ליזו
סליחה, במי מדובר? הראפרית האמריקאית מליסה ויויאן ג'פרסון, הידועה בשם הבמה ליזו, חוגגת יום הולדת 33 עם קריירה בזינוק מתמשך, פרס גראמי, להיטים ויראליים ביוטיוב וניצחון על השמנופובים ברשת, כשהיא ולהקת הרקדניות שלה, ה-Big Grrrls, מקדמות דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית, וזוכות לחיבוק ציבורי חם.
ליזו היא טבעונית, מסרבת להגדיר את עצמה מבחינה מינית, שחורה ושמנה. בקיצור, היא נערת הפוסטר המושלמת של שיח הפוליטיקלי קורקט. אפשר לקרוא לה "מהפכנית גוף", אפשר להגדיר זאת כ"זעקה מתמשכת לתשומת לב", אבל אי אפשר להתעלם ממנה ומההשפעה שלה, שגלשה הרבה מעבר לעולם המוזיקה. כמו שהיא עצמה מעידה, "אם אתם יכולים לאהוב אותי, אתם יכולים לאהוב את עצמכם".
בעולם הפופ האמריקאי, שנשלט על ידי טיילור סוויפטיות דקיקות ולבנות (וגם ביונסה, יש להודות, אינה לבנה אך בהחלט חטובה), ליזו היא הכי אחרת, הכי לא מתנצלת, ומשמשת כפה לכל מי שסומן כ"לא מתאים לסטנדרט" והושלך אל שולי אוטוסטרדת המיינסטרים.
למה אייקון? לליזו יש אג'נדה נשית שבועטת בכל מה שמקובל בתעשייה שהיא, ביסודה, שמרנית להחריד. היא דילגה בקלילות על הטרנד הרשמי שבמסגרתו כל מי שמתפרסמת עם הצהרות בסגנון "אני שמנה ואוהבת להיות שמנה", ממשיכה במסלול המהיר אל "עכשיו רזיתי ואני הכי אוהבת להיות רזה". היא לא אדל או רבל ווילסון, אלא נשארת נאמנה לממדי הגוף המקוריים שלה ומציגה אותם לראווה ובגאווה.
כמו באותה תמונת אינסטגרם שבה היא חמושה בביקיני סרוג קטנטן וצמות צבעוניות, שהקריסה את האינטרנט וזכתה לחיזוקים מקיר לקיר. היא לא מסתירה דבר – לא את המורשת השחורה, לא את המשקל, לא את הצלוליט, ולא את דעותיה הפוליטיות.
ליזו לובשת שמלות מעצבים עתירות טול של מארק ג'ייקובס ומוסקינו באותה טבעיות שבה היא נדחסת למכנסוני ג'ינס קצרצרים וחולצות בטן, ונראה שהיא יודעת להשתעשע באופנה גם כהתרסה נגד כל מה ששומרי הסף מגדירים כ"נכון והולם". את הגישה ההומוריסטית הזו לאופנה (שחסרה כל כך במחוזותינו) אפשר לתמצת להופעה שלה בשמלה כתומה של ולנטינו, שאותה אבזרה בתיק פצפון תואם בגודל של ציפורן.
ליזו היא לא רק זמרת פופ, היא תנועה של דימוי גוף. עם זאת, היא לא מעוניינת שיקראו לה "גיבורה" או "אמיצה" והיא לא מתנצלת, כי אין לה על מה. "עצם הקיום שלי", אמרה בראיון ל"דיילי שואו", "הוא, כשלעצמו, אקטיביזם". היא לא טועה – החל בעטיפת האלבום שלה cus I love you, שם היא מתנוססת עירומה ומשומנת, ועד לבגד ההופעה החביב עליה שמורכב, בעיקר, מחוטיני מנצנץ ותוספות שיער. כאישה שמנה ושחורה, האופן שבו היא נחשפת משמש קריאת תיגר על גזענות ושמנופוביה גם יחד.
בעולם הפופ האמריקאי כבר היו, כמובן, נשים שמנות והיו נשים שחורות, אך ליזו היא הדיווה שמתחרה במגרש של הבלונדיניות הקטנות, ומנצחת. מה שעוזר לה להחליק בקלות יחסית בגרונו של הציבור האמריקאי, זו הקלילות שבה נראה שהיא לוקחת את עצמה. המסרים שלה חשובים ורציניים, אך היא מעבירה אותם עם הרבה הומור. היא עושה זאת גם עם המוזיקה שלה, שבה היא משלבת שירי אהבה עתירי שמאלץ בסגנון שנות ה-60, טוורקינג, נגינה בחליל צד, וריקודים לצד מלכות דראג מ"המרוץ של רו פול".
למה לא? לפעמים קשה להפריד בין מה שהוא אותנטי לבין פרובוקציה למטרות יחסי ציבור. זו לא הבעיה של ליזו, כמובן, וגם לא טשטוש תחומים שאופייני רק לה. אבל איכשהו, סרטונים בסגנון "אני עומדת בחוטיני עם הגב למצלמה וסוטרת לעצמי על הישבן" נוטים לעלות לרשתות במקביל לשחרור של אלבום חדש או מסע הופעות מתוזמן.
ובכל זאת: אם מגדירים את בילי אייליש כקולו של דור – מדוכא, כואב ומשתבלל בתוך עצמו – ליזו נראית כמי שהופכת כל אירוע לחגיגה. אישית, הייתי חולם שהיא תופיע בבר מצווה שלי. וכמובן, אי אפשר בלי להזכיר את המשפט מהדואט "טמפו" שהיא מבצעת עם מיסי אליוט: "שירים איטיים הם בשביל שרלילות רזות, אני ביץ' שמנה ואני זקוקה לקצב".
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
