"אהבתי להצטלם, ללכת על מסלול, את כל האנרגיה שעל סט צילומים. אבל תמיד ידעתי, שזה לא לכל החיים". מיכאלה ברקו בביתה בצהלה

מיכאלה ברקו (50) מול המראה: "אף פעם לא חשבתי שאני יפה במיוחד"

כשהיתה בת 13 וחצי מצאה סוכנות דוגמנות דרך דפי זהב, והפכה לטופ מודל שכיכבה בעולם. כעת חשוב לה לקדם התנדבות ומעורבות חברתית. מה גילינו עליה בלי איפור?

פורסם: 17.01.21 , 07:50
צפו: איך נראית מיכאלה ברקו בלי איפור ומה שגרת הטיפוח שלה?
( (צילום: טל שחר))

מיכאלה ברקו, ספרי איך הכל התחיל. איך גילו אותך?

"אני גיליתי את עצמי. תמיד הייתי מאוד גבוהה. אף פעם לא חשבתי שאני יפה במיוחד, אבל כולם סביבי אמרו לי: 'לכי תהיי דוגמנית, לכי תהיי דוגמנית'. ואז בחופשת הקיץ, אמרתי לאבי זיכרונו לברכה, שאני חייבת לעבוד. אבל כשבאתי לבית המרקחת שלו עם חולצה קצרה שכתוב עליה Fame, הוא אמר לי: 'פה את לא יכולה לעבוד'. אז פתחתי דפי זהב ודפדפתי בין הדפים הצהובים. חיפשתי סוכנות דוגמנות ומצאתי את 'גרבו'. הייתי בת 13 וחצי. בגיל הנעורים, אם ממש רוצים משהו, אז אין דבר כזה שיגידו לך 'לא'. רציתי לעבוד כדי שיהיה לי כסף לקנות אופנוע, כי אבא שלי בחיים לא היה מסכים לקנות לי. אז הרמתי טלפון לסוכנות, והם אמרו שאני צעירה מדי. אמרתי לה: 'מה אכפת לך, תראי אותי'. בבית הודעתי לאמא שלי: 'מחר יש לי פגישה בסוכנות דוגמנות'. למחרת, הגעתי לשם. נראה לי שהיא הסכימה להיפגש איתי, רק כדי להוריד ממנה את הנודניקית הזו. וככה בעצם התחלתי".
9 צפייה בגלריה
אופנה
אופנה
"התנאי של ההורים שלי היה שהלימודים לפני הכל". ברקו ב-1991
(צילום: שלום בר טל)

ומה קרה אז?

"הגעתי לסוכנות והם דיברו איתי ועם אמא שלי. ואז הצלם אילן רובין ראה תמונות שלי ופנה אליי. הוא הציע לעשות את הטסטים הראשונים שלי. הוא אמר שהוא צלם בתחילת הדרך ואני דוגמנית בתחילת הדרך, וזה טוב לשנינו. מאותו רגע, לא הפסקתי לעבוד. עבדתי ועבדתי, ואז בגיל 15 וחצי, בתיה דיסנצ'יק, שהיתה ב'את', אמרה לאמא שלי שיש תחרות ושנשלח תמונות שלי. הגיעה מישהי בשם פרנצ'סקה מסוכנות עלית בפריז. הלכתי לראות אותה ובערב אמרו לי: 'זכית'. לא הבנתי אפילו במה זכיתי.
"שלחו אותי כנציגת ישראל לתחרות תגלית השנה במאוריציוס. שם סנטה דאורציו צילם אותי לווג האיטלקי. גם אזדין אלאייה היה שם באי. אבל אני לא הסכמתי לחתום על כלום, כי החוזים חייבו אותי להיות זמינה לעבודות דוגמנות. הייתי בסך הכל בת 15 וחצי, והתנאי של ההורים שלי היה שהלימודים לפני הכל, שאני חייבת להיות תלמידה טובה ולסיים תיכון ואוניברסיטה.
"יום לפני צילומי התחרות לטלוויזיה, בחזרות על במה בגובה שישה מטרים, עפתי על הראש. פתאום מלא אנשים מעליי, לוקחים אותי לרופאים ונותנים לי תרופות. חטפתי חבטה רצינית ולמחרת היתה התחרות ועמדתי ורקדתי על הבמה כאילו כלום. אבא שלי תמיד אמר, שהכי חשוב בחיים זה הבריאות והמזל. היה לי מזל שלא קרה לי כלום. אבל כל מה שרציתי, זה לחזור הביתה. כשחזרתי אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לדגמן יותר בחו"ל. רק בארץ".

