החלקים הקודמים של הספר:
פלייליסט מלווה לקריאה
-פרק 18-
לוגן שוב מצא את עצמו בעיירה בניגוד לרצונו. הערב השני ברציפות. זה היה תורה של ננה ללכת לפגישת התושבים, אבל נתפס לה שריר בשיעור אירובי במים לגיל השלישי והיא שלחה אותו במקומה. הוא קיווה שיוכל פשוט לאשר את התרומה של החווה לפסטיבל הסתיו מה שבהחלט היה יכול לעשות במייל, אם ראש מועצת העיר לא היה מתעקש כמו בכל שנה לעשות את זה פנים אל פנים ולהסתלק משם. אבל כמובן, דברים אף פעם לא מסתדרים ככה בדרים הרבור.
"שקט בבית המשפט," קרא פיט מקדמת החדר. "אני סתם צוחק," הוא הוסיף בשעשוע. "אבל אם תוכלו בבקשה להתיישב במקומות, זה יהיה נהדר."
הקהל הקשיב רק בחצי אוזן. כולם היו נרגשים לקראת פסטיבל הסתיו. זה היה האירוע השני בגודלו בדרים הרבור. האירוע הכי גדול היה כמובן טקס הדלקת האורות של חג המולד, אבל לוגן סירב לחשוב עליו.
הוא ישב במקום הרגיל שלו מאחור. הכתפיים והזרועות שלו כאבו מסחיבת דלועים כל היום. ננה החליטה שהן נראות טוב יותר באור השמש, אז הוא נאלץ להעביר את כולן מצד אחד של האסם לצד האחר. זה היה יום ארוך, אחרי לילה ארוך שבו בקושי עצם עין. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על ג'יני ועל כל מה שעשו בסמטה הזאת. ועל כל מה שהצטער שלא עשו.
אולי הוא היה צריך לנשק אותה שוב? אולי הוא היה צריך להישאר?
אבל הרגע חלף והוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. לפני לוסי, הוא לא יצא עם הרבה נשים. באופן לא מפתיע, חוסר היכולת שלו לנהל שיחת חולין פשוטה לא עזר לו בניסיון להכיר מישהי. בגלל זה הוא חשב שלוסי שונה. לפחות בהתחלה. נראה שלא מפריע לה שהוא טיפוס שקט. עד שזה כן הפריע לה.
עד שבסופו של דבר היא הבינה שהוא והחיים שלו לא מספיקים לה.
זה כאב במיוחד כי הוא חשב שמצא מישהי שמבינה אותו. וזה הראה לו בדיוק כמה הוא לא טוב בלקרוא נשים. לכן כשג'יני התרחקה ממנו אתמול בלילה, הוא לא רצה ליזום שום דבר נוסף.
הוא מתח את זרועותיו לפנים, שילב את כפות ידיו יחד ופקק את מפרקי האצבעות. הוא הבחין איך שרירי הזרועות שלו נראים כשהשרוולים מופשלים. ואז הוא חשב על ג'יני שהבחינה איך שרירי הזרועות שלו נראים כשהשרוולים מופשלים, ופניו נשטפו סומק.
מיד אחרי המחשבה הזאת מיהרו להופיע עוד הרבה מחשבות אחרות, כולל הטעם שהיה לפיה (מתוק וחריף), התחושה של ירכיה סביבו (חזקות וחמימות) וזיכרון גופה הצמוד לגופו (שלמות). הוא שמט את ידיו בחיקו והתחיל לחשוב על שיעור אירובי במים לגיל השלישי כדי לא להביך את עצמו בפומבי.
לוגן החביב, שהורס כל אירוע בעיירה עם הצעות נישואים כושלות וזִקפות לא הולמות.
הוא נאנח, ליטף את זקנו והתפלל שפיט יקצר הפעם. אבל בינתיים, ראש מועצת העיר אפילו לא הצליח להושיב ולהשתיק את כולם, כך שללוגן לא היתה הרבה תקווה.
"תראו מי כאן! שתי פגישות ברצף!"
אנני נעמדה מאחוריו ונתנה לו נשיקה על הלחי. הייזל נכנסה בעקבותיה ונחתה על הכיסא שלידו. ומכיוון שכולן היו חברות עכשיו, כך מתברר, ומכיוון שהיקום רצה לייסר אותו, ג'יני מיהרה פנימה אחריה.
"איחרנו?" היא לחשה והתיישבה מצדו האחר.
"לא משנה. עוד לא התחילו," הוא אמר ונמנע ממבטה. איך לעזאזל הוא אמור לשבת לידה כאילו הכול כרגיל, כשכל מה שהוא רוצה לעשות זה לנשק אותה שוב?
יכול להיות שמערכת יחסים סודית מלחיצה עוד יותר ממערכת יחסים פומבית?
"מה אתה עושה כאן בכלל?" שאלה אנני והורידה מצווארה את הצעיף הארוך ארוך שלה. "זה לא התור של ננה היום?"
"נתפס לה שריר."
אנני קימטה את מצחה. "היא בסדר?"
