מתוך "אין שום דבר רע בלהיות יפה"

בתוך תחרויות יופי לילדות: "בת 10 לא צריכה לשדר מיניות. דימויי היופי האלה קיצוניים"

ילדות קטנות עם בגדים חושפניים, איפור מוגזם ושיער מנופח – האמנית הישראלית נעמה אטיאס חוקרת את משטור הגוף ויש לה מסר גם לעולם האופנה

פורסם: 19.07.21, 09:41
מהיילי אליוט בת התשע מפרברי יוסטון, טקסס, מתחרה מגיל ארבע בתחרויות יופי לילדות הנערכות בארצות הברית. על רקע וילון כחול מבד פאייטים מנצנץ, המסתיר עליבות מפוארת, ניצבת אליוט על הוברבורד לבושה בחצאית מיני אדומה מבד סינתטי עם חולצת בטן תואמת מקושטת בסרט פרווה לבן, המעטר גם את שערה המנופח ומסולסל במלאכותיות שסיכה בצורת כוכב ים תלויה עליו. אפשר עוד בטעות לחשוב שהיא בת הים הקטנה. ניכר כי המבוגרים סביבה, כולל צוות הצילום המלווה אותה, מתפעלים מהטוענת לכתר. ביניהם גם בחור המביט בה במבט דואלי: ספק מגחך על הופעתה, ספק מגניב מבט מלא זימה.
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"בנקודת המבט שלנו זה נתפס כמיני וביזארי – אבל המשפחות מתייחסות לתחרויות כאל ענף ספורט"
(צילום: נעמה אטיאס)

אליוט, המכונה בשם הבמה Miss M, עומדת במרכז הפרויקט Ain't Nothing Wrong with being Beautiful של הצלמת והאמנית נעמה אטיאס, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. גוף העבודה של אטיאס (31), החיה ופועלת בירושלים, מדלג בין התפעמות לביקורת על שדה היופי, תוך שהיא בוחנת שאלות של דימוי גוף, אופנה, קיטש וקובעי טעם. התצלום של אליוט ועבודת וידיאו ארט נוספת, מוצגים בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "סלון יופי" (אוצרת: ניצה פרי; נעילה: 7 באוקטובר 2021) ב"גלריה 51" במודיעין, הבוחנת את השינויים שחלו במעמדו של היופי האנושי תוך הפניית מבט ביקורתי על היבטים צרכניים ותכתיבים חברתיים.
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"זה מגיע ממקום של רצון לתת עתיד טוב יותר לילדות. וזאת הדרך היחידה שהן מכירות"
(צילום: נעמה אטיאס)

את אליוט וחברותיה לתחרויות היופי לילדות יצאה אטיאס לצלם כפרויקט דוקו אישי לפני חמש שנים. לאחר פנייה למאות משפחות שסירבו לקחת חלק בתיעוד, משפחת אליוט הסכימה שתתלווה אליהם במשך כשבועיים. התופעה של תחרויות יופי לילדות פרצה לתודעה לפני תריסר שנים בסדרת הדוקו-טראש Toddlers and Tiaras של ערוץ TLC האמריקאי, ובהמשך בסדרת הדוקו "האני בו בו" שעקבה אחרי אלנה תומפסון בת ה-7 ומשפחתה מג'ורג'יה, ארצות הברית. לצד צקצוקי הביקורת כלפי תעשיית היופי, הלב יוצא בחמלה אל הילדות, לרוב ממשפחות במצוקה כלכלית, שתחרויות היופי הן כרטיס היציאה שלהן מעתיד ידוע מראש של עוני בפריפריה הגיאוגרפית והמעמדית של אמריקה.
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"אני זוכרת שאחת הילדות אמרה למעצבת השיער: 'תגדילי את השיער בשביל ישו'"
(צילום: נעמה אטיאס)