וכמה זמן זה החזיק?

"עד שהתקשרו מהסוכנות בפריז וביקשו שאגיע. ההורים שלי אמרו שהם ממילא נוסעים עם חברים לפריז והציעו שאצטרף אליהם. בפריז שלחו אותי לטסטים. הייתי מגיעה ורואה כל כך הרבה בנות יפות, ואומרת לאמא שלי שאני לא נשארת. אמרתי: 'עם כל היפות האלו, מי ייקח אותי?' ואז התחילו להזמין אותי במיוחד. אנדרה באו בדיוק צילם לווג הגרמני. באתי לסטודיו שלו עם אמא שלי. הוא אמר לאמא שלי בגרמנית: 'תשאירי אותה פה ותחזרי בעוד כמה שעות'. אחר כך הגעתי לנסיעת העבודה הראשונה שלי למגזין Elle. אבל כשהגעתי לסטודיו וראיתי קולב עם סוודרים, תחתונים וחזיות, והבנתי את אופי הצילומים, אמרתי להם שאני יוצאת להורים שלי וכבר חוזרת. יצאתי אליהם ואמרתי להם 'בואו נברח'. שאני אצטלם עם חזייה ותחתונים? אני מתביישת.
"אלה היו זמנים אחרים. זה היה ב-1986. בעקרון, הייתי עובדת רק בחופשות מבית הספר. ואז ביל קינג צילם אותי. הייחודיות שלו היתה שכל הבנות תמיד היו קופצות. כולן קופצות עם הבגדים הכי יפים. אז חיכו לחופשה הבאה שלי, שהיתה בפסח, שאבוא להצטלם אצלו. זה היה באמת וואו. פתאום הפכתי לדבר החם מישראל. רוב האנשים בביזנס היו יהודים, וכשהיתה מגיעה מישהי מישראל הם היו מתרגשים מאוד. עבדתי בכל החופשים שלי".
9 צפייה בגלריה
אופנה
אופנה
ברקו על שער ווג. "בפריז שלחו אותי לטסטים. אמרתי לאמא שלי: 'עם כל היפות האלו, מי ייקח אותי?'"

והשיא היה השער המיתולוגי בווג האמריקאי ב-1988?

"היו הרבה שיאים. מבחינה עולמית או נוסטלגית או איך שלא מסתכלים על זה, החשיבות היא שזה היה שער ווג הראשון שערכה אנה ווינטור. אבל מי חשב שזה יעשה כאלה הדים? באותו הזמן, היה לי גם שער שחור-לבן בווג האיטלקי של פרנקה סוזאני. מה שמצחיק, שהבן שלה התחתן עכשיו עם הבת של אנה ווינטור. האמת שאנה ווינטור עד עכשיו מדברת עליי מאוד-מאוד יפה. מאוד מפרגנת לי. היה לה גיליון מיוחד של ווג שבו הם החליטו לראיין אותי. ביקשתי מיניב אדרי שיצלם אותי ואת הילדים, ויצאה כתבה מאוד יפה. שלחתי לאנה ווינטור מייל תודה בסוף השבוע, ותוך שעתיים היא ענתה לי שהיא מאוד שמחה שאהבתי את זה".

בווג תיארו אותך אז כ"הסנסציה הגדולה ביותר של היופי הנשי מאז פסעה הלנה על חומות טרויה".

