נקמת דם ילד קטן / לפתע היינו בכל מקום השבוע ובשבוע שעבר. שהרי מי מאיתנו שיער בכלל את גודל הטלטול הכתום שתעבור מדינה קונפליקטית וכואבת כמונו. טלטול איום ונורא, עוד אחד מני הטלטולים שעברנו מאז 7 באוקטובר המר. והלוויות השבוע, אלוהים. מדינה שלמה קברה שני ילדים יפים ותמימים, את אמם הנהדרת וחלוץ מלח הארץ, עודד ליפשיץ. מול חיות אדם אנחנו עומדים. ויסתובב לו העולם, אבל לפחות היינו בכל מקום, מחבקים, מחובקים ועמוקים.
שמות הפעוטות שנחטפו כפיר ואריאל ביבס ואמם שירי, שהגיעה באיחור מפלצתי לקבר בישראל, נישאו בפי כל ושוב העלו את המשפט האלמותי "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", מתוך שירו של ביאליק "על השחיטה". המשפטים של ביאליק נהיו זועקים: "שמיים, בקשו רחמים עליי... אני - ליבי מת ואין עוד תפילה בשפתי... עד מתי, עד אנה, עד מתי?" בשיר שנכתב ב-1903, לאחר פרעות קישינב, ומתאים בול לצערנו לפרעות עזה שאין להן קץ.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים שלמה ארצי:
כי מצד שני, כשחזרו ששת החוזרים בסופ"ש לשמחת משפחותיהם, ישבו מאחור בתוך מכונית חמאסית פתוחה גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, הביטו בטקס הארור והיו בבחינת להגיע לנהר ולא לשתות ממנו. אנשי חמאס האכזריים, שאם זה לא מספיק להם (עינויים, הרעבה והשפלת החוזרים), עמדו שם בגשם מול הטקס הארור שביימו עם מטריות. כן-כן, רוצחי ילדים חסרי ישע דאגו לעצמם שלא יירטבו. לפחות אחר כך הורידה מישהי את תמונתו של החוזר מהשבי טל שהם מקיר תמונות החטופים בבארי, וזה היה אקט כה נוגע ללב שפרצתי בבכי. אני תמיד מחשב את בכיי לאחור, מתי אני לא עומד בזה יותר, מתי בתוך המציאות אני חוטף ג'ננה.
הטור לא יידע / זה פרוזאי. אבל כיוון שרוב ההתרחשויות שקשורות לחטופים קורות בסופ"שים, אז התחושה המתסכלת של כותבי הטורים שמודפסים פה בימי שלישי היא שהטור שמפורסם בימי שישי לא יידע את זה. ובתוך מציאות מטורפת ובלתי מובנת, כשהבטתי בשדרית הוותיקה והמצוינת, שהתיישבה לשדר מהבוקר עד הערב ושמורידה כבר יותר ויותר בשנה האחרונה את ראשה למטה, חשבתי שאולי הרכנת הראש נובעת מהעובדה שכבר קשה לה להביט באמת המרה הנגלית לנגד עיניה. השדרית השנייה, עם הקול העמוק, חיה ובקיאה בכל סיפור על החטופים ומשפחותיהם. גם זו סוג של נחמה לשדרים. השלישי, החכם, מנתח המצבים, בבחינת המבשר "יהיה טוב, יהיה רע". הוא אומר וליבי מתפוצץ. לפעמים זה מדכדוך לא נסיבתי, אבל לרוב זה ברור. המציאות תפסה אותנו חזק, מעבר לכל דמיון. והיא לבדה. ואנחנו לבדנו בכל מקום ומקום. איך כתבה שימבורסקה הפולנייה הדגולה:
"אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם בִּמְנוּסָה מִפְּנֵי אֲנָשִׁים כָּלְשֶׁהֵם.
בְּאֶרֶץ כָּלְשֶׁהִי מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ
וּמִתַּחַת לַעֲנָנִים כָּלְשֶׁהֵם".
ומצד שני, התעודדתי כששמעתי מישהו מחמיא לעם לנוכח הביצועים והיכולות שלנו לעמוד בלחצים שנקרו בדרכנו: "אנחנו חברה להזזת הרים", אמר.
אין חיים רגילים / לפני שבוע הבאתי כאן חלום ששיתפתי בין חברי הלהקה שלי. חלמתי על אחד החטופים עומד על צוק בים ומציע לי ללכת לסוף הצוק ולשחות. ובעודי הולך הופיע בחלומי גם חתול רעב, שהיה ברור לי שאני חייב להאכיל אותו. אלא שהאוכל היה רחוק משם, על מושב מכונית, ואז כשהתחלתי ללכת בחלום לעבר המכונית (שנראתה כמו מכונית הצלב האדום) כדי להביא לחתול את האוכל הנדרש, התעוררתי.
