הצחוק המתגלגל של נואלה אדג'ובה שטף לפני כמה חודשים את מסך הטלוויזיה בהפתעה, וכמו במקרים רבים אחרים, הסייד-קיק גנבה את ההצגה. אדג'ובה התלוותה לבת משפחתה, פרפילוב מונגוזה, שהתמודדה העונה בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" והודחה בשלב מוקדם. השיער שהתחלף מפאה מוחלקת ובהירה לתלתלי אפרו מחושמל, הבעות הפנים, המבטא הזר והכריזמה הממגנטת הסיטו אליה באופן טבעי את הזרקור, לרבות תשומת הלב של המנחים אסי עזר ורותם סלע.
"את המנג'רית?" תהתה סלע.
"אני, כפרה, הבת דודה. איזה מנג'רית?" ענתה אדג'ובה, "אני פה להרים אותה". ואז קמה לעשות סיבוב "דוגמנות" מול כולם לבקשתה של סלע, שנותרה מופתעת מהג'סטה.
מאוחר יותר תהתה השופטת שירי מימון מול הצופים בבית והקהל באולפן: "מי זאת הכוכבת שיושבת שם?"
8 צפייה בגלריה
"יש הרבה סיפורי הצלחה אצל מהגרי העבודה". סטיילינג: יובל זר-אביב, איפור ושיער: איילת שילוני
(צילום: שי היינסב)
לאדג'ובה יש את כל המרכיבים להפוך לכזו: החל במראה המיוחד, שילוב של אם פולנייה ואב קונגולזי, ועד לאטיטיוד הבלתי ניתן לעצירה הפרוס על פני 177 סנטימטרים. רעמת התלתלים הלא מתנצלת שלה מוסיפה לה כמה קומות לגובה, גורמת לסביבה לנעוץ בה מבטים של סקרנות מהולה בהתפעמות.
בכל זאת, לא בכל יום תושבי שכונת הגוש החדש בתל אביב שבה נפגשנו, רואים מישהי שמזכירה להם את נעמי קמפבל הצעירה עם הליכה מלאה נוכחות, עיניים מלוכסנות ומבטא שקשה לשים עליו את האצבע – שילוב של עברית עם נגיעות של אנפוף אנגלי וסיומת צרפתית. "עד היום אני לא מבינה על איזה מבטא מדברים", היא אומרת בחיוך. "תמיד שואלים אותי אם אני אפרו-אמריקנית. לא חיים, אני מחולון".
אדג'ובה (25) נולדה בישראל לזוג הורים מהגרי עבודה שהגיעו לארץ בשנות ה-90. הם הכירו בתל אביב, והביאו לעולם בת יחידה: נואלה (במלרע) ססיליה אדג'ובה קפוצ'ניאק. שמה הפרטי הוא תרגום של "חג המולד" מצרפתית, תאריך הלידה שלה. "הייתה לי ילדות מאוד שמחה. בית עם הרבה מסיבות, אירועים משפחתיים, כנסיות וחברים", היא נזכרת בילדותה בשכונת שפירא שבדרום תל אביב. "אמא שלי דאגה לא לפנק אותי, אבא שלי איזן את זה".
בגיל חמש נסעה לשנתיים עם אמה לביקור בעיר הולדתה של האם, יוזפוב שבדרום-מזרח פולין, לא הרחק מהגבול עם אוקראינה. היא הייתה הילדה השחורה היחידה בבית הספר. כשחזרו ארצה, נשלחה לבית הספר הפרטי "קולג' דה פרר" שביפו, בו לומדים נוצרים, מוסלמים ויהודים, לרבות ילדי דיפלומטים.
"הייתי ילדה טיפה חוצפנית, ובית הספר חינך אותי מאוד. הרבה 'יס, סר', 'יס מאם'", היא מספרת בעברית מתובלת באנגלית. "בכיתה ח' עברתי לאורט סינגאלובסקי וקיבלתי את שוק חיי. בחיים לא ידעתי מה זה להבריז. הייתי בהלם איך מדברים למורים".
באותו זמן החלה להתעניין בדוגמנות. יחד עם אמה הן החלו לחפש סוכנויות מתאימות, עברו אצל כל הגדולים, עד שבגיל 16 חתמה אדג'ובה בסוכנות ג'וסי של ריי שגב, שנסגרה מאז. היא לקחה הפסקה ובזמן שירותה הצבאי חזרה לדגמן. תחילה חתמה בסוכנות Inch Models וכיום היא מיוצגת בסוכנות יולי הוותיקה. גם בת דודה מדרגה שנייה, פרפילוב מונגוזה, מדגמנת.
"אני מאוד אוהבת להצטלם ולצעוד על מסלול", היא אומרת. "פחות מעניין אותי להתפרסם. אני מגיעה מבית מאוד יציב ובאה לעבוד. יש פעמים שמבטלים אותי ברגע האחרון לטובת דוגמנית עם יותר עוקבים באינסטגרם. זה קרה לא פעם ולא פעמיים. אבל זה לא מערער אותי, אני יודעת מה אני שווה".
