"אהבה". קולה של דורין פרנקפורט ריחף בפתח תצוגת הביכורים של בתה, מעצבת האופנה קיאן פרנקפורט, היום (שלישי) בשבוע האופנה "ישראל קנדה" תל אביב.
"לאהבה יש כל מיני סוגים, בייבי", היא מהרהרת בשיחה עם בתה, איתנו, עם היקום. "יש אהבה למשפחה, לילדים, שזה לא לכל המשפחה, ויש אהבה למקום ולמקצוע. זה אהבות מאוד שונות. יצירה, בטח באופנה, זה בר חלוף. וילדים זה לאהוב חלק ממני. כי אמא זה לאהוב כפליים. זה לחוות חיים שלמים שנבנים בתוכך".
התצוגה של קיאן פרנקפורט
(באדיבות שבוע האופנה ישראל-קנדה תל אביב 2025, צילום: ניברן ברודקאסט)
תצוגת הביכורים של קיאן פרנקפורט, שהקימה את המותג העצמאי הנושא את שמה השנה, הציגה שפה מגובשת וטעם אישי מובחן. קולה של האם המשיך לרחף מתוך סרטוני וידאו ביתיים שהוצגו, מטעין את הקולקציה ברגש אימהי ובדי.אן.איי אופנתי, שהתכתב בחלקו גם עם הנעשה על המסלול: החל בבחירת הבדים ועד לצלליות שהתכתבו עם קולקציות עבר של האם.
ועדיין, קיאן פרנקפורט כאן בזכות עצמה. הקולקציה שהציגה שאבה השראה מהנוף המקומי ומשינויי האור של הסתיו. "ורוד סמוק של בין ערביים, אדום שקיעה עז, גווני חלודה וחול, ולצידם שחור לילי, לבן צח ושנהב בהיר", כתבה בהודעה שחיכתה על כיסאות המוזמנים.
"צפיתי בסרטי וידאו ביתיים – זיכרונות ילדות מצולמים, רגעים פשוטים מהבית", מספרת פרנקפורט הבת. "דרך המבט האינטימי הזה הבנתי שההשראה שלי תמיד נובעת מאהבה – המשפחה שלי. הקולקציה הזו מוקדשת לאמא שלי, דורין. לא כאשת אופנה, אלא כאישה שהיא מקור ההשראה שלי, המוזה שלי".
"פעם אחר פעם, בעיצומו של תהליך יצירתי, אני חוזרת לשאלה שמובילה אותי – מהו מקור ההשראה שלי?" היא תוהה. "אני מחפשת לכוון אליו, לדייק אותו, להבין את השכבות הנסתרות, המניע. התשובה תמיד חוזרת למקום אחד ברור, אל הלב, לשורשים, למורשת. זהו מסע בין דורות, בין אם לבת, בין מעצבת צעירה לאישה שהעניקה לה את הקול הראשוני".
על רקע עיבוד לשיר Heroes של דיוויד בואי, נפתחה התצוגה במעיל רב נוכחות בעל פרופורציות עיצוביות נהדרות העשוי קטיפה בגוון חום-בורגונדי, שהרגיש כמו חיבוק סתיו מנחם ובישר את מה שאנו צפויים לראות על המסלול.
בהמשך הציגה פרנקפורט אנסמבלים רכים ונשיים עם מוטיב חוזר של קשירה, כמו מערכת לבוש לבנה שהורכבה ממכנסי קפלים בגזרה רחבה עם חולצת קשירה בעלת צווארון גולף ושרוולים שהסתיימו קצת מתחת למרפקים.
הפריטים בקולקציה היו ברובם טובים, ונשים רבות ודאי ימצאו בה הצעות לבוש מגוונות ליום ולערב. בעתיד כדאי יהיה להרחיב גם את היצע הבדים – שם, לטעמנו, היה ניתן להציע אפשרויות נוספות. בין הפריטים שבלטו על המסלול היו ז'קט בומבר מתחרה שחורה, חצאית מיני אדומה עם קשר בד קדמי ארוך, ושמלה מלבנית שחורה שלבשה מלכת היופי במיל' ילנה ראלף.
דוד וקסלר ואמנות ההתנגדות
מאוחר יותר התקיימה התצוגה של המעצב דוד וקסלר, שהייתה מניפסט פוליטי ואנטי-מלחמתי. וקסלר שתל מסרים בפסקול, רובו משנות ה-90 ומהעשור הראשון של שנות האלפיים.
התצוגה של דוד וקסלר
(באדיבות שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2025, צילום: ניברן ברודקאסט)
התצוגה נפתחה במונולוג הפרובוקטיבי "בואו בנים" של קרן מור מ"החמישיה הקאמרית" עם הציטוט הידוע "בואו בנים ותגמרו לי בפנים", המשיכה עם השירים "חייל שלי" של מיכל אמדורסקי ("תפרוק את הנשק, חייל שלי") ו"סיגריות לייט" של ענבל פרלמוטר ז"ל, ובשלב מסוים גם נשמע השיר "שלום היא מילה שימושית" של מיכל ינאי, כאשר באופן מכוון הושמטה המילה "שלום" – מה שהרגיש כמו תקלת סאונד ממושכת. ספק אם אוסף המסרים האלה הצליח לחלחל לקהל הצעיר שנכח באולם.
