החלקים הקודמים של הספר:
- 7 -
חזרתי הביתה בסביבות שלוש אחר הצהריים. כשחניתי, גרייס צפתה בי מהמעבר. כשיצאתי מהמעלית, היא חיכתה לי בחדר המדרגות.
"מצאת אותה?" היא שאלה במקום לומר שלום.
"כן," עניתי, כשהיא הזמינה את עצמה לכוס תה אצלי בדירה.
"גילית עוד משהו על השוטרים ההם?" שאלתי.
"כלום. אז לעת עתה אני שומרת על דריכות ונשארת חשדנית. הם יצרו איתך קשר?"
"לא."
"המממ."
היא צנחה על הספה, ואני הבאתי לה ספל תה ועוגייה עגולה במילוי מנטה ובציפוי שוקולד, עטופה בנייר כסף.
"זה כל מה שיש לך?" היא שאלה והניחה את נעלי הבית שלה, בצבע ירוק מרווה, על הכרית לצדה.
"את לא אוהבת את העוגיות האלה?" עניתי.
"אני לא אוהבת את העטיפה. כשמורידים אותה, כל המילוי זז מהמקום."
"את רוצה שאני אפתח לך אותה?"
"לא. עטיפות לא באות בחשבון. מה לא ברור, גארי?"
"הבנתי. אז אני אוכל את העוגייה."
כשהתקרבתי לספה כדי לקחת ממנה את העוגייה, היא הרימה את היד ובלמה אותי.
"לא כל כך מהר, בחורצ'יק," אמרה. "עוד לא ענית על השאלה שלי: יש לך משהו אחר חוץ מהעוגיות האלה?"
"קיט קט צ'אנקי."
"לכו תזדיינו אתה והקיט קט צ'אנקי שלך. אני לא מסתדרת עם זה בגלל השיניים."
"להכין לך טוסט?"
"זה לא נקרא כיבוד. טוסט אני אוכלת כל יום. אני פחות או יותר חיה על טוסטים. אולי פרוסה של באטנברג?"
"יש לי שני ופלים שוקולד במרקם קרטון מבית הקפה."
"מה עם הבאטנברג?" היא שאלה במבט ידעני.
"אולי קצת נוטלה על קרקר? זה ברמה של מסיבת יום הולדת..." עניתי.
"גארי, אני רואה את הבאטנברג על השיש ונשארו שם לפחות חמישה סנטימטרים. שני סנטימטרים וחצי לכל אחד. זה ברמה של לעבור טסט ושמישהו אחר יגהץ לך את הבגדים ביום הולדת שלך. בחייך, תן לי עוגה."
"את בטוחה שהמרציפן לא יידבק לך לשיניים?"
"בטוחה."
פרסתי את הבאטנברג והנחתי את הפרוסה שלה על צלוחית. הפרוסה שלי היתה הרבה יותר עבה, אבל אכלתי אותה היישר מכף היד כדי להסתיר את זה.
"מתי תכניס לפה קצת אווירה ביתית? תראה מה הולך פה. אתה חי כמו פולש. אין כאן שום דבר שאי אפשר פשוט להשאיר אחריך ולברוח. הכול נורא, לא יודעת... זמני."
"זה דווקא מתאים לי. מזכיר לי שאני צריך להתקדם, לפקוח עין על כל הזדמנות ולחטוף אותה."
"רד מזה, גארי, אתה מקובע בדיוק כמוני. אני רואה אותך הולך לעבודה כל יום באותה חליפה מחורבנת, עם תיק מסמכים מפלסטיק שאין בו שום דבר. אתה נראה דינמי כמו מקרר נטוש."
"תודה, גרייס. בכל אופן, חשבתי שאת רוצה לשמוע על הבחורה שחיפשתי?"
"נו, קדימה. אגב, הפרוסה הזאת בעובי סנטימטר וחצי אולי. אם אני אגווע ברעב, זה יהיה רק באשמתך."
התחלתי לספר לה על הנסיעה לשיכון גריינג'. כשהיא סיימה את הפרוסה שלה, היא הכניסה יד לאחת מנעלי הבית הירוקות שנחו לצדה וקטעה את שטף הדיבור שלי.