"בטוח שזה מה שכתבו? אני לא זוכרת את זה. באמת שמאוד נהניתי לדגמן. אהבתי להצטלם, ללכת על מסלול, את כל האנרגיה שעל סט צילומים. אבל תמיד ידעתי, שזה לא לכל החיים. את בצילומים ומנסה לעשות הכי טוב. כל הסיפור הידוע של החצאית שלא עלתה עליי בשער המפורסם בווג ומכנסי הג'ינס שהיו לי מהבית. ואז יום אחד, כעבור שנים, אני מוצאת את עצמי עומדת בתור בגשם זלעפות עם בעלי כדי להיכנס למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ולראות את עצמי כמוצג בתערוכה. כמה צחקנו. זו חוויה שצילומים שעשיתי מתפרסמים במוזיאונים ובגלריות. אבל ברור שלא חשבתי על זה אז בצילומים. חשבתי רק לעשות את התמונה הכי טובה שאני יכולה".

מה היו הרגע הכי טוב והרגע הכי רע שזכורים לך מתקופת הדוגמנות?

"הרגע הכי יפה היה הרבה אחרי הדוגמנות, כשהצטלמתי עם הבת שלי טליה. זה היה הכי כיף בעולם. בשבילי, זה האושר העילאי. הצטלמנו יחד לפדני. הרגע הכי רע היה לפני המון-המון שנים, כשהייתי בת 22. הציעו לי צילומים עם הצלמת הנודעת אנני לייבוביץ', אבל הייתי צריכה להצטלם על שור ולא רציתי. עבדו קשה כדי לשכנע אותי. ידעתי שאני בן אדם פחדן, והעדפתי להגיד 'לא' במקום לעשות פדיחות. התקשרתי להתייעץ עם אבא שלי, והוא אמר שלא כדאי לי. גם אני אמרתי לא, כי אני מכירה את עצמי. אבל בסוף הצליחו לשכנע אותי. גם אמרו לי שזה שור תינוק ושלא מסרבים לצילומים עם אנני לייבוביץ'.
"ואז אני מגיעה לצילומים באגם בקליפורניה, ואני רואה שור ענק. הבחור שטיפל בו הבטיח לי שהוא מאולף ולא יזוז. השור היה בתוך האגם וכל צוות הצילום היה במרחק של כמה מטרים. התחלתי לצעוד בתוך המים. עמדתי לידו קפואה. הוא הסתכל עליי, והרגשתי שעוד רגע הוא משפד אותי עם הקרניים שלו. לא ידעתי שלשוורים יש שמיעה כל כך רגישה. מה שקרה זה שבדיוק כשבאתי לעלות עליו, כשכבר הייתי חצי עליו, הוא שמע פיצוץ ממרחק גדול והתחיל להשתולל ולרוץ קדימה ואחורה עם בעיטות. כל הצוות ברח לקרוואן ונעל את עצמו שם. נשארתי לבד באגם, ברחתי ובכיתי בקרוואן. בקיצור, זה לא נגמר טוב, כי לא הסכמתי כבר לצאת החוצה ולחזור לצילומים והם כעסו עליי. זה היה היום הראשון והאחרון שלי עם אנני לייבוביץ'. זו היתה טעות לא ללכת אחרי האינסטינקטים שלי. למרות שבדיעבד, זו היתה גם חוויה".

היית דוגמנית בתקופת הסופר מודלס הכי אייקוניות, כשהמידות היו שונות.

"אני חושבת שהכל זה עניין של אופנה. באופנה הכל משתנה, כל הזמן. גם הבגדים וגם הדוגמניות. אני לא יודעת אם היום הייתי מצליחה. הממדים שלי לא מתאימים למה שמחפשים היום".

אפילו השתתפת בסרט "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה.

"הייתי בת 21 וזה היה מאוד מרגש לעבוד איתו. היה לו קרוואן מיוחד מכסף, שקראו לו סילבר בולט. בסרט שיחקו קיאנו ריבס, אנתוני הופקינס, גארי אולדמן ווינונה ריידר. זה היה גדול מהחיים".
9 צפייה בגלריה
אופנה
אופנה
"אני לא יודעת אם היום הייתי מצליחה. הממדים שלי לא מתאימים למה שמחפשים היום". ברקו בביתה
(צילום: טל שחר)

את עבודת המאסטר שלך בתואר השני עשית על המעבר מדוגמנות לאימהות.

