מוזמנים לקרוא את הפרקים הקודמים בספר
- 9 -
בטי קיי
הוא מתרגש. זה כל מה שחשבתי. הלב שלי נשבר והוא מתרגש.
"את קופאת, מותק." הוא התניע את המכונית, כיוון את פתחי מערכת החימום אלי. "זאת הרפתקה," הוא אמר בחיוך הגדול והשמח שלו, כאילו אם יחייך חיוך גדול דיו, ישכנע אותי לחשוב כמוהו.
"זאת מלחמה."
"אולי היא בכלל תיגמר עד שאני אסיים את הטירונות. זה מה שאמרו לי בלשכת הגיוס. ג'ונסון מפנה כוחות. ולווייטקונג אין סיכוי מול כל הבחורים שלנו שנשלחים לשם עכשיו."
ניסיתי לא לבכות. סיכון חייו הוא בעיניו הרפתקה? לנסוע אל קצה העולם כדי לירות באנשים שלא עשו לו שום דבר, זה מרגש?
"אף פעם לא הזכרת בכלל שאתה רוצה לצאת לשם."
"אני יודע. אבל אני חושב על זה. חושב על זה באמת כבר המון זמן, ו..."
"לא חשבת לדבר איתי על זה? אנחנו מאורסים, טוד."
ההתלהבות התמימה והילדותית נעלמה מפניו. "לא רציתי שתשכנעי אותי לרדת מזה, בטי קיי. גם להורי לא אמרתי כלום, כי..."
"כי ידעת שכולנו ננסה להניא אותך מזה."
"אני כשיר מבחינה בריאותית, בטס. במוקדם או במאוחר יגייסו אותי..."
"אבל פיט קולינס. הוא איכר והוא קיבל דחייה." ברגע שאמרתי את זה ידעתי שהוא לא ידחה.
"גיוס מרצון מקנה למתגייס הזדמנויות."
הגיוס שאב גברים לאלפים. קיטי וג'ני הראו לי תמונות בעיתונים של בחורים ששרפו את צווי הגיוס שלהם כמחאה, ועכשיו טוד, איכר בשם אלוהים, הולך ומתגייס?
"מותק?" הוא אמר. "את בסדר?"
לא!
"איפה יהיה בסיס הטירונות שלך?" הצלחתי לשאול.
"פורט נוקס, את מאמינה? אולי אצליח להעיף מבט על כל הזהב שהם מחביאים שם."
הוא צחק וחייך כאילו כל זה הוא כיף גדול, ולבי התכווץ לאגרוף.
"הֵיי," הוא אמר ונגע בלחיי, משך את תנוך אוזני כמו שנהג לעשות כדרך למשוך את תשומת לבי. "אל תכעסי. אני תמכתי בך כשרצית לעשות משהו שונה. כשרצית לעשות משהו עם עצמך."
החלום שלי לא יהרוג אותי. הוא לא יגרור אותי אל קצה העולם לאיזה מקום שאפילו לא שמענו עליו בכלל. לירות באנשים שלא עשו לנו שום דבר רע.
אבל לא אמרתי את זה. זכרתי אותו בתא האחורי ההוא בשייקי'ס, מייחל לחיים אחרים, להזדמנות לראות מה הוא עשוי להיות.
אבל נראה לי שלא נותר לי אלא לתמוך בו. כבר מאוחר מכדי לעצור בעדו. הוא דאג לכך. כל מה שיכולתי לעשות זה לנגב את העיניים ולנסות לחייך.
"אני פשוט מפחדת, זה הכול," אמרתי. "אני אוהבת אותך, טוד."
"מותק, גם אני אוהב אותך, ואת תראי, הכול יהיה בסדר. יש לי שישה עשר שבועות עד שישלחו אותי לאנשהו."
שישה עשר שבועות הם הרבה זמן. המון יכול לקרות בשישה עשר שבועות. אבל האם מלחמה יכולה להיגמר?
"מתי אתה יוצא לדרך?"
הוא נישק אותי במקום לענות, ומתוך רצון נואש לנחמה כמעט הסתפקתי בזה. אבל טיפשה לא הייתי מוכנה להיות. "טוד," לחשתי ונשענתי לאחור.
"אני צריך להתייצב מחר על הבוקר. אני עכשיו בדרך לשם."
"מה?" התרחקתי ממנו באחת.
"שששש." הוא משך אותי אליו קרוב ככל שהיה יכול, וזה עדיין לא היה קרוב מספיק. "אני אחזור אחרי הטירונות. אני מבטיח. אני מבטיח, מתוקה. אחזור ואז נוכל להיפרד כמו שצריך."
להיפרד כמו שצריך? איך זה נראה? חתונה בבית העירייה? חדר במלון זול ליד הכביש המהיר? איך הייתי אמורה להיפרד מהארוס שלי? לתת לו ללכת למלחמה?
"היי," הוא אמר לי ליד האוזן. "הכול יהיה בסדר."