"בסדר גמור. רק קצת כואב לה."
"אז הרווחנו אותך שוב," היא אמרה במתקתקות והתיישבה בכיסא שלפניו.
"כנראה."
"טוב, אני שמחה שאתה כאן," אמרה ג'יני, ואז לוגן עשה טעות טקטית. הוא הסתכל עליה. הוא הסתכל עליה והיא חייכה אליו, ועיניה היו בצבע חום שוקולד וסומק קל התגנב ללחייה והוא לא הצליח להסיט את המבט.
לפחות עד שאנני נקשה באצבעותיה מול הפרצוף שלו.
"אתם בסדר?" היא שאלה בגבה מורמת.
"נהדר," אמרה ג'יני בדיוק כשהוא פלט "כן" מאופק.
"ג'יני סיפרה לך על הפריצה?" שאלה הייזל.
"פריצה?"
"לא בדיוק פריצה. יותר פגע וברח," אמרה ג'יני וניסתה להרגיע אותו בחיוך, אבל לוגן רק שמע שמשהו רע לה והוא פשוט לא היה מסוגל לקבל את זה.
"נו, אז מה באמת קרה?" הוא נשמע כאילו הוא כועס על כל האנשים בחדר, כשבעצם הוא רק כעס על עצמו שלא היה שם.
"הֵיי, הֵיי. תירגע, הענק הירוק." אנני הקניטה אותו, אבל לוגן לא היה במצב רוח מתאים. ג'יני הרגישה שמשהו לא בסדר אתמול בלילה, והוא נפנף אותה. הוא ניסה לשכנע אותה שזה רק דביבון מחורבן, אבל היא היתה בסכנה ממשית.
"מישהו שבר חלון באמצע הלילה. ממש לא סיפור גדול." ג'יני נופפה בידה כאילו זה שום דבר, ולוגן שנא את זה. למה אין לה תיאוריות על רוצחים סדרתיים? למה היא לא רוצה להציב מארב? למה אין לה כל מיני רעיונות מעוותים על מה שקרה?
למה לעזאזל היא לא נותנת לו לתקן את זה?
"למה לא התקשרת אלי?" הוא הצליח לסנן.
"אני... כאילו..."
"למה שהיא תתקשר אליך?" שאלה הייזל, ועיניה היו פעורות ותמימות מאחורי המשקפיים, אבל החיוך הידעני שלה הסגיר אותה. "היא היתה יכולה להתקשר אלי."
לוגן קימט את מצחו. "ומה היית עושה?"
"בדיוק את מה שאתה היית עושה! מתקשרת למשטרה."
אה, כן. למה ג'יני לא התקשרה למשטרה?
הוא לא הספיק לשאול. השריקה הצורמת של מינדי, סגנית ראש מועצת העיר, פילחה את חלל החדר. "קדימה, בואו נתחיל," אמרה ונימת קולה היתה רצינית כפי שהיתה בהתכנסויות בבית הספר.
לוגן התפתל בכיסאו. ככל שיקדימו להתחיל, הם יקדימו לסיים, אבל היו לו עוד שאלות לג'יני.
"למה לא סיפרת לי על זה?" הוא לחש והרשה לעצמו להתקרב אליה מספיק כדי שקצה האף שלו ייגע בשערה. היום היה לה ריח של קפה בקלייה צרפתית.
"לא רציתי להטריח אותך," היא לחשה בתגובה. "הייזל סתם מנפחת את זה. זה באמת לא היה סיפור גדול."
"כן, אבל אתמול בלילה ניסית להגיד לי "
"לוגן." הצליל של שמו, בקול רם מדי בחדר השקט, החזיר אותו בבת אחת לכל הפעמים שבהן הסתבך בצרות בבית הספר. אבל הוא אף פעם לא פטפט עם השכנים שלו ובדרך כלל רק בהה החוצה מהחלון. "אתה וג'יני בטח מדברים על כמה שאתה רוצה להיות שופט בתחרות התחפושות השנה, היות שזה הנושא שאנחנו עוסקים בו." קולו העליז של פיט חיפה על הרוע הטהור שבדבריו.
"אני... אנחנו... זה לא..."
"נשמע כיף." ג'יני, ג'יני המתוקה והתמימה, לא יודעת על מה היא מדברת. תחרות התחפושות היא לא כיף. זאת תחרות רצחנית עם מעריצים שרופים של הלואין ואף אחד אף פעם לא מרוצה מהתוצאה. לוגן ראה אנשים ממש מרביצים אחד לשני בגלל התחרות הזאת. הוא בדרך כלל שמר על מרחק ביטחון גדול מאוד מתחרות התחפושות והעדיף להביא את הדלועים לקישוט השולחן הרבה זמן מראש, ואחר כך לנסות בירות בטעמי סתיו עם נואה (הן תמיד היו מגעילות, אבל הכול עדיף מאשר להפריד בין ציפורת ללוק סקייווקר).
