מדף ספרי האופנה והלבוש הישראלי, הדל בהשוואה לנעשה בתחומי עיצוב אחרים כמו אדריכלות ועיצוב פנים, מתחדש בימים אלו בספר נוסף שמבקש להעשיר בידע חזותי והיסטורי את התחום. "תכלת וארגמן: התפתחות תלבושות הפולקלור הישראליות לריקוד על במה", בהוצאה עצמית של הכוריאוגרף ומעצב התלבושות בארי אבידן, הוא יצור כלאיים: שילוב בין סיקור היסטורי של לבוש מקומי ויהודי, לצד התפתחות ריקוד הפולקלור בישראל. לאורך 331 עמודים המחולקים לשבעה פרקים, סוקר אבידן בשפה נגישה שמלווה במאות דימויים היסטוריים ועכשוויים, את התפתחות הלבוש היהודי, דמויות מפתח מסצנת מחול הפולקלור בישראל, תמות מרכזיות בעיצוב לריקוד על במה ועבודות של אבידן ככוריאוגרף ומעצב תלבושות. רק אל תגידו שמדובר בריקודי עם.
13 צפייה בגלריה
ירדנה כהן בריקוד "החתונה", 1937
(צילום: פרנבך & פוקס, באדיבות הארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה, תל אביב)
כבר בשם הספר אפשר למצוא את הקשר שעושה אבידן בעבודתו כמעצב תלבושות בין העם היהודי למדינת ישראל. התלבושות משמשות כסוכני תיווך בקשר שבין הרוח לאדמה, קו ישיר המחבר בין העבר להווה. במילים אחרות, התלבושות בעיצובו מבקשות לייצר רצף דתי ולאומי המתחיל בבגדי הכהונה בבית המקדש ועד להקות המחול המודרניות, שאותן הוא מלביש בבגדים המעוצבים בהשראת אלמנטים יהודיים כמו כינור דוד, הטלית, החושן של הכהן הגדול ועוד.
"כדי ליצור תרבות, צריך לחזור למקורות", אומר אבידן. "לנו יש אלפיים שנות גלות, שבהן שמרנו על שפה, כתבים, מנהגים. אז למה לא לחזור לשם? זה לא אנחנו שגירשנו את עצמנו מכאן, עשו את זה אחרים, אז בואו נמשיך מאותה נקודה. אני מעצב תלבושות עם המון סמלים יהודיים ומנופי המקום. הרי אתה נמצא בישראל, במקום מיוחד, אז למה שהבגד לא ייצג אותו? המנורה הייתה סמל יהודי מאז ומעולם, עד שהיא נלקחה מפה, והיום היא סמל המדינה. אז למה שזה לא יהיה על הבגד? למה להתבייש?"
"לא הפסקתי להיות דתי – הדת שלי היא המחול"
מהחולצה הרומנית הרקומה, שסימלה את ריקודי ההורה של בני העליות הראשונות, עברו תלבושות מחול הפולקלור הישראליות דרך ארוכה: מגלותיות לציונות, מאלמנטים עיצוביים מופשטים לסמלים יהודיים. עבודת המחקר ההיסטורית והמעמיקה שעשה אבידן בספר מציגה את התמורות בעיצוב תלבושות לאורך ההיסטוריה בישראל. בשנת 1945, לדוגמה, לבשו רקדניות בלהקת המחול של רינה ניקובה גלימות בד בסגנון מקומי אוריינטלי בעבודה "רות ונעמי", ונראו כמו חיבור בין אלמנטים תנכיים לערבים מקומיים.
דוגמת בד הפסים שהופיעה רבות אצל הכוריאוגרף הנודע יונתן כרמון, זוכה גם היא להרחבה בספר, כפי שניתן לראות בעבודתו "משה ובנות יתרו" משנת 1961: מכותונת הפסים של יוסף, דרך דוגמאות של לבוש בדואי ועד עבודתה של רוז'י בן יוסף בתקופתה כמעצבת בבית האופנה רקמה. "בגד הפסים זוהה תמיד עם העם היושב בכנען, עם ישראל, והפך כמעט לשם נרדף לתלבושת יהודית", קובע אבידן בספרו ללא היסוס. "היום הוא רלוונטי יותר מתמיד, ומשקף את מגוון התרבויות והעדות השונות שחברו יחד בכור ההיתוך של ישראל המתחדשת".
