מעצבת האופנה מיקה בשן שולפת מבין הקולבים חולצה עם שרוולי בלון קצרים, עשויה עור עם חיתוכי לייזר המעניקים לה מראה של תחרה רומנטית. מקולב נוסף היא שולפת חצאית מידי עשויה עור מקושטת פרחים וזוג מכנסי דגמ"ח בצבע תכלת מלא חיים.
כבר 35 שנה שהיא פועלת מאותה כתובת בכיכר המדינה (לאחרונה עברה מהחנות הסמוכה לחלל מרווח יותר) והשנה, כחלק מניסיון לשחרר קיבעונות, החלה לעצב בעקבות דרישה של לקוחותיה את אותם הדגמים רק מבדים בעלי נוכחות כמו סקובה ומשי פראי.
10 צפייה בגלריה
"תמיד סומנתי כאחרת. הבחירה באסתטיקה בערה בי מגיל מאוד צעיר". מיקה בשן
(צילום: ריאן פרויס)
המהלך העיצובי הזה מציב שינוי תפיסתי בעבודתה של בשן, מהמעצבות המוערכות והוותיקות הפועלות בישראל, אבל אפשר לבחון אותו גם כחלק משינוי כולל של מי שמעידה על עצמה שהיא לא אוהבת שינויים. שבע שנים לאחר שבעלה, הזמר יגאל בשן, שם קץ לחייו, מיקה בשן מתעוררת מחדש.
"מיד לאחר התצוגה בשבוע האופנה, חברתי ציפי פינס אמרה לי: 'מיקה, די! בחייאת, די. איפה מיקה? מיקה הלכה לאיבוד. תשקיעי בעצמך'. הרגשתי שהיא ניערה אותי, כי קצת נרדמתי", מודה בשן, "מאז מותו נתתי את כל תשומת הלב ליגאל ופחות עשיתי אופנה. כלומר, המשכתי לעצב, אבל לא צילמתי, לא פרסמתי כלום. השקת הקולקציה נפלה על המלחמה וזאת תקופה קשה ולא נעימה – אבל אני כאן. התעוררתי".
"כל זמן שאני בחושיי ובכוחותיי – אני רוצה להמשיך לעבוד"
נקודת היקיצה הראשונה הייתה בחודש אוקטובר, כאשר הוזמנה בשן על ידי ויקטור (ויוי) בלאיש לעצב כמה מעילי עור לתצוגה שלו בשבוע האופנה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלה על המסלול, אבל האוסף שהרכיבה יחד עם בלאיש יצר צללית נחשקת שהורכבה מהחיבור בין שמלות המשי הרכות שלו למעילי העור המחוספסים שלה בגזרת בומבר עם בטנות משי צבעוניות בהדפסי עניבות שליוו את הקולקציה. למעט שני מעילים ירוקים שנותרו משיתוף הפעולה – ולא עלו אל המסלול – כל הדגמים נמכרו מיד בתום התצוגה בפופ-אפ שהקים בלאיש, עדות לכוחה הנחשק של עבודתה.
10 צפייה בגלריה
ז'קט עור משיתוף הפעולה של מיקה בשן עם ויוי בלאיש בשבוע האופנה תל אביב, 2025
(צילום: עומרי רוזנגרט)
"יכול להיות שהתצוגה חשפה אותי לקהל חדש, אבל זה לא שעמדו בתור מחוץ לחנות יום לאחר מכן", היא עונה בכנות לשאלה האם התצוגה הביאה אליה לקוחות חדשות, "אבל זו הייתה הדרך שלי להפגין את מה שאני יכולה ויודעת לעשות. כאשר ויוי פנה אליי, מיד אמרתי לו כן. העבודה איתו הייתה מדהימה. הידע שלו בתדמנות, בגזרות, באיור אופנה ובחומרים לימד אותי המון. הוא נתן לי הערות כמו מורה והתפתחתי מהן, כמו לקצר את הצווארון בשני סנטימטרים, מה שהעניק לז'קט מראה אחר".
