יוליה פלוטקין, איך הכל התחיל?
"עליתי לארץ בגיל שנתיים מבלארוס, היישר לעכו מון אמור. בגיל ארבע הוריי כבר שלחו אותי לרקוד. אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי. זה נתן לי ביטחון ומודעות פיזית, ועוד הרבה מעבר. הריקוד בנה אותי גם כשחקנית וגם כדוגמנית. רקדתי בכל הסגנונות - בלט, ג'אז ומודרני. בגיל מאוחר יותר, הצטרפתי ללהקה 'צעד וחצי' בחיפה של אירה חייקין. רקדתי עד הצבא. הייתי מופיעה הרבה בארץ ובחו"ל. הבמה היתה מקום מאוד נוח ובטוח בשבילי. גם היום אני רוקדת בשביל הכיף. עד היום זה הספורט האולטימטיבי, מבחינתי".
ואיך הפכת לדוגמנית ושחקנית?
"בתיכון הלכתי למגמת תיאטרון, שניהלה ביד רמה סימונה מזרחי, שנחשבת בעכו למורה אגדית. היינו מופיעים הרבה בפסטיבלי עכו. העירייה השקיעה המון כסף במגמה הזו. במקביל, למדתי גם ביולוגיה, כי תמיד פחדתי להגיד לעצמי שאני רוצה להיות שחקנית – זה אף פעם לא הרגיש בטוח. כמובן שהייתי ילדה חרשנית רוסייה פדנטית, אז היו לי גם שאיפות להיות רופאה. אבל זה לא קרה.
"בגיל 15, חברים דחפו אותי ללכת לתחרות יופי בעכו. ככה זכיתי בתואר מלכת היופי של הצפון והתחלתי לדגמן בסוכנות יולי. אבל לא שמתי על זה כל כך דגש. היה לי יותר חשוב להשקיע בלימודים, בתיאטרון ובהצגות. רק בגיל 17 התחלתי להשקיע בדוגמנות ולנסוע הרבה לתל אביב.
"הטיימינג הנכון בשבילי כשחקנית קרה רק אחרי הצבא. בגיל 20 התקבלתי לסדרה הראשונה שלי, 'חסמב"ה דור 3'. התחלתי ללמוד משחק אצל יורם לוינשטיין והגיעו המון עבודות וצילומים. כל דבר קורה בזמנו. אני חושבת שאם הייתי משתתפת בסדרות לפני הצבא, היה לי יותר קשה להתגייס. בצבא הייתי מש"קית נפגעים בשריון, כי תמיד היה בי גם צד טיפולי שמתעניין בנפש האדם. היתה תקופה שלמדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה להעשרה".
"התחלתי לפתח הפרעות אכילה בגיל 17. בדיוק הפסקתי לרקוד, התחלתי להתעגל והתגייסתי לצבא. פתאום הגוף משתנה וכל הזמן יש אודישנים וצריך לעמוד בסטנדרטים. בגיל צעיר, אין את הכלים לשמור על הבריאות. זה התגלגל אצלי לבולימיה ורק לקראת סוף השירות הצבאי שלי, החלטתי לשים לזה סוף"
דוגמנות בגיל צעיר זו חוויה מומלצת?
"מצד אחד, זה פתח לי את הדלת לעסקי הבידור ולעולם המבוגרים, והפך אותי לעצמאית מאוד. מצד שני, התחלתי לפתח הפרעות אכילה בגיל 17. בדיוק הפסקתי לרקוד, התחלתי להתעגל והתגייסתי לצבא. פתאום הגוף משתנה וכל הזמן יש אודישנים וצריך לעמוד בסטנדרטים. בגיל צעיר, אין את הכלים לשמור על הבריאות ועל אורח חיים בריא. זה התגלגל אצלי לבולימיה ורק לקראת סוף השירות הצבאי שלי, החלטתי לשים לזה סוף. זה היה סוד ששמרתי לעצמי, כי אני בדרך כלל בן אדם שמאוד משתף. פשוט התחלתי להרגיש לא טוב ומהר מאוד יצאתי מזה בעזרת טיפול נכון, וזה היה מזל.
