ענת עצמון (64), שחקנית וזמרת. אמא של ליאם (29) ואלעד (24)
ענת עצמון, איך הכול התחיל?
"בתיכון הייתי חייבת לקחת חוג, וחוג דרמה היה נראה לי הכי קל. בחוג השתתפתי בהצגה על חנה סנש, ותוך כדי ההצגה קרה לי משהו רגשי. משהו נשתל בי. זה הרגיש לי מאוד אמיתי ונכון. לפני הגיוס, ניסיתי להתקבל ללהקה צבאית ולא התקבלתי. קיבלו אותי לתיאטרון צה"ל. תוך כדי השירות, שלמה ניצן המליץ עליי לבועז דוידזון, לתפקיד של נילי ב'אסקימו לימון'. כשהסרט יצא, גורלי השתנה בן רגע. התפרסמתי בצורה יוצאת דופן. זה היה טירוף. עד אז לא היה סרט כזה נצפה וכזה פופולרי בארץ. הפכתי ביום אחד מחיילת אנונימית באופן מוחלט, למי שהולכת ברחוב וכל העולם מזהה ומכיר. זה היה די הארד-קור. גם לא ציפיתי לזה. זה משהו שנפל עליי והיה מאוד יוצא דופן לתקופה ההיא, כשהסרט יצא ב-1978".
8 צפייה בגלריה
"אף פעם לא חשבתי שאני יותר יפה מאחרות. היו יפות ממני והיו יפות כמוני". 1989
(צילום: צביקה טישלר)
היית מודעת אז לכמה את יפה?
"נולדתי עם פזילה בעין ונותחתי בגיל שלוש. אמא שלי זיכרונה לברכה מאוד סבלה מהטיפול בי. לימים, כשיצא 'אסקימו לימון' והתקשרו אליה אנשים שלא הפסיקו להתפעל מהעיניים שלי, היא הייתה בעננים, כי עברנו עם העיניים שלי כל כך הרבה. היא הייתה קמה באמצע הלילה כדי לחבוש לי את העין. אני מוכרחה להודות שמעולם לא הרגשתי יפה באופן מיוחד. אם אמרו לי מילה טובה, זה החמיא לי כמובן. אני חושבת שהרגשתי כמו כל אישה, שלפעמים יש לה יום טוב ולפעמים יש לה יום פחות טוב. החיים כל כך לא תלויים בדבר הזה. חייתי את האמת של החיים, ולא את מה שחושבים. הייתי בחורה רגילה, שלפעמים מרגישה על הכיפאק. הכול היה בזרימה. אף פעם לא חשבתי שאני יותר יפה מאחרות. היו יפות ממני והיו יפות כמוני. המחשבות שלי היו תמיד על כישרון, חוכמה ואיך לעשות טוב לאנשים. גם יש לי אופי כזה, שאני זוכרת רק את הדברים הלא טובים. אם מישהו אמר לי משהו רע, זה תמיד מחק את כל הטוב שאמרו לי. לא הייתי אחת שמתבשמת מהמחמאות. העשייה יותר חשובה וההצלחה לא בנויה על היופי. היופי זו לא הפואנטה. היופי צריך להיות באמת פנימי. זה אולי בנאלי, אבל נכון".
"נולדתי עם פזילה בעין ונותחתי בגיל שלוש. אמא שלי זיכרונה לברכה מאוד סבלה מהטיפול בי. לימים, כשיצא 'אסקימו לימון' והתקשרו אליה אנשים שלא הפסיקו להתפעל מהעיניים שלי, היא הייתה בעננים, כי עברנו עם העיניים שלי כל כך הרבה"
קשה יותר להתבגר לעיני הקהל?