"אתה ממש מאוהב בבחורה הזאת, מה?"
"למה את אומרת את זה? אני בקושי מכיר אותה."
"אל תתחכם. תענה לשאלה."
"לא חשבתי על זה אפילו. אני ממש לא בליגה שלה."
"טוב, אתה אפילו לא בליגה של לאסו, אבל לא ענית על השאלה שלי."
"טוב. אני מוקסם ממנה מאוד. היא מקרינה משהו חיובי והיא מסקרנת אותי, אז זאת התשובה שלי: היא מסקרנת אותי."
"חשבת על זה הרבה?"
"כן."
"אף פעם לא דיברת על חיי האהבה שלך. היתה לך חברה פעם?"
"חשבתי שאת החברה שלי."
"לך תזדיין, גארי, תענה על השאלה."
חברות הן נושא שאף פעם לא נוח לי לדבר עליו. אני יודע שאני לא נראה טוב, אבל אני לא דוחה. הייתי אומר שהפרצוף שלי שכיח (אין ספק שהרבה אנשים שכחו אותו), ואני בגובה של מטר ושבעים ואחד סנטימטרים וחצי, כלומר בסך הכול שלושה סנטימטרים וחצי מתחת לממוצע הארצי (בדקתי את זה כמה וכמה פעמים). כשאני נכנס לחדר, אני לא מרגיש שאנשים חושבים, אוי, הנה חביתוש הקטן או סכנה! חסילון לפניך! שום דבר כזה. אנשים מעירים על הגובה שלי רק מדי פעם, אז אני מניח שהוא עובר.
הבעיה הכי גדולה שלי היתה תמיד חוסר ביטחון בתקשורת הראשונית עם בחורה. כנער, הגעתי למסקנה שלעולם לא אכיר בחורה, וזה העציב אותי. תמיד חשבתי שהעובדה שאין לי אחיות היא שורש הבעיה. נקבות נראו לי כמו חייזריות. עד האוניברסיטה, אני לא זוכר שאפילו דיברתי עם בחורה, למעט במהלך שיעור או במסגרת עסקה כלשהי. ניסיתי להסביר את זה לגרייס.
"פשוט קשה לי לפגוש בחורות וליצור איתן קשר. היו לי שתי חברות, אבל הקשר האחרון נגמר לפני שעברתי ללונדון."
"שטויות," ענתה גרייס. "ספר לי איך הכרת את שתי החברות שלך, אם אתה כל כך עלוב."
משום מה, אולי בגלל הנוכחות של קלמנטיין במחשבותי, החלטתי להיפתח ולענות על השאלה של גרייס (עם כמה שינויים לטובתי).
סיפרתי לה איך הכרתי את החברה הראשונה שלי בגיל שמונה עשרה, בשבוע השני ללימודים באוניברסיטת מנצ'סטר. גרתי במעונות, בבניין נמוך, עם עוד שמונה סטודנטים משנה א'. בשבועות הראשונים התחבאתי רוב הזמן בחדר ויצאתי למטבח רק בערב, כשידעתי שהשותפים שלי מסתובבים ונהנים, או מעמידים פנים שהם נהנים. בלילה המסוים ההוא טעיתי בתזמון ומצאתי את עצמי פנים אל פנים מול בחורה שחיכתה ליד הטוסטר. בהתחלה התעלמתי ממנה, עשיתי עניין גדול מחיפוש הלחם שלי, ואחרי שמצאתי אותו, מבחירת שתי פרוסות מתאימות ומסגירת שארית הכיכר בקפידה בעטיפת הפלסטיק. הפרוסות היו עבות במיוחד, כמו שאני אוהב בטוסט. אחר כך חיפשתי את אחת הצלחות שלי (אמא נתנה לי סט של כלי פלסטיק, עם פרצופים של ינשופים, מחנות מציאות) והנחתי אותה על הדלפק. לא היתה לי חמאה והתכוונתי לגנוב קצת ממישהו אחר, אבל הבחורה סיכלה את התוכנית שלי. לכן חמקתי לחדר וחיכיתי שהיא תצא מהמטבח. חזרתי כעבור חמש דקות והיא עדיין עמדה ליד הטוסטר.
"היי," היא אמרה.
"שלום," עניתי.
