לונדון, 1750. יום סגרירי טיפוסי בבירה האנגלית. הגשם יורד בחוזקה והרחובות הופכים לעיסה דביקה של בוץ ולכלוך. הגברים ממהרים לתפוס מחסה, מרכינים ראש ונרטבים בגבורה אופיינית. כולם חוץ מאחד: ג'ונאס האנוויי, פילנתרופ וסוחר מכובד, שצועד בראש מורם – ובידו מטרייה.
כדי להבין למה זה נראה אז כמו פרובוקציה, צריך את ההקשר: המטרייה לא הייתה המצאה חדשה. נשים בלונדון כבר השתמשו בה בתחילת המאה ה-18, וזה נחשב כאביזר לגיטימי. אבל עבור גבר? כמעט טאבו. גבר אנגלי אמור היה "להחזיק" את מזג האוויר, והשימוש במטרייה נתפס כצעד שמערער את הגבול בין קשיחות לפינוק – בין "גבריות" ל"נשיות".
5 צפייה בגלריה
ג'ונאס האנוויי צועד בגאווה תחת המטרייה שלו ברחובות לונדון
(איור מתוך המגזין Harper's Weekly, שנת 1871)
האנוויי שילם מחיר. העוברים ושבים לעגו לו וקראו לו שוב ושוב "איש צרפתי" – לא רק כלאום, אלא ככינוי גנאי לתרבות שנתפסה בעיני האנגלים כעדינה, מפונקת ו"נשית" מדי. גבר שמגן על עצמו מקצת גשם לונדוני? מבחינתם זה היה סימן שהוא אימץ גינונים זרים ומגוחכים.
"כשהייתי בבה"ד 1, היה ברור שאף אחד לא מעז ללכת עם מטרייה. זה היה סוג של 'וואסח' כזה. עד שאחד החברים שלי החליט לשים לזה סוף"
והייתה גם חזית כלכלית. נהגי הכרכרות שפרנסתם הייתה תלויה בגשם הבינו מיד את המשוואה: גשם שווה כסף. אם גברים יתחילו ללכת יבשים ברגל – מי ישלם על נסיעה קצרה? כך, מספרים תיאורים היסטוריים, המטרייה של האנוויי לא עוררה רק לעג, אלא גם התנכלות – והמסר ברחוב היה ברור: תישאר רטוב, אבל אל תסטה מהקוד.
עם הזמן, המטרייה נעשתה פחות שערורייתית ויותר יומיומית. אבל הרעיון שמסתתר מאחוריה – שמטרייה היא לא רק חפץ, אלא הצהרה – לא לגמרי נעלם עד היום.
"בצבא לימדו אותנו שאסור, וזה נטמע"
כמעט 300 שנה חלפו, ואנחנו בישראל של 2026. הטכנולוגיה אולי השתנתה והאופנה התחלפה, אבל מבט חטוף ברחוב המקומי מגלה שהתסביך הזה שרד את מבחן הזמן. אצלנו, האתוס הצבאי של "לא נמסים בגשם" מתערבב עם פרקטיקה יומיומית ויוצר דינמיקה ייחודית.
"יש לי מטרייה בבית, אבל אני משתמש בה רק כשאין לי ברירה – כשבאמת יש גשם מטורף", מודה מרואיין אחד. לדבריו, החסם מורכב משני רבדים: "דבר ראשון, זה באמת מציק להחזיק משהו ביד כל הזמן. והדבר השני, שאני לא באמת יודע להסביר, אבל אני מרגיש טיפה מובך ללכת עם מטרייה ברחוב".
"מטריות זה לתיירים. המקומיים פשוט שמים קפוצ'ון. אם אתה עם מטרייה, אתה מסמן שאתה לא שייך", מספרים תושבים במדינות הגשומות של ארצות הברית
עבור אחרים, המטרייה הפכה למוצג מוזיאוני בארון. "יש לי מטרייה שמעולם לא השתמשתי בה, לא משנה כמה הגשם חזק", מספר מאיר מירושלים, "זו טרחה – אין לי איפה לשים אותה, וזה פריט שנשבר, זה פשוט סירבול". הסירוב העיקש שלו להשתמש במטרייה אפילו מייצר אינטראקציות חברתיות משעשעות: "לפעמים אנשים רנדומליים מציעים לי להיכנס תחת המטרייה שלהם".
