מאז ה-7 באוקטובר נוספו לנוף הישראלי עשרות אלפי פצועים ופצועות, רבים מהם צעירים שנושאים עמם צלקות גלויות ונסתרות. הם נמצאים סביבנו בבתי הקפה, במקומות העבודה ובמרחבים הציבוריים, אך לעיתים קרובות האתגרים היומיומיים שהם מתמודדים איתם נותרים מחוץ לשדה הראייה. פעולות שנראות מובנות מאליהן עבור רובנו, עשויות להפוך למשימה מורכבת. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.
פרויקט "מורפוזה" בשנקר הפגיש בחודשים האחרונים סטודנטים וסטודנטיות לעיצוב אופנה ולתקשורת חזותית עם לוחמים שנפצעו במלחמה הבלתי נגמרת, בהם גם קטועי גפיים וכאלה המתמודדים עם פציעות קשות ושקופות. במסגרת הפרויקט נוצרו מערכות לבוש אישיות, המותאמות לגופם ולשינויים הפיזיים של הלוחמים.
מתוך סדרת מפגשים בקורס "כוונות טובות" (בהנחיית מאיה ארזי, תמר מני והלן סופרין), פותחו פתרונות עיצוביים המבקשים לא רק להקל על ההתנהלות היומיומית, אלא גם להעניק תחושת שייכות, ביטחון וביטוי אישי למי שמסרבים להגדיר את עצמם דרך הפציעה בלבד. כל סטודנט וסטודנטית עיצבו שתי מערכות לבוש פונקציונליות ואופנתיות, בדגש על שילוב בין שימושיות ונגישות לסיפור האישי.
תוצרי הפרויקט ייחשפו בהמשך בתצוגת אופנה חגיגית ברחבת כיכר ביאליק בתל אביב (הפרויקט נעשה בשיתוף עיריית תל אביב יפו).
"אני גאה בצלקות שלי"
חמוש כיסוי פנים (בלקלאווה) שחור בשל תפקידו המסווג, וחליפת מכנסיים קצרה עשויה ג'ינס, מככב בפרויקט הלוחם רז בר (34), שנפצע קשה ב-7 באוקטובר בקרב על קיבוץ בארי. בר מתמודד עם פציעה עצבית מורכבת ורסיסים בחלק גדול מגופו, בעיקר באגן ובעמוד השדרה, וכיום הוא נמצא בשיקום.
את ההזמנה להשתתף בפרויקט קיבל באחד מימי השיקום בבית החולים איכילוב בתל אביב. בניגוד לפציעות גלויות, פציעתו של רז נסתרת מן העין. "זאת פציעה חצי שקופה", הוא אומר ל-ynet. "אנשים שרואים אותי לא רואים את הפציעה, אבל גם לא מבינים עם מה אני מתמודד. על אף שהרגל שלי מכוסה במכשיר רפואי, הפציעה היא בשל ניתוק עצבי בעמוד השדרה. מלבד האגן שלי שהתפוצץ לחתיכות – הכול קיים אנטומית".
רז חבר לסטודנטית אופק נחמני, שיצרה עבורו שתי מערכות לבוש החושפות את רגלו הפצועה. "מאז ה-7 באוקטובר, אני משרתת במילואים והמפגש עם הפצועים בקורס היה עבורי מאתגר מאוד", משתפת נחמני, "הרגשתי חשופה מול רז, והוא כלפיי. הפרויקט שיצרנו יחד עוסק בשאלת החשיפה, גם מבחינת הפציעה העצבית, שפחות נראית מבחוץ".
משתתף נוסף בפרויקט הוא אלון הינדי (29), סר"ן בעורב צנחנים, שנפצע לפני כשנתיים ממטען בחאן יונס. הינדי עבר תהליך מורכב לשחזור ידו הימנית ורגלו השמאלית, ומתמודד עם חוסר תפקוד, פגיעה בתחושה וכאבים מפגיעות אלו. כיום הוא משלב שגרת שיקום פיזי תובענית עם אימונים לתחרות "איש הברזל", ורואה בספורט דרך חיים. עד היום, הוא מספר, הוא נתקל בקושי לרכוש בגדים עם כפתורים, לרבות מכנסי ג'ינס, בשל בעיה עצבית.