השיחה התפוגגה והיא פנתה אל הטוסטר. ניגשתי לדלפק ושמתי לב ששתי הפרוסות שלי נעלמו מהצלחת. היא סחבה לי אותן, חשבתי, ומיד התפעלתי ממנה. זה גם החזיר את השליטה לידיים שלי. יכולתי להשתמש בזה כדי להתחבב עליה. היא שוב פנתה אלי, אבל הסתכלה אל המסדרון שמימיני.
"סליחה שזה לוקח כל כך הרבה זמן. הפרוסות הראשונות נשרפו לי. אולי כדאי שתחזור לחדר שלך."
"לא, זה בסדר. אני אחכה כאן. אני גארי, נעים מאוד."
"כנ"ל. אני ליילה ואני אוהבת טוסט."
"כנ"ל. זה טעים מאוד."
"נכון."
היא שוב פנתה אל הטוסטר, וראיתי שהיא מסובבת את החוגה של הטיימר ומוסיפה עוד כמה דקות לקלייה. הרגשתי שהיא מבוהלת. היו לה שיער חום כהה עם שביל באמצע ועור אדמומי, כאילו קרצפה את הפנים באגוז קוקוס. ההערכה הראשונית שלי היתה שהיא לא הטיפוס שלי. היא לבשה מכנסי טרנינג בצבע בז' וסווטשרט בצבע תכלת, שהמילים "עכשיו טוב" הודפסו בחזיתו. היא העיפה אלי מבט מעבר לכתף וחייכה בהתנצלות. שמתי לב שהשפתיים שלה משוחות בשפתון אדום בוהק. הוא לא היה שם לפני עשר דקות, בהתנגשות הראשונה בינינו. השיניים הטוחנות שלה היו בולטות ונחושות מאוד, מושלמות לאכילת בשר ושימושיות לפתיחת אריזות מסובכות.
הטוסטר השמיע פינג, ושתי פרוסות עבות במיוחד של טוסט שרוף קפצו החוצה. היא חטפה אותן מיד, זרקה אותן לכיור והטביעה אותן במים קרים מהברז. אחר כך הרימה את הפרוסות הספוגות וזרקה אותן לפח. "עוד פעם פישלתי," אמרה. "משהו בטח לא בסדר בטוסטר הזה."
"כנראה," עניתי.
"אלה היו שתי הפרוסות האחרונות שלי, אז הערב לא יהיה טוסט. אני אוכל רק חמאה."
"בואי נעשה עסק," אמרתי. "אני אתן לך שתי פרוסות מהלחם שלי אם תיתני לי קצת מהחמאה שלך."
"מתאים לי."
"עכשיו טוב?" שאלתי והצבעתי על הסווטשרט שלה.
"אה, כן. חה חה. הסדש"ל."
"מה זה הסדש"ל?"
"הסווטשרט הדפוק של ליילה."
צחקתי, פחות או יותר.
"אני אוהבת את הינשופים על הצלחות שלך. אמא שלך קנתה לך אותן?" היא שאלה.
"לא," שיקרתי, כי לא רציתי לעשות רושם רכרוכי. "תמיד אהבתי ינשופים. אני אוהב את זה שהם מסובבים את הראש ושהם לובשים מכנסיים מגונדרים כאלה, למרות שהם חיים בטבע ועוסקים בציד."
"איפה קנית אותן?"
"חנות מתנות במקלט לציפורים באיזה כפר."
"מקום מושלם לקנות בו צלחות של ינשופים."
"כן, מקום מעולה באופן כללי, בזכות האתוס והערכים שהוא מייצג."
"היה שם בית קפה?"
"כן, שם ראיתי בפעם הראשונה את הצלחות עם הינשופים."
"מגישים שם טוסטים?"
"כן, והבריסטה עיצב את הקצף בצורת פרצוף של ינשוף."
"אתה באמת אוהב ינשופים."
"לא כמו שאת אוהבת טוסט."