שם העבודה, "אין שום דבר רע בלהיות יפה", עלול להתפרש כאירוני, אך הוא ציטוט של אמהּ של מהיילי, שכתבה זאת לאטיאס בתגובה לתמונה של הברבי האנושית שהיא מגדלת. "כשנכנסתי לאולם התחרות בפעם הראשונה, הבנתי שאני חייבת לנטרל את הציניות", מודה אטיאס בריאיון המתקיים בסטודיו שלה, המשקיף על הגן הבוטני בירושלים. "יש לי הרבה ביקורת על תחרויות יופי לילדות, אבל גם חמלה. הבנתי שזה מגיע ממקום של רצון לתת עתיד טוב יותר לילדות. וזאת הדרך היחידה שהן מכירות. יש קולג'ים בארצות הברית שעדיין נותנים מלגות למשתתפות בתחרויות יופי. הדרך אולי עקומה, אבל גם השיטה עקומה".
הילדות האלה נראות כייצור כלאיים: גוף של ילדה במראה פתייני של אישה מבוגרת. לכן העין נמשכת לדיסוננס הזה.
"הכל מוגזם, היפר ריאליסטי וגם מאוד מיני, מילה שקשה לי להגיד על ילדות צעירות. הלבוש והתנועות מיניים מאוד, התספורות ראוותניות והאיפור כבד. אני זוכרת שראיתי באחד הימים ילדה בלובי שלא זיהיתי, ומתברר שיום קודם לכן היא השתתפה בתחרות".
העלית בפני המשפחות את הביקורת שלך כלפי הייצוג המיני של הילדות?
"השמעתי ביקורת, אבל גם היה הרבה כבוד מצידי. לדבריהם, בגיל 9 ההופעות האלה לא מיניות כי מדובר בילדות. בגיל 12 זה כבר סיפור אחר, כי הן הופכות לנערות. חלק מהבנות ממשיכות בשלב מאוחר יותר, בגילאי 16-15, לתחרויות יופי רגילות. ובאופן מפתיע, כשהן מגיעות לגיל ההתבגרות, הן עוברות ללבוש קלאסי של שמלות ערב. בנקודת המבט שלנו זה נתפס כמיני וביזארי – אבל המשפחות האלה מתייחסות לתחרויות כאל ענף ספורט. יש משפחות שבכל שבת נוסעות לתחרויות ברחבי המדינה וישנות במוטלים זולים, כמו בסרט 'ליטל מיס סאנשיין'".
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"הביקורת שלי לא נגד הילדות, אלא נגד העולם"
(צילום: נעמה אטיאס)

אלה גם לרוב משפחות נוצריות מאוד. בבוקר הולכות לכנסייה, בצהריים מתלבשות כמו דולי פרטון.
"רובן מגיעות ממשפחות של אוונגליסטים נוצרים, שהתרגשו לשמוע שאני מארצו של ישו. אני זוכרת שאחת הילדות אמרה למעצבת השיער: 'תגדילי את השיער בשביל ישו'. אתה רואה ערבוב בין ילדות שהולכות בכל יום ראשון לכנסייה ומשתתפות בתחרויות. זה אבסורד".
מתבקש שנזדעזע מהילדות האלה, אבל היום את פותחת טיקטוק ורואות ילדות בנות גילן בייצוגים לא פחות חושפניים.
"אתה שואל למה אנחנו מזדעזעים ממשהו שהוא לא שלנו ומביטים על זה במבט מתנשא? אנחנו גדלים בחברה מסוימת, אבל אני חושבת שילדה בת עשר לא צריכה לשדר מיניות, אולי להתחיל להתעניין בבנים בצורה תמימה. אם היא מבינה מיניות, יש משהו לא תקין – וזה משהו שאנחנו משדרים לה כחברה. כשאתה רואה ברחוב ילדות לבושות בחולצה עם מחשוף עמוק, הן מחקות משהו שהן רואות. דימויי היופי שאנחנו רואים קיצוניים, והילדות מפנימות את זה. אם אני בגיל עשר התאפרתי קצת בבית, לא היה קשור בזה שום נזק. אבל ברגע שזה מפורסם ברשתות חברתיות ונמצא לנצח ביקום האינטרנטי – פה הבעיה. הביקורת שלי לא נגד הילדות, אלא נגד העולם. בדיקת גבולות היא שלב סביר, הבעיה איפה אנחנו עושים את הבדיקה הזאת".
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"יש משפחות שבכל שבת נוסעות לתחרויות ברחבי המדינה וישנות במוטלים זולים"
(צילום: נעמה אטיאס)

