האיש שחזר מעולם אחר / אלי שרעבי, האיש שחזר מעולם אחר ונחת ב"עובדה", נראה לי לפחות כמו נביא או כאיש חסד שחיכינו לשמוע אותו בחיינו, כדי לצרוב מחדש את התודעה המבולבלת שאבדה לנו.
הרבה זמן לא ראיתי איש כזה. נוגה, חכם וורבאלי, כבול לשעבר בשלשלאות, מין דניאל בגוב האריות – רק במקרה זה אלי בגוב הנוראיים והאכזריים. כל חיי חיפשתי אנשים כמוהו, שיראו לי את הדרך. זו האמת, אלי שרעבי מגלם את כל החיפוש שלי.
האיש הרזה (שקצת התמלא מאז שחזר) עם העיניים החודרות, שאביו רצון גידל אותו ואת אחיו עם אמו בכרם התימנים. האיש הלא-כועס שפניו טובות כבדולח, שעיניו מרגיעות לי את חוסר המנוחה האנושית שפשתה במקומותינו ומתגלמת במי שנדחפים לפרונט, מפוצצי יומרנות על כלום וצורחים איש על רעהו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
האיש שבמקום "להתקרבן" על מה שקרה לו ולמשפחתו, מודה על השנים המאושרות שהיו לו עם אשתו, בנותיו ואחיו, שנרצחו בדם קר, ומוכן באומץ אנושי לעמוד לפני הבאות. וכשהבטתי בו נשאלו בקרבי שאלות קרדינליות כמו: מהם החיים? מה זה האתגר הזה שנקרה בדרכנו לפני כשנה וחצי?
אנשים מיוחדים / על אלי שרעבי נאמרו השורות של רוטבליט: "בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש, בן אדם כסנה מול השמיים, בו בוערת אש".
וכך, דרכו, אני מבין לפתע שסיפור החטופים ומשפחותיהם גדול מאיתנו, ולא רק בגלל מה שקרה, אלא בגלל מי שנתגלו לפתע מתוך האופל לעינינו. אני מכנה אותם "האנשים שלא ידענו על קיומם".
אנחנו מארחים בהופעות בימים אלה את הזמר הטנורי הנפלא דניאל וייס מבארי עם העיניים החודרות, שבא לשיר יחף ב"הכוכב הבא" מתוך האבל שלו על שני הוריו שנרצחו שעה שהוא עצמו שהה באותו יום נורא 200 מטרים מהם, בביתו בשכונת הצעירים, וכאילו חיכה למותו. ובשבוע שעבר, כשהופענו בבארבי (המסעיר, המקפיץ והמרגש), סיפר לנו לפני ההופעה בשקט מקפיא דם את כל מה שקרה לו באותו יום משש וחצי בבוקר ועד חמש אחר הצהריים, כשחילצו אותו, את חברתו וחברתה וכשגילה שהוריו כבר לא בחיים. זה היה תופת, אמר. וכולם מאחורי הקלעים הזילו דמעה.
תחקירים / מדי פעם אני רואה בשכונתי אלוף אחד משרידי מלחמת יום כיפור, אחד שלא חזה את האסון 50 שנה אחורה. הוא כבר איש זקן-זקן, אולי בן מאה. רוב חבריו נפטרו מזמן. ואני נזכר בוועדת אגרנט, הממלכתית, שהאשימה אז בעיקר את הדרג הצבאי. וגם אז היו ויכוחים: ומה עם גולדה ודיין? עד שהתפטרו.
אני בא מצבא הגיטרות, אבל כל בר-דעת מהמכולת שקורא את תחקירי היום ההוא שהתפרסמו בינתיים יודע שזה היה היבריס, ביזיון קולוסלי, שאננות, זלזול באויב, בלשון הרחוב: פדיחה בלתי נסלחת. ואיך אמר לאונרד כהן, שלא הבין מהחיים שלו במלחמות אבל היה אדם בר-דעת, "הוא (האויב) אומר שהוא רוצה להרוג אותנו. הוא אומר את זה תכופות מדי". והוסיף בשיר אחר: "אני רק מתעורר לחיים אחרי מלחמה, ולא הייתה לנו כזאת עדיין".
ואצלנו? הלב שממה – מתקשה להכיל.
בדלי בלונדון / רוברטה פלאק מ"קילינינג מי סופטלי וויד היז סונג" (הורג אותי בקלות בשירו) מתה. שלא לדבר על ג'ין הקמן המופלא מהסרטים "הקשר הצרפתי" ו"בלתי נסלח", שמת מוות מסתורי בדירתו עם אשתו וכלבו.
"זוכר שפגשנו אותו בדלי בלונדון?" הזכירה לי בתי. דלי זו מכולת קטנה שרוב האוחזים בה הם יוצאי הודו לונדונים.