"נפלא!" ראש מועצת העיר קלי קרן, ולוגן הרגיש את הנשמה שלו מצטמקת בקרבו. זה ייגמר באסון. "טוב, העניין הבא על סדר היום, תפוחים בחבית: פעילות חביבה ומהנה או פוטנציאל להתפשטות מחלות? בואו נדבר על זה."
ג'יני דחפה אותו קלות בכתפה. "יהיה כיף, נכון?" היא לחשה.
הוא הנהן כי לא היה מסוגל לספר לה כמה לא כיף זה יהיה, וכי הוא באמת פחד עד מוות שאם יגיד לה עוד מילה, פיט יסחט ממנו התחייבות לנפח את הטירה המתנפחת במו פיו.
הוא החליט להירגע וניסה להקשיב לכל אורך הפגישה הבלתי נגמרת ולא לחשוב על החמימות העולה מזרועה של ג'יני שנוגעת בזרועו או על איך שהיא מהנהנת בהסכמה לכל מה שפיט אומר כדי להראות שהיא מקשיבה, או על העובדה שבערך באמצע הפגישה היא שלפה מחברת והתחילה לכתוב לעצמה סיכומים ולצייר דלועים קטנות בשוליים.
איך בן אדם אמור להתרכז בטיעונים בעד ונגד תחרות אכילת פאי כשהאישה שלידו מתעקשת להיות מתוקה כל כך?
זה היה ממש מטרד.
כשהפגישה הסתיימה, לוגן כבר כמעט התפקע מחוסר סבלנות. הוא היה חייב לדבר עם ג'יני בלי להפוך לנושא הבא שעל סדר היום. למרבה המזל, אנני מיהרה לתקוף את מק כי הוא חנה במקום שלה או משהו, והייזל הלכה איתה, אולי כגיבוי ואולי כדי לוודא שאנני לא מחטיפה לו. ללוגן לא היה אכפת אם תפרוץ קטטה, כל עוד הוא כבר לא יהיה שם וכל עוד ג'יני תהיה לצדו.
"רוצה טרמפ הביתה?" הוא שאל אותה כשלבשה את המעיל שלה.
"אני אשמח."
הם פנו לעבר הדלת וכבר כמעט יצאו לחופשי, אבל אז קאורי וג'ייקוב התנפלו עליהם מבין הצללים כמו נינג'ות עם ספרים בידיים.
"ג'יני, הנה את!" קאורי נתנה לה חיבוק גדול והתנהגה כאילו היא פוגשת קרובת משפחה שהקשר איתה אבד לפני עידן ועידנים.
"היי!" ג'יני חייכה אליה. "התראינו רק היום אחר הצהריים, בהפסקת הקפה שלך," היא אמרה וצחקה.
"זה היה לפני שעות," אמרה קאורי ונופפה בידה. ג'ייקוב גלגל עיניים ותחב ספר לידיה של ג'יני.
"הספר לשבוע הבא. הוא לוהט במיוחד, אז אני מקווה שלא נצלק אותך יותר מדי."
ג'יני צחקה. "נראה לי שאוכל להתמודד עם זה."
לוגן נעץ מבט בכפות רגליו וניסה חזק מאוד לא לחשוב על מה שג'יני יכולה להתמודד איתו. הוא הרגיש את מבטו של ג'ייקוב עליו.
"אהבת את הספר הקודם שנתתי לך, ג'יני?" שאל ג'ייקוב. נימת קולו רימזה שמדובר באיזו בדיחה פנימית שלוגן לא רצה להיות שותף לה.
"אהבתי אותו. הוא היה מאוד... מעורר השראה."
ג'ייקוב צחק בתענוג. "יופי, נהדר." מבטו נע במהירות בין ג'יני ללוגן. "האם החיים מחקים את האמנות?" הוא זקף גבה מטופחת להפליא.
ג'יני הסמיקה עד קו השיער.
"על מה אתם מדברים?" שאלה קאורי, אבל ללוגן היתה הרגשה חזקה מאוד שהוא לא רוצה לדעת.
"לא חשוב," אמר ג'ייקוב בטון קליל ולקח את ידה של קאורי. "בואי נלך לשתות משהו לפני שתיהפכי לדלעת."
"נתראה בפגישה הבאה!" קראה קאורי ונופפה לשלום בשעה שג'ייקוב גרר אותה משם.
לוגן כחכח בגרונו וג'יני נעה באי נוחות וחייכה אליו במבוכה. "זה היה רק... אתה יודע... דיבורים על ספרים."
"כמובן."
"יופי, טוב. בוא נלך."
הוא יצא אחריה מהדלתות הכפולות הגדולות של האולם אל רחבת הכניסה של בניין העירייה. נשבה שם רוח פרצים של אוקטובר, והרדיאטורים הישנים והחורקים עשו כמיטב יכולתם אך כשלו בהתמודדות עמה. הרוח התפרצה פנימה מבעד לדלתות כשהקהל התפזר.
לפחות חמש קבוצות קטנות של שכנים עצרו אותם בדרך החוצה, וכולם רצו להגיד לג'יני איזו עבודה נהדרת היא עושה בבית הקפה. כשהצליחו להגיע למדרכה, היא חייכה מאוזן לאוזן מרוב מחמאות.