בואי נחזור לטקסס. התחרויות פופולריות מאוד. עבור איזה עיניים הילדות האלה מופיעות: של נשים או של גברים?
"זאת שאלה טובה. אין גברים בתחרויות והמשפחות מאוד נזהרות בעניין הזה. גברים שנכנסים לתחרות חשודים מאוד כפדופילים והתנאי לכניסה הוא קשר משפחתי. יתר הקהל והענף שמפעיל את התחרויות מורכב מנשים: מהאימהות המלוות ועד מעצבות השיער והמאפרות. במובן הזה, יש מודעות מאוד גדולה עם מי אתה משאיר את הבת שלך לכמה שעות".
אפשר לראות את זה כמשטור נשי, אבל גם כהעצמה נשית, נשים שמפרנסות נשים.
"אפשר לראות את זה ככה. אני לא שמעתי את זה מהן. אבל כן, זאת תעשייה גדולה שמגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה".
יש ביקורת מאוד גדולה על תחרויות יופי, אבל הזכרת שזו דרך עבורן לצאת מעוני. זה מזכיר לי דברים שמלכת היופי אילנה שושן אמרה בעבר, שהזכייה בכתר בשנת 1980 הוציאה אותה מעוני: "אתלט קיבל שרירים טובים כדי לרוץ – אני קיבלתי פנים יפות. באתי מכלום, כך שלא היה לי מה להפסיד". את מסכימה עם הרעיון שכל אחד משתמש במשאב שקיבל בחיים?
"אני מסכימה עם זה שיש ילדות שהתחרויות הוציאו מעוני, אבל אלה בודדות. את האחרות זה הכניס לעוני גדול יותר. ההוצאות על השתתפות בכל תחרות כזאת יכולה להגיע למאות דולרים. במינימום. והפרסים שהן מקבלות לא בהכרח מכסים את ההוצאות. כרטיס היציאה שרובן מכוונות אליו הוא מלגות לקולג', שמוענקות לנערות בתחרויות יופי בעיקר בדרום ארצות הברית. קולג' פרטי בארצות הברית זה מחירים שאנחנו לא מדמיינים, עשרות אלפי דולרים בשנה, ואם הגעת ממשפחה ענייה את חייבת מלגה".
14 צפייה בגלריה
תחרויות יופי לילדות
תחרויות יופי לילדות
"זאת תעשייה גדולה שמגלגלת עשרות מיליוני דולרים בשנה"
(צילום: נעמה אטיאס)

זאת תופעה מאוד אמריקאית. למה, לדעתך, אנחנו לא רואים אותה גם בישראל?
"התקיימה בארץ תחרות מתחת לרדאר (בין היתר, התחרות 'הילדה הכי יפה' בפייסבוק, א"י), אבל מה שנקרא 'נטורל', עם פחות תוספות שיער ושיניים תותבות שהילדות מרכיבות. בתוך כך, אני מניחה שזה תלוי תרבות. בארצות הברית, ככל שאתה מדרים המראות הופכים ליותר קיצוניים. בתחרויות במיסיסיפי, לדוגמה, אתה רואה את זה הרבה יותר גדול ומוגזם. בצרפת, לעומת זאת, הוציאו מחוץ לחוק תחרויות יופי (חוק שעבר בשנת 2013 ואוסר על קיום תחרויות יופי לילדות ונערות מתחת לגיל 16, א"י)".

"האישה הרזה שחבויה בפנים"

השיחה עם אטיאס נעה סביב עבודות האמנות שלה, סיסמוגרף לביוגרפיה האישית. על אף שהיא בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ותואר שני בצילום ומדיה מ-California Institute of the Arts, היא פועלת במספר מדיומים: צילום, וידיאו, פרפורמנס, סאונד ופיסול. במסגרת לימודי המאסטר שלה בקליפורניה, יצרה את המיצג My body will never forget המוקדש לנערה בת ה-17 שהייתה. לאורך תשע דקות וחצי, צועדת אטיאס הלוך ושוב על שולחן אוכל המתנדנד תחת גופה, לבושה בשמלת טאפט שחורה, חושפת רגליים הרומסות את כוסות השמפניה וצלחות החרסינה הריקות. "סליחה שעודדתי אותך לרדת עוד חמישה ק"ג, רק עוד 10, רק עוד קצת", היא אומרת לנערה שהייתה.
14 צפייה בגלריה
מתוך My body will never forget
מתוך My body will never forget
מוקדש לנערה שהייתה. מתוך My body will never forget
(צילום: נעמה אטיאס)