"כן, כי תמיד זוכרים איך נראיתי בצעירותי. אני ממשיכה להיות נוכחת אצלם כבחורה הצעירה והיפה שהייתי אז. תמיד יש מקום להשוואה, יותר מאשר אצל נשים אחרות. לפעמים, אני שומעת ממרחקים שאומרים: 'וואו, איך היא התבגרה'. זה לא כיף. אבל זה מה יש. אני משלמת את המחיר, ששופטים אותי לפי איך שנראיתי בגיל 19. אני נושאת עליי תמיד את הילדה בת ה-19 כמקור להשוואה. יש כאלו שאומרות לי: 'וואו, איך היית יפה פעם'. ואני אומרת לעצמי: נו, מה אני אעשה עם האינפורמציה הזו? כמובן, שמיד אחרי זה הן אומרות: 'גם היום את נראית נהדר – לגילך'. אני משתדלת לא לאכזב. אני חושבת שאישה אחרת, שלא חוותה את כל הפרסום הזה, אולי קל לה יותר להתבגר. יש בזה קושי מסוים".
במה התבטא הפרסום באותם ימים?
"הערצה גדולה, בקשת חתימות ובחורים שמתקשרים אליי הביתה בלי סוף, מנסים לפגוש אותי ולהכיר אותי. בזכות הפרסום גם נחשפתי לבוהמה התל אביבית, לבילויים בפאבים ובבתי תה, שהיו אז מאוד פופולריים. עד אז החבר'ה שלי היו מהתיכון, מעירוני א' בתל אביב".
"יש כאלו שאומרות לי: 'וואו, איך היית יפה פעם'. ואני אומרת לעצמי: נו, מה אני אעשה עם האינפורמציה הזו? כמובן, שמיד אחרי זה הן אומרות: 'גם היום את נראית נהדר – לגילך'. אני משתדלת לא לאכזב"
הכרת את הבוהמה גם בזכות אביך שמואל עצמון, שהיה שחקן תיאטרון?
"לא. אבא שלי היה איש תיאטרון ופחות בבוהמה. כשאני אומרת בוהמה, אני מתכוונת לשלום חנוך, שיסל, החבורה של לול ויהונתן גפן".
שגם כתב עלייך את השיר "נערה במשקפיים", בעקבות סיפור האהבה שהיה לכם.
"כן, אבל זה היה בשלב יותר מאוחר בחיים. היה סיפור אהבה יפה".
גם כיכבת בקמפיין הבלתי נשכח של טמפוני או-בה, כשאת דוהרת על סוס.
"זה מצחיק, כי פעם פגשתי בחור שישב בכלא וסיפר לי שהתמונה שלי על הסוס הייתה תלויה לו בתא. היו בקמפיין הפרסום הזה תמונות מאוד יפות והתמונה על הסוס הייתה זכירה במיוחד. בסך הכול, זו הייתה דרך מאוד סימפטית וקלה להרוויח כסף".
את מצטערת שלא ניסית למנף את הפרסום של "אסקימו לימון" לקריירת משחק בינלאומית?
"בזמנו, אבא שלי הציע לקחת אותי לגרמניה, כי שם מאוד התפרסמתי. לא רציתי לנסוע לשם ואני לא חווה שום צער בליבי. כנראה לא הייתי בנויה לזה. אני מאוד אוהבת את הארץ והרווחתי הרבה דברים כשנשארתי פה. לכל דבר יש את הרווח ואת המחיר שלו".
8 צפייה בגלריה
"אני חושבת שבפרק ב' שלי למדתי לא לצפות, ולדעת לבקש. זה סוג של בגרות". עצמון בביתה
(צילום: טל שחר)
פעם סיפרת שכדי להיכנס לתפקיד בסרט "כביש ללא מוצא", בילית תקופה עם נשים בזנות.
"זה נכון. נסעתי כמה פעמים לתל ברוך והתיידדתי עם חלק מהבנות. למדתי מהן את רזי המקצוע. כמובן, רק כמשקיפה מרחוק. זה היה מרתק ומוזר, כל כך רחוק ממני. הבנות עצמן היו נשמות נוגעות ללב. צבעוניות, מצחיקות, ממש עולם ומלואו".
