מותג האופנה "בנות" של המעצבת לולו ליאם, שפעל משנות ה-90 במשך שני עשורים וחצי, היה אחד מתחנות החובה עבור מי שרצו לאמץ סגנון מינימליסטי ואגבי – כזה שהתכתב עם מעצבים בלגים מעבר לים לצד האורבניות התל אביבית שביקשה להציע בגדים נינוחים בצבעוניות מונוכרומטית.
הנוסטלגיה לאותו עשור נמצאת בימים אלו בשיאה עם הקולקציה של דמנה לגוצ'י, שהחזירה את האסתטיקה מהעשור האחרון של המאה ה-20; התערוכה המקיפה על הלמוט לאנג בווינה; וסדרת הטלוויזיה המתוקשרת "סיפור אהבה: ג'ון קנדי ג'וניור וקרולין בסט", שהציפה אצל מיליוני צופים בעולם געגועים לימים שבהם המתינו לנו הודעות במשיבון הקולי ואנשים עישנו סיגריות בלי צורך להתנצל.
10 צפייה בגלריה
"הרגשתי שכבר אין לי יותר מה להגיד בפורמט של עיצוב בגדים". קולקציה של המותג בנות, 2009
(צילום: עמית ישראלי)
"שנות ה-90 היו תקופה של גילוי, סקרנות והתרגשות. היום יש רק חזרה לאותו עשור, בלי אותה האנרגיה", מודה לולו ליאם בריאיון מיוחד ל-ynet. "קשה לרגש באופנה, בטח היום. זה עניין נדיר שאני מתרגשת, כי במילא כבר ראיתי הכול".
"לא מזמן", היא נזכרת, "ביקרתי בפריז ונכנסתי לדובר סטריט מרקט (רשת בוטיקים עם קניינות אמנותית מבית המותג קום דה גרסון, א"י) והראיתי לאלי בעלי דגמים שהזכירו לי דברים שעשינו לפני 20 שנה: סריגים שנגזרו באלכסון וחולצות במראה מעט מעוות. זה מדהים גם היום, אבל עשו את זה כבר קודם. עכשיו הבת שלי בת ה-22 לובשת את הבגדים של המותג כחלק מהחזרה לשנות ה-90".
במהלך הקורונה סגרה ליאם את המותג "בנות", שפעל בשנותיו האחרונות מחנות רחבת ידיים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. באותה תקופה היה זה ציר האופנה המרכזי של המעצבות הישראליות (נעמה בצלאל, דורין פרנקפורט, סיגל דקל, טובה'לה ואחרות), היום הוא מאכלס אוסף חיוור של חנויות ובוטיקים. הסצנה עברה לקניות אונליין לצד התעוררות מחודשת של רחוב שינקין, פיסת היסטוריה נוספת משנות ה-90.
שנתיים לפני שסגרה את החנות, היא נסעה לסיבוב בוטיקים בלונדון יחד עם בעלה ושותפה העסקי, אלי ליאם. "אני זוכרת ששאלתי אותו: מה היית קונה בחנות הזאת? והוא הצביע על זוג משקפי שמש של המותג השבדי צ'ימי", היא מספרת. השניים החלו לייבא את משקפי המותג, האהובים על מפורסמות כמו החברות הטובות היילי ביבר וקנדל ג'נר, ביוזמה שהתגבשה והפכה לאתר האונליין Mosto – בית לאביזרי אופנה פרמיום במחירים נגישים, המשווקים גם לבוטיקים מחיפה ועד אשקלון.
קנדל ג'נר והמשקפיים של צ'ימי
מלבד צ'ימי, תמצאו באתר את מותג כפכפי הבד הדני שאנגי'ס, מותג המשקפיים הספרדי ברנר, מותג האביזרים הספרדי גואנבנה ומותג התיקים הפריזאי Rivedroite הפועל לפי ערכים של קיימות. כולם מציעים סגנון נגיש, פונקציונלי ונינוח עם פתרונות אבזור יומיומיים. בהתאמה, טווח המחירים הוגן ותואם למצב: תיק צד מבד ב-250 שקל, משקפיים של צ'ימי (949-599 שקל) ומשקפי שמש של ברנר במחיר אחיד של 259 שקל.