הורי ואני ביססנו שגרה למן ההתחלה. אני התקשרתי בשבתות בערב. אמא דיברה קודם על השכנים וכמה אבא שלי עקשן וכמה מטרידות החדשות. היפים! מחאות נגד המלחמה! סמים!
ואחר כך כששאלה על בית הספר, היא לא עשתה את זה בטינה. ממש לא. אבל היא גם לא התלהבה. כך שלמדתי כבר בהתחלה לענות תשובות ניטרליות. אחר כך אמא היתה שואלת, את רוצה לדבר עם אבא? ואני הייתי אומרת, בטח, ואז היו שתי דקות של רטינות שהשמיע אבא שלי על מזג האוויר.
אבל כשטוד יצא לטירונות והעולם התהפך, הרגשתי בחסרונה של אמי.
ג'ני וקיטי חיבקו אותי ונתנו לי לבכות ולכעוס ולבכות שוב. אבל האמת היתה שנכספתי למשהו מוכר, אולי לתחושה שאני לא באמת מבוגרת עד כדי כך.
אז התקשרתי למחרת בערב.
"את בסדר?" שאלה אמא.
"אני בסדר, אמא. אני פשוט..." הסבתי את ראשי מהבנות שעברו מחדר לחדר, הצמדתי את ראשי אל חיפוי הקיר ועצמתי את העיניים כדי לחסום את כל זה, את כל החיים האלה שנמשכו כרגיל. "אני מניחה ששמעת על טוד?"
"הוא התגייס."
"נכון."
"ניסית בכלל לשכנע אותו לרדת מזה?"
"לא ידעתי שהוא עושה את זה..."
"באמת, מתוקה, את לא חושבת שהיית אמורה לדעת את זה? למה הוא לא סיפר לך?"
"אולי כי הוא לא רצה שינסו לשכנע אותו לרדת מזה." הרמתי את הקול, מה שלא היה נהוג לעשות בביתנו. זה עורר בי תחושה של איבוד שליטה, כאילו לא היה משהו שיכולתי לסמוך עליו שיישאר כמות שהוא. אפילו לא אני עצמי.
זאת לא היתה הסיבה שהתקשרתי. לא היתה בכך שום נחמה.
"הראש שלו תמיד היה בעננים, הבחור הזה."
"ראש בעננים? הוא יוצא למלחמה..."
"לזה אני מתכוונת. למה הוא צריך ללכת לקצה העולם כשהמשפחה שלו זקוקה לו כאן?"
"אמא, הוא ממילא היה מקבל צו גיוס."
"את לא יכולה להיות בטוחה בזה."
אני בוחרת להאמין בזה.
"אמא, אני לא מתקשרת כדי להתווכח על טוד. אני פשוט... אני חושבת שזה פשוט מתוך בדידות."
"טוב, למה ציפית כשעברת למקום רחוק כמו גרינסבורו, שאת לא מכירה בו אף אחד? את יודעת, טוד בחיים לא היה מעלה על דעתו לעזוב את המשפחה שלו אילולא עשית זאת את קודם. את ובית הספר לסיעוד הכנסתם לו לראש רעיונות..."
"טוב, אני צריכה ללכת."
"את רוצה לדבר עם אבא?"
"בפעם הבאה."
חזרתי לחדר, שם קיטי צבעה את ציפורני הרגליים בוורוד בהיר, וצנחה עם הפנים למטה על המיטה שלי.
"אלוהים," אמרה קיטי והחזירה את המכחול בחזרה לבקבוק, "מה קרה עכשיו?"
"עשיתי טעות והתקשרתי לאמא שלי."
"אוי, מותק," היא אמרה באהדה.
"אני פשוט מתגעגעת אל בית שאני בכלל לא רוצה להיות בו עוד. אני פשוט..." בלעתי נשימה והשתדלתי לא לפרוץ בבכי, כי גם מזה היה כבר מספיק. "עצובה."
"הבנתי. אני באה מקן של צפעונים. כל אחד מבני המשפחה שלי גרוע מזה שלפניו, וסבתא שלי היתה מלכת הצפעונים, אבל כשבאמת רע לי על הנשמה, מה שאני רוצה יותר מכל דבר אחר הוא מאפה לחם התירס של סבתא שלי."
"אין לי מושג מה זה."
"ברור שלא. אבל האוכל הוא שגורם לי הנאה, הוא מזכיר לי תקופה קלה יותר. לא טובה יותר, כי זה לא מה שהיא היתה." היא הצטחקה, סוד המשפחה שלה עדיין היה סוד. "זה היה רק פשוט יותר, ולפעמים זה מספיק. עכשיו, מה זה בשבילך?"
"אוכל שפשוט גורם לי הנאה?"
"במקום אנשים שלא גורמים לך הנאה."
"כריך של סטייק פילה בטברנה של שייקי."
"נשמע כמו חלום." אף פעם לא ידעתי אם קיטי מדברת בסרקזם. "איפה זה?"
"ליד הנהר. בין כאן לבין בלאפס."