"הלכתי לקב"ן ושלחו אותי למחלקה להפרעות אכילה. הייתי בטיפול באשפוז יום, למשך תקופה. התאימו לי טיפול קבוצתי ותזונאית במקביל. אחרי שעזבתי את בית הוריי, זה לגמרי הפסיק. בולימיה זה גם עניין של שליטה. יש משהו בבית של ההורים, שמצד אחד מנסים לנהל אותך ומצד שני, יש את עולם האופנה שמנהל אותך. אני חושבת שחיפשתי שליטה דרך האוכל. רק כשעברתי לגור לבד, הרגשתי שהשליטה עוברת לידיי. גם בבית של ההורים יש תמיד מלא אוכל. במיוחד אצל אימהות רוסיות, שתמיד מנסות לפטם אותך.
"כשעברתי לעולם המשחק, פחות היה לי חשוב עוד סנטימטר לכאן או לכאן. הייתי אז 10 קילו יותר בגלל הצבא וגיל ההתבגרות. היום אני בכלל לא סופרת אוכל. אני אוכלת מה שבא לי. פשוט לא מתעסקת בזה באובססיביות. אני חושבת שזו בעיה של הרבה נשים. רק מההחלטה על דיאטה, כל הזמן חושבים על אוכל. היום אני בגישה של לשחרר ולאכול רק כשרעבים, ולא לפחד מכל דבר שמכניסים לפה.
"בתקופת הבולימיה שלי, הייתי קמה כל בוקר בהחלטה שאני בדיאטה וברגע שאת מרעיבה את עצמך – מגיע הפיצוי. זה התבטא בבולמוסים כבדים. יכולתי ליפול על עוגה שלמה או קופסת גלידה או חבילת בורקסים. משהו לא מאוזן. אני מתנדבת היום בעמותת עלם ועובדת עם נערות בזנות. שם למדתי על הקשר בין הטרדות מיניות להפרעות אכילה. כל הבנות שם סובלות מהפרעות אכילה".
6 צפייה בגלריה
"אני חושבת שאני אמא קלילה וספונטנית. בלעדיהם לא הייתי בן אדם מאושר ובטוח בעצמו"
(צילום: טל שחר)
גם אצלך זה היה קשור לאונס שעברת בגיל 17?
"כן. חשפתי את זה בפרהסיה, בעקבות תמונות שלי בלי חזייה שצולמו במילאנו. הרבה צלמים מפשיטים נערות שמגיעות אליהם. זה סטטוס קוו באופנה ולאו דווקא נחשב להטרדה מינית. בדיעבד, התברר לי שהצלם שאנס אותי היה עבריין מין. הסוכן האיטלקי שלי ידע. גיליתי את זה מהשאלות שלו לאחר מכן, שהוא ידע שקורים שם דברים אסורים. הייתי בת 17 כשזה קרה. לקח לי שנים לפתור את זה עם עצמי, עד שהבנתי שאני לא אשמה.
"הגעתי לסטודיו של צלם בן 40 ומשהו, וב-10 בבוקר הוא השקה אותי באלכוהול ובעוד דברים. אני חושבת שהיו מעורבים שם גם סמים. הבנתי את זה מהזיכרון המעורפל וגם ממראה העיניים שלי בצילומים. הייתי ילדה מה זה טובה. במשך שעה הוא הראה לי תמונות של ילדות עירומות מכל העולם והסביר לי שאני צריכה את הצילומים כדי לקדם את עצמי באירופה. בסוף זה נגמר באונס. ברחתי לחנות הגלידה הקרובה לאכול ולהקיא.
"לא סיפרתי את זה לאף אחד במשך שנים. אני חושבת שבעזרת Me Too הרבה נשים מבינות שהן נוצלו. עד אז האשמנו את עצמנו, שלא שלטנו בסיטואציה. אין ספק שזה היה הרגע הכי רע שלי. אז גם החלטתי שאני יותר לא חוזרת לדגמן בחו"ל, ולא חזרתי. למרות הפרסטיז', זה תמיד מרגיש כמו סחר בילדות. יחצנים לוקחים אותך כל ערב ממועדון למועדון ומקבלים על זה כסף, ובבוקר את צריכה לקום לצילומים רעננה. זה נראה כיף, אבל בסוף זה מרגיש כמו ניצול. זה קורה בעיקר במילאנו".