הם הלכו לטנדר שלו בשתיקה חברית, וג'יני המהמה לעצמה מנגינה ונופפה לשלום לעוד כמה שכנים.
"תודה על הטרמפ," היא אמרה וקיפצה פנימה. "הרבה יותר קר מאשר בדרך הלוך."
"ברור, מתי שתרצי."
"נראה לי שאצטרך לקנות מכונית. בבוסטון לא הייתי צריכה," היא אמרה וחייכה אליו ממושב הנוסע.
"את מתגעגעת?" השאלה יצאה לו מהפה לפני שהספיק לחשוב עליה.
"מתגעגעת למה? לתחבורה הציבורית? קצת."
"לא, לבוסטון. כאילו, אני יודע ששונה כאן מאוד."
ג'יני משכה בכתפיה. "נחמד לי כאן."
כל כך פשוט. משפט אחד קטן. אבל בכל היקר לו, כמה שהוא רצה להאמין לזה. היא נראתה כאילו היא שייכת למקום, במיוחד הלילה. היא כבר הכירה יותר אנשים בעיירה הזאת ממנו. הוא רצה שהיא תהיה שייכת.
הוא רצה שהמשמעות של "נחמד לי כאן" תהיה: "אתה והחווה הישנה והמסריחה שלך והסבים הקצת מטורפים שלך מוצאים חן בעיני. אתה מוצא חן בעיני ואני נשארת." הוא רצה ש"נחמד לי כאן" ייתן לו איזו ערובה שמן הסתם אף אחד לא באמת יכול לתת לו.
יכול להיות שלוסי עשתה לו תסביכים חמורים יותר מכפי שרצה להודות. ויכול גם להיות שסבא שלו צדק, אבל בזה לוגן לא רצה להודות.
הוא הניד את ראשו. "יופי. זה טוב." הוא השעין את ידו על משענת המושב של ג'יני, יצא מהחניה ופילס לעצמו דרך בחניון. הרבה אנשים עוד עמדו בחוץ ודיברו למרות הקור.
הנסיעה היתה קצרה; בית העירייה נמצא רק קילומטר וחצי מבית הקפה, בהמשך הרחוב הראשי. המכונית אפילו לא הספיקה להתחמם והמזגן עוד נשף אוויר קר על פניו. הוא עצר מול בית הקפה, בזוהר הצהוב של פנס הרחוב. רוח קרה נשבה והרעידה את העלים הצבעוניים על העצים. השמש שקעה מזמן, והיה נדמה שהשעה מאוחרת יותר מכפי שהיתה.
"שוב תודה על הטרמפ."
"למה לא סיפרת לי על החלון השבור?" הוא שאל שוב ועדיין שנא את העובדה שהיא לא התקשרה אליו אתמול בלילה כשזה קרה.
"אמרתי לך, זה לא סיפור גדול."
"ג'יני."
היא נאנחה. "אני פשוט... לא רציתי לסבך את זה יותר מדי."
"את זה?"
"את זה." היא הצביעה עליו ועליה. "אותנו. לא רציתי שתרגיש... לא יודעת... שאתה אחראי עלי או משהו."
"אבל אני רוצה..." למען השם, רק אל תגיד שאתה רוצה להיות אחראי עליה. "אני רוצה לעזור."
היא חקרה אותו במבטה, ועיניה החומות ניסו לאמוד אותו. שפתיה נמתחו הצדה כשחשבה. "טוב, אז מה דעתך על זה אני מבטיחה להגיד לך אם אצטרך עזרה."
"מבטיחה?" הוא נהם.
"כן. אם אני אצטרך משהו, אני אגיד לך."
זה לא מצא חן בעיניו בכלל, אבל כנראה לא היתה לו ברירה. "אני חושב שיכול להיות שאת צודקת."
"כן?"
"מישהו באמת מנסה לשגע אותך."
עיניה של ג'יני נפערו בתדהמה. "אתה חושב?"
"זה מתחיל להיראות ככה."
היא פתחה את פיה ואז סגרה אותו שוב. מה לעזאזל היא לא מספרת לו?
"מה קרה?" הוא שאל בחספוס.
"כלום."
"ג'יני."
היא נשפה בקול. "כלום! אני מבטיחה לספר לך אם יהיו עוד התפתחויות בחקירה."
"חקירה?"
"כן," היא אמרה בחיוך. "החקירה של 'תעלומות בית הקפה'."
"אוקיי, ננסי דרו."
היא חייכה. "לוגן?"
"כן?"
"אתה הולך לנשק אותי?" היא רכנה לעברו כששאלה אותו, ופתאום ללוגן לא היה אכפת יותר מחלונות שבורים.
"את רוצה שאני אנשק אותך, ג'יני?" קולו היה נהמה חרישית, ועיניה רפרפו ונעצמו.
"אני חושבת שזה יעזור מאוד אם תעשה את זה."
