שום דבר לא הכין את מעצבת האופנה והאמנית ענת חפץ למפגש מרגש שיביא אותה לדמעות. זוהי שעת בוקר מאוחרת בחלל של Chiesa dell’Abbazia della Misericordia, כנסיית מנזר הרחמים בוונציה, כנסייה גותית מהמאה ה-13 ברובע קנארג'ו בעיר, שלאחרונה נרכשה על ידי מותג המשקפיים Etnia Barcelona והוסבה לאחר שנה של שיפוצים למרכז אמנות ועיצוב. אלוהים אולי נמצא בפרטים הקטנים, אבל הוא גם הסנדק הגדול של האמנות בעיר שהיא מוזיאון פתוח.
בין המבקרים הרבים שפקדו את המקום הייתה גם צעירה ממוצא איראני, שעזבה לפני כמה שנים את מולדתה ועקרה לאירופה. המפגש בינה לבין חפץ הוביל לדיאלוג בלתי צפוי, חוצה גבולות, שנולד בעקבות זוג משקפיים בעיצובה של חפץ. העבודה, I Pray for Peace, העוסקת בתקווה לשלום ולריפוי, הפכה לאחת העבודות שהובילו את חפץ להיבחר לאחת מ-24 האמניות והאמנים שהוזמנו על ידי חברת המשקפיים להשתתף ברזידנסי בן שבועיים בוונציה, במקביל לביאנלה לאמנות המתקיימת בעיר.
מאחורי המשקפיים של ענת חפץ
(צילום: Laura Sans, Courtesy of Etnia House of Arts)
את ההזמנה קיבלה חפץ שנה קודם לכן, בעקבות תערוכה בוונציה שנערכה במהלך הביאנלה הקודמת ב-2024, ובה הציגה את פסלי הבמבוק שלה. אלו לכדו את עיני המותג אתניה ברצלונה, שהזמין אותה להשתתף בתערוכה הנוכחית לצד 23 אמנים נוספים מרחבי העולם שנבחרו מתוך מאות יוצרים. הם ביקרו בתערוכה וחילקו זוגות משקפיים לאמנים, שיצרו מהם משהו חדש. חפץ בחרה בתפילה לשלום.
זוג המשקפיים שיצרה מציע מבט פנימה: משקפיים שחורים ושבורים בשילוב מוטות עשויים במבוק, חוט אדום, אבני בזלת שחורות, וזכוכית מנופצת. הבמבוק השרוף מסמל חוסן שנולד מתוך ההרס; הזכוכית השבורה משקפת חיים שהתנפצו; והחוט האדום שוזר את כל המרכיבים זה בזה. בנימוקי הזכייה כתב אחד השופטים: In this case, the artist put the reality in our faces. בתרגום חופשי מאנגלית, חפץ הטיחה בפניהם את המציאות.
המשקפיים I Pray for Peace בעיצוב ענת חפץ
(צילום: Courtesy of Etnia House of Arts)
"במבוק הוא ההשראה הבסיסית ליצירה שלי", אומרת חפץ בריאיון מיוחד בוונציה, מאחורי שולחן העבודה שלה, שבו היא מפרקת, מלחימה, מדביקה ומעצבת זוגות משקפיים חדשים. "זהו צמח חזק ואצילי שמאוד קשה לשרוף אותו. כשקיבלתי את הפנייה מאתניה ברצלונה, היה לי ברור שאני משלבת את הבמבוק. ניסיתי לשרוף אותו, אבל הוא רק התפחם, ולאט-לאט התחלתי לשלב את האבנים והמתכת במטרה להפגין דרך המשקפיים האלה גם חוזק. כל מי שחווה מלחמה – ולצערי, זה קורה בכל העולם, לא רק בישראל: אוקראינה, מיאנמר, קונגו – צריך לדעת שבסופו של האירוע הטראומטי הזה יהיו לו את הכוחות להיבנות מחדש".