"היה לנו מאוד חשוב לשמור על Value for Money, כדי שהלקוחות לא יצטרכו לחשוב פעמיים אם לרכוש או לא. גם ב'בנות' הקו הזה הנחה אותי ודאגתי שהמחירים יהיו נגישים. לא הייתי מאלה שמפציצות מחירים", היא מוסיפה. "לא מזמן פגשתי לקוחה שלי לשעבר שהתחתנה בשמלת כלה של בנות. 'עד היום אני לא מבינה נשים שמוציאות 20 אלף שקל ויותר על שמלת כלה', היא אמרה לי. וזה מאוד ריגש אותי שהיא העריכה את המחירים ההוגנים שהיו לנו. ואם היה משהו יקר, הייתה לזה סיבה. גם כלקוחה אני שואלת את עצמי: האם המחיר שווה את זה?"
"גיליתי שצבע עושה לי שמח ואני מאוד נהנית מזה"
מאז סיימה את לימודיה במחלקה לאופנה בשנקר ב-1995, שמרה ליאם על שפה המורכבת ממינימליזם, דיוק, רכות ומונוכרומטיות. היא נולדה לאם מעצבת שמלות כלה, שדחפה אותה ללימודי אופנה, ובסוף שנות ה-90 כבר ביססה לעצמה שם ושפה עיצובית, והייתה חלק מגל המעצבות והמעצבים ששטפו את תל אביב בתחילת המילניום כמו אליס דהן מהמותג שיין, רונן חן, חיה ניר מכתומנטה, נאית רוזנפלדר, נעמה בצלאל, יוסף פרץ ואחרים.
10 צפייה בגלריה
"יש בעולם הרבה דברים יפים למכור, אבל לא תמיד זה המותג הנכון עבור הלקוחה שלך". CHIMI באתר מוסטו
(צילום: יחצ)
"רק אחרי שסגרתי את העסק בתום 25 שנה, הבנתי את המשמעות של העבודה שלי. בזמן אמת לא נהניתי מההצלחה, הייתי מיוסרת", היא משתפת, "אני טיפוס מאוד פרפקציוניסטי. היום קצת שחררתי, אולי זה הגיל, אבל בשנים ההן זה היה מאוד הרסני. לפני 'בנות' עיצבתי בגדי גברים, ואם היו מביאים לי חולצה עם כפתור לא נכון או לא במקום – הייתי בוכה במשך שלושה ימים".
"עם השנים התרככתי", היא ממשיכה, "אבל גם ב'בנות' אם סחורה הייתה מגיעה לא כראות עיניי, העברתי אותה לעודפים. זה לא היה כלכלי, אבל לא יכולתי אחרת. בסופו של דבר, אני מאמינה שהלקוחות העריכו את הקפדנות שלי, את בחירת הבדים, את הגזרות המדויקות ואת התפירה. זה, לפחות, מה שהן אמרו לי".
"רק אחרי שסגרתי את העסק בתום 25 שנה, הבנתי את המשמעות של העבודה שלי. אני טיפוס מאוד פרפקציוניסטי. היום קצת שחררתי, אולי זה הגיל, אבל בשנים ההן זה היה מאוד הרסני"
המעבר מעיצוב אופנה לשיווק והפצה של אביזרי אופנה, תופס את ליאם בעשור השישי לחייה כשהרגישה שהיא זקוקה לשינוי. "חוויתי את משבר גיל המעבר", היא משתפת, "עם איזו תחושת ריקנות ותחושת מיצוי. הרגשתי שכבר אין לי יותר מה להגיד בפורמט של עיצוב בגדים. ואמרתי לאלי: 'אם לי אין מה להגיד יותר, אני לא רוצה לייצר עוד קולקציה, עוד שמלה, עוד חצאית – זה לא מעניין אותי יותר'. אמרתי: זהו. הפרק הזה בחיי הסתיים, ואני צריכה לפנות מקום למעצבים צעירים שיבואו עם התשוקה שהייתה לי כשהייתי צעירה, וכך היה".