ואז, כבדרך נס, קיטי הכניסה את ידה לתיק שלה ושלפה מתוכו צרור מפתחות של מכונית. "בואי."
"יש לך מכונית?"
"ששש. תפסיקי לצעוק את זה לעולם, טוב?"
"יש לך מכונית?" לחשתי.
"היא לא שלי," אמרה קיטי והרימה גבה מעוצבת במריטה מושלמת. "ולפני שאת שואלת את לא רוצה לדעת של מי היא."
קיטי עדיין יצאה עם הרופא. איך בשם אלוהים היא מצאה את הזמן?
"מה עם העוצר?" שאלתי.
"נדמה לי שאפשר להגיד שהבנות בקומה הזאת רואות בעוצר המלצה יותר מאשר כלל מחייב, את לא חושבת?"
האמת היתה שלא. אבל באותו ערב הייתי מוכנה לכופף את החוקים. להפר אותם אם זה מה שנדרש, כי כבר יכולתי להרגיש בפי את טעם הכריך ולשמוע את להקת הרוֹנֵטס במכונת התקליטים. הרגשתי את הרוח הקרירה נושבת בין קני הסוף שעל גדת הנהר. תחבתי את הרגליים אל הקֵדס ולקחתי את התיק שלי.
"זה במרחק של בערך שעה נסיעה."
"יופי." קיטי הושיטה לי את המפתחות. "את יכולה לנהוג. אני חייבת לנמנם קצת."
התעכבנו ליד הטלפונים, שם ג'ני בדיוק סיימה שיחה.
"אני יודעת, אמא," היא אמרה. "לא, ברור שאני רוצה לדבר איתו, אבל... בבקשה תפסיקי. את רק מקשה. אוקיי. כן. גם אני אוהבת אותך."
היא ניתקה את הקו באנחה עמוקה ואני קרקשתי במפתחות. "טיול בחיק הטבע?"
האדם היחיד שהעוצר הטריד אותו יותר ממני היה ג'ני, וזה לא היה רק מפני שרצתה לסיים את הלימודים מוקדם יותר. ראינו איך הכללים פעלו אחרת לגביה בגלל צבע עורה.
אבל השיחה עם הוריה היתה כנראה גרועה מאוד, כי היא הסתובבה אלינו בחיוך גדול. "לאן אנחנו נוסעות?"
המכונית היתה קדילאק פליטווד לבנה עם ריפודי עור בצבע קרם, המכונית הכי יפה שראיתי מימי, לא כל שכן שנהגתי בה. נעצרתי ליד דלת תא הנהג בתחושת מתח פתאומית.
"קיטי, אני לא יודעת..."
"זאת מכונית," אמרה קיטי. "היא לא תעשה לך שום דבר."
"אבל מה אם אני אעשה לה משהו?" הייתי רגילה לנהוג בטרקטורים ובמכסחות דשא. טנדרים של פורד עם מתלים דפוקים.
"היא קשוחה," אמרה קיטי. "ואני בספק אם בכלל תצליחי לעשות לה משהו."
הביטחון של קיטי היה חזק כל כך, שהוא פשוט מחק לי את כל הספקות. אז הנחתי להם.
המכונית התנהגה כמו בחלום, ואני שבתי והעפתי מבטים על מד המהירות והוכיתי בהלם כשראיתי כמה מהר נסענו, וקיטי, כמו שאמרה, ביקשה מג'ני להדליק את הרדיו, כיסתה את עיניה במשקפי שמש ומיד שקעה בשינה במושב האחורי.
"אבא שלך עדיין לא מדבר איתך?" שאלתי את ג'ני שישבה על מושב הנוסע.
"אין כמו רוי הופקינס מומחה בעונש השתיקה."
"הוא חושב שיצליח לשנות את דעתך?" שאלתי. ג'ני לא שינתה את דעתה, ודעתה גם לא הוסחה בערבים הנדירים שבהם שתינו קיאנטי בחדרנו מתוך ספלים, היא היתה מצטרפת, אבל לא הביטה בבחורים ולא הלכה לטאבּ עם שפתון טרי. היא למדה והלכה לשיעורים וצפתה בחדשות מווייטנאם.
"אני לא יודעת על מה הוא חושב חוץ מזה שהוא צודק ואני טועה."
"זה יעבור לו," אמרתי.
"את לא מכירה את רוי הופקינס. יש לו אח שהוא לא מדבר איתו שלושים שנה. הוא עקשן מספיק לשלוח אותי לווייטנאם בלי להגיד כלום, אם זה מה שהוא יחליט לעשות."
"הוא פשוט חרד לך."
ג'ני פלטה מבין שפתיה "פפפפ" רועש ורוטט, וזה היה מפתיע כל כך, שפרצתי בצחוק.
"החלק הכי גרוע..." היא זקפה אצבע, "הוא שהוא שם את אמא שלי בינינו. הוא חושב שהוא מלמד אותי לקח או איזה קשקוש אחר. אבל בעצם הוא מעניש אותה. היא אוהבת אותנו. היא פשוט רוצה שנהיה משפחה. והוא פשוט חייב לעשות את זה כל כך קשה. זה נקרא נישואים? להשגיח על הרגשות של אדם מבוגר?"
