דקה וחצי אל תוך עבודת הווידאו "השחייניות" של הסטייליסטית והצלמת שי לי נסים, שלוש מתבגרות צעירות ישובות על ספסל פלסטיק לבושות בגד ים שחורים, חוזרות על תנועות ריקוד. הן מישירות מבט אל המצלמה ושולחות ידיים בתנועות "ווגינג" עד כי אפשר לחשוב שהן חוזרות על תנועות ריקוד לטיקטוק, בדומה למתבגרות אחרות בנות גילן. נקודת המבט הדואלית הזו של נסים פוגשת את הצופים לאורך חמש הדקות של עבודת הווידאו, המוצגת עד סוף השבוע בתערוכת הצילום "עדות מקומית" במוזיאון ארץ ישראל (אוצר: איליה יפימוביץ').
עבודת הווידאו "השחייניות"
(יוצרת: שי לי נסים)
הסרטון "השחייניות" הוא חלק מסדרת עבודות וידאו של נסים, שבשנים האחרונות מפנה זרקור אל ענפי ספורט שנחשבים יחסית לשוליים: שחייה אמנותית, ריקודים סלוניים ואקרובטיקה. המשותף לכולם הוא אסתטיקה בלתי מתפשרת: החל בתנועות הגוף, דרך הצורניות המתגבשת על הרחבה – מצורות בשחייה קבוצתית ועד מגדלים אנושיים של אקרובטים – ועד לתלבושות המרהיבות, עשויות בעבודת יד, שנסים, מתוקף היותה סטייליסטית ותיקה, מפנה אליהן את נקודת המבט ואת המצלמה.
"הפרויקט נולד מתוך חיפוש מתמשך אחר אסתטיקה במרחבים אלה, ובעיקר מתוך ניסיון להתחקות אחר התשוקה של המצולמים ושלי – ככוח מניע", מסבירה נסים בריאיון, "כבר כמה שנים שאני עורכת מחקר מתמשך סביב אופנה, כאשר הבגדים הם תמיד נקודת המוצא והמשיכה הראשונית לכל פרויקט, כאשר בכל אחד מהם אני מחפשת את האופנה לא רק בלבוש עצמו, אלא גם בהקשר שבו הוא מתקיים – בשונה, למשל, מסטיילינג. מעניין אותי המתח שבין אופנה לפונקציונליות: המקום שבו בגד יכול להיות גם פרקטי וגם טעון באמירה אסתטית ותרבותית".
9 צפייה בגלריה
"הבגדים הם תמיד נקודת המוצא והמשיכה הראשונית לכל פרויקט". מתוך "השחייניות"
(יוצרת: שי לי נסים)
מדי סוף שבוע יצאה נסים לתעד את התחרויות והאימונים תוך שהיא יוצרת קשר אישי ואינטימי עם המצולמות, שמגיעות מ-19 מועדוני שחייה: מסינכרו אילת בדרום ועד הפועל גליל עליון. היא הפכה לפנים מוכרות באולמות השחייה, לא מעט גם בזכות רעמת התלתלים הארוכה שלה שממנה קשה להתעלם.
רק לאחר שקנתה את אמונן של השחייניות ולמדה את המרחב מתוך התבוננות מעמיקה, החלה לצלם. הצילומים נעשו באמצעות הטלפון הנייד ועם מצלמה מקצועית. בתערוכה הם מוצגים בעריכה קצבית ובמסך מחולק לשלוש עמודות, כמעין טריפטיך דיגיטלי.
"כל הסרטים נעשים באותה שיטת עבודה. זו אסופה של רגעים שחלקם מבוימים וחלקם מתעדים את התחרויות", אומרת נסים, "באופן טבעי, אני נמשכת לרגעי הביניים השקטים יותר: ההכנות, ההתלבשות, החימום מאחורי הקלעים. בחלקים המבוימים אני משחזרת יחד איתן רגעים מיוחדים שזיהיתי בזמן אמת אבל בתנאים אופטימליים לצילום, כשהדגש הוא על הבגד ועל האסתטיקה. כך נוצר חיבור בין תיעודי לבין מבוים. בשונה מסטיילינג, ששם אני מייצרת דמות ושוזרת סביבה סיפור – בווידאו אני מאתרת את הדמות, ומנסה להעביר דרכה את הרגש שמשך אותי לצלם אותה מלכתחילה".
"היום דוגמניות קשובות יותר לגוף שלהן"
נסים (37) חיה ועובדת ביפו. מזה 15 שנה שהיא פועלת כסטייליסטית בהפקות אופנה, בקמפיינים ובפרסומות לטלוויזיה. "השחייניות" הוא פרויקט הווידאו הרביעי שלה, והשני המוצג לקהל הרחב. אשתקד הציגה ב"עדות מקומית" את הפרויקט "רחבת ריקודים", שעוקב אחר תחרויות סלוניות לילדים ולנוער. קו אסתטי ברור מחבר בין שני הפרויקטים: גופות צנומים לרוב, בגדים צבעוניים ונוצצים שנוצרים בהתאמה אישית, ותחושה של אסתטיקה "גלותית" המנותקת מהחספוס והכיעור הישראלי. אל מול תצלומי המלחמה בגלריה המוזיאלית, המפגש עם העבודות של נסים מציע הפוגה ויזואלית וצבעונית, כמעט קאמפית.
