- פרק 10 -
1919
"למה את שוב מעלה את נושא התירס?" שואל אנטון בקוצר רוח ומציץ במופגן בשעונו.
אילזה מיישרת את שולי מקטורנה, מזדקפת במושבה, מנצלת את השניות כדי לשלוט ברוחה ובקולה. "דיברנו על זה גם בישיבה הקודמת," היא אומרת בטון מדוד. "אתה ודאי הקשבת בשימת לב," היא מטעימה בציניות קלה, "לסקירה המקיפה שהציג מר הוכביין על אודות השוק הגדל והמתרחב של התירס ושימושיו הרבים ועל החשיבות של יצירת קשרים נוספים עם השוק האמריקאי, שם מרבים לגדל את זה, כשם שבוודאי התרשמת מהניתוח והצפי של עלויות לעומת רווחים ואופציות מכירה והפצה שהציג מר שֵׁנְק באותה ישיבה. ביקשתי מכם," היא מלכסנת מבט אל אלפרד, שכדרכו יושב מתוח ודומם, כמי שכפאו שד, "להקדיש לנושא מחשבה כדי שנסגור את הפרטים לביצוע עסקה בישיבה היום. זאת הסיבה שאני מעלה את נושא התירס, אנטון." היא נועצת בו מבט מקפיא.
אנטון שב ונושך בעצבנות את קצה הסיגר הכבוי שהוא אוחז בין אצבעותיו. אילזה, שתלטנית שכמוה, אינה מתירה לו לעשן במשרדה. לטענתה, סיגרים מסריחים. ילדה טיפשונת, שאינה מבינה דבר וחצי דבר בהלכות העולם הגדול.
אנטון לעולם לא יודה בכך, אבל מאז מותו של אביהם לפני כחצי שנה, אילזה עושה עבודה לגמרי לא רעה, שלא לומר טובה, בניווט החברה הלאה וקדימה. ודאי טובה יותר ממה שהוא היה עושה ובכך ודאי לא יודה לעולם ולו רק בזכות מסירותה האינסופית לעבודה. היא נמצאת במשרד בכל בוקר עוד לפני שהאחים מגיעים ונשארת שעות אחריהם. היא קוראת כל מסמך, דוח ומכתב, מבקשת הסברים וביאורים מאנשי המקצוע, מתייעצת איתם, נפגשת עם כל אנשי הקשר והעמיתים ועוקבת אחר מהלכי המתחרים. לעזאזל, אפילו במחסני החברה היא מבקרת בקביעות, וכבר קנתה לה שם עדת מעריצים בקרב מנהלי העבודה השונים. בינו לבינו הוא כבר יודע שחרף העלבון הצורב ששטף אותו עם היוודע הוראותיו וצוואתו של אביהם, שהעדיף את "הילדה" כפי שכינו אותה כל האחים הבוגרים על פניו לניהול החברה, וחרף הזעם הקרוש שאחז בו על כנפי אותו עלבון והוליד הרהורי מרידה בהחלטת אביהם ורצון לחולל הפיכה ולהדיח את הילדה מתפקידה, הוא כבר לעולם לא יערער על הסדר החדש שקבע וכפה אביהם. הזעם שרחש בו שכך באותה מהירות שבה התלקח, כפי שקורה לו תמיד. מהיר חֵמה, כינתה אותו אמם מילדות, אבל להגנתו הוא טוען כבר שנים שהוא גם מהיר רגיעה.
מהר מאוד אחרי מות אביהם הבין אנטון שאינו בנוי למשימת ההובלה, שכן זו אינה מותירה רגע של זמן פנוי לשלל תחביביו ועיסוקיו. אין לו מושג איך אביהם מצא זמן למשפחה בתוך כל זה, שלא לדבר על מסעותיו הגם שתמיד הקפיד לשלב בהם עבודה אבל ברור לו שהוא אינו מעוניין כלל להתחבט בסוגיה. שאילזה תישא בנטל ובאחריות וכן, גם בכתר. מצדו שתתמסר לעבודה עד כלות, הוא את חלקו הנאה מקבל גם כך. הרי לגבר היא אינה מתמסרת בינתיים, היא אפילו אינה מתאמצת לחפש אחד כזה. ולא משום שמחזרים צובאים על דלת בית המשפחה, כלל וכלל לא. לא, היושב במרומים אולי חנן את הילדה בשכל, חוזר ומהרהר אנטון במידה של שמחה לאיד, אבל בשדה היופי בהחלט פסח עליה. ואיזה גבר יבקש לעצמו צעירה דעתנית, שתלטנית, רבת כוח ולא יפה? לא, אנטון משוכנע וביתר שאת מאז מות אביהם שאילזה תישאר לנצח רווקה, וזאת תהיה מעין נקמה מתוקה.
מה שלא אומר שעכשיו הוא יוותר לה ללא קרב בעניין איוולת התירס, גם אם ברור לו שההכרעה הסופית תהיה שלה. "הקדשתי לנושא מחשבה," הוא מטעים, "ואני עדיין לא משוכנע שזה אפיק השקעה שמתאים לנו. כאן לא אמריקה, כאן אוסטריה. אירופה," הוא מדגיש.
אילזה נועצת בו מבט אטום. אין לדעת מה מתרחש מאחורי הבריכות החומות, האפלות, של עיניה. "ומה דעתך אתה, אלפרד?" היא פונה אל אחיה הבכור מבלי להתיק את מבטה מאנטון.
אנטון מתפתל בכיסאו, ממולל את הסיגר בידו ופונה במבט שואל מתריס אל אחיו.
אלפרד מתנער מקיפאונו. זה מכבר מאס בהתנצחויות הילדותיות וחסרות התוחלת שאחיו מתעקש לנהל עם אילזה. יותר מכול הוא מתגעגע לשלווה שהשרה על דיונים כאלה אביהם. הוא מבין את הצורך של אילזה לבסס את מעמדה, לקבע את מנהיגותה, והוא אפילו מבין את הצורך של אנטון להתבלט, לאותת שהוא יותר מעלה התאנה שאביהם קבע שישמשו לאילזה, לטובת החברה כמובן. אבל ההבנה הזאת, לצד ההתכתשות הבלתי נגמרת ביניהם, מתישה אותו, גוזלת מזמנו, משבשת את חייו כבר חודשים, והוא מאס בכך כבר לגמרי.
הוא יודע שהיה עליו לשים לזה קץ כבר מזמן, אבל הנטייה הטבועה עמוק באופיו לפשר, לרצות, להדחיק, מנעה ממנו להביע עמדות נחרצות ולהביא לידי גמר את תחרות הורדת הידיים המתמשכת הזאת. הוא רוכן לפנים ומכחכח בגרונו, קובע את מבטו בנקודה עלומה בין אילזה לאנטון.
"לדעתי, בהחלט כדאי לעשות ניסיון עם תירס. נתחייב למחזור רכישה אחד, נראה מה קורה עם זה כאן, אם אנחנו מרוויחים כפי שצפינו או לא, ובהתאם לתוצאות נחליט הלאה."
אילזה נשענת לאחור בכיסאה, שבעת רצון. אחיה ההססן סוף סוף מקבל החלטה חד משמעית. "יפה," היא אומרת.
"ועוד משהו," ממשיך אלפרד, ואילזה שבה ונדרכת. "אני סבור," הוא מזדקף ואומר כמי שהתאמן על המילים הבאות זה זמן, "שהגיע הזמן לחדול מהתנצחויות שווא. חלפה כבר כמעט חצי שנה מאז מותו של אבא, אפשר לומר שתקופת ההסתגלות של שלושתנו למבנה החדש תמה, וניתן כבר להסיק מסקנות מה עובד ומה עדיין טעון שיפור. נדמה לי ששלושתנו נסכים שהחברה מתנהלת ביעילות ובצורה מיטבית ושאבא צדק בחלוקת התפקידים שקבע לנו. נדמה לי גם שבינינו, אנחנו כבר מבינים טוב יותר מה חלקו של כל אחד בכוח המשותף שלנו, מה היתרונות של כל אחד מאיתנו ומה עלינו לשפר."
הוא לוקח אוויר ומפנה את מבטו אל אילזה. "אילזה, את עושה עבודה מצוינת בניהול החברה ולוקחת אותה קדימה אל העתיד בדיוק כמו שפאפי היה עושה ורוצה. אם עדיין יש בעיה ממשית, היא רק בעובדה שאת אישה וצעירה ואני מקווה שגם זה יחדל בעתיד להפריע למי שזה עדיין מפריע לו עכשיו, ולשם כך פאפי מינה אותנו כמלווים שלך מול העולם. לא כדי לחלוק עלייך," הוא מדגיש ומציץ לעבר אנטון, "אלא כדי לגבות אותך. ובדיוק מהסיבה הזאת, אנטון," הוא פונה אל אחיו, "הגיע הזמן לחדול מוויכוחי סרק בנושאים שונים כמו התירס שרק מבזבזים את הזמן היקר של כולנו," הוא מטעים ונועץ בו מבט רב משמעות. לשניהם ברור שהוא מכוון לזמן הרב שאביהם אפשר להם להיעדר מהעבודה לטובת עיסוקיהם האישיים, זמן שהצטמצם במידה ניכרת מאז מותו, בשל דרישות תפקידם כפי שהתווה אביהם, אבל גם בשל המאבקים שאנטון מתעקש להמשיך לנהל.
"אז מה אתה אומר בעצם," לא עוצר אנטון את רוגזו, "שעלינו להסכים אוטומטית עם כל עמדה והצעה שהילדה מציעה?"
בכוונה הוא משתמש בכינוי המקטין, ורואה בהנאה איך אילזה מאדימה וארשת פניה נקפצת בכעס.
"לא, זה ודאי לא מה שאני אומר," ממהר אלפרד להשיב לפני שאילזה תתפרץ, "מה שאני אומר הוא שכשעולה לדיון נושא כלשהו שזוכה לסקירה וניתוח מקיפים ולצדם הצעות פעולה עם צפי פיננסי מקיף ומשכנע, אין מקום להתווכח לשם הוויכוח. חבל על הזמן של כולנו."
