הפרקים הקודמים בספר
- פרק יג -
מעכשיו בוכים רק בעברית
הגשם, שחדל כשדבורה, רחל והילדים הגיעו לכיכר, אסף כוחות, וכעבור זמן קצר חזר לשטוף את הרחובות. הוא לא הפסיק לרדת כל אותו לילה. דבורה מצאה מלון קטן בכיכר ושילמה לפקיד הקבלה, שהסתכל בתמיהה על החבורה המוזרה שהופיעה בדלת בשעת ערב.
הם סעדו ארוחת ערב מאוחרת במסעדה הקטנה שהיתה צמודה למלון ואחר כך עלו לחדר, שהיה קטן וצפוף. הריח הכבד והחמוץ שעמד בו הזכיר לדבורה את ריחם של הבקבוקים שגדשו את המחסן, שזליג קנה במחיר מופקע והובילו להתמוטטותה של החנות. היא הוצפה געגועים לחייה הקודמים, הבטוחים והמוכרים, והתקשתה להירדם, תוהה מה היה אביה אומר אם היה יודע שהגיעה סוף סוף למקום שעליו חלמה ודיברה שנים ארוכות. גם ישראל נשאר ער עד שעה מאוחרת, הארץ שאליה הגיעו בתום המסע הממושך אכזבה אותו עמוקות. היא לא דמתה בדבר למקום שטוף השמש שאמו הפליאה לדבר עליו.
כל הסיפורים ששמע לפני השינה על הגבעות הפורחות, השדות והפרדסים, על האנשים המחייכים הגרים בבתים אדומי גגות על שפת הים התכול הכול היה רחוק כמרחק מזרח ממערב מהמקום שאליו הגיעו. רק אחרי שהתהפך מצד לצד שעות ארוכות הצליח להירדם וחלם על ביתו האהוב, הנקי והמסודר. בחלומו עלה במדרגות, אולם לא הצליח להגיע לקומה השנייה.
ומה היה בשלוש המזוודות, שליוו את דבורה כל הדרך הארוכה מאוקראינה ונערמו עכשיו על רצפת החדר באכסניה? שמלות שלעולם לא תלבש, מחוכים שבהם לא תיעזר ועוד פריטי לבוש, סודרים וצעיפים וכמה ספרים שמהם לא היתה מוכנה להיפרד. במעמקי אחת המזוודות, עטופים במגבת, היו מונחים שלושה תצלומים. הראשון, תמונה ממוסגרת של אביה, משה שמחה, ובה הוא מאיר פנים, זקוף ובריא. בתמונה השנייה, שצולמה בבוקר חתונתה, זליג לבוש בחליפה כהה, עומד מתוח, והיא לצדו, זקופה ורצינית. בתמונה השלישית דבורה מביטה אל עדשת המצלמה בסטודיו של הצלם. היא זכרה שהחמיא לה, אמר לה שהיא פוטוגנית וביקש ממנה להסב את ראשה מעט. היא לבשה את המעיל האפור עם צווארון הפרווה, שהוצא באותו בוקר מהקופסה המוארכת ונלבש לראשונה. מעיל זה, שהיה עכשיו רטוב מהגשם ומרסיסי הגלים ממלח הים, עתיד ללוות את דבורה בתחנות חייה. הוא יתלווה אליה בדיליז'נס לעין גנים, בהתכנסויות סודיות בלילות קרים, בימים שבהם תתעמת עם השוטרים הטורקים ועם האיכרים מהעיר השכנה. הוא יעטוף אותה בימיה האחרונים בעודה רועדת מקור, כשתנעץ מבטים בתקרת הבית ותבין שהרע מכול עוד לפניה.
* * *
כשהיום עלה, דבורה, שבקושי עצמה עין בלילה, קמה בזריזות והתלבשה. היא ירדה לכיכר הגשומה ופנתה בעברית צחה לרכבים שעמדו לצד המרכבות, הפרדות והסוסים.