"במקור רציתי לעשות מאסטר על המורכבות החברתית של ילדים יחידים, כי אני בת יחידה. אבל הרבה ילדים יחידים לא הסכימו איתי לגבי התזה הזו. אז בסוף עשיתי עבודה על דוגמניות שהפכו לאמהות. לא בדימוי גוף, אלא יותר על העניין של לעמוד בפרונט ואם גם דורשים מהילדים שלנו שיהיו בפרונט ויהיו הכי מוצלחים.
"כל חיי, בגלל שאני בת יחידה, רציתי משפחה עם הרבה ילדים. כל ארבעת ילדיי, שיהיו בריאים, נולדו בארץ, למרות שחיינו בחו"ל בכמה סבבים. לגדל ילדים בארץ זה הדבר הכי בריא, הכי טוב והכי כיף. אין כמו לגדל ילדים בארץ מבחינת החופשיות והכל. זה היה לי תמיד הכי חשוב. עד היום אני מקנאה במי שיש לו יותר ילדים ממני, וברופאים. אין בן אדם שחולה על רופאים כמוני. יכול להיות שזה בגלל שאבא שלי היה רוקח. משהו במסירות שלהם ובנתינה שלהם, תמיד מאוד מרגש אותי.
"תמיד אומרים לי שאני משגעת רופאים. שואלת שאלות בלי סוף. המזל הוא שלבעלי יש חבר ילדות שהוא רופא בכיר שחי בחו"ל. הוא יודע שכשהוא מגיע לארץ לביקור, הוא צריך להקדיש לי זמן לשאלות. הוא תמיד אומר: ''תרכזי את כל השאלות שלך וניפגש'. הלב מתרחב מהמסירות שלהם. במיוחד עכשיו בקורונה, כשרואים את כל העבודה של הרופאים והאחיות. זה משהו נשגב".

מה את עושה כיום?