"הרבה צלמים מפשיטים נערות שמגיעות אליהם. זה סטטוס קוו באופנה ולאו דווקא נחשב להטרדה מינית. הייתי בת 17 כשזה קרה. הגעתי לסטודיו של צלם בן 40 ומשהו, וב-10 בבוקר הוא השקה אותי באלכוהול ובעוד דברים. בסוף זה נגמר באונס. לקח לי שנים לפתור את זה עם עצמי, עד שהבנתי שאני לא אשמה"
איך התמודדת עם החשיפה של תמונות העירום החלקי ברשתות החברתיות?
"התמונות הופצו פעמיים. פעם אחת אחרי 'הישרדות', כשנבחרתי לחביבת הקהל בגיל 22 וכל מה שהיה חשוב לי זה מה חושבים עליי. היה לי ממש קשה להכיל את זה. זה היה מביך ופחדתי שאני הולכת להרוס את השם שלי ולא לקבל עבודות. בגיל 29 זה שוב חזר, ואז כבר הייתי יותר מגובשת והיה לי חשוב להעביר מסר שאם את לא מרגישה בנוח עם משהו – תציבי את הגבול. בין אם זה מול סמכות או באינסטגרם. לי לא אמרו שאני יכולה להגיד 'לא'. היום אני מופיעה הרבה מול נוער בהצגות ובהרצאות, ואני מלמדת בנות להיות מחוברות לעצמן. אני חושבת שזה היה חסר לפני 10 שנים. אמרו לי להתפשט, אז התפשטתי. להגיד שהרגשתי עם זה בנוח? לא".
הזכרת את "הישרדות". איך שרדת את החוויה?
"זו חוויה מנטלית קשה, ואני לא מפונקת. פיזית, לא כל כך ספרתי את זה. ברמה הרגשית, לא ידעתי לאן אני מגיעה וזה היה לי ממש קשה. גם העליהום שעושים בכל פעם למישהו אחר. זה קשוח. זה גם נותן במה לבריונות וזה היה בלתי נסבל. במיוחד כשאת ילדה צעירה בין הרבה מבוגרים. אני מאוד שמרתי על הכבוד שלי ושל אחרים, אבל חזרתי משם מעורערת. למזלי, היה לי בן זוג שתמך בי מאוד – בעלי שחר – למרות שהיינו אז רק חודש ביחד, וגם משפחה שעזרה לי לאסוף את עצמי בחזרה. אתה מאבד את עצמך בריאליטי אבל זה מחשל, כמו כל דבר אחר בחיים".
ומה היה הרגע הכי טוב בקריירה שלך?
"היו הרבה רגעים טובים. כשהופעתי ב'אילוף הסוררת' בתפקיד ראשי בתיאטרון רפרטוארי, ועשיתי וי על משהו שהיה לי מאוד חשוב. הגשמתי הרבה חלומות. היה לי חלום ליצור הצגה וגם לשחק בה. הכרתי את סופרת הילדים דנה אבירם ויצרנו שלוש הצגות יחד. אחת מהן כתבנו יחד – #מפורסמת, שאחר כך הפך גם לספר בהוצאת 'ידיעות אחרונות'. כל שלוש ההצגות עוסקות בבריונות ברשת, בדימוי עצמי ואיך להיזהר ברשת. אני חושבת שההריונות שלי חיברו אותי למחשבות ולרצונות שלי. נתנו לי כוח וביטחון להגשים חלומות. מבחינתי, עוד לא הגעתי לקצה של השיא. יש לי עוד הרבה חלומות להגשים".