אלפרד נשען לאחור בכיסאו מבלי להסיר את מבטו מאנטון. אנטון ממשיך למולל בהיסח הדעת את הסיגר שבידו ומעווה פנים בחיוך עקמומי.
"ואני אומרת," שחה אילזה בנימה מדודה מקפיאה ונועצת מבט חודר באנטון, "שיותר לא אסבול שימוש בכינוי 'הילדה' במשרדי החברה. פאפי לא מינה את 'הילדה' לתפקיד המנהלת, הוא מינה אותי את אילזה רוזנברג לתפקיד."
לרגע משתררת דומייה בחדר, ואז אנטון מגחך גיחוך מאולץ וקולני וקם מכיסאו. "לאור כל מה שנאמר כאן ולאור העובדה שאני שונא תירס," הוא יורק את המילים בטון יהיר ומזלזל, "אני מרגיש שאין לי יותר מה לתרום לישיבה, העלמה רוזנברג הנכבדת."
הוא קד קידה מזויפת, תוחב את הסיגר הכבוי לפיו ויוצא מהמשרד בטריקת דלת.
"ילד מגודל," ממלמל אלפרד.
"אידיוט," חורצת אילזה.
***
אילזה עומדת מול המראה, מסתובבת ימינה ושמאלה, בוחנת את צדודיתה, את מתאר גופה העטוי יריעת בד רב חרוזים וסיכות.
אמה מציצה מאחוריה, פרידה התופרת עומדת חמורת סבר בצד, כרית סיכות צמודה למפרק ידה כצמיד, עיניה אומדות את מעשה ידיה.
"הבד נעים לך? נוח לך?" היא שואלת את אילזה.
אילזה מביטה בה מבעד למראה. "נוח במובן שזה לא מגרד או לוחץ כן, אבל אני לא משוכנעת שזה נוח לי במובן שזה הולם אותי."
"על מה את מדברת?" מזדעקת מגדה מאחוריה. "זה בד יפהפה. כשזאת תהיה שמלה אנשים לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים."
אילזה מביטה באמה מבעד למראה. "וזה מה שחשוב, אמא? אותי לא מעניין כמה אנשים יסתכלו עלי או לא יסתכלו עלי. לי חשוב שהשמלה תהיה בטעם שלי, שתתאים לאופי שלי. ופה... יש יותר מדי חרוזים, יותר מדי... את יודעת מה זה מזכיר לי?" היא מתחייכת מול אמה ולא ממתינה לתגובה. "זה מזכיר לי את הוויכוח על השמלה לחתונה של אדית, כשהייתי בת חמש או שש. כבר אז לא הסכמתי ללבוש שמלות עם תחרה ומלמלות, כי שנאתי אותן. בעיני בד החרוזים הזה הוא אותו הדבר. זה לא אני." היא מסתובבת מול מגדה ופרידה, שסופקת כפיים.
"פרידה, אל תדאגי," היא פונה אל התופרת ומתחילה לשלוף סיכות מתוך הבד הכרוך. "אני בטוחה שהניה תתעלף מאושר כשתראה את הבד הזה. גם ברטה," היא מוסיפה לאחר רגע וחושבת לעצמה שהניה תיראה בים הבד המבריק והמנצנץ כיצור מלאכי, כאחת הרקדניות על במה שמעולם לא זכתה לעלות עליה.
התופרת ממהרת לשלוף סיכות סמויות מהעין מתוך הבד שאילזה מבקשת להשתחרר ממנו מהר ככל האפשר.
פניה של מגדה נופלות. "אבל..." היא מנסה למחות ומשתתקת. היא יודעת שאם אילזה החליטה לא תעזור מחאה.
"אל תדאגי, אמא, אני משוכנעת שפרידה תמצא יריעת משי הולמת בצבע כחול כהה או אפור, ותדע לגזור לי ממנה שמלה נוחה שתתאים לי," היא אומרת וניגשת אל מאחורי הפרגוד כדי להתלבש.
"שוב כחול או אפור?" מזדעקת מגדה. "זאת שמלה לנשף, לא למשרד!"
אילזה כורכת סביבה את החלוק וקושרת במשיכה חזקה את החגורה. "אמא," היא אומרת בשקט פסקני. "זאת אמנם מסיבה לרגל סוף השנה, אבל זה לא נשף. איך נשף כשעוד לא עברה חצי שנה מלאה מאז שפאפי מת?"
עננה חולפת על פניה של מגדה, אך היא ממהרת להתעשת. "בסדר, מסיבה. אבל איזו מסיבה! פעמיים עשרים יום הולדת עשרים שלך ותחילתה של שנת אלף תשע מאות ועשרים. זאת לא סתם עוד מסיבה!"
"פְרוֹילַיין, אולי אפשר במקום כחול או אפור צבע בורדו או ירוק כהה, גוון של זכוכית בקבוק?" מעיזה פרידה.
אילזה מתבוננת בשתי הנשים שעומדות מולה. הן רוצות בטובתה, היא יודעת. הבעיה היא שמה שבעיניהן הוא טובתה אינו מה שהיא רואה כטובתה. לו היה זה תלוי בה, היתה בכלל מבקשת מהתופרת לתפור לה חליפת מכנסיים, מין גרסה אלגנטית למכנסיים של לואיסה קָפָּטילוֹ הפורטוריקנית, שראתה בתמונות. מאז נכנסה לענייני תירס ויבשת אמריקה, היא נחשפת לשלל דברים שטרם הגיעו לאירופה. אבל היא יודעת שאמה היתה מתפלצת לו ביקשה ללבוש מכנסיים בפרהסיה. והתופרת, מן הסתם, כנראה בכלל לא היתה יודעת להתמודד כהלכה עם המשימה.
מגדה, היא יודעת, מקווה שהאירוע הזה, האירוע הגדול הראשון שהמשפחה עורכת מאז מותו של מרקוס, יספק לאילזה אפשרות מפגש עם הרווקים הצעירים הנחשבים בווינה. מגדה מייחלת לשידוך הולם לאילזה, אף כי היא יודעת שזאת מטרה קשה עוד יותר להשגה מאז מונתה למנהלת חברת הסחר המשפחתית. בסתר לבה מגדה סבורה שמרקוס עשה לאילזה עוול במינויה, שכן בכך חיסל אולי כליל את האפשרות שתינשא לגבר ראוי. שהרי איזה גבר יחשוק באישה שאוחזת במשרה כה גברית ובכירה, שמנהלת כספים ואנשים יום יום מחוץ לבית? אבל מגדה מעולם לא חלקה בפומבי על מרקוס, ולכן גם הפעם שתקה משנודעה החלטתו.
וכך בעוד מגדה ממוקדת מטרה למצוא לאילזה באירוע בעל ראוי, אילזה רואה בנשפייה המתוכננת עוד הזדמנות להרחיב את מעגל הקשרים וההיכרויות העסקיים. מהסיבה הזאת בדיוק נמנעה מכל התערבות בתכנון האירוע עצמו אלפרד הופקד על הצד התוכני, ומאז הוא פורח בבחינה והבחירה של נגנים, רקדנים, זמרים וקומדיאנטים, מברכים ושאר ממלאי תפקידים ורעיונות, ואילו אנטון הופקד יחד עם מגדה על התקרובת למרכיביה, כולל משקאות אלכוהוליים וסיגרים, לשמחתו כי רבה. רק בדבר אחד ביקשה אילזה להיות מעורבת: הרכב רשימת המוזמנים, וזאת כדי להבטיח שהאירוע אכן יענה על ציפיותיה. אלפרד ואנטון ידעו שאין להם דרך למנוע את מעורבותה בהרכב רשימת המוזמנים, שכן האירוע נערך על חשבון החברה. משום כך גם נאלצו לקבל את הודעתה של אילזה שהיא תהיה הפוסקת הבלעדית בעניין תקציב האירוע, אף כי שניהם כל אחד מטעמיו לא ראה בעין יפה את המגבלות שהטילה עליהם.
"אבל איך את מצפה שאשיג בסכום הזה את טובי הנגנים?" קבל אלפרד בנימה יבבנית משהו ופכר אצבעות בתסכול. אילזה חייכה לעומתו ואמרה בקול מדוד: "תביא פחות נגנים. אתה חושב שמישהו באמת יבחין בהבדל אחרי כמה כוסות של יין?" וכשאנטון הודיע בחבטת יד על השולחן ש"בסכום שהוקצב אי אפשר להגיש יין צרפתי איכותי", היא השיבה בנחת, "איפה כתוב שצריך להגיש יין צרפתי, ועוד איכותי? אפשר להגיש יין אוסטרי. גם לנו יש יין איכותי, ונדמה לי שאנשים יעריכו את הבחירה הפטריוטית." היא צדקה בסופו של דבר, אבל הם כמובן מעולם לא הודו בכך.
ועכשיו השמלה. "פרידה," היא מגייסת את כל סבלנותה להמשך הדיון בנושא כה חסר חשיבות בעיניה, "תסתכלי עלי: יש לי שיער חום ועיניים חומות כהות, אני נמוכה ולא ממש רזה. אז אני צריכה צבעים שקטים וכהים. כל מיני צבעי תוכי פשוט לא יעבדו. אני מוכנה לשקול בורדו כהה, רק אם הוא יהיה לא רועש. ירוק לא בא בחשבון. מצדי אפשר גם חום, אולי גוון חם יותר, דומה לברונזה. בואי נסכם שתשלחי לי מחר למשרד דוגמאות, אני אבחר ומיד נקבע מדידה. מקובל?" שאלה באותה אינטונציה שסיגלה לעצמה בדיאלוגים המקצועיים, נימה שאותתה כי הדיון תם.
כעבור דקות ספורות כבר חזרה לחדרה, להתלבש כדי לחזור למשרד.
למה אנשים לא מבינים שכל העניין הזה של נישואים לא מעניין אותי, הרהרה בינה לבינה. ולא שיש לה משהו נגד נישואים או נגד גברים אחדים מהם בהחלט מוצאים חן בעיניה אבל אין לה חשק להשקיע בכל משחקי החיזורים עכשיו ואין לה שום רצון בכלל להיכנס למסגרת נישואים, שבה כנראה לא יהיה מקום לאילזה רוזנברג, מנהלת חברה ליצוא ויבוא סחורות.