כך ללא ספק היה גם בבית הוריה של בטי קיי.
"אחי עזב את הבית בגלל זה."
"מה? ג'ני, לא אמרת כלום."
"אמא סיפרה לי רק עכשיו. הוא גר מעל מכבסה. ההתגייסות שלי לחטיבת הסיעוד היתה אמורה להחזיק את המשפחה מלוכדת. עכשיו תראי אותנו."
"אם תפרשי המצב ישתפר?"
"אני לא פורשת."
"אני יודעת שלא. אבל אם תעשי את זה, זה יפתור את הבעיה?"
היא נשמה עמוק ופלטה את האוויר. "יכול להיות. אבל האבן כבר הורמה, את יודעת. ראיתי את כל השרצים שנחים שם מתחתיה."
"זה בטח כואב," אמרתי. זה היה חייב לכאוב, אף שידעתי שהיא טובה בלהעמיד פנים שלא.
היא קשרה לראשה מטפחת והוציאה את היד מהחלון אל הרוח. היא נראתה עצובה כל כך. אבל אחר כך התעשתה. "תראי, אני לא רוצה להביא את כל הצרות האלה למכונית הגנובה הזאת."
"היא לא גנובה," הזדעקתי.
היא נענעה בראשה ועיניה נצצו. "אני לא בטוחה שאנחנו יודעות את זה בוודאות. די. בואי נפסיק את הדיבורים המטרידים."
היא הגבירה את עוצמת הקול ברדיו, ו"רפלקשנס" של הסופרימס הרעיד את חלל המכונית בקול רם כל כך שגירש את כל דאגותינו. ג'ני הטתה את ראשה לאחור ושרה עם הלהקה.
פתחתי את החלון ושדות התירס חלפו על פנינו ככתם מטושטש. הדרך היתה ארוכה והשמים אינסופיים ועד מהרה הכאב שחשתי, הרצון המוזר הזה לראות את אמי ושיטפלו בי, להיות שוב ילדה עם דאגות של ילדה, התעופף לו וחשף את גוש הסלע המוצק של הפחד שלי. הייתי צריכה ללמוד איך לחיות עם הדבר הזה. איך לנשום וללכת לבית הספר ולהסתובב כשאני מבועתת מהמחשבה שהאיש שאהבתי יירה וייהרג בקצה האחר של העולם.
זה, אמרתי בלבי, לאור השמש של איווה שעל פני, נקרא להיות מבוגר.
שייקי'ס היה מבנה מעץ ששכן בעיקול ציורי של נהר הסידר. במבנה היתה מרפסת מקורות, מנוקדת בשולחנות פיקניק ובגללי ציפורים, והיה גם מזח שאנשים יכלו לדוג בו דגים או לשחות כשהיה חם.
"איזו חורבה," אמרה קיטי והתרגשות אמיתית נשמעה בקולה.
"ובפנים עוד יותר טוב." פתחתי בדחיפה את דלת הרשת. נדרשה לעיניים שלנו שנייה כדי להסתגל לאפלולית. שייקי עצמו היה מאחורי הדלפק והוא נופף לשלום. "שמעתי על הבחור שלך," הוא אמר. "הוא עושה דבר אמיץ. להתגייס ככה לפני שהוא עולה בהגרלה."
"אני בהחלט גאה בו," אמרתי, מה שלא היה שקר. אבל גם רחוק מכל האמת.
"את רוצה את הקבוע?" הוא שאל.
"שלוש פעמים," אמרתי. "ושיהיה קריספי במיוחד. וגם טבעות בצל אחד ושלוש קולה."
שייקי הנהן וצעק אל אשתו במטבח להכין שלוש פעמים סטייק פילה.
ג'ני לקחה מפית וניגבה את שולחן העץ הדביק שבתא האחורי ביותר.
"אל תטרחי," אמרתי לה. "הדביק הזה לא יורד."
ריח של אוכל מטוגן, סיגריות ובירה ישנה נספג בקירות העץ ובתקרת הקורות. מתחת לכל זה היה ריח של בוץ טרי שעלה מהנהר שבחוץ וחדר מהחלון הפתוח, הזדחל בעשב הגבוה. על הקירות היו מודעות ישנות על מופעים של להקות שעברו באזור בדרכן למקומות גדולים ושווים יותר.
"ראינו את מרתה והוָונדֵלס פה בחוץ," אמרתי.
"ברצינות?" שאלה קיטי.
"טוד אוהב את הלהקה הזאת. הוא שר לי ישר באוזן את כל המילים, אפילו צעק אותן. האוזניים צלצלו לי כל היום למחרת."
בקבוקי הקולה הקרים כקרח שהזמנו הגיעו. החלקתי קשית לתוך כל אחד מהם, ולגמתי לגימה משלי.
"את באמת גאה בו?" שאלה ג'ני.
