מלאני פרס
סליחה, במי מדובר? מלאני פרס היא אחת הנשים שראויות בצדק לתואר דוגמנית-על מקומית. מאז תחילת שנות ה-90 ולאורך כשני עשורים היא כיכבה בכל מקום באופנה הישראלית עם שומה פוטוגנית וזוהר אריסטוקרטי, עד שעזבה עם נסיך הבמות, השחקן המופלא איתי טיראן, בחזרה לגרמניה מולדתה, והשאירה אותנו יתומים משניהם. השבוע היא חוגגת יום הולדת 50, בלעדינו.
מלאני פרס
פרס הייתה פרזנטורית עוד לפני שידענו מה זה אומר, ולפני שחילקנו את התואר הזה לכל ילדה עם בוק וסוכן. היא דגמנה להוניגמן, קסטרו, גלי ובוניטה, שהוקסמו מהשילוב בין נתוניה הפיזיים המרשימים לגינונים ואווירה של בית מלוכה אירופאי, כזה שמרוחק אלפי קילומטרים של הרים מושלגים מהחמסיניות הישראלית המהבילה והמציקה.
בין לבין, היא שיחקה בלא מעט סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע, ששיבצו אותה לתפקיד של זו שכולם רוצים ולא יכולים להשיג. כי היא יפה מדי, גבוהה מדי ובלונדינית, ומכדררת בליגה שאליה לא הוזמנו אלא כצופים מהיציע. הרבה לפני הלהיט "קלאס באפס מאמץ", היא הייתה ההתגלמות הכי קרירה ומסרבת להזיע של המושג הזה.
פרס בצילום עבר של דודי חסון
הדוגמנית שהרגישה הכי חו"ל בישראל, הספיקה גם להשתתף בפרויקט המוזיקלי הכי מגניב שנעשה פה ("30", עם השיר "לרוץ מהר"), כיכבה כפרזנטורית של מותג אופנה מקומי לאורך שנים, ופיזרה בתקשורת הרבה ביקורת – שזכתה בתורה לביקורת נגדית – על תרבות השופוני הישראלית, זו שבאופן אירוני, חייבים להודות, היא גם פרסמה בעצמה.
למה אייקון? פרס הייתה ייצוג יפה להפליא לתל אביביות הסטריאוטיפית, זו שרבים מבקרים, מקנאים ומחקים בעת ובעונה אחת. היו לה גינונים לא מכאן ובלונד שנרכש גנטית ולא מבקבוקון של מי חמצן. היא ישבה במסעדת הקנטינה בשדרות רוטשילד, לגמה אספרסו ואוויר פסגות, ודגמנה נהנתנות מתוחכמת מעורבבת עם איפוק וקלאסיקה.
היא הצטלמה כמו שהיא מדברת וכמו שהיא מתנהגת – שומרת את עצמה לעצמה, קצת מסתורית, תמיד אלגנטית. הסתכלנו עליה כ"בלונדינית שבאה מגרמניה" – איכות שמרטיטה את נפשנו הפרובינציאלית וגם מעוררת חשדנות מרחיקה. שילוב אידיאלי שעוזר למכור לנו בגדים שאנחנו לא צריכים במחירים שאנחנו לא רוצים לשלם, כדי שנוכל להיראות טיפה יותר כמו מלאני פרס.
בצילום של ז'אן כהן
פרס זגזגה בין הדימוי האליטיסטי והכמעט-מתנשא, שהוא בעיקר תוצר של המראה שלה, לבין ביוגרפיה לא קלה שראשיתה במרכז קליטה בנצרת, וביישנות ופגיעות שצפו בכל ריאיון שנערך איתה. השניות הזו פעלה לטובתה, והעניקה עומק איכותי שניכר אפילו בצילומי האופנה הכי מסחריים שלה. היא לא הייתה רק "עוד דוגמנית", אלא אייקון סגנוני.
למרות שהסבירה לא אחת כי היא מסוג האנשים שמהם "אתה מקבל בדיוק את מה שאתה רואה", היא הצליחה לייצר סביבה אווירה של מסתוריות שטענה את הופעותיה, הפרטיות והמצולמות, ביופי שנדמה שהוא גבוה מגובהם של החיים. לא נגיש, אינטלקטואלי אפילו, אך גם אנושי ושביר.
בצילום של גיא כושי ויריב פיין
פרס היא תוצר מאפיין של דור האיקס – אלה שראו את ההיפים הופכים ליאפים, שלא מאמינים לאף אחד ומסרבים לשחק את המשחק, כי ממילא אין בזה טעם. היא לא שייכת לדור דוגמניות האינסטנט האינסטגרמיות, והיא גם לא נערת מועדונים או חובבת השקות באופן שבו נבנות היום דוגמניות עכשוויות. היא הייתה דוגמנית שעובדת באופנה כפרנסה, לא אוהבת את זה במיוחד, אבל עושה זאת היטב.
כמי שהיא לא לגמרי ישראלית וגם לא לגמרי גרמנייה, היא נותרה בלתי מקוטלגת. נדמה שהיא מרחפת מעלינו, דקה, יפה ונטולת שורשים. אולי גם זה חלק מהקסם שלה.
פרס בביתה בגרמניה, 2020
למה לא? כמו דוגמניות רבות, גם פרס התפתתה לחתום את שמה על קולקציה משלה ברשת אופנה שעבורה שימשה כפרזנטורית. היתרונות של הגימיק השיווקי בציוות של "דוגמנית הבית" עם "קולקציית קפסולה ייחודית" ברורים, אך באופן אישי אני מתנגד לאמונה כי פוטוגניות – או אפילו טעם טוב – הם כישורים מספיקים לעיצוב קולקציית אופנה.
ובכל זאת: פרס תמיד נראית חיננית ואלגנטית – מהשיער ועד קצה הסטילטו. בעיניי, היא מסמלת געגועים למקום אחר. מקום שאולי לא הייתי בו מעולם, ואולי אין לו שם, אבל הוא לבטח המקום שבו הייתי רוצה לבלות את חופשת החורף הקרובה. אלה התחושות שפרס מביאה איתה כבונוס לכל טבעת, סריג גולף או זוג משקפיים שאיתם הצטלמה לדף כרומו של מגזין.
בצילום עבר
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