"בוקר טוב לכם, עגלונים, מבקשת אני להגיע למושב העובדים עין גנים שליד פתח תקווה. מי מכם יוכל לקחתנו?"
הרכבים הסתכלו בתמיהה על האישה העומדת מולם, מתעלמת מהגשם.
"מדאם, יורד מבול והבוקר עוד בקושי הגיע. חכי שהגשמים ייפסקו," ענה העגלון שעמד לצד הדיליז'נס הראשון בתור.
בעשר בבוקר, אחרי שסעדו באחת המסעדות שבכיכר, דבורה, אמה ובניה חיכו בחוסר סבלנות לצד הרכבים והסוסים עד שייפסק הגשם. כשהבינה שהגשם לא עומד לחדול בקרוב, הציעה דבורה תשלום גבוה מהמקובל אם יֵצאו מיד לדרך, ונהג הדיליז'נס ניאות בחוסר רצון לשתף פעולה.
"יודפויומט, מה זה הגשם הזה? מבול כזה לא ראיתי כבר חמישים שנה!" קילל ברוסית עילגת, כשהוא מנווט בין שלוליות הענק שבדרך. הוא חזר וקילל לאורך כל הנסיעה, ברוסית, בטורקית ובערבית. קילל את הגשם, את הבוץ, את אלה שהטרידו אותו ביום חורפי שכזה ואת הסוס, שנעצר לפני השלוליות, מסרב לחצות.
משה בכה עכשיו במשנה מרץ, ממאן להתנחם.
"תראה, משה," ניסתה דבורה להסב את תשומת לבו למראות שניבטו מחלון המרכבה, "זה פרדס, משה. תגיד פר דס. וזה שדה... ש דה. עוד מעט נגיע הביתה, ילד שלי אהוב." אך דבר לא הרגיע את התינוק.
"השיניים מציקות לו," אמרה רחל.
"אני יודעת, אמא," ענתה דבורה קצרות. "לא עוזר שאת אומרת את זה, זה רק מזכיר לו שכואב."
ישראל, שישב לצדה של דבורה, כיסה את אוזניו בידיו וחזר שוב ושוב על השאלה: "אמא, מתי כבר הגשם הזה ייפסק ונגיע לבית החדש שלנו?"
לבסוף פקעה סבלנותה של דבורה. "כשנגיע תדע, ישראל, ועכשיו אני לא רוצה לשמוע ממך אפילו מילה. מספיק לי הבכי של התינוק. ברור?"
הגשם המשיך לרדת בכל אותו יום וליווה אותם לאורכה של הדרך. פעמיים שקעו בבוץ ונאלצו לרדת כדי לאפשר לרכב לחלץ את גלגלי העגלה. משה נרדם, התעורר וחזר לבכות, רעב. הם לא אכלו דבר מאז ארוחת הבוקר המוקדמת ושעת הצהריים כבר עברה.
לבקשתה של דבורה, הרכב עצר תחת סוכה בצד הדרך. הוא אמר לנשים ברוסית משובשת, "כאן, מדאם, מקום טוב לאכול."
ערבי חבוש בכאפייה, שעבד שם, שמח לבואם של האורחים המפתיעים באותו יום גשום, ערך עבורם שולחן נמוך והגיש לדבורה, לרחל ולישראל מאכל חריף שלא הכירו. משה סירב לאכול את המאכל המוזר והתרצה רק לפיתה, שאותה אחז בשתי ידיו, מגיר ריר. אחרי שאכלו המשיכו בדרכם.
ישראל הסתכל סביבו בסקרנות, הנופים היו שונים כל כך מכל שהכיר. דרך העפר שנסעו בה חלפה בין גבעות ופרדסים, שדות בר רחבי ידיים מנוקדים באדום של כלניות ובזהב חרציות. הכול היה שונה כל כך מהיערות ומהנהרות בארץ מולדתו.