לא אגיד שאני לא מפחדת מהרגע שאצטרך להתמודד עם השאלה מה הלאה, אבל אני כל הזמן דוחה את הרגע הזה. את הילדים שלי זה לא מעניין, ואני גם לא רואה איך מישהו יכול להיכנס לנעליים שלי ולשמור על הפרפקציוניזם המטורף"
מאז פתחה את הבוטיק הנושא את שמה הפרטי בכתובת ה' באייר 48 – בשן היא אי של יציבות בתעשיית האופנה הישראלית. במשך שנים ארוכות הייתה המעצבת הישראלית היחידה בכיכר הכי יקרה בתל אביב, כשסביבה בוטיקים המוכרים מותגים בינלאומיים, עד שמאיה נגרי פתחה חנות במרחק עשרות מטרים ממנה. ובכל זאת, 35 שנה של עשייה רציפה הן זמן שיא במונחים מקומיים, קל וחומר כשמדובר בעיצובים ספציפיים מעור ותג מחיר שמתחיל ב-5,000 שקל לז'קט.
10 צפייה בגלריה
יכולת להתכתב עם טרנדים בינלאומיים. קולקציית אביב-קיץ 2026 של מיקה בשן
(צילום: ליאור קסון)
כשהיא נשאלת האם היא חושבת על היום שבו תידרש למצוא המשכיות לבית האופנה, היא עונה לאחר מחשבה: "לא אגיד שאני לא מפחדת מהרגע שאצטרך להתמודד עם השאלה מה הלאה, אבל אני כל הזמן דוחה את הרגע הזה. כל זמן שאני בחושיי ובכוחותיי – אני רוצה להמשיך לעבוד. את הילדים שלי זה לא מעניין, ואני גם לא רואה איך מישהו יכול להיכנס לנעליים שלי ולשמור על הפרפקציוניזם המטורף וההתעקשות על העורות הכי טובים ובטנות המשי הכי יוקרתיות".
אחת החוזקות שלה כמעצבת היא היכולת להתכתב עם טרנדים בינלאומיים ופיתוחי טקסטיל, כמו עורות דקיקים עם הדפסים ייחודיים, בטנות משי בדוגמת משבצות אופנתית, חיתוכי לייזר וצבעוניות שלא תראו בשום מקום אחר. שמלות, לעומת זאת, לא תמצאו בחנות. גם לא בארון הבגדים שלה, שמאכלס מכנסיים בלבד.
"בפעם האחרונה שלבשתי חצאית זה היה בחתונה של איה קרמרמן, בת אחותי", היא אומרת. "אני זוכרת שאחותי רחל מעט איחרה, ושלחה אותי ואת יגאל לקבל את האורחים. וכל מה שעבר לי בראש זה איך אני חוזרת הביתה להחליף את חצאית הפליסה של איסי מיאקה שלבשתי. הרגשתי כל כך לא בנוח, אבל כיוון שזו הייתה החתונה הראשונה במשפחה, חשבתי שאני צריכה להיות מעט יותר מפוארת".
10 צפייה בגלריה
בטנת משי בדוגמת משבצות אופנתית. קולקציית אביב-קיץ 2026 של מיקה בשן
(צילום: ליאור קסון)
בחתונה של בתה אלינור בשן היא כבר בחרה במכנסי עור מוזהבים וחולצה תואמת. היא שולפת מתוך אלבום ישן תמונות מהחתונה ההיא, ובאופן טבעי צוללת לתמונות קמפיינים שליוו אותה משנות ה-90 ואילך. לאורך השנים צילמה לא אחת את קרמרמן (שמאז חזרה בתשובה ועברה לגור בירושלים), יעל רייך, שירלי בוגנים ואחרות, אבל תמיד הייתה זו בתה אלינור ששימשה כמוזה וכיכבה ברציפות בתצלומיה של האם.
"יש געגוע ענק שאני לומדת לחיות לצידו"
השיחה עם בשן נעה בין נוסטלגיה לעבר ובין ההווה המדמם. היא נולדה לפני 75 שנה למפקד האצ"ל לשעבר וחבר הכנסת מטעם הליכוד יעקב מרידור ואשתו ציפורה. על אף שהאב עסק בעניינים ארציים כמו הקמת המדינה, הבית עודד אסתטיקה. בשן מספרת כי כבר מגיל צעיר השתעשעה עם בדים ובגדים, גוזרת לבובות שלה מלבושים מטקסטיל שמצאה בבית.
