סדרת הדרמה החדשה של נטפליקס שיצר ריאן מרפי על מעצב האופנה הלסטון, מגוללת את סיפור עלייתו ונפילתו של המעצב האמריקאי הנודע, שהלך לעולמו לפני 31 שנים ממחלת האיידס. שלושה סיפורים מרכזיים מובילים את העלילה על פני חמישה פרקים, המציגים את ההתמודדויות האישיות והמקצועיות שעבר הלסטון, כאלה שמעצבים רבים נתקלו בהן לא אחת בשני העשורים האחרונים. הראשון, איבוד שם המותג לאחר שזה נרכש על ידי תאגיד עסקי גדול, תהליך שקרה גם לז'יל סנדר שנרכשה בסוף שנות ה-90 על ידי קבוצת פראדה ונאלצה לוותר על שמה המקצועי כמעצבת.
הסיפור השני אשר זוכה לבולטות בשנים האחרונות לאחר קריסתם המנטלית של לא מעט מעצבי אופנה, הוא התמכרות לסמים ולאלכוהול כתוצאה מהלחץ שבו שרויים מעצבים והדרישה לעצב ולחדש מדי עונה. ההתמוטטות האישית הקרינה על הקריירה המקצועית של הלסטון בשנות ה-80, כפי שקרה בהמשך גם למעצבי-על אחרים כמו אלכסנדר מקווין, ג'ון גליאנו, כריסטוף דקרנין ורבים אחרים. המקצוע שכל כך אהבו הפך לאויב הכי גדול שלהם, סכין על צווארם.
הסיפור השלישי בעלילה של "הלסטון", שמגולם בסדרה על ידי השחקן יואן מקגרגור, הוא גם סיפורה של תעשיית האופנה האמריקאית כולה, שעד שנות ה-70 נתפסה בעולם כענף ספורטיבי, מסחרי, נטול תשוקה. במקרה הטוב, חיקוי חיוור ליצירות ההוט קוטור שהוצגו מדי עונה בעיר האורות, פריז. הפרק השני של הסדרה מוקדש כולו ל"קרב על ורסאי", שנערך בנובמבר 1973 בארמון ורסאי בצרפת, אירוע מכונן ששינה את יחסי הכוחות בין השדרה השביעית בניו יורק, מרכז האופנה של ארצות הברית אז והיום, לשדרות השאנז אליזה בפריז.
אלינור למברט, מי שייסדה את שבוע האופנה בניו יורק וסעדה על שולחנם של שועי עולם, נשיאים ואנשי עסקים, עמדה מאחורי היוזמה. מפגש עם אוצר הארמון ג'ראלד ון דר קמפ, חשף בפניה את מצבו העגום של ארמון ורסאי, שהיה עד סוף המאה ה-18 משכנם של מלכי צרפת. למברט הציעה לקיים במקום ערב התרמה שיכלול ארוחה יוקרתית ותצוגת אופנה בהשתתפותם של עשרה מעצבים: צרפתים מול אמריקאים. במונחים של תעשיית האופנה, מדובר במלחמת עולם.
מהצד הצרפתי התייצבו הכוכבים איב סן לורן, עמנואל אונגרו, הובר דה ז'יבנשי, פייר קרדן ומארק בוהן לכריסטיאן דיור. האמריקאים שינסו מותניים ושלחו את אן קליין, שנאבקה באותו זמן במחלת הסרטן, ביל בלאס, סטיבן בורוז הצעיר, אוסקר דה לה רנטה ורוי הלסטון, השם העולה באופנה האמריקאית של התקופה.
רוי הלסטון נולד וגדל באיווה, ארצות הברית. הוא למד עיצוב כובעים בשיקגו ועם הגיעו לניו יורק בשנת 1958 כשהוא בן 26, החל לעבוד אצל המעצבת לילי דאשה ובהמשך עם המעצב הנודע צ'רלס ג'יימס. היתה זו עבודתו בבית הכלבו ברגדורף גודמן שהפגישה אותו עם עורכת "ווג" דאז דיאנה ורילנד, ועם מי שלימים תהפוך לגברת הראשונה של ארצות הברית, ג'קלין קנדי. בן לילה הפך לכוכב.
בשנת 1968, עשור לאחר שנחת בניו יורק, הוא פתח סטודיו לאופנה והפך במהרה לאחד המעצבים הפופולרים בעיר, עם רשימת לקוחות נוצצת שכללה את ביאנקה ג'אגר, קתרין דנב, ראקל וולש וחברתו הטובה, לייזה מינלי.