ואכן, זה היה בליל גשם נוראי וכשעמדנו ליד מקרר הגבינות הוא נעמד מאחוריי במלוא גובהו ושאל: Is it fat?, כלומר האם הגבינה שמנה. ואמרתי לו: היי, ג'ין הקמן. והוא ענה לי בהיי יו, ולקח את הגבינה (הלא-שמנה) שהמלצתי לו עליה ויצא.
השמות / והנה הגיעו שבת ראשונה ושנייה בלי פעימה. האם חסר לי המראה העלוב של טקסי חמאס? אם כן, זה רק כי בסופו של הטקס חזרו החטופים.
והנה, אספתי את 24 שמות הגברים שנותרו מאחור מתוך גיליון מוסף "הארץ" שרובו הוקדש להם. ואלה השמות החיים שניבטים בכל הופעה על המסכים שעה שהקהל ואני שרים כמו תפילה את "ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים".
הנה תמונת תלתליו של מתן צנגאוקר, שאמו עינב נלחמת למענו, או בר קופרשטיין, שאביו איבד את קולו וחזר לדבר מאז נחטף, ויוסף חיים אוחנה מקריית-מלאכי, שבירך על הלולב יומיים לפני הטבח. אלון אהל יפה התואר ממשגב, שאלי שרעבי נפרד ממנו בדמעות ושנותר שם כבול בשלשלאות, וכמובן גלי וזיו ברמן, התאומים בני ה-27 מכפר עזה. נמרוד כהן החייכן מרחובות, איתן הורן, שהופרד מאחיו יאיר שחזר, ודוד ואריאל קוניו, שני האחים היצירתיים שסרט האימה הוביל אותם לעזה, ואבינתן אור, החבר של נועה ארגמני, ועמרי מירן, שאת אביו אנחנו מכירים כבר, ואלקנה בוחבוט, שחולם להקים גלידרייה (ועוד יקים), וגיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שלו היו יכולים היו קופצים מהרכב בשעת מסירת החטופים ורצים-רצים ואולי מגיעים חופשיים לזרועותינו. ורום ברסלבסקי בן ה-21 מגבעת זאב ועידן אלכסנדר מניו-ג'רזי בואכה טראמפ. ומתן אנגרסט מקריית-ביאליק, בן 22, ותמיר נמרודי מנירית, שגב כלפון מדימונה, איתן מור מקריית ארבע, מקסים הרקין מטירת-הכרמל, ונטפונג פיטנה מתאילנד וביפין ג'ושי, זמר הראפ מנפאל, שהוא בכלל סיפור כי הגיע כמשתלם בחקלאות עם משלחת מארצו ונחטף.
אמא'לה, זה מטורף.
אליי / ההיבריס (חטא הגאווה) הוא מחלה קשה, חסרת ישועה. היא לא נובעת מחוסר סיפוק, אלא מעודף. היא לא נובעת מחולשה גופנית, אלא מחולשה שכלית ועצימת עיניים. זה קורה כשהבן אדם נהיה קצת אלוהים בפני עצמו ועף על עצמו ויכול להעיף למשל מנהיג אוקראיני בשיחת בריונים.
מזל שמול הלוקים בהיבריס יש אנשים מטריפים כמו ד"ר אליי חוגג גולן עם השם המיוחד, שהצילה יחד עם בעלה את בתם מהאש בביתם שבכפר עזה תוך כדי שהיא סובלת מכוויות ושאיפת עשן. וכשביקרתי אצלה בבית חולים שיבא אחרי כמעט חודשיים הרדמה, לא אשכח את אביה ואמה שעמדו לידי ואמרו לה: הנה שלמה, מזהה? ועיניה ריצדו.
והנה ב"אולפן שישי", בכתבה נפלאה של לוקאץ', חייכה אליי מחדש, אליי ואליך ואלייך. הרופאה השתקמה ואפילו הביאה לעולם עם אריאל בעלה ילד חדש בשם יפתח, בנוסף לבתם יעל.
דחוף לומר / ידה של אמילי דמארי נתפרה כמו כרית סיכות בשבי חמאס, נאמר השבוע כשיצאה לסדרת ניתוחים אצלנו אחרי שאיבדה כמה מאצבעותיה. ולהבדיל, ההיבריס המשיך להסתובב מעלינו, מוכן לצוד אותנו בכל רגע, כולל במסדרונות הכנסת, כשרפי בן שטרית ואייל אשל, האבות השכולים, עמדו חבוקים ואמרו קדיש אחרי שנחבטו בידי סדרני הכנסת.
אלעדיק, שאני מתגעגע אליו מיליונים, היה אומר לו היה חי: עשו חקירה למען האמת, הַחזירו את הנותרים ותפסיקו לצרוח.
השבת שעברה הייתה שבת בלי פעימה, והלב נהיה שממה. כי איך אמר לאונרד כהן: "מעט כל כך לומר, דחוף כל כך לומר זאת".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.03.25