שעות ארוכות השתרכו בדרכים הבוציות, ובשעת ערב מוקדמת הגיעו לעיקול בדרך. הגשם פסק באותה שעה, והשמים היו מעוננים, נטולי ירח וכוכבים. הכרכרה עצרה ליד שלולית גדולה והרכב פנה לדבורה, תוך שהוא מצביע על מקום חשוך, ואמר, "מדאם, הגענו. המקום שביקשת להגיע אליו הוא שם."
אצבעו היתה מופנית קדימה.
דבורה אימצה את עיניה. מעבר לשלולית ראתה שתי שורות של בתים וכמה עצים ושמעה במרחק קרקורי צפרדעים ויללת תנים. היישוב נראה נטוש לעת ערב, ביום הגשום.
"זה עין גנים?" היא שאלה. "אתה בטוח?"
הרכב הנהן. "כן, זה שם, היישוב הזה, מעבר לשלולית."
הוא פרק את המזוודות על אם הדרך, ספר בקול את השטרות שנתנה לו דבורה, הצליף בסוס והמשיך בדרכו, משאיר את שתי הנשים, התינוק והילד עומדים שם. החושך משל סביב. לא כך דמיינה דבורה את המקום שעליו חלמה זמן ארוך כל כך. איפה השמים התכולים והשדות המוריקים? הבתים הלבנים אדומי הגגות, הסוסים הצונפים בחצרות, הגנים הפורחים, הציפורים והפרפרים, האנשים השרים בדרכם לעבודה?
הם החלו מקיפים את השלולית הגדולה, ודבורה החליטה להשאיר מתחת לעץ, חבויות בין השיחים, את המזוודות. היא ואמה לא יצליחו לסחוב אותן בעצמן בבוץ הזה. כשיגיעו ליעדן, בוודאי יימצא מי שיעזור להן בכך.
הם צעדו בשביל החשוך, והנשים הביטו סביבן בתדהמה, מנסות להבין לאן הגיעו.
"את בטוחה שהגענו למקום הנכון?" שאלה רחל בקול רועד.
דבורה ענתה לה בקשיחות, "כאן זה כאן. זה מה שיש. מעכשיו נדבר רק בעברית. לא רוסית ולא יידיש. זה הבית שלנו, זוהי השפה שלנו."
היא הניפה באוויר את משה. "ברוך הבא, משה. הגעת הביתה. מעכשיו בוכים רק בעברית."
נער עמד מחוץ לאחד הבתים והביט בחבורה המשונה. "הואל נא לסלוח לי," פנתה אליו דבורה. "האם תוכל לומר לי בבקשה היכן מתגוררת החברה שרה בריל?"
הנער הנהן והתנדב להוביל את החבורה ליעדה. דבורה, שחששה שלא הגיעו למקום הנכון, נרגעה כשהבינה כי המסע הממושך הגיע ליעדו. היא החלה מספרת לו, בעברית צחה, שהגיעו אתמול בערב לנמלה של יפו, אחרי מסע שארך חודשים ארוכים, מאוקראינה הרחוקה, וכי שרה, חברתה הקרובה, מצפה לבואה. היא צעדה בראש, לצד הנער, אוחזת בידו של ישראל, ואחריה הלכה רחל, שהחזיקה את משה בזרועותיה.
אחרי כמה רגעים עצר הנער מול דלתו של בית קטן בקצה השדרה. "כאן שרה גרה. היא בטח בבית, שבת היום ואין אף אחד בחוץ, מהבוקר הגשם לא מפסיק לרדת."
דבורה הודתה לו והקישה בדלת. לשמחתה, שרה היא שפתחה אותה. היא התקשתה להאמין למראה עיניה דבורה, חברתה האהובה, ניצבת בדלת בשעת ערב חורפית זו, לצדה רחל אמה, שבזרועותיה ישן תינוק, ואיתן גם ילד כבן חמש.
"דבורה, אל אלוהים, אני לא מאמינה!" אמרה נרגשת וחיבקה את חברתה. "בואו תיכנסו, קר בחוץ. אני כל כך שמחה שהגעתם, דבורה. אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך ולא שמעתי ממך זמן ארוך כל כך, ואפילו לא ידעתי שיצאת לדרך... ורחל, איזו הפתעה, משמח שגם את בחלוצות. אתן בטח מותשות ורעבות אחרי הדרך הארוכה הזאת, ועוד בגשם." שרה ליטפה את ראשו של ישראל, שהסתכל בסקרנות על האישה הלא מוכרת.