כפי שאפשר ללמוד מהסדרה העלילתית ומצמד סרטי תעודה שנעשו על האירוע, הלסטון סירב בתחילה להשתתף בתצוגת האופנה. הוא תירץ זאת – ודי בצדק – בכך שאין בשפה העיצובית שלו, זו שהציגה שמלות ערב חושניות וקלילות שניסחו מחדש את האופנה האמריקאית, כל קשר לעיצובים השמרניים של דה לה רנטה, לנשים העשירות של בלאס או לכתב היד המנומנם של קליין. למברט התעקשה, ובתמורה חיברה בין הלסטון לתאגיד הענק נורטון סיימון, שרכש אותו תמורת הון עתק שהעניק למותג אוויר לנשימה. מאוחר יותר יימכר המותג לתאגיד אסמרק, שהשתלט על העסק בהדרגה והידק את החבל סביב צווארו של המעצב עד לפרישתו מהמותג שבעצמו ייסד.
ורסאי של אותם ימים היה ארמון עזוב ומלוכלך, רחוק מהקיטש, הפאר וההדר שהיו מזוהים איתו. הצוותים האמריקאים קיבלו חדרים זעירים ומפוררים עם תקרות דולפות, ובנוסף גילו כי התפאורה שהכינו לתצוגה נבנתה באינצ'ים ולא בסנטימטרים, כפי שנהוג באירופה. רק ברגע האחרון הצליח יד ימינו של הלסטון, המאייר ג'ו יולה, להכין תפאורה חדשה עם ציור מגדל אייפל בשחור.
והיה גם את המאבק בין המעצבים האמריקאים עצמם: להלסטון הובטח על ידי למברט לנעול את התצוגה האמריקאית, אך אז גילה בהפתעה כי הפינאלה שמורה לדה לה רנטה. הוא עזב את המקום בזעם כשהשדים מהילדות רודפים אחריו, מחזירים אותו לילד בן הארבע שגדל בבית אלים והומופובי. היתה זו מינלי, אז כבר זוכת אוסקר על תפקידה ב"קברט", ששכנעה אותו להישאר. "אתה יודע שאני מתה עליך", היא אומרת לו בסדרה. "אבל לא סחבתי את הציצים האלה מעבר לים, לחור העלוב הזה, רק כדי להיכנס לעצבים".
בסרט התיעודי "הלסטון" שיצר לפני כשנתיים הבמאי פרדריק צ'אנג, הסבירה מינלי כי מעצבים אמריקאים לא הוזמנו להציג קודם בפריז, והיה זה עבורם צעד משמעותי לקריירה. למרות שלא היה זמן לחזרות והמשלחת האמריקאית היתה נתונה בלחץ בעקבות שינויים בלוח הזמנים, עלתה לבסוף מינלי אל הבמה ופתחה את הערב במילים "בונז'ור פריז", שכבשו את הקהל. כך, בזמן שמעצבים כמו ז'יבנשי ודיור הציגו שמלות ערב לנסיכות שנראו מנותקות מאורח החיים העדכני של נשים מודרניות, היו אלה הלסטון וסטיבן בורוז עם אופנת הרחוב הצעירה והצבעונית שזכו למחיאות כפיים סוערות. עיני כולם היו נשואות אל אמריקה מודל 1973, פוסט מלחמת וייטנאם ובשיאה של המהפכה המינית והמאבק הפמיניסטי והלהט"בי.
תצוגת האופנה הצרפתית שינתה לא רק את חייהם של מעצבי האופנה האמריקאים שהשתתפו בה, אלא גם את חייהן של הדוגמניות שנסעו להופיע בה, רובן ללא תשלום. בכל זאת, נסיעה לפריז אז היתה חלום רחוק, עבור אחרות היתה זו הפעם הראשונה אי פעם שעלו על מסלול. מבין כולן, הדוגמנית האפרו-אמריקאית פט קליבלנד חייבת את הקריירה שלה לוורסאי. סגנון הריקוד שלה על המסלול הפך לסימן ההיכר שלה, אותו גם הורישה לבתה אנה קליבלנד שעד לאחרונה היתה אחת מהדוגמניות העסוקות בשבועות האופנה הבינלאומיים. אף אחת אחרת לא הולכת על מסלול כמותן. "הרגשנו כמו בנות מלוכה בעצמנו כשהגענו לוורסאי", סיפרה קליבלנד בריאיון לצלם האופנה ניק נייט מאתר SHOWstudio.
"התצוגה בוורסאי לא רק שפתחה לי דלת", הוסיפה בריאיון למגזין "אינסטייל". "אלא גם לעשר הדוגמניות האפרו-אמריקאיות שהגיעו לפריז. דוגמניות שזו היתה הפעם הראשונה שלהן בפריז או בתצוגת אופנה מקצועית. דברים השתנו מאז. הופעתנו בוורסאי פתחה את הדרך לדוגמניות שחורות שהגיעו מאוחר יותר, כמו אימן ונעמי קמפבל. אם לא היו אותן עשר בנות בקרב על ורסאי, לא היתה נעמי קמפבל. זה היה רגע מכריע".
