ג'יין ראסל
סליחה, במי מדובר? ג'יין ראסל, סמל המין של שנות ה-40 וה-50, נחשבה ל"מרילין מונרו הברונטית", נולדה לפני 100 שנה בדיוק והלכה לעולמה לפני עשור. היא ההוכחה ההיסטורית שגברים לא באמת מעדיפים בלונדיניות, והשאירה אחריה מורשת קולנועית שאינה נרחבת במיוחד אבל בהחלט בלתי נשכחת.
את תשומת הלב של הממסד ההוליוודי, כמו גם של הציבור, היא לכדה בתפקידה הפרובוקטיבי בסרטו של האוורד יוז "האקדוחנים", שעורר את חמת הצנזורה השמרנית ובמקביל הפך אותה לסמל מין לוהט ולמותג. מעמדה קיבל חותמת סופית בסרט "גברים מעדיפים בלונדיניות" מ-1953, שאותו חלקה עם מרילין מונרו.
היא המשיכה לפתח את התדמית הסקסית בסרטים נוספים, ביניהם זה עם הכותרת השוביניסטית "גברים מתחתנים עם ברונטיות", שהיה המשך אסוציאטיבי למשפט המוכר (והשוביניסטי לא פחות) על העדפותיהם של גברים. ראסל לא הפכה למרילין מונרו, אך מצד שני, היא גם ניצלה מהגורל הטרגי של הבלונדינית המיתולוגית.
היא פרשה ממשחק בגיל 49, והמשיכה לחיות עוד 40 שנה באלמוניות יחסית עם הספק צנוע של שלושה בעלים, שלושה ילדים (מאומצים) ופילמוגרפיה שלא זיכתה אותה בפרסים, אבל שריינה לה מקום בהיכל התהילה כ"לא מרילין מונרו, השנייה, זו עם השיער הכהה".
למה אייקון? האגדה מספרת שכאשר המיליארדר האקסצנטרי האוורד יוז ראה צילום של ראסל האלמונית, הוא החתים אותה מיד על חוזה ועיצב חזייה מיוחדת שתתאים למידותיה השופעות.
ראסל הפכה למותג אייקוני לא בזכות כישרון משחק יוצא דופן (שלא היה לה) ולא בזכות קולה הערב (שדווקא כן היה לה, והיא אפילו הוציאה כמה אלבומים מוצלחים), אלא בזכות המחשוף. נכון, זה סקסיסטי ומחפיץ, אבל את תהילתה היא קנתה בעיקר בזכות מחשוף שכיכב בסרט הראשון שלה, שיצא לאקרנים בתנאים מגבילים הודות לאותה חשיפה שערורייתית לזמנה.
תמונתה המפורסמת לקידום הסרט, שרועה על ערימת שחת עם שרוול אחד שנשמט מכתפה ויותר משמץ של רמז לאלימות מינית (שבאותם ימים אפלים מונפה היטב על ידי הוליווד להצלחה בקופות), הפכה אותה לחביבת החיילים האמריקאים במלחמת העולם השנייה ומסמרה את התדמית "פצצת מין" אל דמותה. ההחפצה באותם ימים, הייתה אגבית ונטולת ביקורת. גם שני הרים שנכבשו בקוריאה בזמן המלחמה ונקראו על שמה, הפכו לחלק מהחגיגה.
המחשוף הפעור שלבשה ראסל ב"האקדוחנים" אולי סימל נקודת מפנה חדשה בהצגת מיניות נשית בקולנוע, אבל העיסוק הציבורי בו היה ישן. ישן ונצלני. כפי שהיה גם השימוש המאוחר יותר בראסל המבוגרת לפרסום חזיות במידות גדולות.
למה לא? ראסל נחשבה לפורצת דרך בהוליווד בזכות הגישה הנועזת למיניות הנשית ולהחצנתה, אבל במבט לאחור היא בעיקר עדות לנקודת המבט הגברית. זו לא אשמתה, כמובן, אבל דמותה מייצגת יותר מכל את הצביעות המתחסדת של החברה האמריקאית ואת הסקסיזם הדורסני שאפיין אותה מאז ומתמיד. או כפי שניסח זאת האוורד יוז, "יש שתי סיבות מדוע הגברים ילכו לראות אותה בסרט, ואלו הן שתי סיבות מספיקות". תחת אותה כותרת של מוסר כפול, ראסל שווקה כאיום נשי על הגבריות האמריקאית, ועל כך היא נענשה בקריירה מקרטעת.
ובכל זאת: יש משהו מרענן וראוי להערכה במי שביטאה את לב החוויה ההוליוודית, זכתה להערצה כסמל מין, ולא התבלבלה לרגע. בניגוד לסיפורי עלייה ונפילה מוכרים ועצובים במיתולוגיה ההוליוודית, נדמה שראסל יצאה ללא פגע מהקרוסלה הנפשית המתלווה לתהילה שמסתלקת. כשנשאלה בריאיון מדוע פרשה, ענתה בפשטות "נהייתי זקנה מדי". הייתה בה, גם בסרטים וגם בחיים, אלגנטיות אדישה ואירונית שידעה להתייחס למעמד שלה בריאליזם מפוכח ובהומור, תכונות שחסרות כל כך בדמויות הוליוודיות גדולות מהחיים.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