13 צפייה בגלריה
מימין: סקיצה לתלבושת ללהקת ענבל, בעיצוב לידיה פינקוס-גני. משמאל: התלבושת המוכנה לפי העיצוב
(צילום: תומר סבג)
אבידן עצמו הוא תוצר של כור ההיתוך. הוא נולד במרוקו בשנת 1960 בשם ברוך בוהדנה, ובגיל שלוש עלה עם משפחתו לאשדוד. הוא נשוי ואב לשלושה, וכשהיה במהלך קורס טיס גילה את ריקודי העם. שם גם השיל מעצמו כל סממן מזרחי ודתי לטובת בריאת הישראלי החדש והחילוני. "כששאלו את אבא שלי, הרב אברהם בוהדנה זצ"ל שנפטר לפני שבע שנים, אם לא אכפת לו שהבן שלו לא דתי, הוא ענה שהבן שלו דתי במחול", מספר אבידן. "לא הפסקתי להיות דתי – הדת שלי היא המחול. בגלל זה גם רוב הריקודים שלי מושפעים מההוויה הדתית".
לצד הספר, הנמכר אונליין במחיר של 219 שקל, יצר אבידן זוג בובות לאום ישראליות הלבושות בבגדים בעיצובו, שמכונות "בובה של ישראל" – כמו זוג של רקדן ורקדנית הלבושים בצבעי תכלת ולבן בעיטור פס זהב, בהשראת אלמנט המנורה המופיע על חלקה העליון של השמלה החגיגית של הרקדנית, לצד פתילי טלית המעטרים את אמרת השמלה והטוניקה שלובש הגבר. בסט בובות נוסף מופיע מוטיב של מגן דוד על חולצות לו ולה.
13 צפייה בגלריה
תלבושות "מגן-דוד" לריקוד "מי שמאמין לא מפחד". כוריאוגרף ומעצב התלבושות: בארי אבידן
(צילום: שבי קדם)
כריכת הספר מעידה על פולקלור ישראלי, אבל כל הספר והעשייה שלך מוקדשים ליצירה יהודית בלבד. ישראל היא מרחב שבו מתקיימים גם עמים נוספים ודתות אחרות. מדוע הם נפקדים מהספר?
"זאת שאלה מצוינת, ויש להם מקום בספר הבא. התשובה יכולה להיות בשאלה למה נקראנו ישראל ולא יהודה? היהודים הם שבט יהודה ובישראל היו תריסר שבטים, ואני לא יכול לדבר על ישראל כעם אחד. אנחנו מופיעים בחו"ל לצד להקות פלסטיניות מבית לחם, אבל הם מופרדים מאיתנו. הם לא ישראלים".
"לכל מדינה שמכבדת את עצמה יש להקה לאומית"
את העבודה על הספר החל והשלים אבידן במהלך הקורונה. בפולקלור הוא עוסק מזה 40 שנה, תחילה כרקדן בלהקת "שלום" של גברי לוי ועוזר כוריאוגרף בלהקת המחול "ירושלים" של יונתן כרמון ז"ל. קורות חייו ממשיכים בלימודי עיצוב גרפי בבצלאל, ובהמשך בעיצוב תלבושות וכוריאוגרפיה לטקסטים לאומיים כמו הדלקת המשואות בהר הרצל וטקס המכביה ה-15, כמו גם ללהקות מחול רבות. הספר החדש מבקש להביא הכרה לתחום שנתפס בצורה מעט מזלזלת בעולם המחול הישראלי. "זה כמו שאתה אומר: הורה", הוא מגיב על היחס שניתן לתחום.
13 צפייה בגלריה
ריקוד "רות ונעמי" בביצוע להקת המחול של רינה ניקובה, 1945
(צילום: זולטן קלוגר, ארכיון התצלומים הלאומי)
עד כמה תחום ריקוד הפולקלור פופולרי בעולם?