שי, קצין במילואים, מצביע על שורש המחסום הישראלי – המטען הצבאי. "יש פה גם עניין של 'וואסח'", הוא נזכר, "כשהייתי בבה"ד 1 (בית ספר לקצינים), היה ברור שאף אחד לא מעז ללכת עם מטרייה. עד שאחד החברים שלי החליט לשים לזה סוף. הוא פשוט התחיל ללכת עם מטרייה, וקצת שבר את הנוהג".
ומה קורה בעולם? מתברר שהסנטימנט הוא אוניברסלי וחוזר על עצמו בווריאציות שונות. הטיעונים נעים בין הפרקטיקה המתוסכלת לבין החרדה החברתית: "מי לעזאזל רוצה להיסחב עם הדבר הזה כל היום? יד אחת תפוסה וזה מטפטף על הכול – עדיף כבר להירטב", כתב גולש אחד, בעוד אחרים הדהדו את אתוס הקשיחות של המארינס: "בצבא לימדו אותנו שאסור, וזה נטמע. מה אני, עשוי מסוכר? קצת מים לא הרגו אף אחד".
במקומות גשומים במיוחד כמו פורטלנד שבאורגון או סיאטל בוושינגטון, הדיון הופך לשבטי ממש: "כאן, מטריות זה לתיירים. המקומיים פשוט שמים קפוצ'ון. אם אתה עם מטרייה, אתה מסמן שאתה לא שייך". ולבסוף, ישנו הטיעון האסתטי שמסכם את העניין באכזריות: "בעוד מעיל טכני ואיכותי משדר 'אני מוכן', מטרייה תמיד נראית כמו אביזר זול שנתקעתי איתו ומשדרת 'אני מנסה לברוח'".
הפחד להיראות מגוחך: הפסיכולוגיה מאחורי המטרייה
אם מדברים על צבא, אז ה"וואסח" הוא לא רק אצלנו. גם בצבא ארצות הברית הסלידה ממטריות הייתה מעוגנת לאורך שנים בתקנון המדים. ב-16 במאי 2013 התחוללה סערה בוושינגטון, באירוע שהרשת כינתה "Umbrella-Gate": במהלך מסיבת עיתונאים בגשם, לצד נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, ביקש נשיא ארצות הברית ברק אובמה מחיילי מארינס להחזיק מטריות – ומיד נשמעה ביקורת בחוגים שמרניים אשר טענו שהתמונה "מחלישה" או משפילה את הלוחמים.
הוויכוח נשען גם על עובדות: תקנון הלבוש של המארינס באותה תקופה כלל סעיף מפורש שהתיר לנשים במדים לשאת מטרייה שחורה (ביד שמאל כדי לאפשר הצדעה), אך לא העניק היתר מקביל לגברים. רק כעבור שש שנים, בנובמבר 2019, שונו הכללים באופן רשמי: פיקוד המארינס הודיע כי מעתה כל הנחתים רשאים לשאת מטריות שחורות עם מדי שירות ומדי דגל בזמן מזג אוויר גשום.
5 צפייה בגלריה
אובמה ותקרית המטרייה, 2013. אירוע ששינה את הכללים בצבא ארצות הברית
(צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)
למה חפץ כה שימושי מעורר אנטגוניזם כה עמוק? הפסיכולוגיה החברתית מציעה כאן עדשה מעניינת: ב-2008 הציגו החוקרים ג'וזף ונדלו וג'ניפר בוסון את רעיון ה"גבריות שברירית" – גישה שלפיה גבריות נתפסת כסטטוס חברתי שיש "להוכיח" שוב ושוב, ושאפשר לאבד אותו בקלות.
במונחים האלה, גם משהו יומיומי כמו גשם יכול להפוך לבמה קטנה של סטטוס. לעמוד בחוץ ולספוג את מזג האוויר משדר קשיחות, שליטה וחוסן. לפתוח מטרייה, לעומת זאת, עשוי להיתפס לא פעם כניסיון לייצר "בועה" של נוחות – לא בגלל שהמטרייה באמת אומרת משהו על האישיות שלך, אלא כי קודים תרבותיים מדביקים משמעות גם לפעולות הכי תמימות. במילים אחרות, כפי שכתב אותו גולש: אם אתה לא עשוי מסוכר, אתה לא צריך הגנה.