הוא הסתכל על שפתיה נמתחות לחיוך מקניט ואז רכן לפניו וחיכך את פיו בפיה. היא נאנחה ותפסה את החולצה שלו בידיה ומשכה אותו אליה.
גם לכאן היא שייכת, צמודה אליו, שפתיה על שפתיו, נשימותיה הקלות על עורו.
הוא העמיק את הנשיקה שלו וג'יני העמיקה את שלה, לשונה מחליקה על לשונו. הידיים שלה אחזו בחולצתו, מושכת אותו אליה כאילו הוא עדיין רחוק מדי. הם לבשו יותר מדי שכבות של בגדים ותא הנהג הזה היה צפוף מדי. הוא גנח בתסכול כשידיו ליטפו אותה מבעד לשכבות המעיל והסוודר. זה היה כמו להתמזמז בחליפת חלל.
"חכה שנייה." ג'יני נשענה לאחור, הורידה את המעיל במשיכה וזרקה אותו למושב האחורי. אחר כך היא פשטה את הסוודר ונשארה בטישרט עם שרוולים ארוכים שלבשה מתחתיו. היא לא היתה עירומה, אבל לפחות הוא ראה את קווי המתאר של גופה והיה יכול להעביר את ידיו על קימוריה, וזה בדיוק מה שהוא עשה בזמן שהיא פתחה את הכפתורים בחולצתו.
ברגע שפתחה את החולצה, היא ראתה את החולצה שלבש מתחתיה וקימטה את מצחה.
"לעזאזל."
לוגן צחק בנשיפה. זה מגוחך. הם צריכים להירגע קצת...
המחשבות שלו נקטעו כשידיה של ג'יני נשלחו מתחת לחולצתו וליטפו את בטנו החשופה.
"ככה יותר טוב," היא אמרה לתוך צווארו ונישקה את הזיפים הנוקשים שלו על הצוואר מתחת לזקן.
הוא תפס אותה במותניה ומשך אותה אליו כך שהיא ישבה עליו במושב הנהג.
"אפילו יותר טוב."
ג'יני חייכה והוא נישק אותה שוב. הוא רצה עוד ועוד מהפה שלה, שתמיד מחייך ותמיד מקניט אותו. רך ומתמסר.
ללוגן היתה רק חברה אחת בתיכון ומערכת היחסים שלהם החזיקה מעמד פחות משלושה חודשים, אבל עכשיו, כשהתמזמז עם ג'יני בטנדר שלו, כשהוא עדיין לבוש אבל מצטער שהוא לא עירום, הוא חזר היישר לחודשים המייסרים ההם. הם נאחזו זה בזה, תפסו ומשכו. בלי טיפת עדינות, רק צורך טהור. ממש כמו בימים ההם, כשאי שם בראש הוא ידע פחות או יותר למה אסור להם ללכת רחוק יותר, אבל הסיבות הלכו ונעלמו בכל פעם שלשונה החליקה על לשונו.
הידיים של ג'יני היו בכל מקום, אצבעותיה התחפרו בכתפיו ואז טיילו מעלה למשוך בשערו. הפיות שלהם היו נואשים לא פחות מהידיים, וכשג'יני הניעה את האגן בחיקו, הוא חשב שבעוד רגע ימות על המקום.
גניחה חנוקה נמלטה מגרונו, והיא נעה כך שוב.
"ג'יני," הוא אמר בקול צרוד וידיו החזיקו חזק בירכיה.
הוא היה שקוע בחישוב מורכב איך שניהם יורידו את המכנסיים בצפיפות הזאת, אבל אז הישבן של ג'יני לחץ על הצופר.
הצליל האימתני הדהד בלילה השקט.
ג'יני קפאה ועיניה נפערו בהגזמה והיא המשיכה להתנשף חזק ומהר.
"אופס," היא לחשה.
שניהם הסתכלו סביב על הרחוב, והכישוף שאפף אותם הוסר. הם נזכרו שהם באמצע הרחוב הראשי, מתמזמזים כמו נערים בני שבע עשרה.
האם זה חלק מהתוכנית שלו להימנע מרכילות בעיירה? מה לעזאזל הוא עושה?
"כדאי שאנחנו..."
"כן, סליחה. בהחלט." ג'יני פרמה את עצמה מחיקו וצנחה בחזרה למושב הנוסע. "כנראה קצת נסחפנו."
"כן, כנראה." הוא העביר יד בשערו וניסה להסדיר את הנשימה. פניה של ג'יני היו סמוקות ושפתיה אדומות ומלאות.
אל תסתכל לה על השפתיים.
"שוב תודה על הטרמפ," היא אמרה וצחקה קצת, ואז דגה את הבגדים שלה מהמושב האחורי.
"בטח."
היא פתחה את הדלת והאוויר הקר של אוקטובר צינן קצת את עורו הלוהט. "תתקשרי אלי אם תצטרכי משהו," הוא הזכיר לה.
היא הנהנה בצייתנות, סגרה את הדלת והשאירה אותו לבד, מבולבל מתמיד לגבי מה שקרה ביניהם.