"בטח."
"בחייך," היא אמרה. "את יכולה להגיד לנו את האמת."
"אני כועסת," אמרתי, והמילים התגלגלו החוצה. "שהוא עשה את זה בלי לדבר איתי קודם, אפילו בלי להגיד לי שהוא חושב על זה. כשרציתי ללכת ללמוד סיעוד, שאלתי אותו מה דעתו. הוא הציע לי נישואים ואני ידעתי שזה ישנה את התוכניות שלנו, אבל שאלתי אם אני יכולה והוא אמר כן, שכדאי שאירשם ללימודים."
"מה הייתי עושה אילו אמר לא?" שאלה ג'ני.
"איזו ברירה יכלה להיות לי?"
"תמיד יש אפשרות בחירה," אמרה קיטי.
"להיפרד ממנו? כדי שאוכל להיות אחות?"
קיטי משכה בכתפיה. "זה נראה לך כל כך מגוחך?"
"כבר לא," נוכחתי לדעת. שבעה חודשים של לימודים והשתניתי לגמרי. "אבל אז, אם הוא היה אומר לא, לא הייתי עושה את זה. תודה לאל שהוא אמר כן." אף שידעתי שהוא יגיד כן. זה היה חלק מהסיבה שאהבתי אותו.
"הרבה היו אומרים לא," אמרה קיטי.
"אני יודעת. ולמרות זאת חששתי ממה שיחשוב על זה. חששתי מהתגובה של הורי והוריו. חששתי מדעתם וממה הם ירגישו כלפי זה. וכשהוא סיפר לי שהוא התגייס בלי לדבר על זה איתי או עם הוריו, כל מה שעבר לי בראש היה כמה זה נחמד. לקבל החלטות על החיים שלי בלי צורך לחשוש ממה יחשוב מישהו אחר. ועוד פחות מזה מהצורך לקבל רשות." צחקתי. "כלומר, אתן יכולות לתאר לעצמכן?"
"אני קיבלתי החלטה בקשר לחיים שלי, ואבא שלי עדיין לא מדבר איתי," אמרה ג'ני במשיכת כתף.
קיטי השמיעה קול והציתה סיגריה בגפרור ואחר כך כיבתה אותו והעיפה אותו למאפרה.
"הלוואי שיכולנו להתנדב להילחם," אמרה קיטי והשעינה את מרפקה על השולחן.
"מה? קיטי!" ג'ני נענעה בראשה בתדהמה מוחלטת.
"אני רצינית לגמרי. למה שהבחורים יקבלו את כל ההרפתקאות? את כל האימונים והמדים? אני יודעת לירות ברובה."
"באמת?" שאלתי.
"ברור." היא אמרה את זה כמו אחד חסר כל ניסיון שהניח שזה בטח לא קשה במיוחד. "ואת לא?"
הנהנתי. "אני יודעת לירות ברובה ולפשוט את עורו של אייל ולהכין נזיד לא רע מארנב."
קיטי עיקמה את האף. "איכס, בטס."
"אם את רוצה הרפתקאות ומדים את צריכה להתגייס לחטיבת הסיעוד," אמרה ג'ני.
"בחיים לא," אמרה קיטי. "אני לא אמיצה עד כדי כך."
"כן," אמרה ג'ני בחיוך. "את טובה בדיבורים."
"ובליפסטיק," צחקה קיטי. "אני כולי דיבורים וליפסטיק."
הסטייקים שלנו הגיעו, פריכים ומבצבצים מצדי לחמניית התפוח אדמה הרכה כמו חמאה. טבעות הבצל, שנטבלו וטוגנו זה עתה, נערמו לגובה בינינו על נייר שעווה בסלסילת פלסטיק אדומה.
"תתכוננו," אמרתי. "שום דבר לא יהיה כמו שהיה אחרי אחד הכריכים של שייקי."
נגסתי מהכריך, והטעם המוכר התפוצץ לי בפה. הבלילה הטרייה, הבשר הרך והעסיסי. גם קיטי נגסה וגנחה.
"אני יכולה להגיד לכן משהו?" היא שאלה והניחה את הכריך שלה.
"בטח, קיטי. את יכולה להגיד לנו כל דבר." הושטתי את ידי אל טבעת בצל ונגסתי ממנה, אף שהן היו חמות מדי. הבצל החליק החוצה וכמעט צרב לי את הסנטר.
ג'ני התמודדה עם טבעת בצל בתנועות קצת יותר חינניות.
"כמעט חסכתי מספיק כסף לרכישת כרטיס נסיעה באוטובוס."
"לאן?" שאלה ג'ני.
"להוליווד."
מצמצתי. מצמצתי שוב.
"אתן חושבות שאני טיפשה," אמרה קיטי לשתיקה שלנו.
"לא. לא. לגמרי לא. לי זה נשמע... לי זה נשמע דווקא מתאים לך. תוכלי להיות שחקנית או דוגמנית..."