"לפני כמה שנים, הקמתי עם בעלי את טריביו, מתוך ידיעה ואמונה שיש הרבה אנשים טובים שמוכנים לתת ולעזור, רק שזה לא תמיד נגיש. החלטנו לקחת את המודל של Airbnb או של אובר, שבלחיצת כפתור כל אוטו יכול להפוך למונית, ואמרנו למה שלא נעשה את זה גם בעולם ההתנדבות. אנחנו עובדים בזה כבר ארבע שנים, בעלי ואני ביחד. זו הפילנתרופיה שלנו.
"התחלנו ממקומות שיש בהם חובת התנדבות או זיקה להתנדבות, כדי שאנשים יתחילו להשתמש באפליקציה של טריביו. התחלנו עם משרד החינוך ועם המנכ"ל שמואל אבוהב, בכל הנושא של מעורבות חברתית. עכשיו כבר יש לנו 300,000 משתמשים במערכת הטכנולוגית שלנו. לכל המתנדבים יש את האפליקציה שלנו ודרכה הם יכולים תמיד לראות את מקומות ההרשמה להתנדבות. יש מקומות כמו מד"א או המשטרה, שצריך לעשות קורס. כל מקום והצביון שלו.
"באפליקציה אפשר גם לעדכן את שעות ההתנדבות ואז רכזת בית הספר יכולה לראות. זו היתה הפתיחה שלנו. מאז התפתחנו. הרעיון של טריביו מאוד פשוט: להפוך את ההתנדבות ליותר נגישה, כדי שהרבה יותר אנשים יוכלו לתת או לקבל את העזרה. בעלי רון תמיד אומר שאם כל אחד יתנדב שעתיים בחודש, זה יחולל שינוי נפלא. אנחנו גם יודעים ממחקרים שכל האקט של ההתנדבות עושה דברים נפלאים גם למתנדב עצמו, לרוח שלו. זו, הרי, ההרגשה הכי נפלאה בעולם.
"אני חייבת לציין משהו על המדינה שלנו. יש פה אנשים נפלאים ומלאי נתינה, שכל כך חשוב להם לתת עזרה הדדית. אני מסתובבת בכל הארץ והלב שלי מתרחב. איזה דברים אנשים עושים, איזה יוזמות. במיוחד עכשיו בימי הקורונה, כשמיליון אנשים יושבים בבית, חלקם מבוגרים יותר. איזו עזרה נפלאה זו, אם רק מישהו מתקשר להתעניין בשלומם או להביא להם מצרכים מהסופר.
"עיריית תל אביב החליטה בזמן הקורונה להשתמש בטריביו למחלקת הרווחה בעירייה. חברה שלי סיגל ויצמן ממועצת העיר תל אביב הכירה לי את מנכ"ל דיגיתל זוהר שרון ואת מנהלת אגף הרווחה שרון מלמד, שקיבלו אותנו בחיבוק גדול. אני חייבת לציין את ראש העיר רון חולדאי ואת מנכ"ל עיריית תל אביב מנחם לייבה, שמאמינים במיזם שלנו. הם עובדים בצמוד עם מנכ"ל טריביו עמנואל בוחבוט וכל הצוות המקסים שלנו. הם הפכו את הבייבי שלי לשלהם.
"בכל פעם אני מתרגשת מחדש מההתגייסות ומהאכפתיות של כולם למיזם. אנחנו עכשיו מתחילים להיכנס לעוד ערים ומועצות אזוריות. אני קוראת לכל ראש עיר, לכל רשות מקומית ולכל מנהלי התנדבות לפנות אלינו, כדי שהמערכת הנפלאה שלנו תגדיל משמעותית את היקף ההתנדבות בארץ. כבר נצברו למעלה מ-16 מיליון שעות התנדבות, שדווחו דרך המערכת שלנו. זה עכשיו הבייבי שלי והדבר שאני הכי נהנית לעשות בעולם".
9 צפייה בגלריה
אופנה
אופנה
"הרעיון של טריביו מאוד פשוט: להפוך את ההתנדבות ליותר נגישה". על שער "לאשה" ב-1988
(צילום: בן לם)

בדיוק לפני הקורונה היה לך יום הולדת 50. איך חגגת?

"חגגתי בטיול עם בעלי בחו"ל. לא הייתי בבית במשך 12 יום, והתבכיינתי לבעלי איך נעזוב את הילדים לכל כך הרבה זמן. הוא אמר לי שבגילם, הם רק רוצים שניסע. כשחזרנו, כל ארבעת הילדים שלחו אותנו לצפון לאחוזת גאיה. שם חיכו לנו בחדר המון בלונים ועוגה. הבן שלי צלצל לנזוף בי, למה אני מדברת בטלפון באמצע המסג'. בערב, כשיצאתי עם בעלי לארוחת ערב בביסטרו מיכאל, כל הילדים ואמא שלי חיכו לנו שם בהפתעה. זה היה כל כך מרגש. אין לי מילים לתאר.
"זו היתה המתנה הכי יפה לראות את כולם במסעדה והכי ריגש אותי בעולם. הבת שלי הכינה לי את המתנה הכי מרגשת שיש – אספה תמונות מכל התקופות בחיים והכינה לבד קופסה שנפתחת להמון-המון תמונות, להתעלף. בעלי אסף את כל הכתבות והשערים הגדולים שלי וכרך אותם בספר ענק, שעומד עכשיו על סטנד גדול בסלון. ממש השתגע. חברות ילדות עשו לי יום כיף עם מדריכה בתל אביב. הסתובבנו ביפו והלכנו למשכית. בכל עצירה נתנו לי מתנה עם משמעות. תשומת לב כזו מיוחדת".

ועם ההתבגרות, מה עמדתך לגבי הזרקות וניתוחים פלסטיים?