בשבועות ובחודשים הבאים בילינו הרבה שעות יחד ונהפכנו לצוות של שתי נשמות בודדות נגד שאר העולם. סיפקנו זה את הצרכים של זה והעברנו את שלוש השנים הבאות בפקעת משותפת. ידעתי שאם היא תעזוב אותי, אשקע בביצה של חרא. עשיתי הכול כדי לוודא שגם היא תרגיש ככה. חיינו בתוך אבטיח ענקי וחמים ולרגע לא שאלנו את עצמנו אם זה לטובה, כי חששנו מהתשובה. היה לי ממש ממש נוח, והנחתי שגם היא מרגישה ככה.
לילה אחד חזרתי לדירה שלנו וגיליתי שהיא נעלמה. היא השאירה לי פתק התנצלות והסבירה שהיא מרגישה שבזבזה שלוש שנים מחייה ושהגיע הזמן להמשיך הלאה. היא צדקה. לא הייתי הרוס, אבל התערערתי מספיק כדי לחזור לגור בלידס עם אמא, בתוך אבטיח חם חלופי. כשהכאב שכך, הכתה בי ההכרה שבעצם מעולם לא התאהבתי בליילה. היא דיברה איתי, וזה הספיק כדי שנצא יחד למסע המבוזבז הזה. ובכל זאת, הייתי חבר של מישהי ואיבדתי שבריר קטן מהפחד שלי מבנות.
גרייס קטעה את שטף הדיבור שלי.
"אני אמורה לרחם עליך?"
"לא, אני רק מוסר לך את העובדות."
"מעניין אותי לדעת למה נשארתם ביחד כל כך הרבה זמן אם הכול היה חרא."
"אני לא יודע, גרייס, אני חושב שקיוויתי שזה יתמסמס או שהיא תשים לזה סוף. חיית פעם בתוך אבטיח? זה מרגיע מאוד קשה לעזוב."
"לעולם לא הייתי חיה בתוך פרי גדול, גארי במיוחד לא חמים. ברור שהוא יירקב בסוף. פשוט לא היו לך ביצים לסיים את זה. גבר טיפוסי. ואפילו לא התאהבת בה. איזה שמוק. אז איך הכרת את החברה השנייה שלך?"
סיפרתי לה איך חיזרתי אחרי חברה מספר שתיים: אן.
הייתי בן עשרים וארבע וגרתי בבית של אמא בלידס. עבדתי בעירייה, בהכנת בקשות לוועדת התכנון. העבודה, שהיתה קלה, מונוטונית ומשעממת, התאימה באופן מושלם לחולשה הכללית שלי. ערב אחד, כמה חבר'ה מהמשרד הלכו לערב סטנדאפ בפאב סמוך. הם שאלו אם אני רוצה להצטרף. הרגשתי שהם מזמינים אותי מתוך נימוס, ובכל זאת הסכמתי. סטנדאפיסטים לחוצים שקופצים מעל הפופיק מרתקים אותי. זה כמו לצפות בעצמי עובר עינויים בלי לחוות את הכאב.
ערב הסטנדאפ נערך באולם גדול בחלק האחורי של הפאב. הבמה היתה בקצה אחד והבר בקצה השני. מעל הבמה נתלה שלט עם הכתובת "מצחיק!" וכעשרים שולחנות היו פזורים ברחבי החדר. הקבוצה שלי הזמינה שולחן לשישה. בגללי היינו שבעה, ולכן הבאתי כיסא משולחן אחר והתיישבתי בין שני עמיתים שלי, קצת מאחור. אחד מהם היה המנהל הישיר שלי, איאן פפר. בן ארבעים ומשהו וסתום כמו פעמון בטון. הוא הפנה אלי את המבט וניסה לקשור איתי שיחה. "הכול בסדר מאחורה, גארי? רואה את הבמה?"
"כן, אני מסתדר, תודה. אז אתה אוהב סטנדאפ?" שאלתי.
"לא ממש. לא מבין מה הטעם."
"אז מה אתה אוהב, בתור בידור, זאת אומרת?"
"אני די אוהב לראות גולף בטלוויזיה."
"ומה הטעם בגולף?"
"טוב, יש תוצאה, מנצח, הישג, אם תרצה."
"צודק, אבל אם סטנדאפיסט מצחיק אותך, גם אתה מנצח."
"אבל הם אף פעם לא מצחיקים אותי. תגיד, גארי, אתה יכול להביא משקאות לכולם? אתה חושב שתצליח?"