"במבוק הוא ההשראה הבסיסית ליצירה שלי"
(צילום: Francesco Reffo, Courtesy of Etnia House of Arts)
במסגרת הרזידנסי היא עיצבה שני זוגות משקפיים נוספים, שבהם שילבה אלמנטים דומים. אחד הדגמים הוא And still we grow ("ועדיין צומחים"). "בזמן שכל העולם על סף פיצוץ, אני שומרת על אופטימיות. אני מקווה שזו לא טיפשות", היא צוחקת. "מה נשאר לנו? אני רוצה להיות אופטימית בשבילי, בשביל הילדים, בשביל חברים שלי. אני לא אומרת 'יהיה בסדר'. אני אומרת: 'נעשה שיהיה בסדר'. זאת אומרת, לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא לעשות כל מה שאני יכולה כדי לשפר את המקום שבו אני נמצאת, כמו להתנדב בבית החולים שיבא".
הדגם And still we grow בעיצוב חפץ
(צילום: Francesco Reffo, Courtesy of Etnia House of Arts)
באוקטובר הקרוב הייתה אמורה להציג תערוכת יחיד בחלל האמנות החדש, אך באתניה ברצלונה הודיעו לה כי הם מעדיפים לדחות אותה בינתיים. "הזמינו אותי לפתיחה של הביאנלה, והמשקפיים היו אחד מעשרה זוגות שהוצגו בתערוכה. עם זאת, הם אמרו שהם מצטערים אבל הם דוחים את התערוכה בגלל המצב. הם לא ערוכים להפגנות ולהתפרעויות. האם אני ערוכה לזה? לא. כשהם שאלו איך אני מרגישה עם ההחלטה שלהם, עניתי שאני לא כועסת, אבל אני עצובה. אני מבינה אותם, אני לא בטוחה שהייתי פועלת אחרת במקומם. ועדיין, אני כאן".
"היום אני מעצבת מתוך שליחות"
בעשור האחרון מרחיבה חפץ (70) את מקומה בעולם האמנות. בעולם האופנה היא נחשבת לדמות משפיעה אך אניגמטית, ששמה מוכר פחות לקהל הרחב – מבחירה שלה. היא בוגרת המחלקה לאופנה בשנקר, שם גם לימדה דורות של סטודנטים, ביניהם גם את אלבר אלבז ז"ל, מהבוגרים המפורסמים של המחלקה.
בניגוד למעצבים שחלמו לראות את שמם מתנוסס ככתובת אש על גבי חנות בשינקין או בדיזנגוף – חפץ פעלה מאחורי הקלעים, כשעיצבה וייצרה למותגים בינלאומיים: החל ברשתות כמו פרימארק, אסוס ומרקס אנד ספנסר ועד מעצבים כמו טומי הילפיגר וקלווין קליין. רשימה חלקית.
"עייפתי מהכמויות, מהשטף הזה, מתרבות הצריכה של לקנות עוד ועוד". המותג Kawayan
(צילום: באדיבות ענת חפץ)
לפני חמש שנים, בעודה חיה עם בן זוגה ובנם המשותף במנילה, בירת הפיליפינים, הקימה את מותג האופנה Kawayan (במבוק בטאגלוג, השפה המדוברת בפיליפינים), שאינו פועל לפי טרנדים חולפים ומעוצב על טהרת הצבע השחור. עם קצת לבן, לפעמים. חפץ מגדירה את השחור כצבע שיש בו דווקא עושר וריבוי, ומשלבת בו שכבות, טקסטורות וחומרים שונים: ממשי וקשמיר ועד עור ומתכת. התוצאה היא אסתטיקה מינימליסטית אך גם חושנית, עם פריטים על-זמניים באיכות גבוהה.
"מאז ומתמיד אהבתי את המקצוע שלי, ואני עדיין אוהבת אותו", היא עונה לשאלה מדוע בגיל שבו רבות מחברותיה פרשו לעשות לביתן או לטפל בנכדים – היא לא מפסיקה ליצור. "אני מבקשת סליחה מהילדים והנכדים שלי", היא אומרת בחיוך על כך שנעלמה להם באוגוסט.
"תמיד אהבתי את המקצוע שלי, ואני עדיין אוהבת אותו"
(צילום: Francesco Reffo, Courtesy of Etnia House of Arts)
"היום אני מעצבת מתוך שליחות. אני חושבת שיש הרבה נשים בנות גילי, שמתקשות למצוא משהו שלא יהיה מצד אחד לא מתאים לגיל, או מצד שני, זקן מדי בשבילן. אתה יודע, אני בת 70 – אני לא רוצה להתלבש כמו בת 20, ומצד שני גם לא רוצה להתלבש כמו דודה. ואני רוצה להציע להן משהו שהוא אופנתי, נצחי, קצת אדג'י. אני חושבת שדי קלעתי עבורן".
