ערב פתיחת בוטיק האופנה "תודה" של המעצב הארי לוי ברחוב שינקין התל אביבי לפני כחודשיים, מילא את הרחוב במתבגרים צעירים לבושים בחולצות טי וסווטשירטים עם הכיתוב של המילה "תודה". פקעת ההורמונים איימה להתפרץ על הווילונות האדומים של הבוטיק אשר נפתח בתחילת הרחוב, היכן שעד לאחרונה מכר לוי (24) בבוטיק עם השם המורבידי "בדים למוּת בהם" – קולקטיב שבו פועלים מעצבים נוספים כמו עומר אש והמותג Androlomusia.
לוי, הבולט שביניהם, עבר לחנות נפרדת ממול, כשהוא מאפשר לצעירים שאימצו את תת-התרבות הסגנונית והניאו-גותית שצמחה סביבו וחבריו לדלג בין המעצבים הצעירים שפועלים מחדש ברחוב שינקין – אשר זוכה להתעוררות מחודשת בפעם המי יודע כמה כבית לאופנה מקומית ובינלאומית, בדגש על אופנת רחוב עכשווית. לצד "תודה" נפתחו לאחרונה ברחוב חנויות חדשות של המותגים הולילנד ו-Jin-G (שהחליפה את החנות של Stüssy), לצד חנויות וינטג' קטנות שנפתחו בחללים שונים.
"לא חוויתי את שינקין של שנות ה-90, אז קשה לי להשוות את הרחוב לתקופה ההיא, אבל אני כן רואה דור צעיר שמחפש בו חוויה אמיתית", אומר לוי בריאיון המתקיים בחנות, "אנשים רוצים להרגיש חלק ממשהו. לא רק לבצע רכישה. הם רוצים ללכת ברחוב, להיתקל במותג, להרגיש תנועה. בעיניי, זה פחות נוסטלגיה ויותר דור שמחפש אותנטיות. זו תרבות שהיא כמעט אנטי-קניון. היא מבוססת קהילה, מבוססת מפגש, מבוססת על זה שאתה יוצא מהבית, פוגש אנשים, שומע מוזיקה, שותה קפה ונכנס לחנות כי יש וייב".
הלקוחות מאסו בקניונים ומחפשים לחזור לרחוב?
"אני מרגיש שינוי. קניון הוא חוויה סטרילית, רחוב הוא חוויה חיה. אנחנו לא רשת גדולה ולא אופנה מהירה. ב'תודה' אנחנו מייצרים הכול בארץ בכמויות מוגבלות. כל קולקציה היא מוגבלת, וכשהיא נמכרת – היא לא חוזרת. זה מייצר תחושה של אירוע. אנשים באים לפתיחה, עומדים בתור, יודעים שאם הם לא יגיעו – הם יפספסו".
איזה קהל מגיע?
"הנוער הוא הכוח הכי חזק. הם אלה שממלאים את הרחוב, עומדים בתור, קופצים בהופעות, מצלמים, משתפים ומפיצים. מגיעים גם מבוגרים יותר ויוצרים מהסצנה, אבל הנוער הוא הלב. כשאני מעצב פריט, אני חושב: איך הנער שהייתי היה רוצה לראות את זה? מה היה גורם לו להתרגש, לרצות ללבוש את זה, להרגיש שזה שלו? בסוף, אם הרחוב מתמלא – זה כי הדור הזה מרגיש שזה מדבר אליו".
6 צפייה בגלריה
"גדלנו דרך אירועים, דרך קהילה, דרך תורים ברחוב". אירוע הפתיחה של בוטיק תודה
(צילום: מאיה יניב)
מה הבשיל לפתיחת חנות דווקא עכשיו?
"בשנתיים האחרונות פעלנו דרך פופ-אפים בכל תל אביב – בדרום העיר, בפלורנטין, ברחוב אילת – יחד עם הקולקטיב שלנו 'בדים למות בהם'. גדלנו דרך אירועים, דרך קהילה, דרך תורים ברחוב. אבל תמיד היה חלום אחד ברור: להגיע לשינקין. כשהיינו נערים, זה היה המקום שאליו עלינו לרגל כדי לראות מותגים כמו 972 ו-Stüssy. זה היה הרחוב שבו אופנה הרגישה כמו תרבות. אחרי שנה של חנות קולקטיבית משותפת, הבנו שיש לנו בסיס מספיק חזק כדי לעמוד בזכות עצמנו. שינקין תמיד היה החלום, ועכשיו זה פשוט הרגיש נכון ללכת על זה".
האם זה בעקבות מחירי שכירות נוחים יותר?
"לא ממש. המחירים עדיין גבוהים. זה לא מהלך שנולד בגלל מחיר זול, אלא בגלל בשלות של המותג והחלטה לקחת סיכון".
המעבר לחנות עצמאית שינה גם את אופי הקולקציות שלך?
"אני עדיין לומד את זה. חנות דגל היא אחריות ועיצבתי אותה בדיוק כפי שדמיינתי, ועכשיו אני יוצק לתוכה תוכן. אני בודק איך ממלאים חלום כזה בצורה נכונה – פריטים, קצב דרופים, איך שומרים על האקסקלוסיביות אבל גם מייצרים רצף. מה שלא משתנה זה העיקרון: ייצור מקומי, כמויות מוגבלות, ותחושה שכל פריט הוא רגע חד-פעמי".
"לאחר שנים שאמרו ששינקין מת – הוא קם לחיים"
נעלי גזית, מותג האופנה ספידי, פלסטיק פלוס, בית הקפה-גלריה שיינק-אין, בגדי המועדונים של קמרון, חנות האוזן השלישית והמדרגות העולות אל בית הקפה אורנה ואלה – ניסחו את שינקין בשנות ה-90, רחוב שהפך למיתוס בדברי הימים של תל אביב ושל עולם התרבות והאופנה המקומית. תרם לכך גם להיטה של להקת מנגו, שהפך להמנון של הרחוב היורד מיהודה הלוי אל כיכר מגן דוד, אבל גם מיתג אותו כאקס-טריטוריה תל אביבית המנותקת מישראל.