עד כה הספיקה להצטלם לחברות אופנה כמו קסטרו, רנואר, דיזל ישראל, לצעוד בתצוגות אופנה מקומיות, לצד פרסומות לטלוויזיה האמריקנית, שוק שהיא מתעתדת לבדוק בקרוב מאוד. אביה, שעזב את ישראל כשהייתה בת 12, גר כיום בסיאטל והיא צפויה לנסוע לבקר אותו החודש לאחר שלא התראו במשך עשור.
8 צפייה בגלריה
"עם כמה שזה כיף לדגמן, דוגמנית בארץ לא עושה סכומי כסף גדולים כמו בחו"ל"
(צילום: ניב מאיו)
השנה היא מקווה למצוא סוכנות בניו יורק או בלוס אנג'לס, שם לדוגמניות כהות עור יש שוק גדול יותר מאשר בישראל או באירופה. "עם כמה שזה כיף לדגמן, דוגמנית בארץ לא עושה סכומי כסף גדולים כמו בחו"ל", היא אומרת. "אני לא יכולה לומר שאני מתפרנסת רק מדוגמנות, ולכן אני גם מברמנת ועושה צמות אפריקאיות. אולי לאחרות זה עובד, אני מודה – אצלי לא".
"אני מרגישה שתעשיית האופנה בארץ מאוד אוהבת אותי, אבל יש בה הרבה צביעות", היא ממשיכה. "אומרים לי 'את מדהימה', אבל בשורה התחתונה לא סוגרים אותי לימי צילום, לא לתצוגות. למה זה קורה? אני לא יודעת. אין בי כעס, אבל מה שמטלטל אותי זו הצביעות של אותם אנשי אופנה. אל תמציאו שאני מהממת ואז לא תיקחו אותי לעבודות".
את חושבת שזו תוצאה של גזענות?
"לא, בעשור האחרון תעשיית האופנה התקדמה ויש יותר גיוון. אם כבר, הגזענות קיימת בתחום המשחק. לא מלהקים אותנו לתפקידים רגילים", היא מדברת ברבים ומתכוונת לשחקנים שחורים החיים בישראל. "תמיד זה לתפקיד אישה מסכנה או פליטה. חאלס, שחררו".
8 צפייה בגלריה
"לצלם איתי סלפי ולשלוח לחברים זה לא גברי". סטיילינג: יובל זר-אביב, איפור ושיער: איילת שילוני
(צילום: שי היינסב)
אם בתסריט כתוב: נעמה, מראה ישראלי, בת 24 – זה כבר מצמצם את הליהוק. את לא נעמה ולא מראה ישראלי.
"בדיוק! נשלחתי הרבה פעמים לאודישנים וזה תמיד אותו הסיפור: צעירה שחורה ומסכנה. הודעתי לסוכנים שלי שאני לא מעוניינת בתפקיד כזה, בטח לא כתפקיד ראשון. זה עלול להיתקע כטייפ-קאסט ואז לצאת מזה יהיה לי קשה, כי הטלוויזיה והקולנוע מכתיבים את המציאות וקו המחשבה של אנשים. לא בשבילי, האני", היא אומרת בטון נחרץ. "יש הרבה סיפורי הצלחה אצל מהגרי העבודה, אבל תמיד נדבקים לסיפור המסכן".
מה שאת מתארת זה שתמיד יחפשו ללהק אותך לתפקיד נחשל או אקזוטי ואף פעם לא באמת יראו בך ישראלית, תוצאה של תסריטאים שלא מכירים באמת את הקהילה של מהגרי העבודה.
"זה תמיד נשאר על פני השטח, ללא עומק אמיתי. רוצים לעסוק בנושאים שלנו? בואו תעשו סדרה או סרט על סיפורים אמיתיים, כמו איך משטרת ההגירה מגיעה לבתי ספר או לגנים ומגרשת ילדים".
8 צפייה בגלריה
"מלהקים הציעו לי להיכנס ל'אח הגדול', אבל אני אשתגע להיות נעולה בבית כמו בכלא"
(צילום: עופר חג'יוב)
איזה תפקיד היה מעניין אותך?
"תפקידים של גיבורות-על בסרטי מארוול, קומדיות, דברים קלילים. לא הייתי רוצה לשחק בדרמה. כשלקחתי שיעורי משחק, המורה ניסה לשחרר אותי ולהביא אותי למקום מלא ברגש. אבל אני לא יכולה להתחרפן או להגיע למקומות אפלים. להיות שחקן זה שברירי מאוד. וטפו טפו, אני לא שם, ולא רוצה להיות שם".
כי זה להפגין חולשה כלפי חוץ?
"אני לא חוששת מלהראות חולשה, אני פשוט חוששת שזה ישפיע עליי. אני משתדלת לשמור על עצמי כמה שאני יכולה. אם משהו לא מרגיש לי נכון, אני לא עושה אותו".