למרות הבלבול, הוא כבר היה עסוק בתכנון הפעם הבאה שיוכל לראות אותה.
-פרק 19-
"אפשר להציע לך כוס תה בזמן שאת מחכה, מתוקה?"
"כן, תודה רבה."
סבתא של לוגן, או אסטל כמו שהתעקשה שג'יני תקרא לה, מיהרה בחזרה פנימה כדי להכין תה. ג'יני ישבה על המדרגות מחוץ לבית החווה שבו גר לוגן. הבית היה יפהפה. בית ישן, בטח רדוף, אבל יפהפה. ממש מולה, להקה קטנה של תרנגולות ניקרה באדמה. הן היו התרנגולות הכי מצחיקות שראתה בחייה: לכל אחת מהן היתה ציצת נוצות על הראש, שנראתה כמו תסרוקת מהודרת. היו להן ציצות דומות גם על הרגליים, וג'יני נהנתה לחשוב עליהן כמו על מגפיים עם בטנת פרווה. ההתבוננות בהן העלה חיוך על פניה.
כל המקום הזה העלה חיוך על פניה. עד שנזכרה שהגיעה בלי הזמנה.
היא פשוט נכנסה למכונית השכורה החדשה שלה ובאה.
וככל שישבה שם יותר זמן, כך השתכנעה יותר ויותר שזאת היתה טעות. אולי לוגן לא יראה בעין יפה את הפלישה הזאת לבית שלו. אבל חלה עליית מדרגה ב"חקירה", והיא היתה חייבת להתרחק קצת מבית הקפה. חוץ מזה, היא היתה חטטנית וממש רצתה לראות איפה הוא גר ועובד.
אבל אולי זה יותר מדי?
אחרי מפגש המזמוזים הקטן שלהם לפני כמה ימים, היא לא יכלה להפסיק לחשוב עליו, ולא רק מפני שהלחיים שלה עוד צרבו מהזיפים שלו, אלא גם מפני שהוא היה נסער כל כך כששמע על החלון השבור. זה גרם לה לחשוב שאולי הוא באמת רוצה לעזור לה להבין מה קורה.
אולי היא לא מגזימה סתם.
ולכן היא החליטה לבוא לכאן וכנראה הרסה את הכול. לוגן רצה לשמור על העניינים ביניהם על אש קטנה, ועכשיו היא עשתה לו מארב בבית. היא לא תהיה מופתעת אם קאורי או ננסי יקפצו פתאום מתוך שיחי האוכמניות ויתחילו לשאול אותה מה היא עושה כאן.
לא שהיא לא אהבה את החברים החדשים שלה ממועדון הקריאה. אבל לוגן צדק: הם ידעו הכול על כולם.
דלת בית החווה הישן נטרקה מאחוריה.
"בבקשה. נחמד שיש מישהו להכין לו משהו לשתות מדי פעם, נכון?" אסטל נשענה על אחד העמודים במרפסת הגדולה המקיפה את הבית.
"כן, מאוד. תודה רבה לך, אבל בדיוק חשבתי שאולי כדאי שאלך."
"כבר? לוגן אמור לחזור בכל רגע."
"זה בסדר. אני לא רוצה להפריע לו. אני אדבר איתו בהזדמנות אחרת."
אסטל זקפה גבה לבנה כשלג ולא נראתה משוכנעת כלל.
"אני לא כמו כל האחרים בעיירה הקטנה והמשוגעת הזאת," היא אמרה. "אם קורה משהו בינך לבין הנכד שלי, אני לא צריכה לדעת מזה."
"אני... אנחנו..."
"בדיוק. לא חייבים לדבר על זה." אסטל ניגבה את הידיים שלה בסינר המקושט וולנים שלבשה מעל סווטשרט טאי דאי וטייץ בצבע ורוד ניאון. "אבל אני חושבת שכדאי שתישארי. לוגן תמיד היה ביישן, אפילו כילד. אני תמיד שמחה לראות אותו מכיר חברים חדשים."
ג'יני חייכה אל האישה המבוגרת. היא לא רצתה לברוח מכאן עכשיו ולאכזב את הסבתא הנחמדה הזאת. וחוץ מזה, המחשבה על לוגן הקטן והביישן עשתה לה נעים בבטן. היא התמקדה בתרנגולות.
"יש להן שמות?"
"אני בטוחה שכן. הילד הזה נותן שם לכל דבר, אבל אני לא עוקבת."
כשחשבה על לוגן הגדול, החסון והמזוקן בתור "הילד הזה", היא כמעט צחקה בקול. "הוא תמיד אהב בעלי חיים?"
"כן, מאוד. הוא היה מביא הביתה כל מיני חיות. ציפורים עם כנף שבורה, גורי סנאים בלי אמא לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי להבין למה. בכל אופן, הייתי צריכה להציב גבול כשהוא הביא הביתה עטלף וחשב שהוא פצוע. בסוף התברר שהיצור הארור היה בסדר גמור, רק היה לו קר. ברגע שהיה לו חם ונעים בתוך הבית, הוא טס מתוך קופסת הנעליים שלו והתחיל להתעופף ולצרוח כמו... כמו עטלף!"