"וכמה גדל ישראל, יפה תואר הילד הזה. והקטן הזה, משה, כל כך דומה לך. ואיפה זליג, בעלך, האם הוא לא הפליג עמכן? ואמרי לי, כך באתם בלי כל כבודה?"
היא מזגה להן תה, ודבורה החלה עונה על שאלותיה. בינתיים נכנסו לסלון הבית שלושת הגברים שהתגוררו בו אף הם.
"אתם בטח רעבים אחרי הנסיעה הארוכה הזאת," אמרה שרה שוב, וישראל ענה מיד, "אני יכול לאכול סוס."
שרה צחקה, "לא אוכל להכין לך סוס, אנחנו צריכים אותם לעבודה. האם ביצה של תרנגולת שהוטלה הבוקר תתאים לכבודו?"
היא הורתה לאחד הגברים ללכת לאסוף את המזוודות, לאחר שדבורה תיארה לו במדויק היכן השאירו אותן. אחר כך הזמינה את האורחים לשבת סביב השולחן במטבח והחלה להכין ארוחת ערב, חותכת ירקות, מטגנת חביתה, ותוך כך שוחחה עם דבורה ורחל.
"זה לא הרבה, דבורה, צר לי. אין כאן אוכל בשפע כמו שהיה שם, אבל כאן זה טעים יותר. גידלתי את הירקות האלה במו ידי."
רחל בחנה את ביתה של שרה וגם את שרה עצמה, שאותה הכירה מקטנותה. אף שהיתה בוגרת מבתה בשנה אחת בלבד, נראתה כעת מבוגרת בהרבה מדבורה. שׂערה היה ארוך, בגדיה מהוהים, אבל החיוך שהאיר את פניה העיד על שמחתה.
בבית היו שלושה חדרים, שבהם התגוררו חברי היישוב שטרם נישאו. את החדר הגדול, בקצה המסדרון, חלקו שלושת הגברים. בחדר האמצעי התגוררה שרה. חדרה היה קטן ונזירי מיטה ולצדה מדף שעליו כמה ספרים, תמונת נוף על הקיר, חלון שאת מסגרתו מעטר וילון צבעוני, שולחן קטן ועליו אגרטל עם פרחי בר, וכן ארגז עץ שבו היו מקופלים בגדים.
"אתם תגורו איתנו בינתיים," אמרה שרה לדבורה. "יש לנו מזל, בדיוק התפנה כאן חדר. אלה שגרו בו בחרו להינשא ועברו לבית אחר. הוא לא גדול, אבל יש בו די מקום לארבעתכם והוא יספיק לכם עד שזליג יצטרף אליכם. אני בטוחה שאז יימצא עבורכם בית משלכם ביישוב. מתי אמרת שהוא יגיע?"
"בקרוב," ענתה דבורה בביטחון. "הוא היה צריך לסדר כמה עניינים דחופים באוקראינה. הוא אמור להצטרף אלינו בתוך כמה חודשים, אחרי שיטפל בכל מה שצריך."
חלק שני
- פרק יד -
שגרה חדשה
למחרת בבוקר, השמש הזורחת נשקפה בחלון, ולא היה זכר לגשם השוטף שירד אמש. דבורה השכימה, העירה את אמה ואת בניה, שטפה את הרצפה וסידרה את החדר הקטן שיועד למשפחתה, ובו ארבעה מזרנים ושמיכות שקיבלו משרה. ישראל סקר את ביתו החדש בפליאה, חדרם המשותף לא דמה בדבר לבית המרווח שגדל בו.
"אמא," שאל בתמיהה, "זה הבית החדש שלנו? כאן אנחנו צריכים לגור?"