"אני רוצה להיות תופרת," היא אמרה. "לתפור את התלבושות המפוארות של אליזבת טיילור ב'קליאופטרה'. או לאודרי הפבורן, אתן יכולות לתאר לעצמכן? לתפור שמלות לאודרי הפבורן, או חליפות לרקס דניאלס, או אני לא יודעת, מפה לשולחן שבפינת המסך. מה שלא יהיה. אני מוכנה לעשות הכול, אתן יודעות? אבל אני חושבת שלשם להוליווד, ללוס אנג'לס אני חושבת שלשם אני שייכת."
קיטי היתה תוססת ומלאת חיים כמו שלא ראיתי אותה מעולם, כאילו נורת חשמל זהרה בראשה.
"אני חושבת," אמרה ג'ני, "שזה הדבר המושלם בשבילך. את תהיי נהדרת בזה."
"באמת?" אמרה קיטי והזדקפה לגובה רב יותר.
אחר כך זיהיתי אצל קיטי משהו שידעתי שהוא נכון גם על עצמי. איש לא אמר לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה בעולם הזה. בנות תכננו את חייהן במסגרת המגבלות של מה שקבעה הסביבה שהן מסוגלות לעשות, והן הסתפקו בהחלט במה שהיה להן ומעולם לא ביקשו יותר.
קיטי רצתה יותר.
עבודה שהיא אוהבת ושהיא טובה בה. משהו שילהיב אותה.
גם אני רציתי את זה.
"כן," אמרתי. "אני מסכימה. אני חושבת שזה רעיון נפלא."
"טוב, אל תתחילי כבר להעביר אותי למקום אחר," היא אמרה. "אני צריכה כסף לכרטיס ועוד לשכר דירה של כמה חודשים שם, אבל אני מקווה שזה יסתדר עד הקיץ."
עלה על דעתי שאתגעגע אליה, אל השותפה המוזרה הזאת לחדר שהרחיבה את הגבולות שלי וכפתה עלי לצאת מאזור הנוחות שלי.
נגסתי עוד נגיסה מהכריך.
"מרגישה יותר טוב?" שאלה קיטי.
"כן, כן, לגמרי."
"נצטרך עוד טבעות בצל," אמרה ג'ני.
- 10 -
בטי קיי
15 במאי, 1968
היום התחלתי לעבוד במחלקה 3. אנחנו לא יוצאות לחופשה בקיץ, כך שאהיה במחלקה הפסיכיאטרית עד ספטמבר. שקט שם מאוד. שום חדשות. שום רדיו. במחלקה 3 זה כאילו מרטין לותר קינג בכלל לא נרצח. אין שום מלחמה. שום שוטרים לא מכים סטודנטים. אין בחירות. ומאושפזים בה עכשיו שלושה מטופלים. גברת בסטיל היא החביבה עלי. היא נושאת בובת תינוק לכל מקום ומבקשת נקניקיות. שני מטופלים מסוממים בכבדות. אני מסיעה אותם אל החלונות שם בנו אדומי החזה קן בעץ הדובדבנים. אני מנגבת להם את הסנטר בזמן שעיניהם עוקבות אחרי הציפורים האלה.
קיטי וג'ני מצאו אותי בקפטריה, שם ניקרתי בפודינג האורז שלי וניסיתי לגמור את שיעורי הבית בכימיה.
רכיבי המעיים עם ערך pH 8.5 הם...
"טוד שלך חזר," אמרה קיטי.
זה לא נקלט.
"את זוכרת את טוד, הארוס הזה שלך?" אמרה ג'ני. "הוא בחוץ, ליד הבניין, עם תספורת קצוצה ומדים מגוהצים, ושואל כל אחד שהוא רואה אם הוא מכיר אותך."
רמות ה pH נשכחו באחת וקמתי. "הוא לא אמר שהוא בא." במכתב האחרון לא היה שום אזכור לכך שהוא סיים את הטירונות.
המלחמה עדיין לא תמה. היא רק החמירה.
הצמדתי יד לבטן אבל זה לא עזר לשפר את הרגשתי. "הוא יוצא," לחשתי והרגשתי את צריבת הדמעות בעיניים. "הוא יוצא לווייטנאם. הוא הולך..." הייתי על סף בכי, אבל גם על סף צחוק. לא יכול להיות שזה אמיתי.
ג'ני הנהנה פעם אחת. "תתעשתי, ילדה. את צריכה לחייך ולהגיד לו שהוא יהיה בסדר. ושאת אוהבת אותו ותהיי נאמנה לו, ותכתבי. זה מה שאת צריכה לעשות. בלי בכי."
"בלי בכי," חזרתי ואמרתי אחריה, אף שהדמעות כבר זלגו על פני.
"היי." להפתעתי קיטי ניגשה ונגעה בלחיי בידיים נמרצות וניגבה מהן את הדמעות. "די. בטס. תפסיקי."
נשימתי היתה קטועה והרגשתי שאני רועדת, אבל הפסקתי לבכות.
"אז מה אני עושה?" שאלתי.