ג'יני צחקה וכיסתה את פניה בידה. "עטלף? אני לא מאמינה. איזה פחד."
אסטל הנהנה. "הנרי הצליח להבריח אותו, אבל מאותו יום והלאה, כל החיות האסופיות הובאו אחר כבוד לאסם."
"נשמע הגיוני."
קול הצמיגים על שביל החצץ סיים את השיחה.
"הנה הוא מגיע. אני אתן לכם לדבר." אסטל קרצה לה כאילו היא לא מאמינה לשנייה אחת שג'יני באה לכאן כדי לדבר. יופי. אפילו סבתא של לוגן עלתה עליה ועל דרכיה הפתייניות.
ג'יני לא ידעה אם עדיף לקום ולפגוש את לוגן באמצע השביל, או להישאר לשבת במבוכה.
היא החליטה להישאר לשבת במבוכה.
תרנגולת קטנה וצמרירית קיפצה אל חיקה בזמן שחיכתה וקצת שיפרה לה את ההרגשה. היא ליטפה את ראשה הרך, והתרנגולת השמיעה ציוץ קטן ומאושר. לוגן ירד בינתיים מהטנדר ולא הבחין בה בכלל.
היא הסתכלה עליו אומר שלום ליצור שלדברי אסטל היה אלפקה. לוגן גירד לחיה בין האוזניים, וג'יני היתה מוכנה להישבע שהחיה חייכה. הוא המשיך ללכת לאורך השביל המוביל אל הבית, ועיניו היו כל העת נעוצות בנעליו עד שכמעט התנגש בה.
בשלב הזה היא הרגישה שהיה מגוחך מצדה לא לקרוא בשמו קודם, אבל כבר היו שתי תרנגולות בחיקה והיא היתה די בטוחה שתרנגולת שלישית עלתה במדרגות כדי למצוא דרך להתיישב לה על הראש.
המבטים שלהם נפגשו ועיניו נפערו בהפתעה. הוא הסתכל עליה, על התמונה המגוחכת בשלמותה: ג'יני במכנסי ג'ינס חדשים עם קרעים אופנתיים, שערה עדיין אסוף מהעבודה, ומגוון עופות מצייצים סביבה. יכול להיות שאחת התרנגולות שתתה לה מהתה. זה בכלל בריא לתרנגולות? אוי לא. היא לא רצתה להיות אחראית למותה של אחת התרנגולות של לוגן. ג'יני ניסתה לסלק אותה.
"לא, לא. זה לא בשבילך, תרנגולת קטנה. את לא רוצה להיות חולה, נכון?" התרנגולת זקפה את ראשה ובהתה בה בעיניים מזוגגות. "קישטה." היא נופפה בידה לעבר התרנגולת, שקיפצה היישר אל זרועה כאילו היתה ענף. לעזאזל. היא הניחה גם את התרנגולת הזאת בחיקה עם האחרות. טוב שהן תרנגולות קטנות ומשונות כאלה, אחרת לא היה לה מקום לכולן.
היא נשאה שוב את מבטה. לוגן עדיין בהה בה.
הוא לא זז. הוא קפא במקום והסתכל עליה. זווית פיו נמתחה מעט מעלה.
היא חייכה בחזרה. "אני חושבת שהתרנגולות שלך אוהבות אותי. אלה תרנגולות, נכון? הן מוזרות."
"תרנגולות משי," הוא אמר והתקרב אליה, ועל פניו עוד היתה הבעה המומה במקצת.
"וואו... נשמע מגונדר," היא הקניטה.
הוא ליטף באצבעו את אחד הראשים הצמריריים שבחיקה. "מגונדר מאוד."
"יש להן שמות?"
הלחיים של לוגן נצבעו באדום, והוא העביר יד בשערו. "אממ... כן."
ג'יני חיכתה. "נו?"
הוא נאנח. "טיילור, ריהאנה, ליזו." הוא הצביע על שלוש התרנגולות שבחיקה. "זאת ליידי גאגא, וזאת ששם היא בריטני. וסלינה היא זאת שמנסה לטפס לך על הראש."
"מה?!" הצחוק שהתפרץ מתוכה הבהיל את התרנגולות והן התעופפו משם בענן של נוצות. ג'יני התקפלה בהתקף צחוק. "קראת לתרנגולות שלך על שם כוכבות פופ?" היא הצליחה לומר.
לוגן משך בכתפיו. "זה מתאים לתמה המרכזית."
"אוי, אני לא מאמינה, איזו תמה מרכזית?"
הוא נאנח ארוכות, אבל השפתיים שלו נמתחו עוד ועוד מעלה בחיוך. ג'יני רצתה לנשוך את החיוך הזה. "לתיישים קוראים מארלי ודילן."
"על שם הבובים?"
"כן."
"והאלפקה?" היא שאלה ולא הצליחה להסוות את התענוג שבקולה.
לוגן עשה פרצוף. "הארי סטיילס."