"חיכיתי לשאלה הזאת", הוא צוחק. "זה לא משהו שאפשר לדבר עליו במונחים של פופולריות. פולקלור זה ידע עם. לכל מדינה שמכבדת את עצמה יש להקה לאומית: בגיאורגיה, בקוריאה, במקסיקו, ברוסיה יש שתיים. אנחנו מדינה צעירה, אבל יש לנו מורשת ארוכה של אלפי שנים. אז אין סיבה שלא תקום להקה לאומית בישראל. משנת 1987 ועד היום, שיחרתי על הפתחים במסדרונות משרדי התרבות והחינוך. כתבתי מכתבים לשרים זבולון המר, שולמית אלוני, יוסי שריד, לימור לבנת ומירי רגב. בכל פעם אמרו לי, 'זה ריקודי עם'. לא רואים בזה מחול מקצועי, לצערי הרב, זה מושא לזלזול. אבל אם להקת בת שבע המצוינת יעלו על הבמה ויעשו בפסטיבל המחול בכרמיאל ריקוד הורה (ללהקה מופע מוצלח בשם 'הורה', א"י), אתה תראה מה יקרה בקהל! בדבר אחד אני מסכים: יש להקות 'הורה' לא מהוקצעות".
13 צפייה בגלריה
להקת הללויה, חיפה, בריקוד "שי". כוריאוגרף ומעצב התלבושות: בארי אבידן
(צילום: צביקה רוגר)
עניין התמיכה הכלכלית אינו ייחודי רק לך. יש טענות רבות שהמדינה לא תומכת מספיק בתרבות, ובמחול בפרט.
"כל אחד חושב שלא תומכים בו מספיק. גם אם יתנו למישהו 10 מיליון שקל בשנה, הוא יבקש יותר. להקות מחול כמו בת שבע, הלהקה הקיבוצית והבלט ישראלי הן להקות שיש להן מקום, אבל הן לא מייצגות את הצביון הישראלי. היחידה שהייתה כזו הייתה להקת תיאטרון המחול ענבל (שהקימה שרה לוי תנאי בשנת 1949, א"י). אתה לא חושב שהיא איבדה את הצביון המקורי שלה?"
13 צפייה בגלריה
להקת ענבל, 1982
(צילום: ג'רר אלון, באדיבות תיאטרון מחול ענבל והארכיון הישראלי למחול בבית אריאלה, תל אביב)
אולי יותר מעניין אנשים לצפות בפרשנויות עכשוויות של כוריאוגרפים צעירים לשפה הרב-תרבותית של לוי תנאי, מאשר לראות עכשיו ריקוד מסורתי אמנותי.
"אני לא חושב שצריך ענבל מפעם – צריך ענבל בשפה של פולקלור. אני, לדוגמה, כוריאוגרף מודרני ששומר על צביון ישראלי. לפני מספר שנים, כתבתי מחזמר בהשראת ספר 'שיר השירים' וחיפשתי מוזיקאי שיכתוב את המוזיקה. נפגשתי עם שלמה גרוניך והוא התלהב מהרעיון, אבל אז עשיתי טעות: הראיתי לו וידיאו של העבודה 'קידוש לבנה' שעשיתי ללהקה הקיבוצית הצעירה אשר הופיעה במופע הפתיחה של פסטיבל כרמיאל בשנת 2000 (אבידן היה המנהל האמנותי של הפסטיבל באותה שנה, א"י), והוא אמר שיש לו בעיה עם התנועתיות כי, לדבריו, זה ריקודי עם. עבור הלהקה הקיבוצית – זה היה מודרני. עבור גרוניך – זה ריקודי עם".
13 צפייה בגלריה
ריקוד מזרחי בביצוע להקת המחול של רינה ניקובה, 1945
(צילום: זולטן קלוגר, ארכיון התצלומים הלאומי)
אני בטוח שאלה שבזים לריקודי פולקלור ישראלי, ימחאו כפיים בהתלהבות כשיצפו בריקוד עם צ'רקסי או ריקוד פולקלור בגיאורגיה. אתה מרגיש שיש התנשאות תרבותית על התחום?
"בדיוק! ואגנר יימח שמו, גדול האנטישמים, אמר פעם כי כל אמנות שיש בה יהודים, לעולם תישאר בגדר תכנים זרים. הוא מנבא את מה שאתה אומר עכשיו: מה שזר לנו יפה, מה ששלנו לא מספיק. וזה לא נכון. לצערי, אין הכרה מספקת לתחום. צריך לזכור שזה פולקלור יהודי וישראלי שצריך לשמר עבור הדורות הבאים".
