הצלם אמיל לומברדו בילה את הסגר השני בלונדון ברכיבה על אופניים מביתו שבשכונת שורדיץ' במזרח העיר ליעדים שונים ברחבי המטרופולין, גומע כ-600 קילומטרים של רכיבה וכ-30 קילומטרים של הליכה. לאורך ארבעה חודשים הוא תיעד 45 מצולמים, מדלת לדלת, חברי הקהילה הטרנסג'נדרית והא-בינארית בעיר לפרויקט הצילום An Unending Sunday Morning. לאחר שהוצג בגלריה peckham 24 בדרום לונדון וזכה לחשיפה במגזיני אופנה כמו ווג איטליה ו-Another Magazine, יציג לומברדו בפסטיבל הצילום הבינלאומי התשיעי שייערך בגני יהושע בתל אביב (אוצרת ראשית: יערה רז חקלאי; 27-17 בנובמבר 2021), שאותו גם יכבד בנוכחותו.
האמת שהיה לו רעיון לפרויקט אחר שרצה לצלם בבתים של אנשים, אבל התפרצות וריאנט הדלתא ברחבי בריטניה בחורף שעבר שינתה את התוכניות. כדי לא לבלות סגר נוסף בבית, הוא פרסם פוסט בקבוצה של טרנסג'נדרים וא-בינארים בלונדון בפייסבוק, שבה הוא חבר, והציע לאנשים להצטלם מחוץ לביתם. ההיענות הייתה גבוהה. התנאי היחיד שלו היה שמרחק הנסיעה יהיה עד שעה אחת, מאחר שהוא מתנייד באופניים כשעל גבו מצלמה בפורמט גדול במשקל 10 קילוגרם. "האמת שלא ציפיתי שאנשים יגיבו, כי המצב בלונדון באותה תקופה היה מאוד מפחיד", הוא מספר בריאיון מיוחד ל-ynet. "וריאנט הדלתא השתולל ואנשים די חששו לפגוש אנשים אחרים".
התוצאה היא סדרת פורטרטים פיוטית בשחור-לבן, המתעדת את הקהילה הטרנסג'נדרית וא-בינארית בלונדון, רובם צעירים בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. המבוגרות ביותר היו בשנות ה-60 שלהן, הצעיר ביותר – בן 18. לצד כל תמונה צוין השם הפרטי ואופן הפנייה המגדרי אליהם. בעקבות הפוסט שפרסם, הוא קיבל פניות רבות מחברי קהילה נוספים שרצו להיות חלק מהפרויקט.
12 צפייה בגלריה
"לא היה מעורב סטייליסט ואני משתדל לא לתת הוראות למצולמים שלי". אמיל לומברדו
(צילום: Mariano Teijido)
"זה היה פרויקט מתגלגל. אני לא עושה ליהוק מראש, ואין לי דמות או טיפוס ספציפי בראש שאותו אני רוצה לצלם", הוא מסביר. "חשוב היה לי ליצור נראות מגוונת של הקהילה הטרנסג'נדרית ולהראות שכולנו יפים, גם כאלה שלא נכנסים לקטגוריות, בעיקר אנשים א-בינארים. אני רוצה שאנשים יראו שאין שחור או לבן כמו שהשיטה הבינארית רוצה שנחשוב".
תחילה ביקש לומברדו ממצולמיו ללבוש לפרויקט את בגדי הסגר הביתי שלהם. בלונדון או בתל אביב – אנשים נשארו בבית בטרנינג. הייתה זו דונה, אחת המצולמות הראשונות שלו, שביקשה לשבור את הוראות הבימוי. היא מופיעה במה שנראה כמו חצר ביתה, יושבת על סוס עץ ולבושה מכנסיים בדוגמת פסים וחולצה בדוגמת מעוינים מתחת לשמלת טול לבנה עם סיומת תחרה, שמעליה בוסטייה עשוי עור שחור.
"לא היה מעורב סטייליסט בפרויקט ואני משתדל לא לתת הוראות למצולמים שלי", מסביר לומברדו. "לדונה יש סגנון משוגע, והיא פשוט אמרה שהיא רוצה להצטלם בבגדים שהיא אוהבת. הפסקתי לומר לאנשים איך להתלבש. חלקם בחרו בקז'ואל, אחרים 'התלבשו' לצילום, והסבירו את זה בהזדמנות להתלבש יפה בזמנים של ריחוק חברתי".
על אף שלא תוכנן כצילומי אופנה, הפרויקט של לומברדו מאפשר להתבונן באחת המגמות הבולטות של התקופה, שבה המלתחה הנשית והגברית נמסות זו לתוך זו בלי חוקים, מאפשרות נזילות של ייצוגים בין נשים לגברים. עבור בני הדור הצעיר, כבר לא מדובר במהפכה. עבור לומברדו (40), שנולד בפרברי בואנוס איירס ללא ייצוגים של טרנסג'נדרים סביבו, מדובר בניסיון לנרמל את השיח.
"לא רק שגדלתי בפרברי בואנוס איירס, גדלתי בשנות ה-80 עם אפס ייצוגים של טרנסג'נדרים סביבי. אפילו לא ידעתי שיש דבר כזה", הוא אומר. "כשהתבגרתי, דיברו על אנשים הומואים, אבל גם זה היה סוג של טאבו. האדם היחיד שידעתי שהוא מקהילת הלהט"ב היה פרדי מרקורי מלהקת קווין, שהייתה פופולרית מאוד בארגנטינה. היום ארגנטינה היא מדינה מאוד מתקדמת לזכויות להט"ב".
עם זאת, הוא פחות מתעניין בצילומי אופנה פר-אקסלנס בעתיד. כשהוא נשאל האם הוא חושב לנסות להביא לקמפיינים מסחריים את השפה התיעודית שלו – כזו שבשנות ה-90 שלטה במגזיני אופנה הודות לצלמות כמו קורין דיי – מסביר לומברדו כי קשה מאוד למצוא עבודה בתחום של צילום אופנה תיעודי כשאתה לא צלם מפורסם.
"הייתי רוצה למצוא דרך להתפרנס מצילום, ואפילו שלחתי מייל למישהו בווג ולא קיבלתי מהם תשובה", הוא אומר, "אבל אני גם לא בטוח שאני יכול לעשות צילומי אופנה, כי למרות שהתמונות יפות ומעניינות, כשאתה מסתכל על רשימת הקרדיטים – אתה רואה רשימה ארוכה של אנשי צוות, כמו סטייליסט, קריאייטיב דירקטור ועוד. ובסוף הצלם רק מגיע ולוחץ על הכפתור. אני לא מרגיש בנוח בעבודה כזאת, ומעדיף לעשות פרויקטים של אדיטוריאל תיעודי".