"בינתיים, ישראל, זה מה שיש. נגור כאן עד שאבא שלך יצטרף אלינו. וגם יש לך תפקיד חשוב. אני צריכה את עזרתך, אודה לך אם תוכל להשגיח על אחיך."
החיים בבית שבעין גנים לא היו קלים. דבורה, שהורגלה לחיים נוחים והעבודה היחידה שעסקה בה היתה בחנות המשפחתית, נאלצה לחיות ללא פינה משלה. חדר הארונות בביתה הקודם היה גדול מהחדר שאותו חלקו ארבעתם, אולם היא לא התלוננה. היא הבינה שעליה להרוויח כסף ולחסוך כדי שכשזליג יצטרף אליהם, יוכלו לרכוש בית משלהם.
העולם החדש הזה לא דמה בדבר למה שדמיינה בהרהוריה הרומנטיים על הארץ הרחוקה. ובכל זאת, בתוך ימים התגבשה שגרה חדשה כמו היו אלה חייה מאז ומעולם. בכל בוקר היתה מתעוררת לפני הזריחה, מקדימה את השעון המעורר, לובשת בזריזות את בגדי העבודה הכחולים המשומשים שקיבלה משרה, אוכלת פרוסת לחם בריבה ושותה תה עם שאר פועלי הבית.
לקול קריאת התרנגול שבחצר היו מתכננים את מהלך היום באילו פרדסים יעבדו ואיך יחלקו ביניהם את התפקידים: מי יעבוד בפרדסים הוותיקים, מי יחפור גומות, מי ינכש עשבים סביב הגומות ומי ישתול עצי הדר, ייטע פרדסים חדשים.
ברבע לשש אספה דבורה את שׂערה במטפחת ויצאה לפרדסים, מאיצה את צעדיה מפאת צינת הבוקר. כשהשמש שלחה קרניים ראשונות, הגיעה לפרדס שזה עתה ניטע וחפרה בטורייה גומה אחרי גומה במשך שעות.
בצהריים היתה מניחה את הטורייה בצד, אוכלת את הכריך שהביאה עמה, משוחחת עם חבריה וממהרת לשוב לעבודה. היא היתה פועלת חרוצה ועבדה במסירות מזריחה עד שקיעה. אף שמעולם לא עסקה בעבודת כפיים, עכשיו כמו לבשה אישיות חדשה. העבודה בפרדסים, הטיפול בבניה והמפגשים עם חברי היישוב ועם הנהגתו מילאו את זמנה.
רחל בחנה את בתה שכמו החליפה זהות והתקשתה לזהות באישה הניצבת מולה את הילדה שגדלה בשמלות מגוהצות וידעה רק חיי מותרות. גם היא היתה מתעוררת מדי בוקר עם שחר, יחד עם דבורה, וחיכתה שהיום יעלה. בשש וחצי העירה את הילדים, הלבישה את משה ועזרה לישראל לשרוך את נעליו. היא הכינה לילדים ארוחת בוקר, ואחרי שאכלו היו חוצים את היישוב הקטן יחד באטיות, בקצב צעדיו של משה, מלווים את ישראל שהחל בלימודיו בבית הספר הקטן שביישוב. בחדר שהוקצה למטרה זו למדו שישה ילדים בגילים שונים עברית וחשבון, תנ"ך והיסטוריה והחשוב מכול חקלאות.
ישראל למד במהירות לקרוא ולכתוב והיה אהוב על המורים ועל חבריו ללימודים. בהפסקות נהנה לשחק בחצר הגדולה ושבה את לבם של חברי עין גנים. באחת בצהריים, עם סיום הלימודים, היה אוכל מתחת לעץ שבחצר את הכריך שהכינה לו סבתו ואז יצא לגלות עולמות.