"אביזר רומנטי"
מעבר לפסיכולוגיה, יש גם חרדה פרקטית: רגע ההתהפכות. אותו משב רוח פתאומי שהופך את המטרייה כלפי חוץ, ובשבריר שנייה הופך את מי שאמור לשלוט בסיטואציה לדמות קומית הנאבקת בחפץ סורר. ואז מגיע החלק הפחות דרמטי – והכי מוכר: הכניסה מהרחוב ללובי או למשרד, כשהמטרייה הנוטפת הופכת למטרד מלוכלך ומסורבל שאין איפה להניח.
מתברר שלא מדובר רק בעניין של נוחות, אלא במושג שחוקרי פסיכולוגיה חברתית מכנים "פרוקסמיקה" – תורת המרחב האישי. לפי המודל שפיתח האנתרופולוג אדוארד הול, לכל אדם יש "בועה" בלתי נראית של מרחב אישי. ברגע שגבר פותח מטרייה ומזמין אדם נוסף לעמוד תחתיה, הוא חוצה באבחה אחת את הגבול מהמרחב החברתי למרחב האינטימי (מרחק של פחות מ-45 ס"מ).
(הוא דווקא ממש לא התבייש. ג'ין קלי והמטרייה בביצוע של Singin' in the Rain)
המחקר של הול מסביר מדוע הסיטואציה הזו מעוררת אצל גברים רבים אי-נוחות פיזית ממש. עבור מי שחונך על ברכי האתוס הגברי הקלאסי, המקדש ריחוק ושליטה טריטוריאלית, הצמצום הכפוי הזה של המרחק – כתף אל כתף תחת יריעת בד אחת – נתפס כחדירה למרחב המוגן.
הקולנוע והספרות רק העמיקו את המחסום הזה: בתרבות הפופולרית, המטרייה היא "אביזר רומנטי" המאפשר לזוג להתקרב בחסות הגשם. כתוצאה מכך, המוח הגברי מבצע קישור אוטומטי בין המטרייה לבין פגיעות וחשיפה רגשית. עבור גברים רבים, לעמוד לבד בגשם ולהירטב זו הצהרה של חוסן ועצמאות. לחלוק מטרייה זה אקט של רכות ושותפות – וזהו בדיוק הדיסוננס שמייצר את הרתיעה. הם מעדיפים לספוג את המים ולא לוותר על הטריטוריה שלהם.
דור ה-Z: זה לא עניין של מגדר, זה עניין של Aura
ואיך אפשר בלי הדור שקובע את כללי המשחק כמעט בכל תחום אפשרי. בגזרה שלו, ההתנגדות למטרייה כבר לא ממוסגרת כ"פריט של בנות", אלא כחרדה חברתית חדשה: הפחד להיראות מביך – מה שהרשת קוראת לו "The Ick".
ניתוחים תרבותיים מצביעים על כך שהשימוש במטרייה נתפס אצל בני דור ה-Z כפעולה ש"מורידה נקודות Aura" – אותו מדד וירטואלי לא רשמי של כריזמה. בראייה הזו, אין דבר פחות "קול" מאדם שנאבק ברחוב עם חפץ שמתהפך ברוח, או מהרגע המגושם בכניסה לחנות כשמנסים לסגור מטרייה נוטפת בלי להירטב.
הפתרון, מבחינת רבים, הוא לא "להתבגר ולהחזיק מטרייה" – אלא להשתדרג. כאן נכנס טרנד ה-Gorpcore: אימוץ מעילים טכניים וציוד שטח כפריט אופנה יומיומי, כולל מותגים. המונח עצמו נטבע ב-2017 ב-The Cut כדי לתאר את המעבר של לבוש פונקציונלי מההרים אל הרחוב. מעיל גשם יקר הוא כבר לא רק מיגון – הוא גם הצהרה אופנתית: מדויק, נקי, משדר מוכנות – וחשוב לא פחות, משאיר את הידיים פנויות לגמרי לסמארטפון.