מעולם לא היתה לאילזה חברת נפש מהסוג שנשים, ועוד קודם לכן בנות, מדברות עליו. היו לה כמה חברות, היו לה גם כמה חברים נערים וכמה מחזרים, אבל כולם נשרו בדרכה לצמרת, כמו עלי שלכת שניתקו מהעץ. פעם, מזמן, כשהיתה כבת חמש עשרה, שאלה את אדית על אותה אהבה שהרבתה לקרוא על אודותיה בספרים. עיניה של אדית הזדגגו לרגע לפני שהתפייטה, "אהבת גבר ואישה היא אחד הדברים היפים ביותר שיש."
"למה?" שאלה אילזה המעשית.
"כי זה רגש ממלא, סוחף, רב פנים ואינסופי," סחה אדית במבט חולמני.
"באמת?" פקפקה אילזה. "וכל מי שמתחתן, מתחתן מאהבה?"
"לא בהכרח," ניסתה אדית לברור מילים. "אצל אנשים אדוקים בכל מיני דתות יש נישואים מוסדרים, בשידוך שנבחר בשבילם. ואז עליהם ללמוד לאהוב זה את זה."
"ואם הם לא לומדים?" נכנסה אילזה לדבריה.
"אז... אז... עליהם ללמוד לחיות ביחד בכבוד הדדי," ניסתה אדית להסביר.
"ולא קורה שמתחתנים מאהבה אבל היא נגמרת?" הקשתה אילזה.
"לא שמעתי על זה," התחמקה אדית.
התשובה קוממה את אילזה, שלא הרפתה. "ואהבה גדולה כזאת, זה מה שהיה שיש לך ולאברהם?"
"ודאי," מיהרה אדית לענות, משוכנעת שעקפה את המהמורות.
"וזה נכון גם לגבי אלפרד והניה? אנטון וברטה?" לא הרפתה אילזה.
הילדה מבינה יותר ממה שנדמה, חשבה אדית. הילדה כבר לא ילדה.
"לפעמים אנשים, או מצבים, משתנים לאורך השנים, ואז כמו בנישואים בשידוך, צריך ללמוד לחיות יחד בכבוד הדדי." אדית היתה מרוצה מהניסוח שבחרה.
"למה?" ירתה בחזרה אילזה. "למה צריך לחיות ביחד בכל מצב? מי קבע שחובה להתחתן? ואם לא רוצים? אם לא ארצה להיות אשתו של מישהו כי אף אחד לא ימצא חן בעיני מספיק, למה אני חייבת? למה אני לא יכולה לחיות לבדי כמו שמתחשק לי?"
כי ככה מקובל בחברה שבה אנו חיים, הרהרה אדית בינה לבין עצמה, כי אלה המוסכמות, כי זה מה שמצופה בוודאי מנשים, שהחברה כמעט אינה מאפשרת להן עצמאות מלאה. לאילזה אמרה, "את יודעת מה, בואי נדבר שוב בעוד כמה שנים, אחרי שתפגשי בחור נחמד שימצא חן בעינייך."
עברו כמה שנים. אילזה פגשה יותר מבחור אחד שמצא חן בעיניה. אבל אף אחד מהם לא נראה לה שווה את הוויתור על מסלול החיים שבחרה לעצמה, שווה נישואים. שווה התחנחנויות מאוסות בעיניה, מחוכים מחניקים, שמלות מנצנצות ולא נוחות, חברת אנשים משמימים והסתגרות בבית לשם גידול ילדים.
ולא שהיא אינה ערה לרינונים. היא ערה עד מאוד. אבל בנבדל מאחיה אלפרד, שמקדיש אנרגיות בלתי נדלות למאבק בשמועות הנכונות כשלעצמן לאילזה לא אכפת מה אומרים עליה. היא אינה נעלבת, מעולם לא לקחה ללב. גם לא כשאמרו ואומרים עליה שהיא לא יפה. יופי הוא בעיני המתבונן, אמר לה מרקוס כשהיתה בת חמש והודיעה להוריה שאדום הוא צבע לא יפה בעיניה. וכשגדלה מעט, ובאחת ההתכנסויות המשפחתיות אמרה אחת הדודות לרעותה ש"הילדה לא ממש יפה, מה?" ומרקוס שם לב שאילזה שומעת, הוא הרחיק אותה מהן ואמר לה, "ליבשן, יופי הוא לא רק שאלה של טעם. יופי חיצוני, כמו שהוא בא הוא גם הולך, אבל יופי של שכל, כמו שלך יש נשאר לתמיד."
ואולי בכלל משהו בסיסי חסר בה או קיים בה ומשום כך באמת לא משנה לה מה חושבים עליה, על בחירותיה או על מראֶהָ. אכפת לה רק אם היא מצליחה או נכשלת במבחן התוצאה של הישגי החברה. ואת זה ניתן למדוד ולכמת, זה עניין של מתמטיקה: הוצאות מול הכנסות, הפסד מול רווח, הישג מול כישלון.
***
בסופו של דבר, השמלה היתה בצבע נחושת, שבהחלט מצא חן בעיני אילזה. הגזרה הפשוטה אפשרה תנועה חופשית, ואילזה נעה ברחבי אולם האירועים לאורכו ולרוחבו, מקפידה להחליף לפחות כמה מילים עם כל אחד מהמוזמנים, מוכרים כבאים חדשים. היא סבבה באולם בהילוך הזקוף ומלא הביטחון העצמי שסיגלה לעצמה במכוון בשנים האחרונות, הילוך שנועד לטעת במתבונן את הרושם שלפניו לא רק אישה חזקה ומלאת ביטחון, אלא גם אישה תמירה ונאה.
"איך היא עושה את זה," מלמלה בתסכול מריר ברטה, עטופה בשמלה עמוקת מחשוף ועתירת סלסולים ושנצים, כשאילזה נכנסה לאולם ועוררה רחש מקיר לקיר, "איך היא מצליחה תמיד להיראות כל כך מרשימה ולגנוב את ההצגה?"
"זה כאילו יש לה הילה מעל הראש," מלמלה הניה, מוקסמת, לצדה.
"אל תדברי שטויות," חתכה אותה ברטה במבט נוזף. "שום הילה ושום מלאכים. זה הכול בגלל פרידה. לאילזה היא תופרת שמלות מחמיאות. לי אף פעם לא."
- פרק 11 -
עכשיו
בתקופת הדמדומים המתעמקים, כשהתחיל להתגלגל אל עבר תהום האֵין אבל עדיין הצליח להיאחז בזיזי מציאות תקופה מתעתעת שדַי היה בכמה רגעי צלילות שהבליחו בה, עדיף מושחזים עד משעשעים, כדי שנשלה את עצמנו שהוא עדיין כאן ויעבור עוד זמן רב עד שייעלם כליל בתוך מעטפת הגוף באותה תקופה קצרה, קצרה מדי, כשהוא עוד ידע מהו טלפון, מה עושים בו ועדיין סבב בבית עם המכשיר נעוץ בנרתיק שבחגורת מכנסיו המתרופפים, הוא היה מתקשר אלי מדי פעם בשעות הכהות שבין עומק הלילה לעלות השחר. לקח זמן להפנים ששעות ההתקשרות המשונות הללו הן תולדה של טשטוש הגבולות שחל בראשו בין היום ללילה. השעון הביולוגי שלו פשוט התקלקל. ייצור המלטונין בגוף השתבש, יסביר בהמשך אחד הרופאים הגריאטריים שיבוא לתת לו ציונים הולכים ומתנמכים במבחן המיני מֶנטָל והיום והלילה התערבבו לו בראש לרצף אחד מטושטש.
בכל אותן פעמים שבהן התעורר בו הצורך לדבר עם מישהו שלא היה אמא, שכבר מאסה בדיבוריו האינסופיים על משימות עבודה שכבר לא היתה, היה מתקשר אלי. לא אל אף בן משפחה אחר. כנראה ידע מי אף פעם לא מכבה את הטלפון, מי אינה משתיקה את המכשיר או מסננת מתקשרים. גם לא באמצע הלילה. ותמיד פתח והצהיר שמדובר במקרה חירום כלשהו שדורש התייחסות מיידית. בחלק מהפעמים הצלחתי לשכנע אותו שהעניין, שרוב הזמן לא היה לגמרי ברור, סובל דיחוי של שעות, פה ושם אפילו יום. במהלכם הוא כמובן שכח מהכול. אבל לפעמים לא.
פעם אחת זה קרה בסביבות חמש בבוקר. נסעתי לבית הורי. הוא חיכה לי קרוב לדלת, וברגע שפתחתי אותה הוא דשדש לעברי בעליצות מתנודדת אז הוא עדיין דשדש בבית בעצמו, מתעלם בהפגנתיות מהמקל שהבאנו לו, שישמש אותו בהמשך רק כדי לנופף בו באיום מול המטפלים והחל לספר לי סיפור מפותל ולא ברור בעניין לא מובן. בקול רם, כמובן. ובעודי מתאמצת להבין במה מדובר, הגיחה אמי סתורה מחדר השינה, נתנה בי ובו מבטים הלומי שינה וכעס ופצחה בנאום תוכחה זעוף כלפי שנינו. הוא חטף על שום שהזעיק אותי, ואני משום שנעניתי ובאתי.
"לא קרה כלום," ניסיתי להפיס את דעתה. "זה לא נורא, בסך הכול קמתי קצת יותר מוקדם."
"לא, זה לא בסדר," היא קצפה. "מה בער? איזו סיבה יש לו להזעיק אותך?"
"משהו הטריד אותו כנראה," ניסיתי.
אבל היא לא הרפתה מרוגזה. כאילו ערערתי על סמכותה, חדרתי לטריטוריה לא לי, כאילו נלקח ממנה משהו בלי רשות. "הוא לא יודע מה השעה," רטנה בזעם, "אבל את???"
אני.
היא החלה לטאטא בעצבנות הפגנתית את פינת האוכל הנקייה. אבא צחקק ומאחורי גבה עשה לי פרצופים, כמו ילד נזוף שלא באמת מצטער על מעשיו. וכשהלכה למטבח לרוקן את היעה הריק, לחש לי במבט ידעני, "ככה זה אישיות דיכאונית." ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות, כי הרופא שבו חזר לשלוט, כי זאת לא היתה הפעם ראשונה שכך ניתח והסביר את התנהגותה. כי הוא כנראה גם די צדק.