ואז עברת, במעבר חד, מהקולנוע לתיאטרון היידישפיל?
"אבא שלי התחיל את תיאטרון היידיש וניסה לרתום אותי גם. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר, כי בכלל לא דיברתי יידיש והייתי צריכה ללמוד את השפה. בסוף החלטתי כן להרים את הכפפה, בגלל ההתנגדות שהייתה אז לשפה. סבא שלי מצד אמא שלי היה דובר יידיש. הרגשתי שאם אהיה נגד השפה והתרבות, זה כאילו אני מתכחשת אליו. עשיתי את זה מתוך אהבה לסבא שלי ומתוך הערכה לאבא שלי. רציתי גם להופיע בתיאטרון והכול התלבש לי ביחד. זה לא היה קל. גם היו הרבה הרמות גבה, כי זה היה בניגוד לתדמית הזוהרת שלי בקולנוע. יש לי משהו באופי שאוהב לעשות דברים לא צפויים. שוב, לכל דבר יש מחיר. יכול להיות שהפסדתי הרבה דברים אחרים בשפת האם שלי ובתיאטרון הרפרטוארי. אבל הרווחתי הרבה מהשורשים שלי. עבדתי עם שחקנים מופלאים ולמדתי מהם המון. הם תרמו לאישיות שלי. גם המחזות היו יפהפיים".
"אבא שלי התחיל את תיאטרון היידיש וניסה לרתום אותי גם. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר, כי בכלל לא דיברתי יידיש. בסוף החלטתי כן להרים את הכפפה, בגלל ההתנגדות שהייתה אז לשפה. זה לא היה קל. גם היו הרבה הרמות גבה, כי זה היה בניגוד לתדמית הזוהרת שלי בקולנוע"
באמצע הייתה לך גם קריירה כזמרת.
"מוזיקה זו אהבה ענקית שלי. זה לא הלך לי כל כך בקלות. עובדה שלא קיבלו אותי ללהקה צבאית. תמיד הייתי יותר בקולנוע ובתיאטרון. גם כשנסעתי לשנה לחו"ל להשתלמות בתיאטרון באנגליה, המוזיקה כל הזמן קיננה בי. מאוד רציתי לשיר. עד שהחלטתי להגשים את החלום והקלטתי את האלבום 'בחלום' עם השיר שגם השתתף בקדם-אירוויזיון. הפכתי ביום אחד משחקנית לזמרת. זה היה כיף. היום אני גם משחקת וגם שרה לפעמים. אני משחקת עכשיו בהצגה 'שיעור באהבה' עם נירו לוי ושושי בנדבה בתיאטרון העברי בניהולו של גדי צדקה. יש לי גם מופע יחד עם רמי הראל, שנקרא 'פנים לאהבה', שבו אני גם משחקת ושרה. זה מופע סיפורים על חיי האהבה של סופרים ומשוררים גדולים, על טשרניחובסקי, ביאליק ואלכסנדר פן. אני שרה שם קאברים וגם את 'בחלום'. כתבתי שיר שהבן שלי, שהוא מפיק מוזיקלי בתחילת דרכו, הפיק עכשיו".
יש סיכוי לדואט משותף עם בן זוגך דני סנדרסון?
"לא יודעת, לא בטוח. תמיד יש סיכוי. אולי זה יקרה באופן טבעי. בגדול, אנחנו כל אחד בעניינים שלו".
מה היתרונות בזוגיות מאוחרת?
"כל זוג והסיפור שלו. מהחוויה שלי, אני חושבת שבפרק ב' שלי למדתי לא לצפות, ולדעת לבקש. זה סוג של בגרות. במיוחד אם עומד מולך בן זוג שיודע להיענות לבקשות ולזרום. זה גם עניין של מזל".
הכרתם דרך דינה, בתו של דני.
"דינה המליצה לדני עליי. היא ראתה אותי בקאמרי ואמרה לו: 'מה דעתך על ענת?'"