לאורך השנים עבר הרחוב כמה גלגולים, לרבות שיפוץ גדול בעשור שעבר. כמו אז, גם עכשיו, היו אלה הבוטיקים הפזורים לאורכו שהפיחו בו חיים מחודשים. הדיירים החדשים ברחוב מצטרפים למוסדות אופנתיים שהתמקמו בו בעשור שעבר, כמו בוטיק של רשת חנויות סטורי, בוטיק בל & סו והחייט שלומי ענתבי שנמצא ברחוב בעלי מלאכה הסמוך. ביקורים חוזרים ברחוב מוכיחים כי הוא מבקש לשוב אל ימי הזוהר שלו כמוקד לאופנה ישראלית, לצד בוטיקים של אופנה בינלאומית כמו קיקסבוקס שנפתח במעלה הרחוב בשנה שעברה.
הסטייליסט איתי בצלאלי, תושב הרחוב, מזהה את ההתעוררות שעובר שינקין. "לאחר שנים שאמרו ששינקין מת – הוא קם לחיים", אומר בצלאלי. לדבריו, אחת הסיבות שהרחוב מתעורר מחדש היא מחירי שכירות נוחים יותר מאשר ברחובות אחרים בתל אביב. "אני גר ברחוב שש שנים, ובכל בוקר כשירדתי לשתות קפה למטה ראיתי הרבה חנויות ריקות. המעצבים הצעירים חזרו לרחוב ואיתם הקהל הצעיר", הוא מוסיף, "בימי שישי כבר אי אפשר ללכת ברחוב. הוא מפוצץ לגמרי בבני נוער וצעירים בני 20, כמו שהיה בניינטיז. מה שקורה היום זה לא פחות מטירוף".
איך אתה מקודד את האופנה שמתהווה ברחוב?
"האופנה ברחוב מגוונת, בדגש על אופנת רחוב וסקייטרים. לצד זה, יש מעצבים צעירים ולא מעט וינטג', וגם בוטיקים יוקרתיים יותר כמו סקורצ'ר, תכשיטים של מיה גלר וחנויות בוטיק למשקפיים. שינקין נהיה שוב ציר מרכזי של אופנה, שנותן מענה לכל מיני קהלים: החל בבני נוער ועד אימהות עם ילדים, כולם נהנים מהרחוב".
אתה חושב שזו תגובת-נגד לקניונים?
"זו פשוט עוד אופציה שמאפשרת לאנשים להסתובב בחוץ. אחת הסיבות שביג פאשן בגלילות מצליח זה כי הוא מאפשר חוויית קניות בחוץ עם תחושה של רחוב".
אופנת רחוב גם למי שעבר את גיל 25
בשנים האחרונות פעלו ברחוב לא מעט מעצבים צעירים באמצעות חנויות פופ-אפ שנפתחו לתקופה מוגבלת של החל בכמה ימים (לרוב סופי שבוע) ועד שבועות ארוכים. דרך פעולה זו אפשרה למותגים קטנים ולמעצבים צעירים לפתוח ברחוב חנות זמנית, מבלי להתחייב לשכירות ארוכת טווח. אחד המותגים שעשו את הדרך מחנות פופ-אפ לחנות קבועה הוא הולילנד של המעצבים ובני הזוג ענת משולם ודור חן.
את הולילנד הקימו בשנת 2017, ובשמונה השנים שעברו הספיקו להפעיל חנות ברחוב מונטפיורי בתל אביב שנסגרה בקורונה. מאז פעלו למכירה אונליין והפעילו חנויות פופ-אפ זמניות ברחבי העיר, עד שהחליטו לאחרונה לנטוע יתד בפינת הרחובות יוחנן הסנדלר ושינקין, בצמוד לבוטיק רחב הידיים של Jin-G ומול החנות של מותג הג'ינס Lee. בניגוד לקהל הצעיר מאוד (25-13) הפוקד את הבוטיק של "תודה", הקהל של הולילנד תואם לטווח גילים של 25 וצפונה. המחירים בהתאם.
6 צפייה בגלריה
"יש כל מיני שכבות גיל שמגיעות יחד לרחוב והופכות אותו למקום שנעים להסתובב בו". חנות המותג הולילנד
(צילום: יחצ)
"כבר שנתיים שאנחנו פעילים בחנויות פופ-אפ ברחוב, והרגשנו שמשהו מתעורר. יש הרגשה שזה מקום מרכזי, רחוב שמסתובבים בו. זה קצת חוזר למה שהיה פעם, אבל עם טוויסט", אומר חן. "נפתחו כאן המון בתי קפה חדשים לצד חנויות אופנה קטנות. הוא עדיין בין הרחובות היחידים בתל אביב שאפשר ללכת בהם ויש כאן מוזיקה, תרבות, אופנה. פעם היה גם את דיזנגוף, אבל הוא כבר איבד את היוקרה".
"יש כל מיני שכבות גיל שמגיעות יחד לרחוב והופכות אותו למקום שנעים להסתובב בו. יש בו צעירים מאוד וגם בני הדור שלנו, 40 פלוס, עם משפחות שגרים כאן", מוסיפה משולם, "ברמה האישית והמקצועית, הרגשנו בשלות לפתוח חנות קבועה למותג שתאפשר לנו לפתח ולהרחיב את הקולקציות שלנו, וליצור מנעד רחב של פריטים. חנות מאפשרת את המרחב הזה".