"העבודה מעלה אל פני השטח את המנגנון הפנימי של דיאטות, שיבושי אכילה והימנעות מאכילה, שאותם חוויתי כנערה", היא כותבת בדברי ההסבר לעבודה בעמוד שלה. עם זאת, בשיחה איתה היא קופצת מבוהלת כשאני מתייחס לנושא העבודה כ"הפרעות אכילה".
"הפרעות אכילה עלולות להתפרש אצל אנשים כמחלות כמו אנורקסיה ובולימיה. לא הגעתי לשם, אבל יש עוד שלבים בדרך", היא מסבירה. "אני לא מכירה אישה שלא מתמודדת עם אישיו מסוים שיש לה עם אוכל. בעבודה הזאת אני מתעסקת בדיאטות, שעשיתי הרבה וקיצוניות מהן".
"למשל, שיטת הנקודות של שומרי משקל. נניח שמותר לאכול ביום 20 נקודות, אז היום אכלתי 15, מחר 14 והלאה", משתפת אטיאס. "לאט-לאט זה הלך וירד, כי זה היה אפקטיבי. ירדתי במשקל. אפשר לעשות דיאטה בצורה בריאה, אבל כשאת נערה בת 16 ועושה את זה לבד, את חושבת שאולי לא נורא אם לא אוכל בערב, עד שזה הפך להפחתה משמעותית של אוכל. ויש בזה משהו כביכול מאוד מתגמל: אתה מגיע למטרה שלך. או לא מתגמל: כי גם כשהייתי רזה והעצמות בלטו – המשכתי לראות את עצמי כאישה שמנה. כשאני רואה היום איך נראיתי אז – לא הייתי שמנה. אולי היו כמה קילו מיותרים, אבל המשכתי לראות את עצמי כגדולה".
14 צפייה בגלריה
מתוך My body will never forget
מתוך My body will never forget
"גם כשהייתי רזה והעצמות בלטו – המשכתי לראות את עצמי כאישה שמנה"
(צילום: נעמה אטיאס)

זה נהיה קל יותר עם השנים?
"צלקות מהנעורים זה משהו שמלווה אותך לאורך השנים. זה לא נעלם. היום אני הרבה יותר גדולה מאז, אבל גם יותר שלמה עם עצמי".
בסוף הסרט את מודדת קוסקוס בכוסות ואז משחקת איתו על הצלחת, פרקטיקה שיצא לי לראות אצל אנשים שרוצים שיחשבו שהם אוכלים, אבל בעצם רק מתעסקים עם מה שיש בצלחת.
"הבחירה בקוסקוס היא גם כי אני חצי מרוקאית, אבל גם כי זהו אוכל שבדרך כלל אוכלים כמשפחה. העניין המשפחתי היה לי חשוב מאוד, כי יש משהו מאוד מבודד בדיאטה. לא רציתי שהמשפחה תראה שאני מודדת את האוכל שאני מכניסה לגוף. היה אלמנט של הסתרה. אני חושבת שזה ממקום של בושה, הבנה שמה שאני עושה לא לגמרי תקין. יכול להיות שאם ההורים שלי היו מבינים שאני עושה דיאטה קיצונית, הם היו מנסים לעצור את זה. היום אני מבינה שזה לא כוח רצון שהוביל אותי, אלא טמטום, אמונה עיוורת כמעט, שלא צריך את האוכל. אכלתי את המינימום כדי לשרוד".
משטור הגוף פועם גם בעבודת הווידיאו "גבולות מתיחה", שבה עוטה אטיאס על עצמה בגדי גוף צמודים, כשבמסך השני גוזרים אותם ממנה במספריים גדולים. הדימוי של המספריים החותכים את הגוף, קורעים אותו, מהדהד למשפט שאמרה לנו לאחרונה דוגמנית הפלאס סייז מירב טיטה עשוש: "בנות מרגישות רע מול המראה ורוצות לגזור לעצמן את הבטן".

"לפעמים את רוצה להוריד את כל הדבר הזה ולהיפרד ממנו", אומרת אטיאס על הדחף "לגזור" את הגוף. "יש משפט בספר 'דיאטלנד' (מאת סארי ווקר, הוצאת מטר), שהדמות הראשית בו היא אישה שמנה שהחליטה לעבור ניתוח לקיצור קיבה. היא מדמיינת איך היא עוברת עם מספריים על הגוף שלה וגוזרת מתוכה את הדמות שהיא הייתה רוצה להיות, חוצבת את עצמה כמו פסל, מוציאה את האישה הרזה שחבויה בפנים. זאת מחשבה שיש להרבה מאיתנו".