הוא היה אמיץ, סקרן והרפתקן, והארץ החדשה הזאת זימנה לו אינספור הפתעות. לפעמים צירף אליו חבר, והם היו מטיילים בשבילים המובילים לירקון, צדים צפרדעים, נזהרים מנחשים, בונים מחבואים סודיים. רק עם רדת הערב היה שב לביתו, לא אחת עם קרע בחולצתו, גופו שרוט מהסבך וכיסיו מלאים במציאות שאסף בשיטוטיו: קופסה עם ראשנים, אבנים יפות, פירות שקטף, נשל נחש ופעם אף גור חתולים זעיר ועיוור שמצא נטוש בקצה היישוב. אותו גור זעיר ויללן גדל והיה לחתול מגודל, וישראל קרא לו "אברהם הקטן", על שם המורה הקפדן. חתלתול זה, נאמן למצילו, ליווה אותו שנים ארוכות.
בשעות שהיה ישראל עסוק בענייניו, רחל נשארה עם משה, שיחקה איתו בצעצועים ובקוביות וקראה לו בעברית רצוצה סיפורים מספרים שעברו בין ילדי היישוב.
"פה מדברים רק עברית," אמרה לה דבורה. "הילדים האלה לא ישמעו שפה אחרת. זוהי ארצנו וזאת שפתנו."
* * *
הזמן חלף ביעף. את ימי החורף הגשומים החליף האביב. השלוליות יבשו, פריחת ההדרים מילאה את האוויר בניחוח משכר. פרחי בר גדלו בכל פינה, בין הבתים ובשדות המקיפים את היישוב. את הכלניות, הצבעונים והנוריות החליפו פרגים וחרציות, שצבעו את עין גנים בצבעים משמחים. פרפרים צבעוניים עופפו בין הפרחים, ומשה הקטן היה מושיט אליהם את ידיו, מנסה לתפוס אותם בלי הצלחה.
מדי ערב שבה דבורה מהפרדסים עם השקיעה ואכלה עם אמה ובניה את ארוחת הערב, שרחל הכינה מהמעט שהיה וגם מתוצרת ערוגת הירקות שדבורה טיפחה לצד הכניסה לבית. אחרי הארוחה שטפה רחל כלים, ודבורה היתה מלבישה את משה בפיג'מה שקיבל בירושה מילד אחר, שגדל ממידותיה.
המשפחה גיבשה שגרה חדשה, וזליג הלך ודהה במחשבותיהם, כמעט נשכח מלב. בשיחותיה עם אמה ועם שרה חברתה מיעטה דבורה להזכיר את שמו. המציאות החדשה מילאה את זמנה. גם ישראל כמעט לא הזכיר את אביו, ומשה, שרק למד לדבר, בכלל לא הכיר את המילה "אבא".
מדי לילה פרשו דבורה ורחל את המזרנים שנשענו על הקיר במשך היום, שכן בחדר הצפוף לא היה די מקום למותרות כמו מיטות. דבורה היתה יושבת על המזרן בין בניה ומקריאה להם סיפורים מהספרים שלקחה מספריית היישוב. משה היה מתרפק על אמו, ואף על פי שעדיין לא הבין את כל המסופר, לא הניח לה לסיים ודרש במפגיע, "עוד פור, עוד!" אחרי שילדיה נרדמו, היא היתה יוצאת למפגשים הליליים הסוערים בבית העם, שם התקבלו החלטות ונקבעו כללים.
אותם חודשים עברו על דבורה כמו היו חיים שלמים. היא השתנתה במהירות: ידיה העדינות התחספסו, היא איבדה ממשקלה, שׂערה התארך וגון פניה השתנה באדיבותה של השמש הקופחת.
זקופת קומה ונחושה, היא תפסה עד מהרה את מקומה. חריצותה ודעותיה הברורות בכל נושא ועניין מיקמו אותה בלב העשייה, כחלק ממעגל מקבלי ההחלטות. גם קסמה האישי פעל לטובתה, וההצעות שהעלתה לסדר היום לרוב התקבלו.
"החינוך לעבודה חייב להתחיל בגיל צעיר," פסקה. "אין גיל צעיר מדי להבין את חשיבותה של מלאכת הכפיים. עלינו ללמד אותם להחזיק מעדר, לגרף, להבין שהעבודה היא תכלית קיומנו."