לחיות עם דני סנדרסון זה לצחוק הרבה?
"לא כל הזמן צוחקים, אבל תמיד יש דוק של הומור. מנסים לצבוע את הדברים בצבעים של הומור ואופטימיות. החיים לא תמיד מצחיקים. אבל זה נכון שיש לדני בדיחות מאוד מצחיקות מדי פעם".
8 צפייה בגלריה
"אני מאוד אוהבת את הארץ והרווחתי הרבה דברים כשנשארתי פה". עצמון על שער "לאשה" ב-1981
(צילום: שמואל יערי)
מה היו עד כה רגעי השיא שלך, לטוב ולרע?
"היו לי שני רגעים הכי טובים, כשילדתי את שני בניי. אין שום רגע אחר שדומה בעוצמות לרגעים האלה. זה שמיימי, אלוהי, קוסמי ומטורף. התאהבות אינסופית, שאני לא יכולה להשוות לכלום.
"אין לי רק רגע אחד שהוא הכי גרוע. יש לי כמה רגעים כאלה. רגע נוראי זה כשאת עושה אודישן למשהו ובסוף אומרים לך 'לא'. כמובן שגם פרידות מאנשים קרובים זה כואב. אבל אם להיות פחות דרמטיים, אז הרגע שאת עושה אודישן ובסוף מישהי אחרת מקבלת את התפקיד – הוא רגע רע. בא לך באותו רגע לצלול לים ולחזור אחרי שעתיים".
הייתה לך חוויה שעיצבה אותך?
"אולי התקופה שגרתי בלונדון. נסעתי לשנה ללמוד תיאטרון, כשהייתי בת 27 בערך. הייתי אז מאוד מפורסמת בארץ והגעתי לעיר שבה הייתי אנונימית לחלוטין. היה חורף לא קל של אנגליה והייתי די לבד, אפילו מאוד לבד. נכון שבחרתי בזה, אבל הבידוד וההישרדות היו קשים. אבל זה היה חשוב לי אז. זה היה מאוד מאזן. נגעתי בחיים האמיתיים, במקום התל אביביות, שלא היה חסר בה כלום והייתי מפורסמת בה מאוד. זה נתן לי חוזק וכוח, והיה מאוד מחשל. וגם למדתי טוב אנגלית וגם תיאטרון".
8 צפייה בגלריה
"אני מקווה שהתחושה הצעירה שלי משפיעה. זה לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות, להיות יותר קל, לצחוק הרבה"
(צילום: טל שחר)
את שלמה עם המראה שלך?
"יש לי ברירה? אני משתדלת לשמור על תזונה נכונה ומתעמלת. תמיד רציתי לשפר דברים, אבל אני מנסה להיות שלמה. להבין שזה מה יש ולחיות עם זה באהבה. כמו כל אישה, אני חושבת".
מה לגבי הזרקות וניתוחים פלסטיים, את בעד או נגד?
"אני חולמת לעשות ניתוחים, אולי יום אחד יהיה לי אומץ. אני עוד לא שם. אני נורא לא אוהבת הגזמות. אבל אני מכבדת כל אישה שמרגישה שזה עושה לה טוב. קראתי פעם שאין אף אישה שהתחרטה על ניתוח פלסטי שהצליח. שכל אחת תעשה מה שטוב לה, רק בלי הגזמות ובלי פנים של בובה. עד היום עוד לא עשיתי כלום. יכול להיות שעוד אעשה. מאוד יכול להיות שאעשה את העפעפיים. אני צריכה לקום בבוקר ולהרגיש שזהו, שאני לא יכולה יותר. הכול תלוי ברמת הסבל שמרגישים".
התברכת במראה מאוד צעיר. מה הסוד שלך?