באותו שחר ביצעתי נסיגה לא באמת אלגנטית מזירת הקרב, שידעתי בבירור כי יימשך ביניהם.
חלפו כמה שבועות. הפעם הטלפון צלצל לגמרי באמצע החושך. השעה היתה בערך שתיים וחצי בלילה.
המילה "אבא" הופיעה על הצג. עניתי בחשש.
"את חייבת לבוא מיד," הוא פתח כמו תמיד, אלא שהפעם בלחש.
"מה קרה?" שאלתי.
"זאת הגברת," אמר. כך החל לכנות את אמי כשעוד ידע מי היא, אבל שמה, יחד עם שמותינו, אבד לו לעתים קרובות ומתרבות במבוך זיכרונו ההולך ונמחק.
"מה עם אמא?" שאלתי בניטרליות.
"משהו איתה מאוד לא בסדר," הוא השיב. "היא לא עונה. צריך להביא לה עזרה."
ניסיתי להחליט אם הוא ברגעים של צלילות יחסית או שהכול פרי דמיונו. כי ככה זה דמנציה, מחשבות שווא ופרנויות הן חלק מהחבילה המכוערת של המחלה הזאת.
אבל דומה היה שהוא מדבר בצלילות יחסית, גם אם חלק מהמילים המדויקות ברחו לו.
"ואתה חושב שאם אני אבוא זה יעזור?" שאלתי.
"ניסיתי להתקשר לקולגות ל..." המילה חמקה ממנו, "אלה שמטפלים בחולים, שבאים..." הוא היה מתוסכל.
"אמבולנס?" תהיתי.
"כן," אמר בהקלה. "אבל לא הצלחתי."
עשיתי הערכת מצב מהירה. הוא לא זוכר מילים, אבל הוא אומר משהו שבהחלט ייתכן שהולם את דרך המחשבה הרציונלית שלו כרופא. הוא כנראה מנסה לומר שמשהו קרה לאמי, הוא מנסה לעזור לה אבל לא מסוגל, ולכן הוא מזעיק אותי.
"אני כבר יוצאת אליכם," אמרתי לו.
בעודי מתלבשת במהירות שיא, טסה למכונית ונוסעת ברחובות חשוכים וריקים, התחלתי לפקפק בדברים. האומנם היא מוטלת בדירה חסרת אונים, מעורפלת או חסרת הכרה? בכל תסריט פחות מהקיצוני ביותר שהעליתי בדעתי נפילה, פציעה היא היתה משמיעה קול. אם ברקע ואם בשיחה ישירה.
החלטתי לחנות ליד הבית ולהסתכל אל עבר החלונות. החלטתי שאם הדירה תהיה חשוכה, אחזור הביתה, כי זה יהיה סימן שלא קרה כלום וגם הוא חזר לישון.
אבל כל הבית היה מואר מצד החניון. עליתי למעלה.
הקשבתי ליד הדלת. שמעתי רחשים קלים. נכנסתי. כל הבית אכן היה מואר, למעט חדר השינה החשוך בקצה המסדרון, שדלתו היתה מוגפת. הסלון, המטבח ופינת האוכל היו ריקים, מסודרים כתמיד. שום סימן לדרמה לא נראה בהם. המשכתי פנימה, אל חדר העבודה. מצאתי את אבא עומד במרכז החדר ומביט סביבו.
הוא לא הופתע כלל לראות אותי.
"או, טוב שבאת," אמר בשמחה גלויה, כאילו במעשה שגרה אני נכנסת בשלוש בלילה לחדר העבודה שלו.
"מה קורה, אבא?" שאלתי בזהירות.
"תראי, אני מנסה להתקשר לכמה אנשים פה ואף אחד לא עונה לי. אולי משהו לא בסדר עם הטלפון," הוא אמר.
"אבא, שלוש בלילה. הרבה אנשים ישנים, משתיקים את הטלפון, מכבים, לא עונים בשעה כזאת."
"באמת?" הוא נראה מופתע, ולא ידעתי אם מהשעה או מהעובדה שאנשים לא עונים לטלפון שאינו מבן משפחה קרוב באמצע הלילה.
לבי נחמץ.
"אז מה קורה?" ניסיתי שוב.
"אה," אמר ופצח בנאום מפותל על איזשהו מסמך שנחוץ לו, שהוא מחפש בנבכי האינטרנט.
"ואמא?" הפסקתי את שטף דיבורו.
"אמא?" שאל בקוצר רוח שלוּוה בתנועת יד מבטלת. "אמא ישנה. לפני כמה שעות היא רצתה ללכת לישון ושאני אבוא לישון איתה, אמרתי לה שאני לא רוצה ללכת לישון. היא כעסה, רבנו והיא הלכה לישון."
משהו לא בסדר עם הגברת, הדהד לי בראש קולו.
בטח. כי היא כעסה עליו. מה שקרה בשלב הזה לעתים תכופות יותר ויותר. והוא חיפש מישהו, גם עזרת רופאים, שיסייעו לו מולה.
כי רופאים הם עמיתים?
כי לא פירשתי נכון את ההיגיון הפנימי בדבריו?
כי אי אפשר לפרש נכון את ההיגיון הפנימי בשפת הדמנציה? כי בדמנציה אין היגיון?
עוד ניסיתי לשכנע אותו שאולי בכל זאת כדאי גם לו ללכת לישון או לפחות לכבות אורות בחצי הבית. הוא אמר שעוד מעט, יש לו רק עוד כמה דברים דחופים לסיים. חזרתי ואמרתי לו שבשעות האלה בין כה וכה איש לא יענה לו, אז אולי עדיף בכל זאת לעשות הפסקה בעבודה. הוא הבטיח לשקול את הדברים.
ידעתי שלא שכנעתי אותו. ידעתי שהוא לא ילך לישון. קיוויתי שלפחות לא יתקשר יותר לאף אחד.
וכל אותו זמן הגברת לא התעוררה. לפחות הפעם לא ננזפתי, סתם הרגשתי מטומטמת. ולֵאָה, כי הלבֵנה הגדולה כבר התחילה ללחוץ לי על הלב.
***
חשבתי שאחרי מותו הוא יפסיק להפריע לי באמצע הלילה.
אבל זהו, שלא.
כבר חודשים הוא לא מפסיק לפרוץ לי לחלומות, להעסיק אותי, לרדוף אותי, לתעתע בי.
רוב הזמן הוא נראה כפי שנראה כשהייתי ילדה. הוא נראה לי אז, במדים או בחלוק הרופא, גדול מהחיים.
לפעמים הוא מופיע לי בחלום בחלוק הלבן שלו, אם כי רוב הזמן לא. והוא תמיד עסוק, אין לו זמן בשבילי, או שהוא הולך, או שהרגע היה ואיננו, ורק שובל נוכחותו עז ומכתיב את החלום. הוא תמיד בלתי נתפס באמת, תמיד חומק ממני.
נוכח נפקד. כמו בחיים, ככה גם במוות.
אבל אם בחיים נדמה היה לי שעם השנים למדתי לחיות עם הנפקדות הנוכחת, ברור לי שעם הנוכחות הנפקדת בחלומות עדיין לא למדתי להסתדר.
אולי כי אני מחכה שכמו שהלך מהלילות בחיים, כך ייעלם מהלילות גם במוות.
שאלתי את אחי אם גם הוא חולם עליו.
"לא," אמר אחי. "שום דבר."
אז מה זה אומר שאבא שלי לא מרפה ממני גם אחרי שהרפה מעצמו, שהרפה מהחיים?
- פרק 12 -
1922
אילזה נכנסת בסערה אל בית הקפה שוורצנברג. רוח הסתיו שהתפרעה ברחוב פרעה גם את שערה. היא מאחרת. היא שונאת לאחר, בין שהאיחור נוצר באשמתה ובין שהיא עצמה אינה הגורם לאיחור, כפי שקרה הפעם. שוב תקלה במחסן הגרעינים, שוב נאלצה לעשות את כל היום במקום וחזרה העירה באיחור. חבל שלא הספיקה לעבור בדירה כדי להתרענן. הדירה ששימשה את אביה כשנאלץ להישאר בעיר בשל עבודתו ועכשיו היא שלה, אם כי בעיניה היא עדיין הדירה של אביה. מילא, אלפרד ורעיו ייאלצו לקבלה כפי שהיא. ולא שאם תותיר בהם רושם ראשוני לא מוצלח הדבר יפגע בתדמיתה בעיניהם, כלל וכלל לא. הם הרי כולם שם כדי להתחנף אליה, לשכנע אותה לתת להם מענק תמיכה כספי נדיב ככל האפשר. "מתן חסות", כך מכונים המענקים הללו שאנשי האמנויות באים לקושש בקהילת בעלי העסקים. "קיבוץ נדבות" מכנה זאת אילזה בינה לבינה, אף כי זה מכבר הבינה שעליה להשתתף במשחק הזה כדי ליצור לחברה מוניטין מכובד של פטרוני אמנות, כזה שבהחלט נודע כמשפיע בשולחנות משא ומתן. דומה כי רבים מאנשי העסקים ואנשי הפיננסים שבקרבם היא פעילה קשורים בקשרים כאלה ואחרים לתחומי אמנות שונים ומשונים, ועל כן נוטים להעדיף, גם אם באופן סמוי ולא מודע, תורמים ומעורבים בעולמות אלה. היא עצמה היתה מסתפקת במתן מענק שכזה לתזמורת הפילהרמונית של וינה או לבית האופרה שני מוסדות שהיא פוקדת את הופעותיהם בקביעות בהנאה אבל המשוואה, כפי שהיא יודעת היטב, אינה כה פשוטה, ועליה להביא בחשבון גורמים נוספים.