ג'ני הושיטה לי מעיל חורף עבה וארוך שהיה של מרגרט דייוויס האחות מצפון מינסוטה שגובהה מטר ושמונים ואת הכובע שלי עם הפונפון.
"אני הולכת לארגן לי מקרה חירום שרק גברת הייז תוכל לעזור לי להתמודד איתו," אמרה קיטי. "אסגור את הדלת, ואת תלבישי לטוד את המעיל והכובע הזה, ותגידי לו להסתכל למטה ושניכם תוכלו בשלווה ונחת לעבור ולהגיע לחדר שלנו."
"זה לא ילך."
"תתפלאי. המעיל של מרגרט העביר המון בחורים אל הקומה השנייה. אני אלון בחדר של ג'ני הלילה, אבל את תצטרכי להוציא אותו מפה לפני שגברת הייז תתעורר, לפני הצלצול הראשון."
ג'ני הנהנה את הסכמתה לתוכנית.
הוא יבלה כאן את הלילה ואני אוציא אותו מכאן לפני הזריחה ואחר כך הוא ילך למלחמה.
"בטס," אמרה ג'ני. "אל תחשבי על מה שיקרה אחר כך. תחשבי על מה שקורה עכשיו."
"את תהיי בסדר," אמרה קיטי. "את הילדה הכי קשוחה וחכמה שפגשתי בחיים."
רציתי שזה יהיה נכון. עמדתי ככה עם שתי החברות הכי טובות שלי, התמודדתי עם האפשרות שאני עלולה לאבד את טוד. רציתי להיות חכמה וקשוחה.
"זה בחיים לא ילך," אמר טוד כשמצאתי אותו בחוץ.
הוא היה שונה כל כך בשיער קצוץ. גם פניו היו שונות, מחוספסות ומותשות יותר. אף פעם לא ראיתי אותו עם עצמות לחיים כאלה. הוא היה זר במדים האלה.
זר יפה תואר. ואני פחדתי ודאגתי, אבל גם...
"תוריד את הראש," לחשתי. "ותפסיק לדבר."
עלינו שלובי זרוע במדרגות, ובכניסה למסדרון שלנו ראיתי שדלת חדרה של גברת הייז סגורה.
כל הכבוד, קיטי.
בנות יצאו מחדריהן ונכנסו אליהם כדרכן תמיד, תקליטים ניגנו והיה ריח קל של טבק שלראשונה הייתי בטוחה שלא עלה מהחדר שלי, ושנינו עברנו בריצה ממש את המסדרון לחדר 212.
נעלתי את הדלת והרשיתי לעצמי לנשום נשימה עמוקה לפני שהסתובבתי.
שום בכי. רק חיוכים. רק ביטחון עצמי.
"יכולתי לארגן לנו חדר במלון, בטי קיי," הוא אמר ופשט את המעיל והסיר את הכובע.
"אני לא יודעת," אמרתי בתקווה שהחיוך שלי הוא הנכון לנסיבות. "זה קצת נחמד להפר כמה כללים, נכון?"
"איפה בטי קיי אלן ומה עשית בה?"
"זאת אני," אמרתי והרגשתי נועזת יותר כי לא היו לי עוד שום כללים שעלי לציית להם. העולם כפי שהכרתי אותו לא היה עוד. היינו בטריטוריה בתולה.
ניגשתי אליו, קרוב כל כך, שכשנשמתי גופי נצמד אליו ורק הבגדים היו בינינו. עשינו את זה שוב, נשמנו שנינו באותו זמן, והרגשתי את אהבתנו כאילו היתה מוצקה. הקרקע מתחת לרגלי. המיטה מאחוריו.
"אני רוצה להתחתן איתך," הוא אמר.
חייכתי והנחתי את ידי על החזה שלו. הוא היה תמיד חזק. מתאבק ואיכר. אבל עכשיו הגוף שמתחת למעיל היה קשיח. של חייל.
"אני רוצה להתחתן איתך," אמרתי.
"אז בואי נלך עכשיו לבית העירייה." הוא אחז בשתי ידי והוביל אותי לעבר הדלת.
"כמה זמן יש לנו?"
"אני צריך לחזור מחר בבוקר."
הזמן הזה לא הספיק, ושנינו ידענו זאת. היה צריך להכין רישיונות מיוחדים, לקבוע פגישות.
"אני מרגישה כאילו אני נשואה לך," אמרתי. "בלב."
"גם אני מרגיש ככה. ככה אני מרגיש מאז חזרתי הביתה בשנה שעברה, חודשים לפני שנתתי לך את הטבעת הזאת."
חייכתי אליו. נשמתי. נשפתי. "בוא נדלג לירח הדבש."
"בטי קיי," הוא אמר, כאילו לא היה בטוח אם להאמין לי. הוא רצה. הרגשתי את זה עכשיו, בין הגוף שלו והגוף שלי. "את לא חייבת."