"הארי סטיילס?" ג'יני צווחה בהנאה. "מדהים."
הוא הפסיד במלחמה נגד החיוך וחייך אליה. "אי אפשר לסטות מהתמה המרכזית."
"לא, אי אפשר."
לוגן צחק בנשיפה. "הכול בסדר?"
"כן, כן. הכול בסדר. מצטערת שבאתי בלי להודיע." היא קמה ללכת, אבל לוגן הניח יד על זרועה. הוא לחץ עליה בעדינות.
"את לא צריכה להתנצל. קרה משהו?"
"רציתי לעדכן אותך בחקירה."
"כן. החקירה. בואי איתי. ספרי לי הכול."
הוא הוביל אותה מסביב לבית, והם חלפו על פני גינה יפהפייה עם פרחי דליה שאיחרו לפרוח וסיפקו תחרות יפה לעצים שעליהם נצבעו בגוונים של זהב ואדום וכתום חרוך. פרחי סוזי שחורת העין כבר התחילו לקמול על גבעוליהם הגבוהים, אבל ג'יני יכלה לדמיין כמה יפים ועליזים הם ודאי היו בקיץ.
ג'יני שאפה את ניחוח החציר החמים והעלים היבשים של החווה. רמז דק לעשן עצים ולתפוחים בשלים נישא באוויר. לכל המקום היה ריח של לוגן. מישהו צריך לבקבק את הניחוח הזה. או דה חוואי סקסי. היא החניקה צחקוק ועקבה אחרי לוגן אל דלת בצד הבית.
הם נכנסו פנימה, וג'יני מצמצה ואפשרה לעיניה להתרגל לחשיכה אחרי היום הבהיר. היא עמדה בדירה מסודרת למשעי. הדירה המסודרת למשעי של לוגן. המיטה שלצדה היתה מוצעת. פיה התייבש לגמרי.
"את רוצה לשתות משהו?" הוא שאל וניגש אל המטבחון לאורך הקיר הרחוק.
"רק מים."
בזמן שהוא מזג לה מים, ג'יני הסתכלה סביב וניסתה להשביע את החטטנות שלה בלי להיות שקופה מדי. ליד המטבחון היה שולחן קטן, והמיטה שהיא בהחלט לא חשבה עליה עכשיו מילאה את רוב החדר, והיתה גם דלת שהיא הניחה שמובילה לחדר אמבטיה. היו שידות לילה משני צדי המיטה, אבל רק על אחת מהן היתה ערימה של ספרים. בראש הערימה היה זוג משקפי קריאה. לעזאזל, לוגן מרכיב משקפי קריאה?! וואו, לא היה לה סיכוי עם הגבר הזה. היא יכולה כבר עכשיו פשוט לתת לו את התחתונים שלה.
לוגן כחכח בגרונו ומבטה נשלח אליו.
"זה צנוע למדי," הוא אמר בדיוק כשהיא אמרה, "דירה חמודה יש לך."
פיו היפהפה נטה מעט מטה בקצוות. "סבא שלי ואני הוספנו את הדירה הזאת לבית לפני שנה בערך. הוא חשב שהוא וסבתא שלי יעברו לכאן כשאני... אממ... אעבור לגור בבית הגדול. אבל אין שום סיבה שאעבור לגור לבד בבית הגדול." הלחיים שלו האדימו וקמט עמוק נוצר בין עיניו.
ג'יני התיישבה בקפיצה על המיטה ולוגן פער עיניים. "בעיני היא חמודה. בדיוק בגודל המתאים." היא חייכה אליו וקיוותה שהחיוך מביע את כל מה שרצתה לומר אבל לא היתה בטוחה שכדאי. בעיקר שלוסי היא זאת שהפסידה, שפספסה את ההזדמנות לאהוב את הגבר המתוק הזה ולהיות נאהבת על ידו בחזרה. ושבשלב הזה, לג'יני לא היה אכפת גם אם הוא היה גר במרתף שימורים.
היא כבר שקעה עד מעל לראש.
עמוק יותר מכפי שציפתה.
עמוק יותר מכפי שאפשר להסתיר.
לוגן המשיך לבהות בה יושבת על המיטה שלו, והעצב בפניו התחלף במשהו רעב יותר, כבד יותר. ג'יני הרגישה עמוק בבטן את המשקל של המבט הזה.
"אז... החקירה," היא פלטה והפרה את הדממה.
"כן." לוגן ליטף את זקנו ונשען על דלפק המטבח. "מה קורה?"
ג'יני נאנחה. על החיים ועל המוות. הגיע הזמן לשפוך עוד קצת שטויות לתוך הראש של האיש הזה. אבל זה מה שהוא רצה...
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.
מתובל באהבה / לורי גילמור
סדרת דרים הרבור - ספר ראשון
Laurie Gilmore / The Pumpkin Spice Cafe
מאנגלית: ניצן לפידות
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת הספרות המתורגמת: נועה אילסר
עורכת התרגום: הלית ינאי לויזון
עיצוב הכריכה: רמה חרמוני, סטודיו גאלה
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות • ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