לדוגמה, היא מצביעה על חולצת טי שחורה עם שרוולים שמסתיימים בהמשך שריר הקיבורת, שאותה היא לובשת בשילוב זוג מכנסי ג'ינס נינוחים בעיצובה. "יש שני סוגים של נשים: יש כאלה שהן נורא יפות, ויש כאלה כמוני שהשתפרו", היא צוחקת. "כשנולדתי, סבתא שלי אמרה לאמא שלי: 'יהודית, מפה זה רק יכול להשתפר'. זה משפט יפה. ואני באמת משתפרת".
"אני לא רוצה להתלבש כמו בת 20, ומצד שני גם לא רוצה להתלבש כמו דודה". Kawayan
(צילום: באדיבות ענת חפץ)
"לפני כמה שנים עשיתי מתיחת פנים, ואני לא מתביישת בזה. עשרה ימים אחרי הניתוח העברתי הרצאה בשנקר, והגעתי עם שטפי דם על הפנים. אמרתי לכיתה: הכול בסדר, אף אחד לא היכה אותי, בסך הכול עשיתי מתיחת פנים. המוח עובד, הפה עובד, אז אני מתפקדת. בעיניי, זו לא בושה. אף פעם בחיים לא חשבתי שאני אעשה ניתוח, אבל כשגרתי במנילה הייתה לי תערוכה גדולה במוזיאון לאמנות ובאו לעשות עליי סרט – ולא אהבתי את מה שראיתי. עכשיו, לא אכפת לי מה אחרים חושבים – חשוב לי מה אני רואה מול המראה, והחלטתי לתקן את זה. אני לא חושבת שאני נראית מתוחה מדי, אני נראית סבבה".
הפאזה החדשה שלה כאמנית וכמעצבת בכמויות קטנות היא שינוי של 180 מעלות מהמעצבת שהייתה עד לפני כעשור. "הכיף שלי הוא שמה שאני רוצה – אני עושה", אומרת חפץ על המעבר מעיצוב מסחרי ליצירה אמנותית, "כל השנים הייתי מעצבת שעושה דברים שהם לבישים, שהם מסחריים, ופה אני עושה מה שאני רוצה. אני יכולה לשבת חודשיים ולצייר על הבמבוק פס, פס, פס. אין לי דד-ליין או מחויבות ליצור בגד במחיר של שלושה דולרים במקסימום".
"אין לי דד-ליין או מחויבות ליצור בגד במחיר של שלושה דולרים במקסימום". Kawayan
(צילום: באדיבות ענת חפץ)
עם זאת, גם כשהיא פועלת כאמנית, חפץ אינה מסוגלת להתנתק מהחינוך המקצועי שלה כמעצבת. "החשיבה הבסיסית שלי היא שאני מתכננת", היא אומרת, "אני לא בן אדם שיושב מול הבמבוק ותוהה 'מה אני אעשה?' אני חושבת קודם. יש לי תהליך מובנה בעבודה, כמו שהתחנכתי בתור מעצבת. וזה לפעמים לא רע, כי התוצאות שלי מאוד מדויקות מול מה שרציתי".
אבל אולי השינוי הגדול ביותר נמצא ביחס שלה לכמות. במשך שנים היא פעלה בתוך תעשיית האופנה הבינלאומית, וייצרה מכל דגם עשרות ומאות אלפי יחידות, שעד היום היא מזהה אותן ברחוב. במותג העצמאי שלה היא אומנם מייצרת דגמים רבים אך בכמויות קטנות, עד 15 יחידות מדגם. זהו שינוי תפיסתי מעניין שבא לידי ביטוי גם באמנות שהיא יוצרת, כזו שכוחה באובייקט חד-פעמי ויחיד במינו.
"בעבר אהבתי את הכוח שבכמות", היא אומרת, "למכור חמישים אלף זוגות מכנסי ג'ינס זה מטורף. היה בזה, בעיניי, המון עוצמה. אבל אני מודה שהיום קצת עייפתי מהכמויות, מהשטף הזה, מתרבות הצריכה של לקנות עוד ועוד. היום אני מרגישה שיש המון עוצמה בדבר אחד שהוא שלם והוא מאוד חזק".
- הכתב היה אורח מותג האופנה Kawayan בוונציה