"הסלבס הן החריגות, לא אנחנו"

לפני 30 שנה בדיוק יצא הספר "מיתוס היופי" של נעמי וולף, שאומנם הפכה מאז למכחישת קורונה, אבל בשנות ה-90 הצליחה לתאר את הקשר בין יופי-כלכלה-צרכנות-פוליטיקה, תוך בחינה ביקורתית של שדות כמו פורנוגרפיה, הפרעות אכילה, קוסמטיקה וייצוגי יופי של נשים. הספר המכונן הזה עומד גם במרכז עבודת הסאונד Vogue שיצרה אטיאס בשנת 2014 – 15 דקות של וידויים נשיים על ייצוגי יופי, ובעיקר על היעדרם של מי שהודרו מהתחום במשך שנים ארוכות.
"מאז שנעשתה העבודה ועד היום, אנו רואים שינוי גדול בתעשיית האופנה", מתייחסת אטיאס למגמת הרבגוניות של השנים האחרונות. "יכול להיות שהיום Vogue היה נראה אחרת אם הייתי כותבת אותו שוב".
14 צפייה בגלריה
נעמה אטיאס
נעמה אטיאס
נעמה אטיאס. "צלקות מהנעורים לא נעלמות"
(צילום: צ'ארלס יעקב)

נושא הייצוג מניע את אטיאס, אישה מלאה ומתולתלת הבוחרת ללבוש לפגישתנו שמלה צבעונית המדגישה את עיניה הכחולות. אי אפשר להתעלם ממנה גם אם מנסים – החלטה מודעת שלה לתפוס מקום בעולם. "כשילדה בת 14 או 15 מסתכלת על 'ווג' ורואה ייצוגים שונים, כמו וויני הארלו או דוגמניות עם סימני מתיחה – לא אכפת לי אם זה יחסי ציבור או מגמה. זה נוכח. וברגע שהיא רואה שזה קיים בעולם, היא לא מרגישה מוזרה או מגעילה כשהיא רואה שיש לה גם סימני מתיחה על העור. עדיין יש מלא פוטושופ, כן. אני לא באה ואומרת שהעולם מושלם, אבל ייצוג הוא נושא חשוב".
ועדיין, נשמעים קולות שזה לא מספיק. האידיאל הבלתי מושג הוא עדיין להיות רזה.
"זה נכון: האידיאל הוא עדיין צר ורזה. אתה רואה, למשל, כתבות על 'לחזור לגוף שלך אחרי לידה'. אבל לרוב הנשים לא יהיה את אותו גוף! גידלת בן אדם בבטן שלך, הגוף שהיה לך לא יחזור".
גל גדות יצאה בסקיני ג'ינס מבית החולים.
"יש נשים שניחנו בגנטיקה מושלמת, ואני שמחה בשבילן. אין לי בעיה עם גל גדות או עם מיכל הקטנה – אבל יש לי בעיה עם הייצוג הזה, סלבס שיוצאות מבית החולים לאחר הלידה עם הבגדים של לפני ההיריון. זה הן החריגות, לא אנחנו".
איפה את עוד מרגישה שתעשיית האופנה צריכה שינוי?
"במקרה של נשים שחורות, שעדיין מבהירים אותן על שערי מגזינים (האחרונה הייתה סגנית נשיא ארצות הברית קמלה האריס, אשר נטען כי השער שלה ב'ווג' הובהר, א"י). ושאלת הייצוג כאן היא חשובה. כשילדה שחורה או ילדה אתיופית בישראל פותחת מגזין ורואה נשים שדומות לה – היא מבינה שיש לה סיכוי להיות אחת מהן. אם ילדה אתיופית רואה רק נשים לבנות ובלונדיניות עם עיניים כחולות, שלא נראות כמוה, מחלחל לה לראש שהיא לא יכולה להיות כמוהן או להגיע להישגים שלהן. אני לא מאמינה שנגיע אי פעם לאידיאל ואני גם לא מצפה מעולם האופנה להיות אידיאלי. הרי 'בלתי מושגות' היא חלק אינהרנטי ממנו. לכן אני טוענת שאפילו הייצוג החלקי שיש באופנה הוא חשוב, נותן מקום, פתח".
לכתבה זו התפרסמו 0 תגובות ב 0 דיונים
הוספת תגובה חדשה
אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר אתתנאי השימוש של Ynet לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.