"כן, בטח, מה כולם רוצים?"
לקחתי את ההזמנות וניגשתי לבר. הוא היה ריק, חוץ משלוש בנות שעמדו ליד אמצע הדלפק. הן היו משולהבות, קולניות ועליזות במיוחד בגלל האלכוהול. כשהזמנתי, הגבוהה שבהן התקרבה אלי. "אוקיי, גמד, אתה מתכוון לשתות את כל זה?" היא אמרה, הסתכלה עלי מלמעלה וצחקה.
"לא, זה לחברים שלי."
"איזה חברים? כאילו יש לך בכלל חברים." היא פנתה אל החברות שלה וכולן פרצו בצחוק.
התחלתי להזיע וחיכיתי בקוצר רוח שההזמנה שלי תהיה מוכנה ואוכל לחזור לשולחן. הגבוהה המשיכה להסתכל עלי מלמעלה, ינקה את הקוקטייל התוסס שלה בקשית וחייכה אלי בפתיינות מוגזמת. הרגשתי שנוא. הפרצוף שלה היה עגול וחיוור, והיה לה שיער שחור כדיו, שהגיע עד הכתפיים, עם שביל באמצע. היא לבשה שמלת סינר שחורה ועשתה רושם כללי של ויקטוריה בקהאם דלת תקציב. חשבתי שהיא שיכורה, או בתחילתה של פעולת מעיים.
חברתה, בלונדינית קטנה עם פנים של ציפור, הצטרפה:
"אתה לא מביא לנו שתייה, קטנצ'יק?"
המשכתי להסתכל לפנים על בקבוקי האלכוהול שניצבו מאחורי הבר. פני ציפור חזרה על השאלה:
"אתה חירש, בנאדם? אתה קונה לנו שתייה או מה?"
שני הפיינטים הראשונים בהזמנה שלי הונחו לפני. הרמתי אותם וחזרתי לשולחן. שאלתי את איאן אם הוא יכול לעזור לי עם שאר המשקאות, ולשמחתי הרבה הוא הסכים. כשחזרנו לבר, הבנות כבר התפנו משם והתיישבו ליד שולחן.
אחרי ששני סטנדאפיסטים הציעו את מרכולתם, המנחה הכריז על הקטע הבא, ועל הבמה עלתה תואמת ויקטוריה בקהאם.
"היי, קוראים לי אן קמפבל. למה אתם מסתכלים? בא לכם עלי או שאתם סתם שואלים את עצמכם אם אני שואבת אבק כמו שצריך?"
התגובה היתה שקט מוחלט. הבוס שלי, איאן פפר, היה היחיד שצחק.
"חה חה חה. קורע!" הוא שאג, ולא היה ברור אם הוא מדבר ברצינות או בעוקצנות.
היא המשיכה, אבל ראיתי שהביטחון שלה התערער.
"אז, אה... כן. לפני כמה ימים תפסתי דג, וכשהתחלתי לנקות אותו מצאתי בתוך הבטן שלו קלטת של 'המיטב של מוצרט'. מחובר לקלאסיקה."
דממה. הפעם קטע אותה מישהו אחר (איאן הפסיק להקשיב):
"תני איזו בדיחה, אנחנו רואים שאת רוצה."
כמה אנשים צחקו. היה ברור שהם לא בעדה. ראיתי שהגוף שלה רועד. היא הסירה את המיקרופון מהעמוד, והרמקולים פלטו צווחת פידבק. מישהו באחד השולחנות הקדמיים צעק:
"קבלי פידבק, מותק: עופי מפה!"
המשפט הזה חרץ את גורלה. לא היה שום מסלול החלמה זמין לחומרים שלה. המנחה עלה לבמה והציל אותה. ריחמתי עליה והרגשתי אשמה בגלל התפקיד שמילא הבוס שלי בהשפלתה. השתכנעתי חלקית בלבד שזה מגיע לה בגלל ההתנהגות שלה כלפי בבר קודם.
בסוף הערב חברי לעבודה היו שתויים לגמרי והעלו זיכרונות ממזונות משומרים ומארוחות קפואות. חוץ מהם נשארו רק כמה לקוחות בודדים. הצצתי מעבר לכתף וראיתי את ויקטוריה בקהאם יושבת לבדה ומטביעה את יגונה בקוקטייל כחול תוסס. חטפתי בקבוק בירה מלא מהשולחן וניגשתי אליה.
