אנג'ליקה יוסטון
סליחה, במי מדובר? השחקנית הנפלאה אנג'ליקה יוסטון, דור שלישי לזוכי אוסקר והמורטישה אדמס הכי אייקונית מכל השחקניות שאי פעם נדחסו לשמלת הקטיפה השחורה, חוגגת יום הולדת 70. אביה הוא הבמאי המפורסם ג'ון יוסטון, שבסרטיו התחילה להשתתף בגיל צעיר. היא נולדה בקליפורניה, בילתה חלק ניכר מילדותה באירלנד, וב-1969 שבה לארצות הברית ופצחה בקריירת דוגמנות מצליחה למדי.
כמו כל דוגמנית שהשאיפות שלה לא נעצרות על השער של "ווג", גם יוסטון פנתה למשחק. בשנת 1981 קיבלה את התפקיד המשמעותי הראשון שלה בסרט "הדוור מצלצל פעמיים", שבו כיכב ג'ק ניקולסון – בן הזוג המיתולוגי שלה, שאיתו ניהלה מערכת יחסים מורכבת ורוויית פרידות וחזרות.
יוסטון נחשבת לשחקנית אופי מוערכת (שזה התיאור שלפעמים בוחרים למי ש"לא מספיק יפה כדי להיות גיבורת קומדיות רומנטיות"), יש לה אוסקר אחד על תפקיד משנה בסרט "הכבוד של פריצי", שאיחד את שני הגברים הדומיננטיים בחייה – אביה שביים וניקולסון ששיחק – כמה מועמדויות שלא הבשילו לפרס, והסכמה גורפת שמדובר באחת השחקניות הכי ייחודיות בנוף ההוליוודי.
למה אייקון? יוסטון מצליחה להעניק נקודות בונוס איכותיות לדמויות שהיא מגלמת על המסך. אלו לא רק כישורי המשחק, אלא הדרמטיות הלא מתאמצת של המראה שלה – עצמות הלחיים החדות, השיער השחור והגובה המאיים, שמגיעים כולם עם נונשלנטיות אלגנטית ורמז לאירוניה.
היא עשתה כמה תפקידים בלתי נשכחים בסרטיו של ווס אנדרסון וגם ב"הנוכלים" של סטיבן פרירס וב"שונאים: סיפור אהבה", אבל את כתר אייקון האופנה היא מקבלת בזכות תפקידה כמורטישה אדמס. בסרט "משפחת אדמס", ובהמשכו המיותר למדי "החיים על פי משפחת אדמס", היא מיצבה את עצמה כייצוג האולטימטיבי של המכשפה הגותית. ייצוג שמחוזק בשילוב המנצח תמיד של שמלת צינור שחורה, ציפורניים וליפסטיק אדומים כדם.
יוסטון כמורטישה אדמס היא בעצם התגלמות כל האימהות החורגות של נסיכות דיסני באישה אחת. הסצנה שבה היא קוטפת ורדים ונפטרת מהפרחים לטובת הגבעולים הקוצניים, מזקקת מבחינתי את כל מה שהוא יוסטוני-אדמסי – תשוקה מורבידית והיגיון פנימי פרטי משלה. למרות כל אלה, או אולי דווקא בזכותם, היא נמצאת בדיוק במקום שבו היא רוצה להיות – נחשקת בעיני בעלה, נערצת על ילדיה ומפחידה עד מוות את כל מי שמנסה לפגוע במשפחתה.
יש בה משהו בריטי (למרות שהיא אמריקאית), שעוזר ביצירת האפקט הקר והמרוחק הנדרש. גם מבחינה פיזית, היא יוצרת תחושה של "דרמה שעומדת להתרחש", עם מטען לא מבוטל של מוסר מפוקפק (כמו זה של האם הרצחנית, החוטאת בגילוי עריות, שגילמה בסרט "הנוכלים").
החזות המוכרת שלה, שנשמרת ברבים מסרטיה, כמו גם בהופעותיה הפומביות על השטיחים האדומים, התעצבה כבר בימיה כדוגמנית החביבה על הצלם בוב ריצ'רדסון (שהיה גם בן זוגה), אשר סיפק לה תדמית רוקנרולית אפלה וקשוחה. מראה שהיווה ניגוד מסעיר לבלונד המתקתק שהיה הנראות השולטת בשמי היופי הכל-אמריקאי של התקופה.
למה לא? הגיחה המאוחרת שלה לטלוויזיה, בסדרה מצומצמת העונות ועתירת הכוכבים "סמאש" – מעין מיוזיקל מקושקש על מאחורי הקלעים של הפקות ברודווי – הייתה כל מה שיוסטון היא בדרך כלל לא: עייפה, שטוחה ונטולת אלגנטיות.
ובכל זאת: יוסטון היא, כנראה, אישה צנועה ובריאה בנפשה, למרות המראה הדרמטי ובניגוד לבנים ולבנות של הורים "גדולים מהחיים" שמזינים, שנים לאחר מותם, את האוטוביוגרפיות האומללות של צאצאיהם (וד"ש מ"האמא היקרה" ג'ואן קרופורד). אולי זו הילדות הכפרית באירלנד, אולי היא פשוט הייתה פיקחית והגיונית מספיק כדי להשתחרר מציפורני המיתולוגיה המשפחתית. אין ספק שהיא שייכת לאצולה ההוליוודית שנוטה להסתבך בשערוריות, עם רזומה הכולל ייחוס משפחתי, פרסום עצמאי והתחככות בכל השמות הנכונים של ניו יורק בשנות ה-80, ועדיין היא סוגרת השבוע 70 שנות חיים נורמליים לחלוטין.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