"התמונות שלי בלי חזייה הופצו פעמיים. פעם אחת אחרי 'הישרדות', כשנבחרתי לחביבת הקהל בגיל 22 וכל מה שהיה חשוב לי זה מה חושבים עליי. היה לי ממש קשה להכיל את זה. בגיל 29 זה שוב חזר, ואז כבר הייתי יותר מגובשת והיה לי חשוב להעביר מסר שאם את לא מרגישה בנוח עם משהו – תציבי את הגבול. בין אם זה מול סמכות או באינסטגרם"
הצלחת לשחק גם בשנת הקורונה?
"כן, השתתפתי בשני סרטי קולנוע. הראשון הוא 'מולוטוב', ברוח המחאה בבלפור, שהתקבל כבר לשישה פסטיבלים בעולם. בסרט השני, Libi&I, אני משחקת את התודעה אחרי אונס. כל הסרט מצולם כהצגת יחיד בתיאטרון. הסרט של המחאה יצא עכשיו ברשתות החברתיות. עם הסרט השני, שואפים גם להגיע לפסטיבלים בחו"ל. הוא לא שגרתי. אני אוהבת לעשות דברים לא שגרתיים. חוץ מזה, אני מרצה בזום על איך לנהל את עצמנו ואת הרגשות שלנו ברשת. בסך הכל, התברכתי ואני אומרת תודה. מודה על כל פרויקט שנכנס. חשוב להיות פתוחים ואופטימיים".
איך את מג'נגלת בין העבודה לאימהות?
"אני חושבת שאני אמא קלילה וספונטנית. אני שרופה עליהם, בלעדיהם לא הייתי בן אדם מאושר ובטוח בעצמו. אני מנסה להציב גבולות ולפעול לפי הספר. אנחנו דור שמאוד מפנק את הילדים שלו, אבל גם דור הרבה יותר מתקשר. אני מדברת איתם על הכל ותמיד בגובה העיניים".
מה דעתך על תעשיית ההזרקות והניתוחים הפלסטיים: בעד או נגד?
"אני חושבת שזה מדהים שיש את האופציה. אני בעד שכל אחת תעשה מה שטוב לה. אבל כמורה למשחק, אני רואה איך ההזרקות חדרו גם לגילאים הצעירים. אני רואה הרבה דוגמניות צעירות עם חוטים בפנים והרבה דברים מיותרים. ילדות בנות 18. האינסטגרם וטרנד הפילטרים השתלט על נערות ועל התודעה שלהן שלא באשמתן, והן רוצות להיראות כמו בפילטרים. זה מרחיק אותנו מהעוצמה הנשית שאנחנו מדברות עליה כל הזמן, כי אין לזה סוף. הלוואי שהקמטים יחזרו להיות באופנה. זה הכל עניין של טרנדים. אישית, עשיתי רק הזרקות של חומצה היאלורונית בצידי הפה, כי זה היה עמוק. חששתי מאוד ובסוף עשיתי משהו נקודתי, שהשאיר לי את הקמט. לא לגמרי מחק אותו".
"אני רואה הרבה דוגמניות צעירות עם חוטים בפנים והרבה דברים מיותרים. ילדות בנות 18. האינסטגרם וטרנד הפילטרים השתלט על נערות ועל התודעה שלהן שלא באשמתן. זה מרחיק אותנו מהעוצמה הנשית שאנחנו מדברות עליה כל הזמן, כי אין לזה סוף"
איך נראית שגרת הטיפוח שלך?