"היי, הנה המשקה שרצית קודם."
"מה? אה, כן. תודה, אבל אני עם הכחול."
"ראיתי אותך מופיעה קודם. חשבתי שהתמודדת איתם יפה מאוד."
"בדרך כלל אני יותר טובה. פשוט איזה דפוק התקיל אותי על ההתחלה, ואני תמיד מתערערת כשמכניסים לי מוקדם."
"כן, שמעתי אותו. איזה מניאק."
"היי, סליחה שקראתי לך גמד קודם... אני תמיד מתחרפנת כשאני שותה לפני הופעה. אתה לא כל כך נמוך."
"כן, אני רק שלושה סנטימטרים וחצי מתחת לממוצע הארצי. הבדיחה שלך על הדג היתה ממש מצחיקה. אפילו חבר שלי איאן צחק, והוא בדרך כלל צוחק רק מגולף."
השקפתי לעבר השולחן וראיתי שאיאן והחבורה מתכוונים ללכת. שמחתי. ויקטוריה בקהאם ואני דיברנו עוד שעה בערך ויצאנו משם יחד. כל החוצפה והגישה השלילית שלה נעלמו. היא נראתה מובסת. הבנתי שאני יכול בקלות לגרום לה לחבב אותי, וזה מה שעשיתי. היינו זוג במשך שנתיים, חיינו אחד בתוך הכיס של השני ויצרנו לעצמנו עוד אבטיח חם להתכרבל בו. ואז תפסתי אותה מזדיינת עם שוטר מאחורי מכולה בחניון של הקולנוע, וזה נגמר.
גרייס קטעה אותי.
"אני מזהה כאן דפוס. שני הקשרים שלך התחרבנו מרוב שהשתדלת להרגיש בנוח והקשית עליהן לעזוב. מה גורם לך לחשוב שעם קלמנטיין הזאת זה יהיה שונה?"
"כבר גלגלתי את זה בראש. אני חושב שזה יתפתח באופן יוצא מן הכלל."
"למה אתה אומר את זה?"
"כי היא באמת באמת מוצאת חן בעיני."
"שאלוהים יעזור למסכנה הזאת."
סיפרתי לגרייס שקלמנטיין סירבה לספק לי אליבי והרגעתי אותה שאם לא יהיה מנוס מכך, אוכל לכוון את השוטרים לדירה שלה. לא רציתי שזה יקרה, והואיל וכמובן לא הייתי מעורב בפרשה, הנחתי שזה לעולם לא יקרה. גרייס נראתה מרוצה ויעצה לי לשכוח מקלמנטיין לטובתי ולטובתה. לאסו נפל מהכורסה מתוך שינה, רץ כמה צעדים הצדה והשתרע על השטיח.
- 8 -
בערב הלכתי לגרוב כדי לצפות במשחק. רציתי להסיח את דעתי מהמחשבות על המוות של ברנדן ומהדאגות של גרייס לגבי וילמוט וקאולי. אבל בעיקר רציתי להסיט את תשומת לבי מקלמנטיין ומהתחושה הטורדנית שהיא הסתבכה במשהו או שהיא במצוקה. הצטרפתי לניק ולאנדי במקומנו הקבוע בקצה הבר. המשחק היה בין שתי קבוצות מלונדון, אז כמובן השתעממתי מאוד. אחרי שריקת הסיום סיפרתי להם על הבחורה החדשה שפגשתי ושיקרתי לגבי הסיכויים המעולים שלנו. ניק נתן לי עצה בביטחון מוחלט: "אל תיכנס לזה, גבר. כל הנשים הן חרא, במיוחד היפות."
ניק ואנדי עזבו זמן קצר אחרי שהמשחק נגמר, ואני עברתי לבר השני והתיישבתי בשולחן שבו לא הצלחתי לפתות את קלמנטיין. ישבתי שם ושחזרתי שוב קטעים מהשיחה שלנו. איפה טעיתי? דיברתי קצת לא יפה על האופניים שלה, אבל נראה שהיא קיבלה את זה ברוח טובה. כל שאר החלקים בשיחה זרמו בתנופה משביעת רצון. למה זה לא עבד?