לא עבר זמן רב וחברי היישוב החלו להתייעץ עמה בכל נושא ועניין, מזוגיות שוויונית ועד לדרך הנכונה לחנך ילדים. לעתים היו פונים אליה בסכסוכים אישיים והיא אף השכינה שלום בחילוקי דעות בין החברים. הימים העמוסים וכל המשימות שלקחה על עצמה לא הותירו לה זמן לדבר. ההווה מילא את זמנה, דחק את כל שקדם לזמנים האלה.
האביב הקצר עבר במהירות, מפנה את מקומו לחודשי הקיץ, שבהם הקשו החמסינים הלוהטים על חברי עין גנים. דבורה ורחל התקשו להתרגל למזג האוויר המכביד, אף שמילת תלונה לא נשמעה.
בתחילת הקיץ הגיע לשרה מכתב מזליג, עבור דבורה, ובו מנה בדקדקנות הסתבכות אחרי הסתבכות. הוא סיפר שאחרי שנפרדו נתקל ביער בפלוגה של חיילים אוקראינים. מאחר שמסיבות מובנות לא היה מוכן לגלות להם את שמו ואת מקום מגוריו השליכו אותו לכלא על לא עוול בכפו, רק בשל היותו יהודי. הוא תיאר את השבועות הארוכים שהעביר בבית הסוהר וסיפר איך ברח משם, בעזרתו של אחד הסוהרים. השוטרים דלקו אחריו וירו לעברו בעודו רץ בשלג מעץ לעץ, עד שהתייאשו והלכו.
זליג כתב באריכות, בעברית, ופירט את קורותיו בכתב יד נאה ומסודר, בעט נובע כחול, משני צדדיו של הדף הדק, לחסוך מקום ונייר. שיעול מציק טורד את לילותיו, הוסיף, "אבל כל זה לא יסיט אותי ממטרתי, וגם אם אתאחר, אני בדרכי לפלשתינה אל אשתי וילדַי, שאליהם אני מתגעגע באופן נואש. איך ישראל מתנהג? האם הוא כבר החל בלימודיו? ומשה, האם הוא כבר מדבר בשפתנו? ומה שלומה של רחל אמך? איך היא מוצאת את פלשתינה? מסרי בבקשה דרישת שלום לאמך ונשקי בשמי את הילדים. מסרי להם את אהבתו של אבא".
מאחר שזליג לא הוסיף כתובת שאליה אפשר לשלוח לו תשובה, המכתב נשאר ללא מענה. דבורה רק הניחה אותו במזוודתה הריקה.
* * *
חצי שנה עברה מאז הגיעה דבורה לעין גנים, וזיכרונות המסע הממושך מאוקראינה ליפו הלכו והתרחקו. בקיץ הכבד נשמע ללא הרף זמזומם המטריד של היתושים הרוחשים בביצות הסמוכות. למרות הקשיים, חברי היישוב היו נאמנים לייעודם וחשו תחושת סיפוק עמוק של שליחות ומשמעות. כסוציאליסטים אדוקים, אנשי העלייה השנייה ראו בעבודה את דתם ולה בחרו לסגוד.
באחת האסיפות הסוערות שנערכו במועצת היישוב התקבלה החלטה: מפאת החמסינים שהקשו על הפועלים, הם יקדימו לצאת בימי הקיץ לפרדסים, עוד לפני שהשמש עולה, בצהריים, בשעת החום הכבד, ינוחו שעה, ואחריה ימשיכו בעבודתם. לביתם ישובו, כנהוג, אחרי השקיעה.
כשהיו מגיעים לפרדס עם אור ראשון, חושך עוד שרר בחוץ והצרצרים הפליאו לצרצר. דבורה היתה תמיד בין ראשוני הצועדים ובמשך שעות הניפה את הטורייה, נועצת אותה באדמה הקשה, עודרת גומה אחרי גומה סביב העצים הצעירים בטור המתמשך.