היא מביטה סביבה בעודה נחלצת ממעילה הקל, שאותו היא מוסרת בפתח המקום לידי הצעירה הממהרת לעומתה. אלפרד מנופף לעברה משולחן צדדי, והיא רואה שלידו ומולו יושבים שלושה גברים נוספים, שניים מהם בגבם אליה. היא מבליעה אנחת תסכול. בסופו של היום המתיש שעבר עליה, אין לה כוח וגם לא סבלנות להקשיב אף לא לאחד מהם, לא כל שכן לשלושתם. הרי הם כולם יאמרו את אותם הדברים, גם אם בניסוחים שונים: להקת האמנים שאנחנו מייצגים היא מיוחדת במינה, נפלאה, מלהיבה, היא ייחודית, בקרוב תהיה שיחת היום בכל מקום וכן הלאה וכן הלאה. אלפרד נשבע בנקיטת חפץ שזאת להקת השחקנים זמרים רקדנים ש"עומדת לשנות את הבמה האוסטרית". ולא שהפצרותיו הנלהבות נחרצות של אלפרד שכנעו אותה. בכל שנה נשבה אלפרד בקסמי להקת אמנים כזו או אחרת, זונח בקלות את מושא התפעלותו הקודם. פעם זאת להקת שחקנים המעלה אך ורק טרגדיות, פעם מוזיקאים שמנגנים רק מוזיקת בארוק, פעם בּוּבּנאים ופעם רקדני קברט. וכשם שהוא מתלהב עד אין קץ, כך הוא ממהר לשכוח את נשואי התלהבותו משפג תוקפם בעיניו. בדרך כלל, היא כבר יודעת היטב, ההיקסמות וההתפכחות קשורות פחות לאיכות האמנים ולביצועיהם ויותר לאחד מהם שאלפרד נוהה אחריו ככלבלב לרגע קצר או קצר פחות. כך או כך, אם בשנה שעברה החליטה להתחשב בנטיית הלב של אמה ולשמחתה מגדה הביעה רצון לתמוך במקהלת בית האופרה השנה החליטה להתחשב באלפרד. בכל זאת, יש לשמור על שלום ושלווה בחזית הבית.
היא מהנהנת אל אלפרד ומתקדמת לעברו. אלפרד קם ומחווה לעבר הכיסא שבראש השולחן. אילזה מדביקה על שפתיה חיוך ענייני ומתיישבת.
"תכירי," נחפז אלפרד להציג את הנוכחים. "לימיני יושב ידידי הטוב אַקְסְל ברגר, שהוא רקדן מרכזי בלהקה," הוא אומר, ואילזה מפנה את מבטה אל הידיד הטוב, שמתגלה מיד כתואם כל ידידיו הטובים הקודמים של אלפרד: בהיר בלורית רכה, שצונחת מעל עיניים תכולות מימיות, בהיר עור ודק גוף. "לימינך," ממשיך אלפרד במחוות יד, "גוּנָאר דֵמֶל, הכוריאוגרף שלנו, שמשמש בינתיים גם כמנהל הלהקה..."
"ככה זה כשאין כסף," קוטע אותו דמל, ברנש רחב כתפיים שציצות שיער צומחות על גב כפות ידיו ומציצות מעל צווארון כותונתו. "איש הרוח חייב גם לעסוק בנושאים הגשמיים." אילזה חשה סלידה מיידית מהאיש שמפריע לאחיה לגלם את התפקיד שאליו ליהק את עצמו פטרון האמנויות אנין הטעם והמקושר היטב.
"וזה," ממשיך אלפרד את סבב ההיכרות, "זהו ברונו קליין," הוא אומר בחגיגיות, משל כבר היתה אמורה לזהות את הגבר שצדודיתו המסותתת נפנית עכשיו לעברה ומגלה זוג עיניים שחורות גדולות ורעמת שיער שחורה ומבריקה, מסורקת לאחור. הוא מבזיק לעברה חיוך שחושף שיניים צחורות, ישרות וגדולות. "אַנשַׁנטֶה, מדמואזל," הוא אומר מקצה השולחן, בתנועת הצדעה קלה. אילזה אינה יודעת אם הוא מלגלג עליה או על עצם המעמד, או שאולי הוא מפגין כבוד של ממש. קרוב לוודאי שלא, היא מחליטה בינה לבינה. מה שכן ודאי הוא העובדה שהוא גבר יפה תואר, שאינו מסיר את מבטו ממנה.
הוא כנראה רגיל שנשים נופלות לרגליו, היא חושבת ושומעת ברקע מחשבותיה את אלפרד מפליג בשבחי "התפיסה האמנותית החדשנית" של הלהקה, שעד כה כך היא מתייקת את המידע בראשה חרף הסחת הדעת שמספק הגבר היפה לא העלתה אף לא מופע אחד בפני קהל רוכשי כרטיסים. הם "עובדים על החומר שלהם," ממשיך אלפרד ללהג, והכוריאוגרף מהמהם לצדה בהסכמה.
אילזה אינה מסירה את מבטה מקליין, ממש כשם שהוא אינו מסיר את מבטו ממנה. הוא כנראה סבור שאני עוד אחת מהענוגות שמשפילות מבט, היא מהרהרת. ובכן צפויה לו הפתעה. היא נשענת לאחור בכיסאה ואינה מרפה במבטה מפניו.
הכוריאוגרף דמל מכחכח בגרונו לצדה. "כן?" היא שואלת בנימה צוננת מבלי להפנות אליו מבט. הלה פותח בנאום סדור, אפוף חשיבות עצמית, שעיקריו חשיבות האמנות החדשנית המתהווה, חשיבות יצירותיה של להקת הגברים שהוא מוביל, חשיבות היצירה שלו, חשיבותו שלו.
באמצע דבריו ברונו קליין נשבר, ממצמץ ומסיט את מבטו אל טס העוגות שבמרכז השולחן. הוא בוחר לעצמו פרוסה דשנה של עוגה עתירת שכבות ומאותת למלצר להביא לו קנקן קפה. נראה שגם הוא חדל להקשיב למנהיגו האמנותי.
דמל, שרואה את ידו המנופפת של קליין, מאבד את חוט המחשבה. הוא עוצר לרגע, אבל בטרם ינסה לשוב לרצף דבריו הוא נוזף בקליין: "אתה ודאי לא מתכוון לאכול את זה," הוא אומר בשאט נפש שנימת איום מהולה בה.
"ודאי שלא," משיב קליין בנועם ובוחש בקפה שהביא לו המלצר. "אבל אני נהנה להביט בעוגה מקרוב. המראה מתוק מאוד," הוא מוסיף ושב להביט באילזה.
היא משועשעת. היא קולטת שהאיש עורך למענה מין הצגה. האם הוא מנסה להרשים אותה? היא נוטלת לעצמה פרוסת עוגה כמו זאת שלקח לעצמו, גורפת ממנה על המזלג, נועצת בו את עיניה ומחליקה את המזלג לפיה באטיות מכוונת.
אקסל ברגר מושיט גם הוא יד אל טס העוגות. "אקסל," מתמלמל אלפרד.
"גם אני רוצה להריח מקרוב קצת מתיקות," הוא מגחך ומביט לעבר חברו ללהקה, שמבליע גיחוך.
דמל מגלה סימני עצבנות. "רבותי, התכנסנו כאן מסיבה מסוימת," הוא מנסה להחזיר את הדיון למסלולו.
אילזה בולעת מלוא הפה עוגה מתוקה מדי, מעווה את פניה, לוגמת מכוס המים שניצבת לידה ופונה אל אחיה. "אלפרד יקירי," היא אומרת לו בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים. "כיוון שאתה מאוד בקיא בכל הקשור ללהקה הזאת, אני מציעה שנמשיך את הדיון בעצמנו ונשחרר את כל הבחורים הטובים האלה לדרכם, כדי לא להמשיך להעמידם במבחן מול כל המתיקות האפויה הזאת."
אלפרד מבין את הרמז. הוא מחליק בתנועה עצבנית קצרה על שיער ראשו ופונה בדבריו אל השלישייה כולה, ובמבטו אל ידידו הטוב: "יקירַי, אני מסכים עם אחותי שמוטב לנו לבחון את הפרטים היבשים בעצמנו, עכשיו משהיא פגשה את כולכם, באופן אישי. אין טעם לעכב אתכם כאן, במעוז תופינים מיותרים לכם, ומוטב שתחזרו לאולם החזרות ותמשיכו במעשה האמנות המופלא שלכם." אקסל ברגר מחייך חצי חיוך מתנשא, שאילזה קולטת מיד. לא, מר ברגר, היא חושבת בלבה, אתה בהחלט לא ידידו הטוב של אחי, אתה עוד אחד מאותם גברברים שמנצלים את טוב לבו, את נכונותו האינסופית להאמין באנשים ואת הפחד המובנה שמכתיב את חייו.
דמל נראה מתלבט. "אבל אלפרד ידידי," הוא מוחה ברפיון, "טרם הספיקותי להציג את הרפרטואר המתוכנן שלנו ואת היקף ההשקעה מבחינת עבודה ובכלל הנחוצה למימושו..."
אלפרד מבין בחושיו שלא זו בלבד שהאיש לא הרשים את אילזה עד כה, אלא שכל דקה נוספת במחיצתו רק תפחית את הסיכוי שאילזה תיעתר לבקשתו לתמוך בלהקה שבה חבר אקסל, שהוא כה חפץ ביקרו. "תצטרך לסמוך עלי שאייצג אתכם נאמנה," הוא מגייס את נימת הדיבור החלקלקה, המקצועית ביותר שלו. "לא לחינם עשיתי שעות באולם המחול המשמש אתכם אני מכיר היטב את המָטֶריָה וגם הקשבתי לך לא מעט פעמים, קשב רב, כשדיברת על תוכניותיך ללהקה. אני מכיר את כל הנתונים והצרכים, כמדומני, ודאי לצורך קבלת החלטה ראשונית בשלב זה."
דמל חוכך רגע בדעתו ומקבל החלטה. "חברים," הוא פונה לשני האחרים, "בואו, נלך ונשאיר את האחים רוזנברג לדון בגורלנו," הוא מכריז בדרמטיות מיותרת ומסמן לנערת המלתחה להביא את מעיליהם. ברגר וקליין קמים גם הם. "העלמה רוזנברג," דמל פונה בהרכנת ראש אל אילזה, המצודדת אליו מבט. "לעונג היה לי לפגוש אותך. אני מקווה שתשקלי בחיוב את בקשתנו. לכבוד רב יהיה לנו אם תואילי לפרוש עלינו את חסותך הנדיבה."