הייתי מוכרח להפסיק לחשוב עליה. השקפתי לעבר הבר, על המקום שבו ישבתי עם ברנדן בפעם האחרונה, והחלטתי לחשוב עליו קצת במקום על קלמנטיין. עברתי על אנשי הקשר בטלפון, מצאתי את הפרטים שלו והצצתי בחמש או שש ההודעות שהחלפנו. כולן היו קשורות לעבודה ומשמימות, חוץ מהודעה אחת, שהוא צירף לה תמונה של הגרביים האחרונים שקנה. צבע בז', עם אקדח תופי לאורך הרגל. הוא כתב "חי"רניק חחח". חייכתי כשנזכרתי שלא חייכתי כשקיבלתי את ההודעה. האינטראקציה האחרונה בינינו היתה כשהוא הכניס לי לכיס את הפתק עם מספר הטלפון שלו ל"חברים". שלפתי את הפתק והתקשרתי. אין לי מושג למה. זה פשוט נראה לי המעשה המכובד לעשות לפני שאמחק את המספר מהטלפון שלי. השיחה עברה היישר לתא הקולי: "הגעתם לתא הקולי של גרבי פאזבוקס. אנא השאירו הודעה אחרי הצפצוף." ניתקתי וצחקתי. הבדיחה האחרונה של ברנדן היתה מוצלחת.
החלטתי להתקשר בפעם האחרונה למספר הרגיל שלו, זה שתמיד השתמשתי בו, ומצאתי אותו ברשימת אנשי הקשר. אחרי חמישה או שישה צלצולים, מישהו ענה.
"הלו?" אמרתי.
לא היתה תשובה, אבל הרגשתי שיש מישהו בצד השני.
"הלו?... הלו?... הלו? זה הטלפון של ברנדן?" שאלתי את הדממה.
שוב לא היתה תשובה. הרגשתי פרץ של אדרנלין בבטן.
"הלו?... הגעתי למשטרה?"
עוד דממה קצרה, והשיחה נותקה. מי לעזאזל מחזיק בטלפון של ברנדן? האינסטינקט שלי אמר שהמשטרה, אבל השוטרים בטח היו עונים לי. האם העובדה שהתקשרתי למספר הזה תסבך אותי? הנחתי שלא. רגע, ואם ברנדן באמת נרצח, והרוצח ענה לי? האם הוא יצליח לאתר אותי? ברור, אני נמצא ברשימת אנשי הקשר של ברנדן. נכנסתי לפאניקה, אבל אמרתי לעצמי שהרבה אנשים ברשימה של ברנדן בטח התקשרו למספר הזה ביומיים האחרונים. זה בטח לא סיפור גדול. ובכל זאת לא נרגעתי. חזרתי לבר השני וצפיתי במשחק כדורגל מהליגה הספרדית, שכמובן היה מרשים מבחינה טכנית, אבל משעמם עד מוות.
בדרך הביתה הוצאתי את הפתק של ברנדן מהכיס, חייכתי אליו וזרקתי אותו לתעלת ניקוז. ואז הרגשתי חפץ קטן ונוקשה בתחתית הכיס. זה היה דונגל עם מכסה בצורת קלח תירס. מעולם לא ראיתי אותו קודם. ברנדן בטח הכניס אותו לשם. בדרך הביתה קפצתי למשרד וחיברתי את ההתקן למחשב. מיד הופיעה על הצג הודעה, ולפיה תכולתו מוגנת בסיסמה. התבקשתי להזין אותה. הקשתי כמה שילובים צפויים:
Password
123456
BrendanHA HA
HAHA Brendan
HABrendanHA
Socks
Sox
אף אחת מהאפשרויות לא התאימה, וּויתרתי. החלטתי שמחר אשאל את גרייס אם היא מסוגלת לפרוץ לדונגל, שאת תכולתו ברנדן ללא ספק רצה שאראה.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
בוב מורטימר / תסביך קלמנטיין
The Satsuma Complex
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
רכש זכויות התרגום: מיכל בלום
עורכת התרגום: רתם כסלו
עיצוב הכריכה: אמרי זרטל
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
