בדצמבר 1954 נערכה בפריז תחרות המעצבים הצעירים של חברת הצמר וולמארק. שני מעצבים צעירים בתחילת דרכם ניגשו לתחרות, וגרפו את שני הפרסים הראשונים. במקום הראשון זכה הנער הצעיר בן ה-18 איב סן לורן, עם שמלת קוקטייל שחורה מצמר שעיצב לתחרות; אל המקום השני הגיע חברו לספסל הלימודים מבית הספר לתפירה עילית שמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור, הגרמני בן ה-21 קרל לגרפלד, עם מעיל צהוב שעיצב בקווים ישרים ובעל מחשוף וי בגב.
לאחר זכייתו, נשכר סן לורן לעבודה בסטודיו היוקרתי ביותר בפריז, כיד ימינו של המעצב כריסטיאן דיור. עם מותו של מיסייה דיור ב-1957, ירש סן לורן את מקומו. הוא החזיק שם זמן קצר בלבד, עד שנדרש להתגייס למלחמת אלג'יריה-צרפת, שממנה שב הלום קרב. אז פתח עם בן זוגו ושותפו העסקי פייר ברז'ה את המותג הנושא את שמו. ב-1982 היה זה לגרפלד שקיבל לידיו את המושכות בבית האופנה שאנל, תפקיד שבו החזיק עד למותו ב-2019.
לאורך שנים רבות נחשבו סן לורן ולגרפלד לשם קוד לאופנה פריזאית. שני המעצבים אומנם היו יריבים עסקיים עם פה גדול ועקיצות הדדיות – אך הם שמרו על יחסי חברות, כפי שאפשר היה ללמוד גם מסדרת הטלוויזיה "להיות קרל לגרפלד" שעלתה לאוויר אשתקד.
15 צפייה בגלריה
שאנל, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב מתיו בלייזי
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
עכשיו נראה כי לעיר האורות יש שני כוכבים חדשים בבתי האופנה המובילים בפריז: מתיו בלייזי, המנהל האמנותי של שאנל; וג'ונתן אנדרסון, המנהל האמנותי של כריסטיאן דיור, אשר לראשונה מאז מותו של המייסד יהיה אחראי על שלושת הקווים המובילים – נשים, גברים והוט קוטור.
תצוגות הביכורים של השניים במסגרת שבוע האופנה האחרון בפריז, סימנו דו-קרב עיצובי מרהיב שבו התחרו השניים על תהילה, השפעה וכסף גדול. הבגדים שהציגו סימנו דרך חדשה בכל אחד מבתי האופנה: דיור פנו לסגנון אקספרימנטלי, שאנל בחרו לקודד מחדש את השפה שהטמיעה המייסדת גבריאל (קוקו) שאנל.
את מה שקרה על המסלולים אפשר לסכם במשפט אחד: מתיו בלייזי בשאנל אוהב נשים ועיצב עבורן מלתחה מודרנית ויפהפייה, ג'ונתן אנדרסון בדיור אוהב את הרעיונות העיצוביים שלו עצמו. גם אם זו דרך להציג חזון והגדרות חדשות של יופי, מגדר ואופנה עכשווית – היא הייתה נעדרת תשוקה.
אופנה היא גם כסף גדול
כדי להבין את האחריות, הלחץ והעומס הנפשי של כל אחד מהשניים, צריך להבין את המספרים. הכסף הגדול. קבוצת כריסטיאן דיור (שכוללת מלבד ההלבשה וקו ההוט קוטור גם קוסמטיקה, בישום ועוד) היא חלק מתאגיד היוקרה LVMH. בתשעת החודשים הראשונים של שנת 2025 רשמה הקבוצה הכנסות בהיקף של 58.1 מיליארד אירו.
הקבוצה לא מספקת את הנתונים על דיור לבדו, אבל השערות בענף מהמרות כי רק מקו ההלבשה והאביזרים משלשל בית דיור לכיסו כ-18-15 מיליארד אירו בשנה. במהלך 2024, רשם בית האופנה שאנל הכנסות של כ-18.7 מיליארד דולר עם רווח תפעולי של כ-4.48 מיליארד דולר.
בניקוי המפורסמות המקדמות את בתי האופנה – ריהאנה, שרליז ת'רון ונטלי פורטמן בדיור; ניקול קידמן, טילדה סווינטון ואיו אדבירי בשאנל – לבגדים תפקיד מרכזי בסיפור. שתי הקולקציות שהציג אנדרסון לבית האופנה – גברים ונשים, כאשר את הקוטור יציג לראשונה בינואר – הדגימו שפה אקספרימנטלית המתכתבת עם כתב היד שהציג במותג הנושא את שמו ובבית האופנה לואווה שבו עיצב עד לאחרונה.
בינואר יציג גם בלייזי את קולקציית הביכורים שלו לקו ההוט קוטור של שאנל, לאחר שהציג קולקציית "פרט א-פורטה" מוצלחת. כמו במקרה של אנדרסון, גם כאן נשזרו בסיפור של שאנל הרעיונות העיצוביים שהביא איתו מבית האופנה הקודם שניהל, בוטגה ונטה.