נשארת באופנה. זה לא שעברת לענף אחר, פשוט מצאת זירה חדשה.
"פתאום גיליתי שיש לי חוש עסקי לא כזה רע, שאני יכולה גם לעשות עסקים. הקורונה והזום שינו את המסחר ואת אופן המכירה. היום אתה כבר לא צריך לנסוע לחו"ל כדי לפגוש את החברות. אנחנו כן נוסעים להתארח בכל מיני תערוכות וסמינרים שמזמינים אותנו. זה מאוד כיף ומאפשר לנו גם לגלות מותגים חדשים. כרגע יש שלושה מותגים נוספים שאני עוקבת אחריהם כדי לבדוק את ההתפתחות שלהם. הרעיון הוא לא רק להביא סחורה, אלא להבין מי יקנה את זה, באיזה חנויות אוכל למכור את הדגמים ומיהי לקוחת הקצה של המוצר. יש בעולם הרבה דברים יפים למכור, אבל לא תמיד זה המותג הנכון עבור הלקוחה שלך".
10 צפייה בגלריה
"היום אתה כבר לא צריך לנסוע לחו"ל כדי לפגוש את החברות". תיקים של המותג Rivedroite באתר מוסטו
(צילום: יחצ)
פיתחת סגנון וכתב יד מאוד מובחנים. זה בא לידי ביטוי גם בבחירות האוצרותיות שלך?
"ב'בנות' יצרתי שפה ייחודית לנו: נקייה, מינימליסטית ומונוכרומטית. אני מרגישה שמאז התבגרתי, התחלתי ללבוש צבעים. עד לפני כמה שנים לבשתי רק שחור, ומאז יש לי המון חולצות צבעוניות בארון. גיליתי שצבע עושה לי שמח ואני מאוד נהנית מזה. אני רואה את זה כשלב התפתחותי בחיים. גם הבית שלי השתנה: מבית מינימליסטי בצבעוניות של שחור ולבן, היום הוא בית צבעוני – יותר זה יותר. אז לשאלתך, הקו המנחה אותי בבחירת הפריטים הוא שילוב של הפן המסחרי עם הסגנון שלי. כי למרות שמדובר בעסק – אני חייבת לאהוב ולהאמין במוצר".
"בשנים האחרונות כל המושג הזה של מעצב אופנה זכה לזילות מאוד גדולה. סליחה, אבל כל אחד שהוא תופר או קצת אוהב בגדים או שיש לו טעם טוב – הפך להיות מעצב. בתוך הנישה הזאת יש גם אנשים שמביאים סחורה, מורידים תוויות ומחליפים אותן"
העובדה שאתם ישראלים השפיעה על קשרי העבודה?
"יש מותגים שמתעלמים מאיתנו לאחר שהם שומעים שאנחנו מישראל. האם זה גילוי אנטישמיות? סוג של, אבל אני לא מתרגשת מזה. אם זאת הגישה, אקנה ממישהו אחר. הכסף שלנו שווה הרבה, אתה מבין?"
"היום אפשר להגיע לכל מקום בעולם"
ליאם הייתה חלק מתור הזהב של סצנת המעצבים הישראלים בתחילת שנות האלפיים. הם הזרימו אנרגיה חדשה לתעשייה מנוונת, הציעו פריטי לבוש שהתכתבו באופן ישיר עם הנעשה באירופה ובארצות הברית, ויצרו סצנה שמעצבים צעירים כיום יכולים לקנא בה. האם היא מרגישה שיש בתעשיית האופנה המקומית מקום למעצבים צעירים שמתחילים את דרכם היום?