"מגיל צעיר הייתי לבושה אחרת", היא נזכרת, "אמא שלי תפרה לי הכול. תמיד סומנתי כאחרת, תמיד היו לי נעליים שהתעקשתי עליהן. הבחירה באסתטיקה בערה בי מגיל מאוד צעיר".
הפוני המזוהה איתה, היא מספרת, מלווה אותה מילדות. "יש לי 'מחלה' למספריים. כל החיים אני גוזרת את הפוני ואת השיער שלי לבד. חוץ מצבע במספרה, אף אחד לא נוגע בו", היא מדגימה כיצד היא מחלקת את השיער לשני חלקים, מעבירה קדימה וגוזרת.
"גם יגאל היה מספר את עצמו. תמיד. כל פעם קווצת שיער אחרת", היא מחייכת בגעגוע. עדות מוקדמת לפוני ההוא אפשר למצוא בעטיפת תקליט השדרים "מיקה", השיר שכתב עליה ב-1971 יאיר רוזנבלום, מי שהיה בן זוגה מימיהם בלהקת פיקוד מרכז.
אני רואה בהנצחה של יגאל שליחות. החיים שלו נגדעו לפני שבע שנים ואני רוצה להמשיך אותם. אני רוצה להמשיך את היצירה שלו, לפחות שלא ישכחו אותה, בטח לא ילדים. אני רוצה שיגדלו עליו
אם מחפשים מספיק טוב ברשת, אפשר למצוא אותה שרה, אבל מאז שהכירה את בשן היא השאירה את השירה בצד ומסרבת להרחיב על התקופה ההיא. "זה לא משהו שאהבתי, זה משהו שעשיתי בצבא ונהניתי ממנו לתקופתו", היא אומרת לאחר שכנועים, "אני אדם מאוד מוזיקלי, אבל מהרגע שיגאל ואני התחלנו את חיינו יחד, המוזיקה הגיעה מצדו של יגאל. לא ויתרתי על כלום".
באותן שנים היא פנתה ללימודי צילום בטכניון שבחיפה, ובמשך תקופה קצרה עבדה כצלמת עד שפנתה לעיצוב אופנה. בגיל 40 הקימה את בוטיק בגדי העור ומאז היא שם. "אני מאושרת עם מה שאני עושה ולא מחפשת לעצמי עוד קריירה", היא אומרת כשאני תוהה אם מתעורר בה מדי פעם דחף לשיר.
"לא מזמן", היא נזכרת, "הוזמנתי לארוחת ערב של חבר שופט, ובסוף הארוחה המוזיקאי לירון לב שר משיריו של יגאל בזמן שסיפרתי להם את הסיפורים שמאחורי המילים".
ביום למחרת התייצב לב בחנות. "מאתמול בערב אני לא ישן", הוא אמר לה, "אנחנו חייבים לעשות ערב מוזיקלי משותף: אני אשיר ואת תספרי על מאחורי השירים". זה לא שכנע אותה. "אמרתי לו: 'הקריירה שלי כאן. הגשמתי את עצמי, ואני לא מחפשת קריירה נוספת. אני עושה את זה רק בין חברים ומכרים'. מה, השתגעתי?" היא צוחקת. "אני רואה בהנצחה של יגאל שליחות. החיים שלו נגדעו לפני שבע שנים ואני רוצה להמשיך אותם. אני רוצה להמשיך את היצירה שלו, לפחות שלא ישכחו אותה, בטח לא ילדים. אני רוצה שיגדלו עליו".
אני פחות עקשנית מאשר בעבר, אבל בנושא הזה אין סיכוי. לא מעוניינת. אני לא רוצה שילכלכו לי את זיכרון האהבה שלי עם יגאל, וטוב לי במקום הזה. היו לנו חמישה עשורים של חברות, כיף, יצירה וגעגוע אינסופי
מאז שם קץ לחייו בחורף 2018, פועלת בשן להנצחת בעלה יגאל. היא מעולם לא הסתירה את הדיכאון שממנו סבל, מתוך הבנה כי חשיפה תסייע לחיזוקם של אחרים וכדי להעלים את הבושה סביב נפש מסוכסכת.