"הקוסמטיקאית שלי זו ג'והנה וולמן. דרכה גיליתי את הדיקור הסיני לפנים. אני מעדיפה את זה על מכשור. הפנים שלי ממש עדינות, אז אני מעדיפה טיפולים כמה שיותר טבעיים. אני הולכת אליה פעם בכמה חודשים. בבית אני מתחזקת את העור עם פייס יוגה, שלמדתי באינטרנט. יש לי גם רולר וגם גוואשה מאבן רוז קוורץ. אני אוהבת מאוד את הסרום נייט ריפר של אסתי לאודר ואת הסרום של פנים פריז. גם קרם הפנים וקרם העיניים שלי הם של פנים פריז. אני מאוד אוהבת את המוצרים שלהם. המייק-אפ שאני משתמשת בו הוא של מאק. הוא מתאים גם לפנים וגם לגוף, ולפעמים אני מערבבת אותו עם המייק-אפ של אסתי לאודר. בפודרה אני לא משתמשת. אני אוהבת להיות מבריקה. הקונטור שלי הוא של קים קרדשיאן ועל השפתיים אני תמיד מורחת לובלו. יש לי צללית מדהימה מהקולקציה של ויקטוריה בקהאם עם אסתי לאודר וצללית זהב עם גלגלת של מילוקה, שאני מאוד אוהבת. יש לי מלא ליפסטיקים של מאק, נטשה דנונה ואיל מקיאג'. אני אוהבת לשנות לוקים דרך השפתיים. המסקרה שלי היא של מאק. אני אוהבת לשים הרבה. לבלונדיניות חיוורות זה חובה".
מה לגבי הגוף?
"אני מקפידה למרוח קרם גוף. יש לי מלא. אני אוהבת מאוד את הקרם של וישי, יש לו ריח מדהים. גם בשמים יש לי הרבה – גוצ'י, ל'אוקסיטן, ביי טרי מחו"ל ופראדה. אני אוהבת ניחוחות ירוקים ורעננים".
איך את מטפלת בשיער?
"רק בתחרות יופי שהשתתפתי בה בגיל 15, התחלתי להרגיש בנוח עם השיער שלי, כי קיבלתי הוראה ברורה לא למרוח עליו טונה של חומרים. רק לחפוף ולתת לו להתייבש טבעי. עד אז הייתי מחליקה אותו או אוספת אותו לקוקו צמוד או לצמות. גיליתי את השיער שלי, שהפך לסמל המסחרי שלי ושיחרר אולי הרבה מתולתלות. בדיעבד, התברר לי שהרבה חברות שלי מתולתלות חבויות. זה מבאס קצת בשבילנו, העם המתולתל.
"הסוד של התלתלים מתחיל בתספורת טובה. רועי חמו הוא הספר שלי מגיל 15. הוא מהקריות במקור, ועכשיו שנינו גרים בתל אביב. הוא עושה לי תספורת מדורגת שמתאימה לפנים שלי. מאוד חשוב להשתמש במסכה טובה. אני משתמשת בשוורצקופף, בסדרת התכלת שלהם. גם השמפו והמסכה של אוזי מעולים לתלתלים. הם פצצה. אני חופפת ומייבשת את השיער באופן טבעי. שמה קצת קרם של סטייל ארומתרפי. אני משתדלת לשים כמה שפחות, כי זה מוריד נפח. אני אוהבת להוריד את הפריז עם הקרם, אבל להשאיר את הנפח".
ספרי על שגרת התזונה והכושר שלך.
"בתזונה אין לי סדר או משהו שחשוב לי לשמור. אני אוכלת מה שבא לי וכמה שבא לי. אני אוכלת רק כשאני רעבה, וזה לא מעסיק אותי יותר. לגבי כושר, אני הולכת לשיעורי יוגה פעם עד פעמיים בשבוע, ובבית לפעמים עושה עם עצמי 20 דקות של מתיחות. זה נפלא. אני גם מתאמנת אצל אירה דולפין פעמיים בשבוע ורוקדת בסטודיו בי. זה הכי כיף וגם עובד לי על כל הגוף. אני אוהבת את השיעורים של רותי פורברג. בכל שיעור לומדים ממנה עוד משהו".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה יותר?
"להפסיק לנסות לרצות את כל העולם, ולהתחיל לרצות את עצמי. להבין שמה שחשוב זה מה שהמשפחה והחברים הקרובים חושבים עלייך, וכל השאר לא באמת משנה. אם להיות יותר מדויקת, אז שאת כל החמלה שיש לי כלפי כל מי שאני באה איתו במגע – שתהיה לי גם כלפי עצמי. אנחנו מרצים את כל העולם, אבל עם עצמנו אנחנו קשים".
איפור לתמונות סטילס: רינת ישראלי | עיצוב שיער: ויטל הדס לאבישי מסטי
