ג'וני מיטשל
סליחה, במי מדובר? הזמרת הקנדית-אמריקנית ג'וני מיטשל נחשבת לאחת ממוזיקאיות הפולק הגדולות של דורה, והשפיעה על כל סצנת המוזיקה של שנות ה-60 וה-70. היום היא בת 78, עדיין מופיעה, עדיין משפיעה. רק לפני כשבועיים היא הפתיעה את הקהל בפסטיבל הפולק של ניופורט בהופעה מלאה (שריגשה את הקהל המתלהב עד דמעות) לראשונה מזה כשני עשורים. מיטשל גם מציירת להפליא, מעשנת מגיל תשע, הוציאה אלבום מופתי ומכונן (Blue) בשנת 1971 וקמה מאז לתחייה, מקצועית ואישית, יותר פעמים משאפשר לספור.
היא דילגה על פסטיבל וודסטוק המיתולוגי, אבל היא אחת הזמרות הכי מזוהות עם רוח החופש והפסיכדליה של אותה תקופה. הכתיבה שלה הייתה אישית, נאיבית, פוליטית ונוגעת. כפי שהיא העידה על עצמה, היא כתבה וחיה בלי מגננות, "כמו עטיפת צלופן על קופסאות סיגריות". היא כתבה ושרה על אהבה, אובדן ותקווה לעתיד, ושימשה קול (חרוך מסיגריות, אך בהיר ומשמעותי) לדור אבוד. היו אף מי שהגדירו אותה כיוצרת הכי חשובה ומשפיעה במוזיקה של סוף המאה ה-20.
היו לה, ועדיין יש לה, חיים מלאים בדרמות ותהפוכות. בת שמסרה לאימוץ, מחלות קשות, להיטים גדולים, הרבה גברים שהיא אהבה ושאהבו אותה, וכיוונוני גיטרה שהמציאה בעצמה. את הכול היא עשתה "בדרך שלה", וגם היא – כמו פרנק סינטרה שפרסם את השיר בשם זה – אומרת שלא הייתה משנה דבר בחייה.
מיטשל העכשווית איבדה את המבט הנאיבי, ואולי גם את האופטימיות שלה. את המוזיקה הנוכחית היא כינתה "בור שופכין", ואמרה כי היא מתקשה להרגיש חלק ממה שקורה בעולם הזה (לא, אין לה עמוד בטיקטוק). ועדיין, מיטשל היא "מוזיקאית של מוזיקאים". ההשפעות שלה ניכרות בעבודותיהם של רבים מהיוצרים בתחום, כולל מדונה שהתוודתה כי מיטשל הייתה מאז ומתמיד ההשפעה הגדולה ביותר עליה מבחינה לירית.
למה אייקון? מיטשל הייתה התגלמות רוח שנות ה-70: נערת וודסטוק מקצה הפוני החלק והבלונדיני ועד הרגליים היחפות, עם שמלות קיץ אווריריות ופרח מעל האוזן. מיטשל מזקקת בדמותה את כל קלישאות התקופה.
היא הייצוג הוויזואלי של "עשו אהבה, לא מלחמה", היא "כולנו ילדים של החיים" עם הסמים, הפרחים, המדשאות העמוסות בני נוער, החלומות (המנופצים), התום, הרכות והאור. והאמונה – זו שאיבדנו בדרך. היום מיטשל היא הגעגועים למה שהיה אז. געגועים שמשותפים לרבים, גם כאלה שבכלל עוד לא נולדו בשנים ההן. באופן מסוים, היא עצמה עדיין שם.
המראה שהיא מציגה בעשור השמיני לחייה, עם הצמות הלבנות, הקמטים שלא מסתתרים והבוהו-שיק המקורי (כמו אז, בשנות ה-70, בשונה מהסמרטוטים בגרסת החיקוי של אתרים סיניים זולים שמככבים כעת בכל הפקת אופנה), הופכים אותה לאייקון אופנה עכשווי. העובדה הזו לא נעלמה מעיניו של מעצב האופנה הדי סלימאן, שליהק אותה לפני שבע שנים לקמפיין של סן לורן פריז, אז בניצוחו.
השימוש האופנתי בדמותה של מיטשל הוא חלק מתופעת הפרו-אייג'ינג ששוטפת בשנים האחרונות את עולם האופנה, שאוהב לדבר (אבל קצת פחות ליישם) על הרחבת מודלים של יופי ופלורליזם בנושאים של גיל, משקל וצבע עור, כפי שזה בא לידי ביטוי על מסלולי התצוגות, הקמפיינים הגדולים ושערי המגזינים.
למה לא? העיסוק האופנתי באנשים בגיל השלישי הוא סוג של טרנד היפסטרי. בניו יורק טיימס כינו אותו "האותנטיות המדומה של הזִקנה" וטענו כי התדמית שמנסים להלביש היום על הקשישים כמי שמסמלים שחרור, צבעוניות ואומץ, היא שקרית. ג'וני מיטשל בקמפיין אופנה היא לא באמת חלק ממארג החיים התרבותיים המקובל. היא מוצגת כקוריוז, גם אם כזה שיש להעריץ אותו ולהתגאות בו, אך שלנצח יישאר בשולי החברה.
מצד אחד, זה בוודאי מעודד לראות ייצוגים אופנתיים שעברו את גיל 15 ושיש להם מה להציע לעולם מעבר לעור מתוח ולשיניים נוצצות. מצד שני, כל עוד הייצוגים האולטרה-מבוגרים האלה ימשיכו להתקיים כתופעה חוץ-תרבותית, מבחינת "אישה עם זקן" בקרקס, נישאר עם טרנד חולף ולא עם שינוי חברתי אמיתי. וכמובן, אי אפשר להימנע מחוסר הנוחות שמייצרת הדרישה להסתפק באלמנט אחד בלבד שאינו תואם במדויק את אידיאל היופי הנדרש: אישה מבוגרת בקמפיינים תהיה רזה, אישה במידה גדולה תהיה צעירה, ומומלץ שכולן יהיו מפורסמות מראש.
ובכל זאת: ג'וני מיטשל של שנות ה-60 וה-70 הייתה ייצוג מדויק לסגנון של תקופתה. מדויק, אבל לא מעניין במיוחד. היא לא הייתה מאוד יפה, או נועזת, או שונה מכל צעירה אחרת שאימצה את המראה ואורח החיים הבוהמייני. דווקא הגרסה האופנתית המאוחרת שלה, היא זו שממקמת אותה בשורת אייקוני האופנה. החיבור שהיא יוצרת בין הסגנון ההיפי של אז לבין דמותה העכשווית – עם הקמטים, השיער הלבן וכובעי הברט שהיא כה מחבבת, הופכים אותה לגרסה מרתקת של מה שפעם היו מכנים בחיבה "הזדקנות בחן".
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