אילזה משגרת לעברו חיוך רשמי קצר. "מר דמל," היא מגישה לו את ידה לנשיקה, יודעת כבר שזו המחווה החביבה על ידידיו האמנים של אחיה. אחריו ברגר ממלמל ברכת פרידה, לא לפני שהוא נפרד בלחש ופלבול עיניים מאלפרד. אחרון ניגש אליה קליין יפה התואר, שמתגלה גם כגבה קומה. "אנשנטה, מדמואזל," הוא שב ואומר לפרידה, ושפתיו משתהות לרגע על כף ידה. היא מביטה אחר החבורה היוצאת מבית הקפה ומשהו רוחש בבטנה.
ברגע שהדלת נסגרת אחריהם היא שבה ונפנית אל אלפרד. המתח ניכר בפניו, אבל אילזה בוחרת להתעלם עוד רגע מהפיל שנותר בחדר.
"הוא צרפתי?" היא שואלת.
"מי?" עונה אלפרד, מבולבל.
"מר קליין," היא אומרת. "הרקדן הראשי."
"למה שיהיה צרפתי?"
"למה לא?" היא מחזירה. "ואם לא למה שיפנה אלי בצרפתית?"
אלפרד נראה מבולבל. "הוא אוסטרי מבטן ומלידה. דומני שמעולם לא יצא בכלל את גבולות ארצנו היפה. אולי," הוא חושב בקול, "ניסה להרשים אותך. אולי חשב שכמי שנחשפת לעולם הגדול, את חובבת גינונים צרפתיים מעודנים."
צל חיוך חולף על פניה של אילזה. לרגע היא נראית כמהרהרת בדבריו ומיד מתעשתת. "שטויות," היא חורצת. "ועכשיו לענייננו: ברור לך שלא נשקיע קרוֹנָה אחת בחבורה הזאת, כן?" היא מסיימת בשאלה שהתשובה עליה ברורה.
אלפרד מופתע בעליל. "חשבתי ש..." הוא מתחיל לומר.
אילזה עוצרת אותו בהנפת יד. "אלפרד יקירי," היא אומרת בענייניות. "בתקופה של אינפלציה כפי שאנחנו חווים עכשיו, חשוב על אחת כמה וכמה להשקיע בתבונה, גם במענקי תמיכה. אני אינני רואה שום ייחוד בחבורה הזאת. אם אכן מדובר ברקדנים מחוננים יתכבדו נא וינסו להתקבל ללהקות הבלט הגדולות הקיימות, ושם יזכו למשכורת הולמת. ואשר ל'חזון' של מר דמל," לקולה מתגנבת נימת זלזול קלה, "אני לא מצאתי בו כל שאר רוח או דבר מה אחר שראוי להשקיע בו כספים שאנחנו מרוויחים בעבודה קשה וביושר. הוא אמנם מדבר גבוהה גבוהה," אילזה ממשיכה, "אך לטעמי אלה דברים ריקים מתוכן. ועכשיו נאכל," היא מסכמת את הנושא.
"אבל, אילזה," מנסה אלפרד להפציר עוד פעם אחת. "חשבתי שמר קליין דווקא נשא חן בעינייך."
אילזה נועצת בו מבט חודר. "אני, יקירי," היא אומרת בקול מקפיא ומאותתת למלצר שיביא תפריטים, "אינני מערבבת בין חיבות אישיות לענייני עסקים. הוא נאה בעיני. נאה ומוצא חן אינם היינו הך. כדי לדעת אם הוא מוצא חן בעיני אצטרך קודם כול להחליט אם ברצוני להכיר אותו מעט יותר לעומק. וכרגע אני רוצה להכיר לעומק רק את הווינר שניצל שמגישים כאן. אל תיפול רוחך," היא טופחת על זרועו של אלפרד. "אני משוכנעת שתמצא אפיק אמנותי אחר לעניין אותי בו. ואשר למר אקסל ברגר לא בטוח שהוא ידידך הטוב במידה שאתה סבור. ימים יגידו."
***
היא מוזגת לעצמה כוסית שרי ומתיישבת אל המכתבה העצומה שבמרכז חדר העבודה, שהיה כנראה במקור חדר ההסבה. אינה, מנהלת משק הבית ואחייניתה של סוזי, המבשלת הוותיקה והאהובה בבית הוריה, יצאה זה מכבר חזרה לפרוור. חרף מחאותיה של מגדה, אילזה מעדיפה לשהות לבדה בדירה שבלב העיר, בשקט שכה נחוץ לה בסופם של ימי עבודה אינטנסיביים, מלאי אנשים והחלטות. טיעונים שונים ורבים מנתה מגדה בניסיונותיה החוזרים לדבר על לב בתה הצעירה שלא תעשה לילות לבדה בדירה שבלב העיר הגדולה, אך לשווא. "אמא, אני מנהלת חברה," הדפה אותה אילזה בכל פעם מחדש בקוצר רוח מסוים שלא נעדר חיבה. "אני בהחלט מסוגלת לחמם לעצמי ארוחה, לשפות קומקום על הכיריים, להניח את הכביסה המלוכלכת במקום המיועד לה ובכל בוקר לבחור לעצמי בעצמי מה ללבוש." מגדה אפילו גייסה את עזרתה של אדית למסע השכנוע, אך זו הבינה מיד שאין טעם להשחית זמן ומילים בנושא. "אילזה יודעת מה היא עושה," אמרה אדית לאמן. "אין צורך לדאוג לה."
"היא אולי מנהלת גדולה," השיבה מגדה בתסכול מריר משהו, "אבל במובנים אחרים אין לה שום ניסיון או ידע. אין לה מושג איך להתנהל מול גברים, איך לנהל חיי חברה אמיתיים..."
"אמא," ניסתה אדית לפייס כדרכה. "לאילזה יש כל החברה שהיא רוצה ואם רק תרצה עוד היא תשיג אותה בהינף אצבע, בשיחה קצרה היא האדם הכי חכם ומעניין שאני מכירה."
"כן, ובכן," כחכחה מגדה ונעצה מבט רומזני ידעני בבתה הבוגרת, "שתינו יודעות שבתווך בין נשים וגברים, ודאי בהתחלה, לא רק השכל קובע. ואילזה..."
המשפט נותר תלוי ביניהן, כי אף שמגדה היתה אישה שנהגה לומר את אשר על לבה, היא לא העיזה להעלות על דל שפתיה את מה שחשבה בתוך תוכה.
"אמא," חזרה ואמרה אדית ברוך מבין, "אילזה תסתדר, כשהיא תחליט שהגיע הזמן להסתדר." שתיהן ידעו למה התכוונה בכך. "אילזה תמיד היתה בוגרת לגילה. גם עכשיו היא כזאת, וזאת הסיבה שהיא מצליחה כל כך עם העסקים תראי איך החברה מתנהלת יפה, והרווחים לא רק ממשיכים לזרום, אלא גם גדלים. וזאת הסיבה שעכשיו אין לה עניין בחיזורים ונישואים. היא לא כמו צעירות אחרות, אבל היא מעולם לא היתה. זוכרת איך היא שנאה שמלות מגונדרות, סרטים בשיער ומשחקים בבובות כשהיתה קטנה? אז גם עכשיו לא מעניינות אותה חתונה ושמלת כלה. היא רוצה להטביע חותם בעולם העסקים. וכשתרגיש שהיא מוכנה היא גם תמצא גבר שיתאים לה," סיימה את כתב ההגנה.
ובינה לבינה חלף בה הרהור: הלוואי שהייתי קצת יותר כמוה.
מגדה נאנחה בקולניות דרמטית. "אני מאוד מקווה שאת צודקת. לפעמים אני חושבת שאולי גם אצלה משהו לא..."
"אמא," קטעה אותה אדית. "אין לך מה לדאוג. היא לא... כזאת," אמרה בתסכול והסמיקה. אדית מעולם לא היטיבה להתבטא בנושאים רגישים. "לה אין לך מה לדאוג." ושתיהן ידעו למי אדית מכוונת בדבריה, אשר לו יש לדאוג.
וכך נקבעו העובדות בשטח: אינה מגיעה לדירה מדי יום מימות השבוע בשעות הבוקר, בדרך כלל אחרי שאילזה כבר יצאה לעבודה, דואגת לניקיון, כביסה, בישול ותחזוקה, ועוזבת בשעות אחר הצהריים, כדי להגיע עד שעת ערב לפרוור. רק לעתים רחוקות ובתיאום מראש, אילזה מבקשת ממנה להישאר ללון, בערב שבו היא מארחת קרואים לארוחת ערב.
ועכשיו היא יושבת לעבור על עוד כמה מסמכים וידיעות שנשלחו אליה מסוכני החברה בארצות אחרות באירופה, עם כוסית שרי. אביה לימד אותה לאהוב שרי המשקה המתקתק שמקורו בספרד, שהוא עצמו למד להכיר מעמיתיו האנגלים. היא לוגמת לאטה מהכוסית, מתענגת לרגע על הטעם המתערסל בפיה, על האור המשתבר על חיתוכי כוסית הבדולח הקטנה. על השקט שעוטף אותה.
ואז היא צוללת לנבכי הסקירה ששלח לה סוכן החברה בגרמניה.
רק כעבור שעה, כשהכוסית כבר מזמן ריקה, היא קמה ממקומה ומתמתחת. מבעד לחלון היא מציצה אל הרחוב השומם. מצחיק, היא חושבת, איך רחוב שמתפצל מעורק מרכזי בעיר, יכול להיות כל כך שקט ושומם. כמעט כמו בכפר. אולי זאת הסיבה שאביה בחר בדירה במיקום הזה, שוודאי הזכיר לו את האווירה השקטה של הפרוור הכפרי שבו נמצא בית המשפחה.