הקטע הזה התפרסם ומיד קיבלתי תגובות. ואחת של איש חכם במיוחד שאני אוהב שנתן פירוש מיוחד במינו לחלום, ואני מצטט: יכול להיות שהחלום שכתבת עליו מבטא משאלה לחזור לחיים רגילים, שבמקום "לשחות עם חטופים", אפרופו "לרקוד עם חיילים מתים בלב" ("חום יולי אוגוסט"), אתה מעדיף (בעצם "חייב") ללכת להאכיל חתול רעב. כלומר, המשאלה שלך היא "להאכיל" את החלק הרגיל, היומיומי, של החיים. רק מה? גם כשאתה מנסה לעשות את זה, הרכב שאתה מתקרב אליו בחלום נראה כמו רכב של הצלב האדום. כלומר, אתה לא מצליח לברוח לגמרי לחיים הרגילים, ולכן התעוררת. עד כאן הפירוש. וכשקראתי בו שוב ושוב הבנתי לפתע שזה באמת מצבנו. אין לנו חיים רגילים עכשיו.
עשור למותו של אורי אורבך / אם אורי אורבך (שהיה מראשוני הכותבים הדתיים שנכנסו לעולם החילוני) היה חי היום, מה הוא היה אומר על כל השינויים שחלו בחברה הישראלית? אני מניח שהוא היה מלמד אותנו אחת ולתמיד "לקח" חכמים, כי הייתה בו חוכמת ההומור של החכמנים הנבונים. בהתחלה בכלל לא שמתי לב לטורים הקטנים שלו שהתפרסמו לפני שנים בעיתוננו, אבל לאט-לאט מצאתי עצמי גולש אליו ישר עם הגעת העיתון. כן, יש דבר כזה, שבזכות כותב מסוים אתה קונה את העיתון.
ואז הגיע המפגש. "אתה אורי אורבך?" שאלתי את הבחור נמוך הקומה המשופם עם הכיפה של הציונות הדתית כשנתקלנו במדרגות גלי צה”ל בזמנו. ועל השאלה הזו ענה לי מיד בשנינות אופיינית ובאותו הלך רוח: "אתה שלמה ארצי?" לרגע השתתקנו, שניות אחר כך הורדנו את הפוזות שלנו, ששימשו לנו הגנה ושכל אחד בחר להעמיד את זולתו מולן. "אני אוהב את כתיבתך", אמרתי, "ואני את שיריך", ענה. לא, זה לא היה ליקוק, אלא יותר ניסיון "לגשר ולקרב עולמות", כל מה שחסר לנו עכשיו בימים קרועים אלה. היו לאורי שנינות חדשנית, זווית ראייה מקורית, ואנשים אהבו אותו גם אם לא הפליג בסירת דעותיהם. אגב, כל הפגישה ההיא בינינו ארכה עשר דקות, ויותר לא אירחו אותנו מדרגות התחנה ביחד לעולם. לימים נהיה אורי אורבך חבר כנסת, אפילו הקים עיתון ילדים בשם "אותיות וילדים" (בטח תשובה ל"אצבעוני" של החילונים) ולימים נפטר באיבו. ועכשיו כשמלאו עשר שנים למותו, דווקא בימים קרועים אלה, הרגשתי צורך לחשוב מה היה אומר. רק מה?
הכתף / מטוסי חיל האוויר חתכו את שמי ביירות בהלוויית הרשע השחצן והדוחה מכל אדם נסראללה. ובתוך כל זה ועוד, חיכינו בקוצר רוח לשלב ב' בעסקה, אסור היה להשאיר אותם מאחור.
ואז חשבתי שאם קיימים מלאכים בשמיים של "קורל", סופתנו האהובה (שלא ממש הייתה), אולי אורי (אורבך), אחותי (נאוה), מאיר (שלו) ויהונתן (גפן) מביטים בנו מלמעלה, מהנהנים בראשם ואומרים: אתם לא חייבים לאיש דבר מלבד להם ולעצמכם עד הסוף, והבעיה שככל שתחיו יותר לעומק יגדל בכם הספק. כי זה הסיפור של 7 באוקטובר הנורא והעצוב על כל משמעויותיו. ועדיין, מה שלא יצא לי מהראש כל השבוע זו תמונת אמו המסורה של עומר שם טוב, שנישקה לו אפילו את הכתף מרוב אהבה וגעגועים טרופים כשחזר. אהבת אם היא כמו קריאת השכמה לכולנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