עבודת הווידאו "רחבת ריקודים"
(יוצרת: שי לי נסים)
המבט על הריקוד הסלוני והשחייה הצורנית חושף קודם כל את הפיזיות שלהם: התנועה, המשמעת, החזרתיות, הגוף. בתוך אולמות מוכרים להפליא מתרחשת תחרות שנראית כמו עוד אירוע ספורט סטנדרטי, אבל מאוכלסת בדמויות שמרגישות לפעמים זרות לנוף המקומי. חלק גדול מהמשתתפים הם דור שני ושלישי לעלייה מברית המועצות לשעבר, נבחרת השחייניות מגוונת יותר, ואף ניתן למצוא בה, כפי שאפשר לראות בווידאו, נער המצייר בידיו תנועות לצלילי "באסה סבבה" של נטע ברזילי.
נסים – בין אם במכוון או כתיעוד נאמן למציאות – השתדלה להציג מבני גוף מגוונים, ודאי כחלק משיח על רבגוניות בעולם האופנה. ובכל זאת, החיבור בין האסתטיקה הקרנבלית לדמויות הצעירות, מזכיר תיעוד מתחרויות יופי לילדות בארצות הברית שזכו לביקורת גדולה. האם בעבודות אלה רוצה נסים לומר משהו נוסף מלבד השיח האסתטי? לספק אמירה על הגוף הנשי?
"אני מוצאת בנערות האלה משהו מאוד בריא. בריא בתחרות, בריא בקשרים החברתיים", היא אומרת על הנשים-ילדות המתבגרות ומשתנות פיזית אל מול עיניה. "יש דברים שאולי אני לא רואה, כן? אבל בבחירה של המצולמות ובמשמעת – זה ההפך ממה שנגיד חשבתי שאפגוש לפני שהתחלתי לתעד".
9 צפייה בגלריה
"הילדים האלה יושבים בחופש הגדול ותופרים לעצמם בגדים". מתוך "רחבת ריקודים"
(יוצרת: שי לי נסים)
יש דימוי מאוד ספציפי על ספורט אמנותי. הייתה זו המתעמלת האולימפית לינוי אשרם שעלתה במשקלה 17 ק"ג לאחר שהפסיקה את משטר האימונים המפרך ודיברה על כך בפתיחות. בעקיפין, המסר הוא שאת צריכה להיות רזה בענפים האלה כדי לנצח. האם שאלות של דימוי גוף צפו במהלך הצילומים, מולך כיוצרת, וגם בשיח שלך עם המצולמים?
"הייתי מאוד זהירה בהקשר הזה, גם כדי לגרום להן להרגיש בנוח, וגם כדי שארגיש בנוח לצלם ולהציג את זה. בחרתי לצלם בעדינות וברגישות מול השחייניות ברמה של חיתוך הפריים, העמדת המצלמה וכדומה. לכולם יש רגישות סביב הגוף".
קצת כמו דוגמנות. בשני התחומים הגוף נוכח, משמש ככלי עבודה. בתור מי שעובדת גם עם דוגמניות באופן צמוד, זיהית סימטריה בין שני הענפים?
"בשני התחומים יש יותר מודעות והקשבה לגוף. אני מוצאת שבהשוואה לתחילת הדרך שלי מלפני 15 שנה, היום דוגמניות קשובות יותר לגוף שלהן".
נסים מספרת כי לא מעט מהנערות ומהנערים מגיעים לריקודים הסלוניים מתוך משיכה אישית. בגיל שבו בני נוער רבים פונים למסכים, לרשתות החברתיות ולחלומות להפוך למשפיעני רשת – הריקוד הסלוני מציע התנגדות: חזרה למשהו פיזי, לא וירטואלי, קהילתי וסגור יחסית. זהו עולם שמתקיים בתוך עצמו, עם חוקים, היררכיות ושגרת אימונים מפרכת, ודווקא משום כך הוא כנראה מושך צעירים, ובעיקר צעירות, שמחפשים מסגרת ותשוקה שאינה תלויה בלייקים.
"הילדים האלה יושבים בחופש הגדול ותופרים לעצמם בגדים, מדביקים אבנים על הבגדים, לפעמים יחד עם המאמנת או תופרת של הקבוצה. באיזה עוד עולם זה קורה?" היא תוהה לסיום, "זה מתרחש בעולם מאוד סגור, וכיוון שאני מגיעה מעולמות של סטיילינג ואופנה, תהליך העבודה עצמו מאוד מעניין אותי. כל הבגדים האלה נתפרים לפי מידה. זה לא שאתה נכנס עכשיו לאדידס וקונה חולצת כדורגל".