"אני בעד שכל אחד יעשה את מה שטוב לו. אבא שלי תמיד היה אומר שהשיניים שלו הן שלו, כי הוא עבד קשה כדי לשלם עליהן. כל אחד שיעשה את מה שגורם לו להרגיש בנוח. אני עושה אצל ד"ר לורט הרציאנו טיפולי טיקסל ופעם בכמה זמן היא גם מזריקה לי מעט מאוד בוטוקס. היא מאוד עדינה. מה ששומר לי על הפנים הם טיפולי הטיקסל שלה. זה עושה לי משהו מטורף לעור. ממש מעולה".
9 צפייה בגלריה
אופנה
אופנה
"ביום-יום אני בקושי מתאפרת"
(צילום: טל שחר)

ספרי על שגרת הטיפוח שלך.

"הקוסמטיקאית שלי זו ורד שוהם מיהוד. היא נפלאה. היא נותנת לי סרומים של ביופפטיקס וממספרת לי אותם, כדי שאזכור את סדר המריחה שלהם על העור. אחר כך אני מורחת קרם לחות וקרם הגנה. ביום-יום אני בקושי מתאפרת. אני מאוד אוהבת את האיפור של חן אלקבץ ואת האיפור של מיקי בוגנים. אני בעד תוצרת הארץ".

מה לגבי טיפוח הגוף?

"אני אוהבת קרם גוף היפואלרגני, שאני קונה בבית מרקחת, כי נהייתי קצת אלרגית לקרמים רגילים. הבושם שלי הוא הליים באסיל אנד מנדרין של ג'ו מלון".

מי מטפל לך בשיער?

"יש לי שניים: איציק סבג ומיקי בוגנים. אני מכירה את שניהם כבר 30 שנה והם אלופים, נשמות זהב ואנשים מקסימים. היתה תקופה, כשגרתי באמריקה, שסיפרו אותי קצר עד הכתפיים וצבעו לי את השיער לחום. אחרי שבוע, חזרתי כבר לבלונד".

ומה שגרת התזונה והכושר שלך?

"כל החיים אני בדיאטה. אין דיאטנית שלא הייתי אצלה. כושר אני משתדלת לעשות כל יום משהו. זה כבר לנשמה. היתה תקופה שרצתי, ואני מאוד רוצה לחזור לרוץ עם לוי המהמם. אני עושה פילאטיס אצל יעל ומתאמנת ב-TRX אצל תומר טנצר ועושה אצלו גם אימוני כוח. יש פה באזור מכון שנקרא נקסט, והתחלתי להתאמן שם בקונג פו אצל גרגורי. אני משתדלת כל הזמן לגוון. יש לי גם מכשיר אליפטי בבית לאירובי. אני עושה ספורט לנשמה. בגילי, זה הרבה לנשמה. אני תמיד מקנאה בכל האנשים שעושים מרתונים".

איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?

"הייתי נותנת הרבה עצות: לאהוב את עצמי יותר, ליהנות מכל רגע, פחות לדאוג, ולהיות יותר סבלנית וסובלנית כלפי עצמי. יש שיר של רומי, שנקרא 'מלון אורחים', שהוא המוטו שלי לחיים:
'להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.
שמחה, דיכאון, רשעות
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.
קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות
מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
בעבור עונג חדש.
המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
והזמן אותם פנימה.
היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח
כמדריך מלמעלה'.
וכמובן, להיות תמיד בהודיה ולנסות להיות כל יום אדם טיפ-טיפה יותר טוב".
סטיילינג: לימור ריחאנה | איפור לתמונות סטילס: מירב ברוש-צינמון | עיצוב שיער: שי בוטא | ע. סטיילינג: יסמין טוחן. בגדים: שמלה לבנה, ויוי בלאיש | אוברול פרחוני ומכנסי חאקי – איזבל מארה בפקטורי 54 | חולצה צהובה, ראלף לורן | ז'קט צהוב, טופשופ | חולצה, קרן ניסים לקלה דה אור | מכנסיים ורודים, ג'אקומוס בפקטורי 54 | חולצה לבנה, אמור | מכנסי ג'ינס | אוסף פרטי | חולצה שחורה: ניב קרן
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.