"יש יותר מקום בעולם. גם בארץ, אבל בעיקר בעולם", היא מספקת תשובה שכל מעצב צעיר צריך לגזור ולתלות בפתח הסטודיו. "כדי להצליח אתה חייב תשוקה עזה למה שאתה עושה. כי ללא התשוקה שמניעה אותך – כלום לא יקרה. זה לא יעבוד. ואחרי שכבר מצאת את התשוקה הזאת בתוכך, צריך לזכור שזה שוק לא פשוט. הוא קשה עד בלתי אפשרי. וגם קטן מאוד בישראל".
10 צפייה בגלריה
"כדי להצליח אתה חייב תשוקה עזה למה שאתה עושה". משקפי שמש של המותג ברנר באתר מוסטו
(צילום: יחצ)
"בנוסף לזה, יש קשיי ייצור ומבחר מצומצם של בדים", היא מוסיפה. "אתה רואה הבדל מאוד גדול בין תפירה מקומית לבינלאומית. רואים מיד תפירה מישראל. זה הבדל עצום, איכות אחרת לגמרי. האמת שאני כבר לא יודעת מה מצב המתפרות בארץ, אבל הרבה מהן נסגרו, ובצדק, כי אין להן מספיק עבודה".
בינתיים שמעתי סיבות רק למה לא.
"לא מזמן הייתה לי שיחה עם בת של חברה, שרוצה לפתוח מותג. המלצתי לה דבר ראשון לחפש שואורום באירופה, במקביל להצגת הקולקציה בארץ. היום אפשר להגיע לכל מקום בעולם. שבו, תחקרו, תנברו, תלמדו איפה אתם רוצים להציג, עם מי אתם רוצים לעבוד. לא מזמן היינו בתערוכה Maison & objet לאביזרים ועיצוב הבית בפריז, וגיליתי שדוכן באחת התערוכות החשובות בפריז עולה כמו דוכן ביריד בתל אביב. זה נשמע מוזר, נכון? נכון, אתה צריך לשנע את הסחורה, ואתה צריך לבוא עם מוכרת מתורגמנית לצרפתית, אבל זה לא בשמיים. היום הכול אפשרי, הכול פתיר והכול קרוב. בסופו של דבר, העולם קטן. אם הייתי היום מעצבת צעירה, הייתי מתחילה בשיווק מקביל לחו"ל. כי עם כל התשוקה שיש – השוק בישראל קטן".
10 צפייה בגלריה
"גם הבית שלי השתנה: מעיצוב מינימליסטי בשחור ולבן, היום הוא צבעוני". גואנבנה באתר מוסטו
(צילום: יחצ)
ובכל זאת, את חשופה לעיצוב ישראלי?
"אני מרגישה שבשנים האחרונות כל המושג הזה של מעצב אופנה זכה לזילות מאוד גדולה. סליחה, אבל כל אחד שהוא תופר או קצת אוהב בגדים או שיש לו טעם טוב – הפך להיות מעצב. ומישהו יכול להגיד לו שהוא לא? בתוך הנישה הזאת יש גם אנשים שמביאים סחורה, מורידים תוויות ומחליפים אותן. מישהו יכול להגיד שהיא לא עיצבה את הבגד? זה העולם היום. אז כשסגרתי לפני חמש שנים, הרגשתי שדי – כבר לא מעריכים אותי ואת העשייה שלי. אולי היום זה קצת חזר ויש הכרה בעיצוב ישראלי. אני מאוד אוהבת את הדברים שרונן חן ו-ויוי בלאיש עושים. מעצבים עם דרך שהפכו לעוגנים באופנה הישראלית".
היית חוזרת לעצב היום בגדים?
"לא מזמן אמר לי מעצב אחר שהנישה של הבגדים שעיצבתי חסרה בשוק. אמרתי לו 'בחייאת, תעזוב אותי. אני כבר לא שם'. אני לא רואה את עצמי חוזרת לעצב בגדים. אני כן רואה את עצמי מעצבת תכשיטים, אבל אני חוששת מקשיי הייצור. נראה מה יהיה".