מאז פרויקט הגמר הנהדר שלו, "נשבר הזין" שהוצג במחלקה לאופנה בשנקר במחזור 2019, ביסס וקסלר את מקומו בתעשיית האופנה בזכות שפה אישית ומקורית של מיחדוש בגדים. מלבד הפן האקולוגי, הבחירה ליצור מבגדים ישנים שפורקו והורכבו מחדש, היא אמירה של התנגדות לקפיטליזם ולתעשיית האופנה שבה הוא פועל. סגנון זה בולט בעבודתו ובתצוגות שהפיק עצמאית ובמסגרת שבוע האופנה.
21 צפייה בגלריה
ביסס את מקומו בתעשיית האופנה בזכות שפה אישית ומקורית של מיחדוש בגדים. התצוגה של דוד וקסלר
(צילום: עומרי רוזנגרט)
התצוגה של וקסלר היום הרגישה כמו מסע מטלטל שבו לקח את הצופים אל תוך עולמו הפנימי: אנדרלמוסיה מוחלטת של בדים, גזרות אבסטרקטיות ורעיונות עיצוביים שביקשו להתנגד אל הנורמה. אבל האם לייצר עוד ועוד פריטי לבוש בטכניקת קסטומייזינג מספיקה? והאם יצירת בגדים חדשים – גם אם מטקסטיל קיים – היא באמת ביקורת על קפיטליזם (מילה שבצבצה על המסך מאחור) או מס שפתיים?
לדברי המעצב, הקולקציה, "אני אהרוג אותך 12/13" שמה, היא "מחקר איקונוקלסטי העוסק במלחמה המשתוללת בנפשו של אמן מילניאלי. שדים שנולדו מחרדות עולים על הבמה ומשקפים את ההתנגשות בין העולם הפנימי לחיצוני". בהמשך השווה את עבודתו לזו של האמנים ג'קסון פולוק, מארק רותקו וברנט ניומן, שיצרו עבודות אבסטרקט מטלטלות לאחר מלחמת העולם השנייה.
21 צפייה בגלריה
גזרות אבסטרקטיות ורעיונות עיצוביים שביקשו להתנגד אל הנורמה. התצוגה של דוד וקסלר
(צילום: עומרי רוזנגרט)
אבל אם בעבר השפה של וקסלר הייתה המרענן הרשמי – הפעם היא הרגישה כמו אוסף מגומגם שקרס תחת עודף מניירות. תרמו לכך החשיבות העצמית שבה צעדו הדוגמניות והדוגמנים על המסלול, והרמזים המטיפניים של וקסלר באמצעות הפסקול. יד של עורך או סטייליסט מיומנים הייתה מחלצת כאן אמירה קוהרנטית וחזקה יותר.
יתרה מזאת, העודפות הרבה שהוצגה על המסלול עם עשרות מערכות לבוש, האפילה גם על רעיונות עיצוביים טובים ומקוריים שהציג. כזה, לדוגמה, היה מעיל סקי לבן שווקסלר פרם בחלקים מסוימים עד כי המילוי הלבן יצא ממנו. במקרה אחר, הוא לקח מכנסי שרוואל עם להבות ועלי גראס, והפך אותו לחצאית גברית שהייתה מלאת הומור וניואנסים תרבותיים. היכולת לאמץ "טעם רע" מובחן ולהפוך אותו ליצירה נחשקת, היא כוחו של וקסלר.
על המסלול הופיעו גם כמה שמלות יפות, שהציגו פן אחר, פגיע ורך יותר בשפה העיצובית של וקסלר. שתי שמלות שחורות שעלו בחטיבה האחרונה של התצוגה – האחת הורכבה מרצועות בד שונות, השנייה הבליטה משחקי שקיפות בשחור – לקחו את השפה העיצובית של וקסלר צעד קדימה.
במהלך התצוגה השיק וקסלר את הקו החדש DWR עם פריטי קז'ואל שמציעים הפשטה לעיצוביו, כמו חולצות טי מודפסות, סווטשירטים צבעוניים, מכנסי פוטר בגזרה רחבה ומכנסי ברמודה מג'ינס שהורכבו ממכנסי ג'ינס ישנים. זוהי דרכו להתרחב לקהל חדש שמחפש עיצובים נגישים יותר, שלב נוסף בהתפתחותו כמעצב אופנה. בניגוד לאג'נדה הממחדשת של וקסלר, פריטים אלו עשויים מבדים חדשים והם יוצרו לפי הזמנה בלבד כדי להימנע מייצור עודף.
הדואליות הזו חושפת את הפרדוקס המרכזי שעומד במרכז עבודתו הנוכחית של וקסלר, כמעצב שבנה את שמו על מיחזור בגדים קיימים ומשיק קו של בגדים מבדים חדשים. לייצר בגדים חדשים "לפי הזמנה" זה לא פתרון – זה להלבין את המהלך. השאלה היא לא רק אם אפשר לערער על המערכת מבפנים, אלא אם וקסלר בכלל מנסה לערער עליה, או שהוא מצא דרך לשווק את עצמו כמעצב "מודע" בזמן שהוא עושה בדיוק את מה שכל מעצב אחר עושה – מייצר עוד ועוד.
