכים כל היום ותמיד אוהבים להתפרץ בלילה. הוא לקח כמה שאכטות מהסיגריה ואמר לי, "את לא צריכה את זה."
אמרתי שאני לא רוצה לעשן, ואחאב אמר, "היא שנאה שאני מעשן." הוא אסף עשן בריאות שלו עד שכמעט התפוצץ, ואז שאל אם אני רוצה לשתות משהו חוץ מסודה ותפוזים, אולי איזה ליקר קטן, אבל אני התאפקתי ואמרתי לו שלא. היה שקט מוזר. אחאב עישן וכל הזמן הסתכל עלי. גם כשלא הסתכלתי עליו, הרגשתי את העיניים שלו עלי. הוא אמר בסוף, "את, מה הסיפור שלך?"
"הסיפור שלי?"
"מאיפה את?"
בסוף הצלחתי לומר, "מרוממה." להגיד ליפתא אף פעם לא היה טוב. ליפתא — כל אחד יכול לדעת בדיוק מאיפה אתה, זה לא שיש באמת שכונה ואפשר להתחבא שם.
"רוממה," הוא הוציא עוד עשן והפעם מהאף. "דתיים שם, לא?"
"חרדים."
"הייתי מת אם הייתי גר שם," הוא אמר. לא רציתי שימשיך בכיוון הזה.
"ספר לי על התמונה. מי זאת, אחותך?"
"התמונה?" הוא דיבר לאט. "זאת עמית. זיכרונה לברכה."
הסיפור הזה שסיפר לי על הפיגוע? זה לא הלך ככה בדיוק. הוא היה עם החברה שלו באוטובוס. הם רבו, על משהו שהוא לא מצליח לזכור בשום אופן. נורא ואיום לשכוח את המריבה האחרונה, אבל היא נמחקה לו. בכל אופן, הוא התרגז ועבר קדימה, למושב שמאחורי הנהג. כמה שניות אחרי זה היה הפיצוץ.
לא היה לי שום דבר מיוחד להגיד אחרי זה, ומצא חן בעיני שגם הוא לא קישקש יותר מדי. ישבנו ככה מול השמש, שבבת אחת עשתה סלטה ונעלמה בהרים השחורים. זאת היתה שעה יפה מאוד, ואחאב אמר שבמקומות שונים בעולם קוראים לשעה הזאת הפי אוור ואז שותים בחינם, אבל פה אין תרבות של שתייה, כמו בכל דבר במדינה הזאת.
"אבל למה את אוספת את השיער שלך כל כך חזק? את יודעת שהשיער שלך נראה כמו השמש בעצמו? רק עכשיו שמתי לב לזה." ומיד הוא קם כדי למזוג לי עוד סודה בכוס עגולה מזכוכית שאהבתי, ולא הסתכל לי בעיניים. ואחר כך ישב לידי ואמר, "תגידי מה שתגידי, את מלאה בסודות."
אחרי זה ידעתי שעם אחאב זה אחרת מכל מה שהרגשתי עד אז. פעם אחת הוא שם יד על היד שלי, ואני, אביטל אוחיון שהסבא והסבתא שלה קראו לה בת של זונה, שעברה את כל הזוועה של הפרלמנט וקדמה ואת ההצקות של אייל ושל כל הסוטים מליפתא, אני הרגשתי כאילו היד שלי בוערת רק מזה ששם עלי כף יד. הוא אסף אותה ואמר, "לאט־לאט, אין מה למהר, אבי." ככה הוא התחיל לקרוא לי, ואיך שהיה אומר את השם שלי, הייתי מרגישה שהרגליים שלי נמסות.
כמו שאמרתי לכם, שניהם קרו לי ביחד: אחיטוב משך מצד אחד, ואחאב מצד שני. אח נגד אח. אחאב לא אהב את אחיטוב, והוא לא הסתיר את זה.
"מה הסיפור של הזקן הזה? זה לא נראה לך מוזר?"
"מה מוזר?"
"בכלל, הוא לא אמר שהוא רוצה לקנות פה איזה בית לילדים מסכנים?"
"אולי הוא עוד יקנה."
"הוא פשוט לא אומר את האמת. הוא בטח רוצה ממך משהו. חכי, הוא עוד יבקש ממך."
"מה יש לבקש ממני?"
"תראי, נכון הבעל דירה שלך? אז הוא שקרן, גנב ורמאי. פה אין לך שום ציפיות. את יודעת בדיוק איך הוא יתנהג. אבל הזקן הזה?" הוא גילגל סיגריה, ואני לא יכולתי להפסיק להסתכל על האצבעות שלו. הבטן כאבה לי כשחשבתי עליהן: לפי זה אפשר לראות איך הוא מכין חביתה ואיך הוא מזיין. כשהוא דיבר על אחיטוב האצבעות שלו זזו ממש מהר.
"שורה תחתונה — תסבירי לי מה הוא רוצה ממך?" שאל בסוף.
אמרתי שאני לא יודעת, שהוא סתם זקן משועמם בפנסיה, ושאני עוזרת לו קצת עם הכלב.
"את עוד תראי שהוא רוצה ממך משהו, אני מזהה את זה. אני מתערב על הכול. העשיר הטחון הזה בא לפה ומסתכל מגבוה. אני מכיר את זה מאבא שלי שעבד עם אנשים כאלה." ככה דיבר אחאב, ואחיטוב, כאילו הריח אותו, התחיל גם לדבר עליו, אבל מסביב: הוא אמר שיש קשרים וחברוּיות שאנשים מהצד ממש לא יכולים להבין. אבל בלי קשר לחברות, כל אדם צריך לקבל כגמולו. הוא חושב כבר כמה ימים להציע לי כסף על אילוף יותר רציני לכלב.