בשנים האחרונות קיימה כמה מופעים לזכרו; השיקה את ספר הילדים המנגן "יש לי ציפור קטנה בלב" המלווה באיוריו של מישל קישקה; הקימה חדר אמן על שמו בבית הספר למוזיקה רימון; ובספטמבר האחרון השיקה את "יגאל בשן: המיטב", אלבום אוסף עם שיריו הבלתי נשכחים: "בואי נעשה לנו חג", "סיון", "קפה אצל ברטה" וכמובן, "יש לי ציפור קטנה בלב".
השיר הנועל את האוסף הוא "קחי לך אהבה", שהקליט בשן ב-2008 ואותו מצאה לאחר מותו. "לפני כמה שנים הייתי באולפן ביאליק מיוזיק של יוסי פרץ, שיגאל הקליט בו לטובת כתבה טלוויזיונית. יוסי סיפר לי שיש לו חומרים שיגאל הקליט ולא הספיק להשלים אותם", היא נזכרת, "סמרו לי השערות. למחרת בבוקר הייתי באולפן".
יש שירים נוספים שטרם יצאו?
"יש פה ושם סקיצות שלא אוציא אותן, יש גם שירים שמעציבים אותי. אני לא יודעת אם הוא היה כועס עליי על זה שהוצאתי את השיר, כן? זאת שאלה. שלומי שבן היה על הפסנתר ואת העיבודים עשה אסף תלמודי. לא שינינו דבר, למעט מיקס חדש שיותר מתאים לתקופה".
(השיר "קחי לך אהבה" של יגאל בשן)
לטובת הקליפ שמלווה את השיר פנתה בשן לכל צלמי העיתונות שתיעדו לאורך השנים את יגאל, ואספה מהם תצלומים שמעולם לא נחשפו קודם. "הוא היה צ'ארמר, אהבו אותו בכל מקום שנכנס אליו", היא נאנחת, "עזוב את ישראל, שפה הכירו אותו. כשהיינו נוסעים למפעלים שאני עובדת איתם באיטליה, הוא היה נהיה חבר של כולם בשנייה. מדברים על כדורגל, שותים יחד אספרסו – הייתה לו אישיות כל כך מיוחדת. זכיתי לחיות לצידו 47 שנה. התבגרנו יחד, גדלנו יחד, התעצבנו יחד".
יש פער בין הזיכרון הציבורי לבין הזיכרון הפרטי של מי היה יגאל בשן?
"כן, לכן מדי פעם אני מקיימת ראיונות כדי להשאיר אותו חי בזיכרון, שלא ישכחו לי אותו. אני תמיד שמחה להתראיין ולדבר עליו", היא אומרת בעיניים נוצצות, מתאפקת לא לתת לדמעות לזלוג מעצמן.
לא מדברים מספיק על זה שהוא היה מתלבש מעולה עם סגנון אישי מובחן.
"הוא אהב דברים רחוקים מהגוף והיה לו סגנון משלו. הוא העדיף מכנסי דגמ"ח ומכנסי ג'ינס בגזרה רחבה, פחות התחבר לבגדים צמודים אל הגוף".
הזמן מרפא?
"לא. ויש געגוע ענק שאני לומדת לחיות לצידו. יגאל היה מעורה בעיצובים שלי, בבחירות שלי, ואותו דבר אני בשלו. החיים האמנותיים שלנו היו משולבים".
את פתוחה לזוגיות חדשה?
"לא".
לאהבה?
"לא".
ולהיות פחות עקשנית?
"אני פחות עקשנית מאשר בעבר, אבל בנושא הזה אין סיכוי. לא מעוניינת. אני לא רוצה שילכלכו לי את זיכרון האהבה שלי עם יגאל, וטוב לי במקום הזה. היו לנו חמישה עשורים של חברות, כיף, יצירה וגעגוע אינסופי. לפני כמה שנים נסענו למילאנו לעבודה, ויום אחד התפצלנו: הוא הלך לחנות תקליטים, אני הסתובבתי בעיר, והוא ידע את המסלול שלי. התעכבתי באיזו חנות, ופתאום הוא הופיע מאחוריי וחיבק אותי חזק. ההפתעה של אותו הרגע, האושר שהציף אותי – אני לא יכולה לשכוח את זה. זה היה רגע עילאי של שמחה, רגע שבו אתה רואה מולך את האהבה הגדולה שלך".