היא מהרהרת במפגש עם נערי המחול של אלפרד, כפי שתייקה אותם בזיכרונה. אנשים מנותקים. כן, מן הסתם יש בהם כישרון מחול מסוים, אבל הפער בין זה לבין הפּרֵטֶנזיוֹת... היא מתקשה להבין את התופעה, שכבר נתקלה בה בעבר: אנשים שאין קשר בין שאיפותיהם ויכולותיהם לבין המציאות שבה הם פועלים. מילא, הלכה שעה בחיים. לפחות היה ברונו קליין. גבר נאה, ללא ספק. אבל גם הוא יהיר באופן כמעט בלתי נסבל. אולי זה המכנה המשותף לחבורה הזאת כולה.
היא מתלבטת לרגע אם יש טעם ליצור איתו קשר. הוא לבטח לא יסרב לפנייה מצדה, אבל היא מטילה ספק רב אם מאחורי החזות המושכת אך כה זחוחה מסתתר אדם שיעניין אותה באמת, שיתעניין בה ולא רק בעצמו.
היא מפנה את הכוסית הריקה אל המטבח, מסדרת את המסמכים שסיימה לעיין בהם בחזרה בתיק המסמכים הגדול שלה, מכבה את האור בחדר העבודה והולכת לסלון הגדול. בפינה על שידה מיוחדת שבה תאים לאחסון תקליטים ניצב מכשיר הגרמופון שמרקוס רכש שנה לפני מותו.
בזבוז, פסקה מגדה בזעף, בתגובה למכשיר שהגיע ספון בתיבה גדולה שמרקוס הציג בפניה בגאווה.
אבל זעפה לא הצליח לעמעם את שמחתו של האיש העולץ, חובב החידושים. הגרמופון הועבר אחר כבוד לדירה שבעיר, שם טיפח מרקוס בהדרגה אוסף נאה של הקלטות מוזיקליות של טובי הנגנים והזמרה הקלסית והאופראית. אילזה מעיינת בתאי התקליטים, מחפשת משהו שיתאים למצב רוחה.
מזל, היא חושבת, שאלפרד מעולם לא ידע לדחות סיפוקים, ואחרי ששמע לראשונה את המכשיר הפלאי אצל אביו, הזדרז לרכוש גם לעצמו אחד. כיוון שכך, המכשיר נותר בדירה וברשותה אחרי מותו של מרקוס. לשמחתה הרבה.
אצבעותיה עוצרות על "דון ג'ובאני" של מוצרט. אחת היצירות החביבות עליה ביותר, בביצוע האופרה של וינה אופרת החצר המלכותית שכה חביבה עליה. היא מציינת לעצמה לבקש מאנט, המזכירה, לברר מה האופרה הקרובה שמועלית בה, ולרכוש בעבורה כרטיסים.
היא מסירה בזהירות את האבק מהתקליט ומניחה אותו על לוח הגרמופון. כעבור שניות ספורות ממלאים הקולות והמוזיקה את החדר. היא נבלעת בכורסת הקטיפה שצבעה אדום עמוק כיין, פותחת את הספר שאמש החלה בקריאתו, ובתוך רגעים ספורים היא מפליגה בעקבות המילים לעולם אחר, מרוחק.
ברונו קליין נהפך לקוריוז רגעי חולף.
***
הפוּאָיֶה בבית האופרה הומה אדם ותכשיטים מתנוצצים. אילזה עומדת עם אדית בתור למלתחה, מאחוריהן שאר בני משפחת רוזנברג. חם לה. היא כבר משתוקקת להסיר מעליה את עליונית החורפן ולמסור אותה למשמרת. היא מחטטת בתיקה הרקום הקטן, שולפת מתוכו מניפה שחורה בעלת שוליים מוזהבים וידית מאם הפנינה ומתחילה לנופף על עצמה. עגילי היהלום המשתלשלים בכבדות מתנוכי אוזניה נעים חרש, צמיד הזהב הרחב המעטר את מפרק ידה זז עם תנועת הנפנוף.
היא מביטה סביבה, סוקרת את ים האנשים הלבושים בהידור שגודשים את המקום. בית האופרה תמיד מלא, אך דומה שקונצרט סיום העונה עורר הפעם התלהבות מיוחדת. ריכרד שטראוס, מנהל האופרה, מנצח על יצירתו "אביר הוורד". משפחת רוזנברג מגיעה לאירוע בהרכב כמעט מלא. אברהם, בעלה של אדית, עומד מאחוריה, ולצדו אלפרד הנרגש וידידו הטוב החדש, במאי התיאטרון הנריך באום, שזכה בהזמנה ובכרטיס המבוקש בזכות היעדרותו של אנטון מהאירוע. הניה וברטה עומדות מאחוריהם ומשלימות את החבורה לבית רוזנברג. אנטון התחמק בתואנת שווא של התחייבות עסקית, אך ברי וידוע לאחים כולם שאנטון מתעב אופרה וללא ספק מנצל את הערב הפנוי מכל מחויבות משפחתית לטובת משחקי קלפים במועדון הגברים שאליו הוא משתייך.
אילזה מסירה מעליה את עליונית החורפן וחושפת שמלה בעלת מחשוף, שמעוטר ברביד זהב ויהלומים התואם את עגיליה. אדית, שמגלה שמלת משי שחורה, אלגנטית וסגורה תחת מעיל הפרווה שהסירה, מצטחקת לעומתה.
"מה?" שואלת אילזה, לא מבינה.
"לא כלום," ממהרת אדית להרגיע ומלטפת את זרועה של אחותה הצעירה כשהן זזות הצדה. "אני פשוט מתפעלת מהתכשיטים שלך. שהולמים אותך מאוד," היא ממהרת להוסיף.
אילזה ממששת בהיסח הדעת את השרשרת הכבדה שעל צווארה. "כן," היא אומרת ועיניה ממשיכות לתור את המרחב צפוף האנשים שסביבה.
"לא ידעתי בכלל שהתחלת לענוד כל כך הרבה תכשיטים," אדית לא מרפה.
אילזה מפנה אליה בחדות מבט. "כל כך הרבה?" היא חוזרת על הקביעה של אדית כשאלה. "שרשרת, עגילים וצמיד זה הרבה לדעתך?"
"לא התכוונתי לבקר," ממהרת אדית לסגת.
"אמא קנתה לי אותם," אומרת אילזה במבט יוקד. "היא עצמה אמרה שזה סט. שהכול הולך ביחד. אז זהו," היא מכריזה, בצירוף המילים החותם שאימצה לעצמה באחרונה, בעיקר כדי לסיים דיונים עקרים לטעמה, או שיחות שאינה חפצה להמשיך לנהל.
אדית משתתקת. כמה שאילזה חסרת מושג בתחומים האלה, היא מהרהרת בינה לבינה. כזאת חכמה וחדה בענייני עסקים וכל כך חסרת מושג בענייני אופנה והופעה. אמא אמרה לה שזה סט, ומכך הסיקה שעליה לענוד הכול ביחד. לרגע לא עצרה לחשוב שהביטוי אולי מרמז על שילוב אפשרי, התאמה, על פשר מתנה כה גדולה. כי זה לא באמת מעניין אותה, היא מבינה לפתע. היא מבינה שתכשיטים הם אביזר שנחוץ בהזדמנויות שונות, היא מבינה היטב את ערכם הכספי, אבל היא לא באמת מבינה או מכירה באמנות שבהם, ביופיים, במאמץ שהושקע בעיצובם וביחסים ביניהם לבין הבגד שנלבש איתם.
"למה את מסתכלת עלי ככה?" שואלת אילזה בנימה נוקבת. "יש לי לכלוך על הפנים? במחשוף?"
אדית מתנערת. "לא, לא," היא ממהרת להשיב. "סתם חלמתי רגע."
אלפרד מציל אותה, לא בכוונה. "אילזה," הוא משרבב את ראשו בינה לבין אדית. "תראי מי עומד שם ונועץ בך עיניים," הוא אומר בטון נרגש.
"הרבה אנשים נועצים בי עיניים," היא יורה לעברו תשובה חסרת סבלנות. "אני מכירה הרבה אנשים פה. קהל האופרה הקבוע," היא אומרת בנימה שנועדה להדגיש שהיא אחת מהם בעוד הוא, חובב האמנויות הידוע, אינו נמנה עמם.
אלפרד מתעלם מהעקיצה הסמויה. "שם, שם," הוא דוחק בה בזקירת סנטר לעבר אחת מפינות האולם.
עיניה משייטות לפינה שאליה אלפרד מכוון. ברונו קליין מיתמר שם מעל מטרונית כבדת משקל וכסופת שיער, מן הסתם אמו, ולצדה צעירונת יפהפייה בשמלה ירקרקה עדינה, על ראשה מגדל תלתלים שחורים ובמרכזו מנצנצת סיכת אבני חן. "אינני חושבת שהוא נועץ בי עיניים," היא פוסקת אחרי רגע. "הוא פשוט מאוד גבוה ושתי הנשים שלידו מאוד נמוכות."
"במי מדובר?" מתעניין הבמאי באום. אלפרד מדריך אותו לאן להביט.
"אח," אומר באום. "האלמנה הרמיוני קליין ושני ילדיה," הוא אומר בנימה מבודחת.
"סליחה?" אומרת אילזה, שסקרנותה ניצתה.
"מרת הרמיוני קליין. אלמנתו של יצרן העורות בוריס קליין. אלמנה ותיקה ומוכרת בחוגים אמנותיים מסוימים," הוא אומר וקורץ לאלפרד.
"ברונו קליין, הרקדן, הוא בנה?" מוודאת אילזה.
באום מגחך. "רקדן זאת הגזמה מסוימת של יכולותיו. הוא בעיקר, איך לומר, גבר נאה." הוא משגר מבט מהיר אל אלפרד, שמגיב בניד ראש קל שבקלים.
שאילזה כמובן קולטת.
"אלפרד, אל תתערב. אני לא בת חמש," היא גוערת באחיה ומבקשת מבאום, "תסביר לי בבקשה, בפנַי הוא הוצג פעם אחת כרקדן בכיר וזה תחום שאינני מתמצאת בו, בנבדל מאופרה למשל," היא מטעימה.