15 צפייה בגלריה
שאנל, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב מתיו בלייזי
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
בלייזי מהווה כיום קול צעיר ורציונלי באופנה הצרפתית. בקולקציית הביכורים שלו הוא ביקש להחזיר את בית שאנל לשורשים, עם קווים נקיים, אוסף פריטי טוויד במראה צעיר, ותפיסה "שירותית" כלפי לקוחותיו. כבר בתמונת הפתיחה של התצוגה ניתן היה לחוש זאת, כשדוגמנית לבושה חליפת צמר בגוון חום-שחור בדוגמת פפיטה, צעדה נינוחה על המסלול כאשר שיערה פזור ושרוולי הז'קט מקופלים אל-על ברישול מכוון. עגילי הנוצה לאוזניה רפררו לשפה העיצובית של בלייזי, והיו רגע של הומור ודרמה.
15 צפייה בגלריה
שרוולים מקופלים ועגילי נוצה. שאנל, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב מתיו בלייזי
(צילום: AP Photo/Aurelien Morissard)
בהמשך בחר בלייזי בגישה זהירה אך חכמה: במקום לבעוט בקודים של בית האופנה, הוא מתעתע בהם בעדינות. בדי טוויד דקים עם משחקי שקיפות, שמלות עשירות בדרמה ונוצות, חליפות עם כתפיים מודגשות וחולצות גבריות בשילוב חצאיות מידי עם שסע צידי – כולם משדרים תחושת קלילות ועכשוויות, מבלי לוותר על האלגנטיות.
15 צפייה בגלריה
תחושת קלילות ועכשוויות, בלי לוותר על האלגנטיות. שאנל בעיצוב מתיו בלייזי
(צילום: AP Photo/Aurelien Morissard)
גם קו האביזרים הפך תחת ידו לנחשק עוד יותר, כאשר התיק 2.55 האייקוני קיבל מבנה ואופי חדש, כשהוצג במראה שחוק ו"הרוס" במכוון עם תחושת היסטוריה ואופי יומיומי יותר. התוצאה היא קולקציה שמציעה פרק חדש בסיפור של שאנל: פחות נוסטלגי, יותר מופשט.
אנדרסון, לעומתו, מתנהל באינטנסיביות אינטלקטואלית, אשר בשלב מתקדם של הצגת הקולקציה נראתה מגושמת. הוא בחן את הגוף, הצורה והבגד כמרחב ניסוי וכאמירה על מגדר, זהות ותפיסת יופי. תחת ידיו הפך דיור ממותג שמדבר על נשיות צרפתית למותג שמדבר על הבניה של נשיות, גבריות ומה שביניהם. הוא עשה זאת תוך חזרה אל הארכיון ובניית קודים חדשים באלמנטים העיצוביים של דיור.
15 צפייה בגלריה
חצאיות מיני חושפות רגליים. דיור, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב ג'ונתן אנדרסון
(צילום: AP Photo/Aurelien Morissard)
ז'קט הבר המפורסם של בית האופנה קיבל פרופורציות חדשות, לדוגמה, ובדי הצמר והמשי פינו מקום לדנים ולכותנה. עוד היו שם: שמלות מקושטות פפיונים עצומים שהייתה בהם תחושה אירונית ומשעשעת, חצאיות מיני חושפות רגליים שקורצות לדור הצעיר של לקוחות המותג, לצד שמלות אלגנטיות.
15 צפייה בגלריה
בדי הצמר והמשי פינו מקום לדנים ולכותנה. דיור, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב ג'ונתן אנדרסון
(צילום: AP Photo/Aurelien Morissard)
מן הסתם, אנדרסון כאן כדי ליצור קו אביזרים נחשק, עם סנדלים ונעליים בדוגמאות פרחים או אוזני שפן מלאות הומור, תיקי צד צבעוניים בגווני פסטל ועוד. אנדרסון חידד את הניגוד בין פורמליות לאקראיות, אך לעיתים הצורך שלו להיות "מקורי" ו"פורץ דרך" פגע באיזון בין המורשת של המותג לבין הרצון להוביל אותו הלאה.
השוני בין השניים בלט בקולקציות הביכורים. בעוד בלייזי חפר לעומק האתוס הקלאסי של שאנל – אנדרסון התעקש להמציא מחדש את השפה הדיורית. האחד בנה עולם של המשכיות, השני פירק אותו; ובין שניהם נמתח קו תיאולוגי כמעט: מהי תפקידה של האופנה – לערער את הקיים או לשמר אותו? לפתוח אותנו לרעיונות חדשים או להציע לנו נחמה?
15 צפייה בגלריה
שאנל, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב מתיו בלייזי
(צילום: Vittorio Zunino Celotto/Getty Images)
15 צפייה בגלריה
נעליים בדוגמת פרחים. דיור, תצוגת אביב-קיץ 2026 בעיצוב ג'ונתן אנדרסון
(צילום: AP Photo/Aurelien Morissard)
שתי הגישות שמציגים המעצבים לא בהכרח מנוגדות אחת לשנייה. המטרה של שניהם זהה: להפיח חיים חדשים בבתי אופנה היסטוריים (דיור הוקם ב-1947, שאנל ב-1910), רק שכל אחד מהם עושה זאת בדרך שונה. כך, בזמן ששוק אופנת היוקרה נקלע לקשיים כלכליים ולהאטה גלובלית במכירות, שתי האימפריות האלה מגדירות מחדש את השאלה הגדולה: האם אופנה היא אמנות או עסק?