"זה קצת גנטיקה. גם הפסקתי לעשן בשנים האחרונות. אני מקווה שזה גם רוח הנעורים שלי. אולי יש לזה גם קשר. אני מקווה שהתחושה הצעירה שלי משפיעה. זה לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות. זה להיות יותר קל, לצחוק הרבה. לנסות לצבוע את החיים בגוון יותר בהיר. אין לי תשובה לזה. אולי זה גם השיער הארוך, שאני מקפידה לצבוע בגוונים. ניסיתי ללכת עם אפור ולא אהבתי".
"פעם אחת צבעו לי חצי ראש לאדום. טעו בצבע. חלק נצבע באדום-כתום ולקח לי המון זמן לצאת מהצבע הנוראי הזה. פעם שכנעו אותי לעשות שעווה בגבות ובטעות תלשו לי גם את העור. זה היה מזעזע. זה היה נראה כאילו חטפתי סנוקרת. לא אשכח את זה לעולם"
עשו לך פעם פשלת טיפוח?
"פעם אחת צבעו לי חצי ראש לאדום. טעו בצבע. חלק נצבע באדום-כתום כזה ולקח לי המון זמן לצאת מהצבע הנוראי הזה. פעם שכנעו אותי לעשות שעווה בגבות ובטעות תלשו לי גם את העור. זה היה מזעזע. זה היה נראה כאילו חטפתי סנוקרת. לא אשכח את זה לעולם".
יש לך טיפ טיפוח מנצח?
"הדבר הכי חשוב זה לנקות טוב-טוב את העור. לי זה חשוב במיוחד, כי האיפור שלי בהצגות בתיאטרון מאוד כבד. אני מנקה את העור בכמה שלבים. קודם עם שמן מיוחד, כדי להסיר את האיפור. אחר כך סבון פנים, שאיתו אני מסבנת את הפנים אפילו פעמיים, ובסוף מי פנים או מים מיסלריים. עד שהצמר גפן לא נקי לגמרי – אני לא שוקטת. זה מאוד חשוב לתת לעור לנשום. כמובן, גם למרוח קרמים טובים. על זה אני לא מקמצת".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אני הולכת לקוסמטיקאית לימור מותהדה פעם בחצי שנה. היא עושה לי טיפולים מדהימים עם מכשירים מתקדמים ועם חומרים של יונקה, וזה תענוג. היא מנקה לי את העור ביסודיות ומורחת לחויות מעולות. ממש מאכילה לי את העור. בבית אני משתמשת בקרם מיוחד של לנקום, שעושה שלוש פעולות: מבהיר, ממצק ועוד משהו שאני לא זוכרת. מעליו אני מורחת את הקרם של יונקה ולפעמים של שיסיידו. אני מגוונת ומבלבלת את האויב. מאוד חשוב לי מרקם וריח טוב. יש לי גם קרם עם רטין A, שאני מורחת רק בחורף ורק בלילה. רופא העור שלי נותן לי את המרשם ורוקחים לי את זה במיוחד. זו רקיחה של כמה חומרים מאוד פעילים. ביום אני תמיד מקפידה למרוח קרם הגנה של שיסיידו. כמו שלא אצא מהבית לא לבושה – לא אצא לעולם בלי קרם הגנה. בקיץ וגם בחורף, כי אני סובלת מפיגמנטציה. יש לי תמיד בתיק גם את הסטיק של שיסיידו, ובמשך היום אני מורחת אותו מעל האיפור. אני בכלל לא משתזפת. השמש ואני לא חברות יותר. פעם כן הייתי משתזפת. בגלל זה יש לי את נמשי הקיץ בדקולטה.
"לגבי האיפור, אני אוהבת את המייק-אפ של נארס. הוא מעניק כיסוי מעולה וקליל. בערב בתיאטרון אני משתמשת במייק-אפ כבד יותר – בדאבל וור של אסתי לאודר. אני מורחת את המייק-אפ עם ספוגית מיוחדת ובטפיחות קלות. בבוקר האיפור שלי מאוד קליל: מייק-אפ, סטיק ברונזר, סומק, גבות ושפתון. בערב אני מוסיפה גם אייליינר, מסקרה, קונסילר איפה שצריך, שימר לגלואו וצלליות. לפעמים גם נצנצים, כדי לתת קצת זוהר. הליפסטיק שלי בערב הופך להיות בורדו ופחות טבעי. על הבמה אני יותר משתוללת עם האיפור. יש לי עכשיו הצגה שאני מופיעה בה כמישהי שעשתה בוטוקס – אז האיפור שלי שם מאוד מוגזם".