מלבד יצירת בגד דינמי מבדים נושמים ובעיצוב שיתאים לאופיו של הינדי, האתגר שעמד בפני הסטודנטית תמרה זרביב היה כיצד להציג בגאווה את הצלקות שעל גופו. היא עיצבה עבורו ז’קט עם שרוולים שקופים ושכבות רשת בהשראת מבנה סל הכדורסל, כמחווה לקשר העמוק שלו למשחק. "אני גאה בצלקות שלי. באמת גאה בהן, אבל מצד שני, צריך 'לשמור' עליהן, כי אסור לי להיחשף לשמש", הוא מספר.
"מבחינתו זה כמו קעקוע", מוסיפה זרביב.
להנציח את החברים שסיפורם נגדע
המפגש עם עולם האופנה זר לשניהם, כמו גם לפצועים נוספים שלקחו חלק בפרויקט – אבל חשיבותו, כפי שהארבעה מתארים, היא בייצוג של פציעות מלחמה במרחב הציבורי. "אנשים חוששים לגשת לחבר'ה פצועים, ומאוד מעניין אותם, נגיד, לשמוע על התחושות לצד שאלות גם על הפציעה עצמה", מספר הינדי, "הם מתביישים ונבוכים לפנות, אבל אין סיבה להרגיש כך. אולי הם חוששים להגיד משהו לא נכון".
רז והינדי בחרו להנציח באמצעות הבגדים את חבריהם שמתו בקרב. זרביב רקמה את שמות ששת חבריו של הינדי על הבטנה השמאלית בז'קט, לבקשתו. "הזיכרון, מבחינתי, זה הדבר הכי חשוב. אני חי ויכול לספר את סיפור הפציעה שלי מיליון ואחת פעמים. זה ייתן מורל ומוטיבציה ומה לא, אבל הסיפור שלהם נגדע", אומר הינדי, "כל עוד אני יכול לפרסם את שמותיהם ואת סיפורי הגבורה שלהם – זאת ההנצחה".
"שמות הנופלים נרקמו לצד הלב", אומרת זרביב, "זה חלק שהוא סוחב איתו ורק הוא רואה, אבל יש גם אפשרות לפתוח את הז'קט ולהציג את זה בגאווה". זרביב מספרת כי יצרה מחווה נוספת לחבריו של הינדי בגופייה שמתחת לז'קט. "היא בנויה משישה חלקים, כאשר כל חלק מסמל חבר אחר. יש בזה משמעות נסתרת שהייתה חשובה לי".
המספר 12, המבצבץ מגב ז'קט הג'ינס שעיצבה נחמני לרז, מרפרר גם הוא לחברים שאיבד תוך פחות משנה. "לא חשוב מה אני עושה בחיים – הם תמיד איתי", הוא אומר, "אופק הבינה את הצורך שלי להנציח אותם, והכניסה את זה לפרויקט בצורה חכמה ועדינה".
יותר משזהו פרויקט זוגי בין פצוע למעצבת או מסע הנצחה של חבריהם שנהרגו – תוצרי הפרויקט והתצלומים שפורסמו בתקשורת, מצביעים על מתיחת גבולות היופי כחלק מתהליך הגיוון שעבר על עולם האופנה בעשור וחצי האחרונים; אך גם על הקלות הבלתי נסבלת של המלחמה כחלק מחיי היומיום של עשרות אלפי פצועים חדשים בגוף ובנפש. האם הם רואים בפרויקט הזה אמירה רחבה יותר על מי ראוי להיראות ולהיות מיוצג, בעצם?
"בפן הכי שטחי שיש, אבל גם הכי ערכי – אם אראה מותג ששם בקדמת הבמה פצועים בנפש ובגוף, זה 'הטריק השיווקי הכי טוב שיש'", אומר הינדי. רנואר, אגב, הייתה חלוצה בהקשר זה כשהשיקה כבר ב-2024 את הקמפיין "לא איבדתי – נתתי".
"זאת האוכלוסייה שצריכה את היחס ואת העזרה. אני אקנה את המותג, גם אם לא אוהב את הבגדים. במדינה שלנו זה חייב להיכנס לשיח היומיומי. אתה יודע כמה פצועים יש מאז ה-7 באוקטובר? כ-20 אלף פצועי גוף ועוד עשרות אלפי פצועים בנפש שאת חלקם עוד לא התחלנו בכלל לספור".