"בגלל אופי העבודה שלי ובגלל דליה, אף פעם לא היה לי כלב. את יודעת, בתפקיד שלי משפחות היו מתפרקות, אז בטח שאי־אפשר לדבר על בעלי חיים." אמר וככה נודע לי שאחיטוב עבד במוסד שנים רבות. הוא קרא לעבודה שלו "המשרד" ואמר שזה מידע סודי ושהוא סומך עלי שאני לא אעביר את זה הלאה. אם יש לו משהו מכל השנים האלה שעבד "שם", זה טביעת עין על בני אדם. "ואת בטח שואלת את עצמך מה יש לי לעשות פה, בגילי," אמר, וכמובן שחשבתי מיד על אחאב. "אז יש פה איזה פרויקט אחרון שנתנו לי לעשות מהמוסד. זה משהו שרק אני יכול לעשות. וזהו, אחרי זה אני יכול למות ממש בשקט."
לא קפצתי על העבודה והאילוף. אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה קצת.
כי בשביל מה? בכל פעם שהצלחתי ללכת שני צעדים, קרה משהו שזרק אותי עשרים־שלושים צעדים אחורה. וחוץ מזה, התחלתי להתרגל לשכונה ולסדר יום, וגם התחיל איזה משהו עם אחאב, זה היה באוויר וזה היה בחלומות שלי ובמחשבות שלי.
"תחשבי על זה בנחת," אמר אחיטוב, "את גם עסוקה עם העבודה שלך, כן, אני מבין. לגמרי מבין. מי יוותר עלייך?"
וכמובן שהתנהגתי כמו עלובה ולא תיקנתי. שהעבודה שלי זה לנקות כלובים עלובים ושאני גונבת אינסולין מהעבודה, כי אין לי שקל על התחת העלוב שלי. כל פעם שאני נזכרת בזה שלא תיקנתי אותו ושישבתי ככה בשקט כשהוא יודע שאני כן טובה בלשתות ורק מסתירה את זה מכולם, שהוא פשוט יודע מי אני ועד כמה ויתרו עלי בכל מקום, אני רק מתמלאת בעצבים, אפילו עכשיו כשהוא עמוק בקבר.
וככל שראו את אחיטוב בשכונה, ככה אחאב דיבר עליו עוד יותר מגעיל.
פעם אחת אחרי שהוא קיבל מכתב אזהרה בגלל הגראס, אחאב אמר שהוא בטוח שזה בגלל אחיטוב. "מה הקשר אליו, הוא בכלל לא שוטר," אמרתי.
"אני פה כבר מיליון שנה ואף פעם לא באו לפה שוטרים, רגל נתתי למדינה המחורבנת הזאת, ובכלל הייתי יכול לבקש אישור רפואי על גראס, אבל אין לי עצבים לכל הוועדות האלה, אני אומר לך שהוא מביא מזל רע, מה יש לו בכלל לחפש פה," הוא אמר, ובאותו הערב כשעזרתי לו שוב לסדר את הדברים, ראיתי שהתמונה של החברה שלו לא נמצאת על המקרר, והוא הסתובב אלי והיה לו חיוך בעיניים כשהוא שלח יד אל הראש שלי ושאל אם הוא יכול ללטף אותו. לא הצלחתי להסתכל עליו בעיניים ולא הבנתי למה הגוף שלי מתנהג ככה. מאה פעמים ראיתי גברים בכל מיני תנוחות.
עכשיו רק השענתי לאחור את הראש שלי על החזה שלו והוא ליטף אותו לאט־לאט והתחיל להגיד כל מיני דברים לתוך השיער שלי. אמר שאני לא צריכה לפחד משום דבר ועוד כל מיני דברים שלא הצלחתי לפענח ולא היה אכפת לי גם. הוא קרא לי "אבי."
בתקופה ההיא הייתי כנראה מאושרת מדי, כי הגורל שלי, שעד עכשיו חתם קבוע על אבטלה והשתעמם מאוד, התעורר פתאום כדי לדפוק את האושר הזה, אחרת, איך אפשר להסביר את זה שתמרה, תמרה ממסעדת קדמה, פשוט הופיעה לה, משומקום.
23.11.2000
לכבוד: אחיטוב פורת
רבי יהודה הלוי 2
טלביה, ירושלים
שלום רב,
הצטערתי מאוד לשמוע על ההתדרדרות במחלתך. אני מבין שהזמן החולף אינו פועל לטובתנו ויש להתערב בכוח. שלחתי את החוקר הכי טוב שלי, והוא גילה שתמרה גרינשטיין שימשה מאדאם במסעדת ההימורים קדמה, שם עברה הקטנה שלנו. בהתאם לסמכויות שניתנו לי ממך הפעלתי את תמרה. היא שמחה (אולי שמחה מדי, הייתי מוסיף) לעזור תמורת סכום לא מבוטל (השתמשתי ב"ארנק"). אני רק מקווה שההתערבות הזאת לא תפריע למהלך העניינים ושהקטנה שלנו תהיה בסדר, כי למרות הדיבורים היפים של גברת גרינשטיין, החושים שלי מאותתים על כך שמדובר באדם רקוב. אני קצת דואג, למען האמת.
שלך,
ש' בר יונה, עו"ד ונוטריון
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי של הספר.
גלית דהן קרליבך / מזל יתומה
עורכת הספר: שרי גוטמן
כל הזכויות בעברית שמורות
לאחוזת בית, הוצאה לאור, ולמשכל — הוצאה לאור,
מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