מה לגבי הגוף?
"פה ושם אני מורחת קרמים. לא יותר מדי. אני שנים עם הבושם CK One של קלווין קליין. יש לי פה ושם בשמים אחרים, אבל הוא המנצח. הוא עובד עליי טוב כבר שנים".
8 צפייה בגלריה
"אני מאמינה שכדי שאהיה מי שאני היום – הייתי חייבת לעבור את כל הדרך שעברתי"
(צילום: טל שחר)
איך את מטפלת בשיער הארוך והחלק, המזוהה איתך?
"אני אצל יוסי ממספרת יוסף בשינקין פינת מלצ"ט בתל אביב. הוא מדהים. אני עושה אצלו גוונים ופן. אין לי סבלנות לחפוף לבד. פעם בשבוע אני מפנקת את עצמי והולכת אליו. עושה פן ומרגישה שנולדתי מחדש. אני כמעט לא חופפת בבית. זה גם קרוב לי לבית וגם אנחנו מדברים על פוליטיקה. אני מנקה את הראש וממשיכה הלאה".
יש לך שגרת כושר ותזונה?
"אני מקפידה ללכת לליאור כפיר, מאמן כושר פרטי, פעמיים בשבוע. אני גם דואגת ללכת אליו ברגל – הלוך וחזור. בשנים האחרונות אני הולכת הרבה ברגל, כשמזג האוויר נחמד. אני מרגישה שזה טוב לי. אני לא משוגעת על כל הנושא של כושר, אבל אני מכריחה את עצמי. זה נותן לי חיים, אנרגיה ומצב רוח טוב. זה פשוט חובה. זה ייהרג ובל יעבור אצלי.
"לגבי תזונה, אני משתדלת לא לאכול דברים שמנים ומטוגנים. לחם מלא ודיאטה ים-תיכונית – אני מאוד אוהבת את האוכל הזה. לפעמים בלילות, אחרי הצגה, פתאום יש לי דחף לגבינה צהובה. אני אפילו לא יודעת מאיפה זה מגיע. למחרת, אני מאזנת את זה. אני גם מקפידה לשתות הרבה מים. תמיד מחזיקה איתי בקבוק מים. אני מאוד שומרת, ותמיד מרגישה שאם הייתי שני קילו פחות זה היה עושה לי טוב".
8 צפייה בגלריה
עצמון, 1984
(צילום: אפי שריר, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"זאת שאלה קשה מאוד, כי בסופו של דבר אני מאמינה שכדי שאהיה מי שאני היום – הייתי חייבת לעבור את כל הדרך שעברתי. הייתי מציעה לעצמי לקחת לפעמים את הקשיים וכאבי הגדילה קצת יותר בקלות".
מה תאחלי לשנה החדשה?
"שנדע לחיות אחד עם השני, לאהוב ולקבל כל קבוצה, וכל דעה. לכבד, לאהוב ושנצליח להחזיק את עצמנו כעם יחד. זה לא פשוט, אבל הלוואי-הלוואי שנצליח לאחות את המדינה בשתי כפיים. אני מאחלת שנפרום את הקשר למשהו שמאחד. זה הכי חשוב כרגע".
בגדים: ז'קט שחור, ראג אנד בון בפקטורי 54 | טי שירט לבנה וחלוק משי שחור (בווידאו) – אוסף פרטי | מכנסיים משובצים, חולצת פסים וג'ינס – טומי הילפיגר | שמלה שחורה, whisper and loud | נעליים, זארה