כשהשמש השוקעת סימנה את סיומו של יום העבודה, היתה דבורה האחרונה שחזרה מהפרדסים. בבית שטפה מעליה את אבק היום במים הקרים, ואז היתה סועדת עם אמה ועם בניה את ארוחת הערב במטבח הקטן. לעתים הצטרפה אליהם שרה, שלפעמים צירפה את אחד ממחזריה.
החברות האמיצה בינה לבין דבורה התחזקה באותם ימים, כשצעדו יחד לפרדסים לפנות בוקר. שרה היתה חולקת איתה את סודותיה ואת לבטיה בנוגע למחזריה העיקשים. דבורה צידדה באופן בולט באחד מהם, שכונה "החבר שפירא". "את צריכה לחשוב מי מהם תרצי שיהיה אבי ילדייך," אמרה לשרה, שהקשיבה ברוב קשב לעצות חברתה.
* * *
באותם חודשים משה כבר עבר מהליכה לריצה והתיש את רחל סבתו. הוא אהב לרדוף אחרי פרפרים, מושיט לעברם ידיים קטנות, התיידד עם הכלבים ועם החתולים ונהנה להסתכל מעלה בציפורים המצייצות. "צי פור, תתה, צי פור," היה אומר לה.
בשעות הערב דבורה הקדישה את מלוא תשומת הלב לבניה, שומעת מפיהם על קורות יומם. נוסף על הספרים שקראה להם, לפעמים סיפרה להם לפני השינה "סיפורים מהראש", שבהם כיכבו דמויות מסיפורי ילדותה גמדים וענקים, פיות ושדים. בלילות, לפני שיצאה מהבית, היה משה מתרפק עליה. "מימא," היה אומר, "מימא שלי, אל ת כי."
דבורה היתה גאה במילים החדשות שלמד וצחקה לצירופי המילים של הילד שרק מלאו לו שנתיים. "מימא, גם אני יכול להתעבד," היה אומר, גאה בצחוקה של אמו.
ישראל מצדו היה מספר לה בפירוט על כל שראה ועל כל מי שפגש בטיוליו. אחרי ויכוחים ממושכים הוא נעתר פעם בשבוע לחפוף את שערו ופעמיים בשבוע לנקות את האוזניים, "אחרת איך תשמע מה חשוב?" היא היתה פורעת את שערו בחיבה ואומרת, "בקרוב ניקח אותך לספר, או שנקלע לך צמות."
* * *
אין לי כוונה לצבוע את החיים בעין גנים באותם ימים רחוקים בצבעים רומנטיים, כגלוית נוף מרוחקת, מעוטרת בתכלת ובפירורי זהב. אלה היו ימים קשים, רוויי התמודדויות מכל כיוון. צעירי העלייה השנייה, שהגיעו מרחבי אירופה, לא היו מורגלים בשמש, שהכתה בהם ללא רחמים, בעבודה המפרכת ובזמזומם המטריד של יתושי האנופלס הארורים שדגרו בביצות הסמוכות.
הם חיכו לרגע שבו יעלו על הבמה, ישנו את מתווה העלילה, יחוללו מציאות חדשה.
עם השנים נטמע היישוב עין גנים, שמשה הקפיד לכנותו בשמו המלא, מושב הפועלים הראשון עין גנים, בפתח תקווה הסמוכה. את המטעים והפרדסים, את השדות המוריקים, את הבתים הקטנים שלצדם לולים ורפתות ואת סבך הפטל והלנטנה החליפו בניינים מחופי שיש, כדרכה של קדמה. אולם באותם ימים רחוקים גיבורי הסיפור טרם ידעו מה מזמן להם העתיד, נסתר מעין, אורב במרחבי הזמן.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השביעי מתוך הספר.
ורד מוסנזון / המוסינזונים
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עריכה: עמיחי שלו
עורכת הלשון: רתם כסלו
איור הכריכה: רנן מוסינזון
עיצוב הכריכה: נורית וינד קידרון
צילום תמונת המחברת בכריכה: יוחאי פרץ
עימוד: טפר בע"מ
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