הוא אף פעם לא לחץ. באותו לילה אחרי השיבה הביתה, בטנדר של אביו, כשהיינו קרובים כל כך, כשלהגיד לא היה קשה יותר מהרגיל, והגוף שלי תחת ידו המיובלת הרגיש זר ופראי. נשענתי לאחור ואפילו לא הייתי צריכה להגיד את המילה. הוא ידע. הוא פתח את דלת הנהג ויצא החוצה אל דרך העפר שם חנינו ליד נחל הקַייט, הניח את ידיו על מותניו והפנה את ראשו לאחור שעה שאני התקנתי את השמלה שלי ואת הגרבונים, והייתי נסערת ובוערת מחום.
החברות שלי אמרו לי שהוא שונה. כל החברים הקבועים והדייטים שלהן מהתיכון לחצו ולחצו. מיצי ברקשייר היתה צריכה לסטור לחבר שלה אחרי שהיא אמרה לו פעמיים "לא", והוא המשיך לנסות לדחוף את היד שלו אל מתחת לחצאית שלה.
לא טוד. הוא היה עדין וסבלן, ועכשיו לפני שיצא למלחמה הוא החליט לחכות, או לשמור אותי לליל הכלולות, מה שנראה לי ילדותי.
"אני אוהבת אותך," אמרתי ומשכתי את הסוודר שלי מעל הראש.
טוד עצר את נשימתו, ואני שמחתי שלבשתי את חזיית הסטרץ'. זאת היתה חזייה יפה.
"בטי קיי את לא צריכה ל..."
"אני יודעת. אני רוצה." הוא עדיין נראה כאילו רצה להגן עלי, ואני אהבתי אותו יותר מתמיד. "ככה אני רוצה להיפרד, טוד."
הוא נישק אותי במתיקות הרגילה שלו, וכשנגע בי השתדלתי להישאר בתוך גופי ולהרגיש איך הוא משתדל שארגיש כמה שיותר טוב. אבל השכל שלי קטלג את כל מה שנפרדתי ממנו.
שלום לעורף שלך. ולחיוך שלך. ולטעם פיך. שלום לנגיעות שלך שמעוררות בי תחושה שאני כאילו ארמון חול שעלול להתפרק. שלום למשקל גופך על גופי ולחום החלק של עורך.
"את בסדר?" הוא שאל, והתייצב מעלי במיטת היחיד שלי. אור הירח זרם מהחלון, הווילונות עדיין היו פתוחים והעור שלנו כסוף בחושך. "את מוכנה?"
הוא היה מוכן, תיארתי לעצמי באותו רגע, כאילו יכולתי לראות את כל חיי נפרשים לפני, את הגבר הכי מתוק שאכיר אי פעם. והכי טוב לב.
"אני אוהבת אותך," אמרתי שוב, וזאת היתה הרשות שהוא קיבל לחדור לתוכי. זה כאב. משיכה צורבת ומתיחה בין הרגליים שלי ובלבי.
הנה. אני שלך. ואתה שלי, ומה שלא יקרה בהמשך, זה קרה קודם.
בהתאם להוראות של קיטי וג'ני, טוד ואני חמקנו לאורך המסדרון לפני הזריחה. ליוויתי אותו לטנדר, הבטחתי לכתוב, הבטחתי להיות נאמנה. הבטחתי לא לדאוג. ההבטחה האחרונה היתה שקר, ושנינו ידענו זאת.
"לך," אמרתי. "לפני שאחטוף אותך ואקח אותך לקנדה."
"את שונאת קור," הוא אמר, כחושף את הבלוף שלי, כאילו לא הייתי סובלת כל מזג אוויר של כל חורף כדי לשמור על ביטחונו.
הוא חיבק אותי חזק ואני לחשתי תפילה אל הצווארון הקשיח של המדים. שמור עליו, תחזיר אותו הביתה. ואנא, בבקשה, תדאג שהוא לא יפחד.
לבסוף הוא נסע, ואני, בקהות חושים חזרתי אל הקומה השנייה, הלכתי בכיוון החדר שלי והסדינים שהיו טעוני טיפול, אבל לפתע פתאום נוכחתי שאני לא יכולה. שאני לא יכולה להיכנס לחדר שעדיין עמד בו הריח שלו, עם הסדינים שעדיין נשאו את חום גופו. במקום זאת דפקתי הכי בשקט שיכולתי על הדלת של ג'ני, וג'ני וקיטי, כאילו חיכו לי, פתחו אותה.
"את בסדר?" שאלה קיטי.
ג'ני פשוט משכה אותי אל בין זרועותיה וכל דמעה שהצלחתי לבלום וכל יפחה שבלעתי פרצו החוצה בשטף.
זה, אמרתי בלבי, זה הכי גרוע שיכול להיות. הדבר הכי קשה שיכול לקרות. לא יכול להיות כאב או פחד גדול מזה.
שבועיים אחרי כן המחזור שלי איחר לראשונה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי מתוך הספר.
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
בנות השמש / מולי פיידר
מאנגלית: צילה אלעזר
בהוצאת ידיעות אחרונות | ספרי חמד
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: רנית שחר
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