נראה שרכילות ברשות בהחלט משמחת את הנריך באום. "יש לו פרטנזיות של רקדן ראשי עם כישרון של רקדן להקה בינוני למדי. אבל שני דברים פועלים לטובתו: האחד, הוא גבר יפה, והשני, יש לו אמא עשירה. היא קונה לו מדי פעם איזו להקת מחול קיקיונית כזו או אחרת, בתנאי שימונה בה לרקדן ראשי." באום מגחך ומניד בראשו. אילזה שולחת אל אלפרד מבט מצמית. הוא מסב את פניו.
"ומי הירוקה?" שואלת אילזה. הציניות של באום מוצאת חן בעיניה.
"הירוקה," הוא אומר בחיוך, "היא הבת. גלוריה. הרמיוני קראה לה על שם שחקנית הקולנוע האמריקאית גלוריה סוונסון. מה תגידו?" הוא מצחקק. "הילדה בקושי בת שש עשרה, והרמיוני כבר מחפשת לה חתן." הוא מצקצק. "בזבוז כזה, היא יכולה לעשות קריירה נהדרת בקולנוע. יפה כזאת, עם מבט קבוע של טיפשונת מבוהלת. בדיוק מה שהמצלמה אוהבת."
אילזה מביטה בו בריכוז. "נראה שאתה בקיא מאוד בתולדות המשפחה," היא אומרת.
באום מטה את ראשו הצדה, במבט מבודח. "כן," הוא אומר, "המנוח בוריס קליין, היה בן דוד של אמי מדרגה שנייה. הוא אהב מאוד תיאטרון וביטא את יחסו האוהד לא רק בצפייה ובכרטיסים שרכש, אלא גם בתמיכה כספית בהפקות שונות מפעם לפעם. הכרתי אותו היטב," הוא מטעים, "ודרכו התוודעתי גם לשאר בני המשפחה, אם כי, למרבה הצער, אף אחד מהם לא חלק איתו את אהבת התיאטרון. גלוריה היתה רק ילדה צעירה, בת שש כשנפטר, ברונו נמשך מאז ומתמיד למחול והרמיוני ובכן..." הוא בורר מילים, "הרמיוני בעיקר אוהבת את ההתחככות שסביב האמנות, ולכן היא בוחרת רק כאלה שלטעמה יועילו לבנה ולמעמדה. האופרה, למשל. תחום מאוד נחשב, כידוע."
"חלקנו חובבי אופרה אמיתיים," אילזה לא מתאפקת.
"ודאי, ודאי," ממהר באום להבהיר. "אבל חלקנו," הוא אומר בהטיית סנטר לכיוון משפחת קליין, "לא באמת, אם כי ברור שחשיבות התחום וההסתופפות בחוגיו בהחלט חביבה עליהם. הם דוגמה חיה נוספת לכך שאנשים יפים בוריס המנוח נשבע שהרמיוני היתה יפהפייה בצעירותה אינם בהכרח אנינים או חכמים, ולהפך: לא כל החכמים והאנינים הם אנשים יפי תואר."
אילזה מרגישה איזו עקיצה חבויה בתוך מחמאה עקומה. "אני אצטרך לחשוב על זה, הר באום," היא אומרת לו. "אינני בטוחה אם אני יותר חכמה או יותר יפה."
הוא פורץ בצחוק וקד מולה. "את בלי שום ספק שני הדברים גם יחד."
***
"איך לא ידעת?" היא שואלת את אלפרד למחרת אחרי ישיבת הבוקר במשרד.
"איך יכולתי לדעת?" מתגונן אלפרד מיד, כגנב שכובע בוער על ראשו.
"ידידך הטוב אקסל," היא מדגישה מקניטה, "אף פעם לא התאונן באוזניך על כישרונו המוגבל של הרקדן הראשי בלהקה?"
"ודאי שכן, אבל אקסל התלונן על כל רקדן שקיבל תפקיד גדול ממנו, ולא ייחסתי לכך שום חשיבות מיוחדת. זאת דרכם של אמני במה," הוא מוסיף כידען, "תמיד מקנאים בזולתם, משוכנעים שהם הראויים יותר מכול לתפקיד המרכזי מכול. זאת ועוד: בכל החזרות של הלהקה שבהן צפיתי, מעולם לא שמעתי מגונאר דמל, כוריאוגרף הלהקה, מילה אחת של ביקורת או זלזול ביכולותיו המקצועיות של קליין."
אילזה נועצת בו מבט מקפיא. "ולמה שתשמע? הרי אם יגיד, הוא עלול לכרות את הענף הרעוע שעליו הסתופפה עד אז ה'להקה'," היא אומרת בלעג. "ומה אם יזדקק שוב לאמא קליין? מה אם 'ידידך הטוב אקסל'," היא שוב מלעיגה, ואלפרד מתכווץ בתוכו, "לא היה משכנע אותך לנסות לשכנע אותי? ומה אם הייתי מסרבת לתמוך, כפי שאכן קרה? לא, דמל לא היה יכול להרשות לעצמו להגיד מילה אחת רעה על קליין הרקדן."
קולו של אלפרד נוסק אוקטבה ועוטה גוון יבבני. "מה את רוצה ממני? אני אמור להכיר את כל המֵצֵנָטים של כל להקת אמנים שמעניינת אותי? ראיתי איך את בעצמך הסתכלת עליו אז, באותה פגישה," הוא מנסה להסיט אותה ממסלול דיבורה.
אילזה לא ממצמצת אפילו. "אין שום מקום להשוואה," היא אומרת בטון מדוד. "אני הסתכלתי במהלך פגישה שאתה ביקשת, יזמת וזימנת על גבר נאה. הסתכלתי ונהניתי מהמראה. זה הכול. אתה, לעומת זאת, בעוד מפגן של חוסר אחריות מביש, ניסית לגרום לי לשפוך כספים על להקת מחול עלומה שלא טרחת לבדוק שום דבר לגביה, מעבר לעובדה שחבר בה עוד גבר שגרם לך לאיבוד עשתונות זמני, ועל כן לא היה לך מושג שמימונה בא כולו מאמו של הרקדן הראשי בה, רקדן שבשום להקה אחרת לא היה זוכה בתפקיד המרכזי הזה, שלא לדבר על כך שמן הסתם בכלל לא היה מתקבל לשום להקה בעלת מוניטין כלשהו. חוסר הידע שלך, שכל כולו נבע מחוסר התעניינות מינימלית נאותה, היה יכול לגרום לנו להפסד כספי כפול ומכופל: לא רק השקעה במיזם כושל, אלא כושל מראש ובנסיבות מבישות. שאמא של קליין תמשיך לממן את הפנטזיות של בנה היהיר והיפה, אם היא רוצה. ואולי גונאר דמל ו'ידידך הטוב אקסל'," הנה שוב הופיעה נימת הזלזול המבטל, והפעם בתוספת זעם עצור "יָדעו עוד משהו שלא ידעת, והוא שאמא קליין מאסה במימון הגחמה של בנה היפה ולכן הם הגו את התוכנית המצוינת לו היתה מצליחה, להוציא ממך את המימון הנחוץ. למרבה המזל, הם לא ידעו שאתה אינך הפוסק הבלעדי בחברה בעניינים האלה ובעצם שאינך הפוסק כלל ומשגילו שעליהם לשכנע גם את אחותך, אישה!" כאן כבר נתנה אילזה דרור למלוא כישרונה הדרמטי המבוזבז בדרך כלל, וגרמה לאלפרד להרגיש כילד קטן שנתפס בקלקלתו "כשגילו את זה, היו משוכנעים שאם לא תספיק השפעתך עלי כאח הגדול, אזי מראהו המשובב וגינוני ה'אנשנטה' של מר קליין יבלבלו את חושי וימסו את סגור הארנק שבידי. ובכן טעות," היא רועמת.
"את החושים שלי לא ניתן לבלבל בקלות כזאת. וטוב שכך, במיוחד כשאתה לא מפעיל אפילו מיליגרם אחד של אחריות או תבונה. כבר מזמן היית אמור ללמוד לדעת שככל שהדברים נוגעים בכסף באמנות כמו במסחר יש להפעיל את הראש, לבדוק את המוצר, את השוק והנתונים ולא ללכת שבי אחרי גחמות לב. הלקח שנלמד כאן, מבחינתי לפחות, הוא שלא אעיין בכלל בשום הצעה נוספת שתעלה בפני לתמיכה בקבוצת אמנות כזו או אחרת מבלי שתציג בפני דוח מסודר ומפורט לגבי המיזם שאתה מבקש לתמוך בו, מקורות המימון הקיימים שלו, הערכות מקצועיות וצפי פעילות והתקדמות עתידיות."
פניו של אלפרד נופלות. "אילזה..." הוא פותח בנימה חנפה.
"חבל על הזמן של שנינו," היא קוטעת אותו מיד. "מתי כבר תלמד שגבר יפה הוא גבר יפה ותו לא, וזה לא אומר שהוא מוכשר או חכם או נדיב או מצחיק או כל דבר חיובי אחר. יופי הוא בעיני המתבונן, כמו שאבא נהג לומר. והוא דבר חולף ומשתנה. השכל אם יש נשאר אצלנו תמיד. צריך רק לבחור להשתמש בו. עכשיו לך," היא אומרת, גודעת כל אפשרות של אלפרד להסביר, לתרץ או אפילו להתנצל.
היא נשענת לאחור בכיסאה, מהדקת את שפתיה, משלבת זרועות על החזה ולא מסירה ממנו את מבטה.
אלפרד, נזוף עד עמקי נשמתו, מרכין את ראשו, נסוג בצעדים קטנים עד שליד הדלת הוא מסתובב ונמלט החוצה.
הוא נראה כל כך זקן, מהרהרת אילזה.
וטיפש.
מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.
הירקון 116 ב' / אורית הראל
עורך אחראי: דב איכנולד
עורכת ספרות המקור: סלין אסייג
עורכת הספר: תרצה פלור
עורכת הלשון: שלומית איזנמן
עיצוב הכריכה: נועה אלונים שניר
עימוד: טפר בע"מ
ידיעות אחרונות * ספרי חמד
עדיין איך לכם את אפליקציית עברית? הורידו עכשיו:
להורדה במכשירי אייפון - עברית App - App Store
להורדה במכשירי אנדרואיד (דוגמת סמסונג) עברית ספרים - אפליקציות ב-Google Play