מה עם ריאליטי?
"אחרי שליוויתי את פרפילוב ל'כוכב הבא', קיבלתי הודעות ממלהקים שהציעו לי להיכנס ל'אח הגדול', אבל אני אשתגע להיות נעולה בבית כמו בכלא. הדבר היחיד שאני מוכנה זה 'המרוץ למיליון'".
"כשהילד מתגייס לצבא – ההורים מקבלים מעמד"
מרכיבי הזהות הרבים של אדג'ובה הופכים אותה לסוכנת תרבות של השורשים שמהם היא מגיעה: פולין, בה ביקרה, וקונגו, בה היא חולמת לבקר עם אביה. היא מדברת ארבע שפות – עברית, אנגלית, פולנית וצרפתית – ובני משפחתה, היא מספרת, מפוזרים בכל העולם: מדרום אפריקה ועד צרפת. היא עצמה גרה בחולון, בסמוך לבני משפחה נוספים. ובכל זאת, על אף המראה הזר, בשיחה איתה היא נשמעת כמו ישראלית טיפוסית, עם אוצר מילים הכולל את "בעזרת השם", "חאלס", "כפרה" ו"חיים".
עם זאת, רק לפני שנים ספורות קיבלה אזרחות ישראלית. "לקח זמן עד שקיבלנו מעמד, וברוך השם, זה קרה לאחר שהתגייסתי לצה"ל. בסביבה שלי רוב החברים הולכים לצבא כדי שההורים יקבלו מעמד חוקי בארץ. זה לא שחלמתי לעשות תפקיד משמעותי, אבל יש הסכמה מול משרד הפנים שבמידה והילד מתגייס לצבא – ההורים מקבלים מעמד". בטירונות ייעדו אותה לתפקיד מ"כית, אבל היא העדיפה להתמקד בדוגמנות ושירתה בבסיס קטן ברמת אביב, קרוב לבית.
8 צפייה בגלריה
"בעתיד אני רוצה שהגבר שלי יהיה משפחתי". סטיילינג: יובל זר-אביב, איפור ושיער: איילת שילוני
(צילום: שי היינסב)
"ישראל היא מקום מאוד-מאוד משפחתי, וקצת מבאס אותי שרוב המשפחה שלי מפוזרת בעולם. אני משתדלת לבקר אותם, אבל מה זה שיחת טלפון לעומת חוויות משותפות?" היא אומרת ומציגה את העץ המשפחתי הרחב.
"יש לי הרבה בני דודים כמו פרפילוב ושון מונגוזה, שהם בני דודים מדרגה שנייה, ואנחנו עושים יחד ארוחות שישי מדי שבוע. פיי ז'קיטה (דוגמנית ישראלית ממוצא קונגולזי, א"י) היא גם קרובת משפחה שלי", היא צוחקת. "סבתא שלי הייתה כמו סבתא שלה, אז אני מחשיבה אותה כדודה שלי. וגם קביה אהרוני (בנו המאומץ של השף ישראל אהרוני, א"י) הוא בן דוד שלי. משפחה אחת גדולה. בעתיד אני רוצה להקים משפחה ושהגבר שלי יהיה משפחתי, זה חסר לי".
את בזוגיות?
"מעולם לא היה לי חבר. עוד לא הכרתי מישהו שאמרתי 'זה הגבר בשבילי'. אני מחפשת גבר רציני שאוכל לבנות איתו עתיד. אני יודעת מה אני מביאה, אז למה שאתפשר? לא אכנס לזוגיות עם מישהו שאני צריכה ללמד אותו איך להיות גבר ודברים בסיסיים כמו ערכים טובים, כבוד, להבין גבולות, שיהיה חבר אמיתי. אני לא מחפשת לגדל ילד, שילך לאמא שלו".
אני מניח שהרבה מתחילים איתך.
"לא הגברים שלטעמי", היא צוחקת. "אני מרגישה שהרבה פעמים אנשים רוצים רק 'להשיג' אותי, לצלם איתי סלפי ולשלוח לחברים. וזה כל כך לא גברי. מביך. קאט. ביי".
את יודעת, יש פער מאוד גדול בין האדם שאת מציגה באינסטגרם לבין האישה שיושבת מולי. באינסטגרם את נראית מאוד חזקה, אחת שלא דופקת חשבון, ומולי יושבת אישה צעירה, עדינה ומצחיקה.
"ב'לא דופקת חשבון' אתה מתכוון למלחיצה?!"
קצת. אני חושש שיש גברים שזה עלול להרתיע אותם.
"אתה לא היחיד שאומר את זה. האם אני נהנית מהדימוי הזה? וואלה, לא. בתיכון זה מאוד הפריע לי ונאלצתי להסביר את עצמי כל הזמן. בשורה התחתונה: מי שלא מתחבר, הכול טוב. זאת אני".
